בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מוסר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
5 דק' קריאה
לאחרונה הופיעו שני פרסומים אשר עולה מהם הקריאה להגמיש את גבולות ההלכה בנושאים שההקפדה עליהם גורמת סבל לאנשים, ובהם מובלעת האשמה כנגד רבני ישראל, כי אין אוזנם כרויה למצוקות אלו. פרסום אחד עסק בנגיעה בין איש לאשתו בימי הנידה, ופרסום שני עסק בקבלת בני זוג חד מיניים לקהילה באופן המהווה החזקת ידי עוברי עבירה. פרסומים אלו זכו בצדק לתגובות חריפות, ומאמר זה לא בא להוסיף עליהן אלא לגעת בנקודה עמוקה יותר של העימות איתם.

חמלה וקדושה
בסולם הערכים האנושי בדורנו תופס ערך החמלה מקום של כבוד. מפגש עם סבל נוגע חזק בליבו של כל אדם ותובע ממנו לפעול כדי להפסיקו. ערך זה הוא אחד הערכים המרכזיים בתפיסת עולמו של המחנה הליברלי־פרוגרסיבי, ובשמו הוא מבקש ודורש פתרונות מהפכניים שיסלקו את גורמי הסבל "מן השורש".
גם המחנה השמרני מכיר בערך הזה. גם הוא חש אי נוחות רבה מול סבלו של אדם. אלא שבנוסף לכך הוא דוגל בעוד ערכים, ובראשם ערך הקדושה, ערך שאינו תופס מקום בתפיסה הליברלית החילונית. שומרי תורה המאמצים תפיסה ליברלית אינם יכולים להתכחש לערכו של הקודש, אולם עוצמתו מתעמעמת אצלם.
בשני הפרסומים שהזכרתי עולה מצוקה גדולה של אישה בימי נידתה הזקוקה לתמיכתו של בעלה על ידי חיבוק אוהב, או של מי שנמשך בעוצמה לבני מינו ואינו יכול לוותר על קשר זוגי חם ומספק. מצוקה זו מעוררת בצדק רגש חזק של חמלה כלפי הסובלים ממנה. ואכן, אוי לנו אם לא נחוש בכל ליבנו את החמלה הזאת כלפי אחינו ואחיותינו. אולם מה נעשה כאשר חמלה זו מתנגשת עם ערך אחר - ערך הקדושה, אשר בא לידי ביטוי חזק במיוחד על ידי התביעה העולה בתורה לריסון ולאיפוק בתחומים הצנועים ביותר של חיינו?

מי בראש?
הדבר מעלה את השאלה העקרונית: חמלה וקדושה, מי גובר? אצל מי שערך הקדושה לא נמצא כלל בסולם הערכים שלו, השאלה לא מתעוררת בכלל, והוא מבקר תדיר את שומרי התורה על כל מצב שבו קיום מצוותיה גורם למצוקה כלשהי. אולם כאשר מדובר ביהודים שומרי מצוות, אשר שני הערכים נוכחים בחייהם ומעצבים אותם, הדילמה מעיקה במלוא העוצמה.
בהלכה ניתן למצוא תקדימים שונים להכרעה בדילמה הזאת. מצד אחד עומדת המימרה "גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה", שממנה ניתן ללמוד כי החמלה גוברת על הקדושה. ועל גביה ניצבת הקביעה כי פיקוח נפש דוחה את קדושת השבת, לאור דברי הרמב"ם: "שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם" (הלכות שבת ב, ג). מי שילך בכיוון זה יחפש כל דרך להגמיש את ההלכה במקרים של סבל ומצוקה, מתוך אותה גישה הגורסת כי ערך החמלה גובר על ערך הקדושה.
מצד שני עומדת ההלכה הפסוקה הקובעת כי איסורי גילוי עריות הם בגדר "ייהרג ואל יעבור", המורה כי הקדושה גוברת על החמלה. גם האיסור על ממזר לבוא בקהל ה' – אשר הלב נכמר מול מצוקת הבדידות שלו – מורה על העדפה עקרונית של ערך הקדושה. מי שהולך בכיוון זה לא יוכל להתעלם מן המקורות ההפוכים. הוא יבחין בין מקום שבו ההתנגשות בין החמלה לקדושה היא עקרונית, ושם ערך הקדושה גובר, ובין מקום שבו ההתנגשות היא מעשית, ושם ניתן יותר מקום לערך החמלה. מתוך כך הוא לא ינסה לעקם את ההלכה מתוך שיקולים של חמלה, ויבין כי המקום שבו אין בסיס הלכתי מספיק להקל, הוא המקום שבו אמורה להופיע ההכרעה העקרונית כי בסולם הערכים היהודי הקדושה עומדת במקום גבוה מן החמלה. וכך אומר המדרש: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים" – דניאל חייטא פתר קרייה (=דניאל החייט פירש את הפסוק) בממזרים. "והנה דמעת העשוקים" – אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה אכפת להון (=ואלה המסכנים מה הם אשמים)?... "ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם כוח" – מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן, על שום "לא יבוא ממזר בקהל ה'" (ויקרא רבה לב, ח). הכרעה זו לטובת הקדושה אינה באה מתוך מחיקה של ערך החמלה. וכך מסיים המדרש: "ואין להם מנחם" – אמר הקב"ה: עליי לנחמן".
ואכן, דווקא לאחר קבלת ההכרעה העקרונית על בכורתה של הקדושה, מסרו גדולי ישראל בכל הדורות את נפשם במקרים פרטניים רבים: להתיר עגונות, לטהר מי שנחשדו כממזרים, להקל בדיני טהרה לנשים במצוקה וכדומה, אולם לא עלה על דעתם לשנות את העקרונות ההלכתיים עצמם.

ערך הקדושה
מקומה הגבוה של הקדושה בסולם הערכים אינו מקרי, מפני שהיא היא המקור לכל הערכים כולם. בלי הקדושה, אשר דורשת מן האדם להתעלות אל המימד הנשגב, הנמצא מעבר לעולם הזה, אין מקום לשום ערך. מדוע יוותר האדם על צורך חיוני שלו למען הזולת, אם אין שום מציאות מעבר לקיומו הפיזי? מה עושה את הזולת לבעל ערך גדול הדורש מאיתנו הקרבה למענו, אם לא צלם האלוקים, שהוא מימד הקדושה שבו? וכך כותב מרן הרב זצ"ל: "כשאנו נשאלים על החיים החברותיים: מה היא מגמתם? – אין לנו תשובה מאותם החיים עצמם, כי אם זקוקים אנו לבוא לשאיפה של עולם גדול ונשגב מהם... ובזה כבר אנו באים בהסכמה שאי אפשר כלל שתהיה כל השאיפה האנושית שקועה רק באותן החיים החברותיים לבדם. ולא עוד, אלא... שאם יחדלו החיים החברותיים מיניקת לשדם מאותם החיים העליונים שהם למעלה מהם ושהם עושים את הווייתם להוויה מטרתית – יפחת מאוד הערך החיוני שלהם עצמם, וממילא יתגלו בקרבם מגרעות גדולות עד שיהיו יורדים גם בערכם" (אורות הקודש ב, תקסא).
הידרדרותו של דור המבול החלה מפגיעה בערך הקדושה, בגילוי עריות, ומשם הגיעה לפגיעה בערך החמלה, כאשר "מלאה הארץ חמס". בהיסטוריה העכשווית יש מקום ללמוד לקח מהסכמי אוסלו. המניע הערכי להסכמים אלו היה ערך החמלה, מול דם שנשפך, מול שכול של משפחות וזעקות של פצועים. ממשלת ישראל בחרה להקריב את ערך קדושת הארץ למען ערך החמלה. התוצאה הייתה קשה: גם ויתרנו על הקדושה וגם לא מימשנו את החמלה, כאשר הסכמים אלו הכפילו פי כמה וכמה את הסבל ואת השכול.

חמלה עכשווית מול חמלה ארוכת טווח
הוויכוח בין שני המחנות לא מתמצה בשאלת מקומה של החמלה בסולם הערכים, אלא גם בהגדרתו של ערך החמלה גופו. יש חמלה ויש חמלה. ישנה חמלה קונקרטית, שבה נכמרים רחמינו על האדם הסובל העומד עכשיו לפנינו. ויש חמלה רחבה, הממוקדת בדאגה לסבל עתידי של אנשים רבים. התפיסות הפרוגרסיביות מופעלות על ידי חמלה מהסוג הראשון.
דוגמה בולטת הייתה העיסקה לשחרורו של גלעד שליט. קמפיין ממושך פרט על מיתרי החמלה כלפי "הילד של כולנו". בעלי ניסיון מר התריעו כי שחרורו יעלה ברציחתם של רבים אחרים. אולם החמלה הקונקרטית כלפי דמות שיש לה שם, פנים, משפחה מוכרת ונסיבות נפילה בשבי דחתה מפניה את החמלה ארוכת הטווח כלפי כל הנרצחים הפוטנציאליים שבאותה עת לא היו להם לא שמות, לא פנים, לא משפחה ולא סיפור חיים.
מתוך כך עלינו להבחין בין שני מובנים של "הכלה" כלפי תופעת הלהט"ב: "הכלה חברתית" – שהיא אמפתיה אישית לכל מי שסובל ממשיכה לבני מינו – הכרחית! הוא ראוי לכבוד ולאהבה גם אם נכשל בעבירה. לעומת זאת, "הכלה רדיקלית", במובן של שינוי הנורמות ההלכתיות תוך מתן הכרה פומבית בקשר זוגי שהתורה אסרה בחומרה, חותרת תחת יסודותיו של מוסד המשפחה. התערערות המוסכמות החברתיות המחזיקות את המוסד הזה תגרום סבל גדול בהרבה מן הסבל ש"הכלה" זו מבקשת לצמצם.
אל לה לחמלה הקונקרטית לגבור על החמלה ארוכת הטווח. אל לה לחמלה להביס מפניה את הקדושה. נפתח כל אחת מתפילותינו בברכת "הא-ל הקדוש" ונסיים אותה בברכת "הא-ל הטוב".
***
הכותב הוא רב היישוב עטרת ועומד בראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il