בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
קול צופייך פרשת עקב תשפ"א

מעלת המברך ברכת המזון בכוונה

*בברכת המזון אם שמע קדיש קדושה או ברכו לא עונה עמהם, כי היא כמו בתפילת י"ח נמצא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אע"פ שהוא יושב. ובין ברכה לברכה הוא יכול לשתוק ולהקשיב לקדיש קדושה וברכו.

undefined

הרב שמואל אליהו

כ' אב תשפ"א
15 דק' קריאה 63 דק' צפיה

המברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף



אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד



וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד



ארץ ישראל מוזכרת בתורה מאות פעמים! מתוכן בפרשת "ואתחנן" 28 פעמים, ובפרשת "עקב" 27 פעמים. בפרשיות אלו גם מוזכר כי ה' כרת ברית ונשבע שארץ ישראל תהיה לעם ישראל שיחזור אליה מהגלות – ב"ואתחנן" שש פעמים, ב"עקב" שבע פעמים ובשאר התורה עוד עשרות פעמים. להזכיר לכולנו כי ירושת הארץ היא לא תוצאה של הצהרת בלפור והחלטת חבר הלאומים בסאן רמו, אלא החלטה של אלוקים שמבוצעת דרך בלפור וחבר הלאומים.



התורה חוזרת על כך פעמים רבות כדי שנבין כי מי שינסה להפר את הברית והשבועה בהסכמי אוסלו או ב"שתי מדינות לשתי עמים" מתמודד עם אלוקים ולא יצלח, בין אם הוא אדם מישראל ובין אם מישהו מאומות העולם, ערבי או נוצרי, מאמין או כופר. חבל על שפיכות הדמים וחבל על הדמיונות. "ה' הֵפִיר עֲצַת גּוֹיִם הֵנִיא מַחְשְׁבוֹת עַמִּים: רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם: עֲצַת ה' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר: כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד".



וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ



על חשיבותה של ארץ ישראל ניתן ללמוד מהריבוי הגדול של הפעמים שנכתב בהן הצירוף "ה' אלוקיך" בספר דברים כשהם נמצאים מול ארץ ישראל. כשבני ישראל רואים בהר הכרמל שהגשם הנראה טבעי מגיע והולך לפי תפילת אליהו הנביא ורצון ה', הם אומרים בקול גדול "ה' הוא האלוקים", דהיינו ה' הבורא הוא המנהיג את כל כוחות הטבע. "עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה". האור הוא לבוש בשבילו והוא נמצא ומניע את כל כוחות הטבע (עיין שו"ע אורח חיים - סימן ה א). כשאומרים לבני ישראל "ה' אלוקיך" אומרים לו שזה לא רק בעולם הגדול, אלא גם בכל הכוחות שלך. הראייה, ההליכה, השמיעה, הרצון, המחשבה – כולם הם כוחות אלוקיים שמופיעים בך.



אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ



לכן נאמר לאברהם שיבוא לארץ ישראל "אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). מסביר בעל הבן איש חי כי בארץ ישראל זוכים לראות את נוכחות ה' לעומת חו"ל ששם רק שומעים. ולכן בגמרא הנכתבת בבבל כתוב "תא שמע" ובזוהר הנכתב בארץ ישראל נאמר "תא חזי". וכשבני ישראל מגיעים לארץ ישראל הם זוכים לחוש יותר מקרוב את נוכחות ה'.



"ה' אֱלֹהֶיךָ" - במעמד השראת שכינה



את הלימוד הזה לומדים מכך שבספר בראשית מופיע הביטוי "ה' אֱלֹהֶיךָ" פעם אחת בלבד, כשיעקב בא לקבל את ברכת האבות מיצחק וריח גן עדן נכנס איתו. "וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי" (בראשית כז, כ-כא). בספר שמות "ה' אֱלֹהֶיךָ" כתוב חמש פעמים בעשרת הדברות במעמד הר סיני ועוד שלוש פעמים בהקשר לעלייה לרגל. "וְלֹא־יַחְמֹ֥ד אִישׁ֙ אֶֽת־אַרְצְךָ֔ בַּעֲלֹֽתְךָ֗ לֵרָאוֹת֙ אֶת־ פְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָֽה" (שמות לד, כד).



היחס בין 10 הפעמים שבהן מופיע ה' אֱלֹהֶיךָ בארבעת החומשים לבין 234 הפעמים שהוא מופיע בספר דברים אומר דרשני. נראה שהסיבה היא שהברכות שנאמרו ליעקב יתגשמו רק בארץ ישראל, והתורה שניתנה בסיני תהיה בעיקר בארץ ישראל. וכמובן שעלייה לרגל לבית המקדש היא רק בלב ארץ ישראל.



במאמר מוסגר נאמר, שגם שאר הצירופים מופיעים בעיקר בספר דברים. "ה' אלוקינו" בשמות 7 פעמים ובדברים 23 פעמים. "ה' אלוהיכם" בדברים 44 פעמים, בשמות 7 פעמים ובויקרא 23 פעמים. "ה' אלהי" במדבר פעם אחת (כב יח) ועוד שלוש פעמים בדברים; אחת על משה, (ד, ה). אחת על מעמד הר סיני (יח טז) ואחת על מביא ביכורים (כו יד).



 



 



ברכות הנהנין - שתמיד נראה את ה'



פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וְרָם לְבָבֶךָ



בארץ ישראל מצפה לנו שפע גדול. "כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת" (דברים ח).



ויש חשש שמרוב שפע נתגאה ונשכח את ה':  "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם". אנשים מתרגלים לשפע, חושבים שהוא בא מרוב כשרון שלהם, מתגאים ושוכחים את ה'. "פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ: וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה: וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים". לכן התורה מצווה אותך לברך את ה' שברא את הכול ונתן לך את הכל כולל כל הכשרונות שלך "וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ".



עיקר השגת רוח הקודש תלויה בכוונה וזהירות בברכות הנהנין



האר"י הקדוש לימד אותנו שזה סוד כל ברכות הנהנין. כך מעיד רבי חיים ויטאל זצוק"ל: "אמר לי מורי ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוח הקודש תלויה על ידי כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין, לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם, ועל ידי הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקליפות ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה, והזהירני מאד בזה" (שער רוח הקודש דף ט' ע"ב). וכן כתב בשער המצות פרשת עקב וז"ל "ודע כי צריך האדם להזהר בתכלית בברכות הנהנין כי גוף האדם נהנה מהן ומתקדש בברכות אלו וכמו שנאמר ותורתך בתוך מעי וגורם שפע עליון באדם" עכ"ל (כה"ח קצא ס"ק ו).



כל מי שמברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף



ו"כל מי שמברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא שצף ולא קצף" לכן אין בברכת המזון אות ף (כה"ח בשם הב"ח). ובספר חנוך פרשת עקב כתב "יש אומרים שכל מי שזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו" (כה"ח ס"ק ב).



"ובספר חסידים סימן מ"ו כתב מעשה באדם אחד שמת לפני זמנו כמה שנים, אחר י"ב חודש נתגלה לאחד מקרוביו בחלום שאלו אותו היאך אתה נוהג באותו עולם שאתה שם, אמר לו בכל יום דנין אותי על שלא הייתי מדקדק לברך ברכת המזון וברכת הפירות בכוונת הלב ואומרים להנאתך נתכוונת. שאלו והלא אין משפט לרשעים אלא י"ב חודש וכבר עברו עליך יותר מי"ב? אמר לו: אין דנין אותי פורעניות חזקים כמו בי"ב הראשונים".



על הקול



על כן כתב השולחן ערוך (קפה ב) כי אדם צריך לברך ברכת המזון בקול. "צריך שישמיע לאזניו מה שמוציא בשפתיו; ואם לא השמיע לאזניו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו". ובכה"ח ס"ק ד הביא משם ספר החרדים שכתב "כי אם לא השמעי לאוזנו - לא יצא".  והביאו הברכי יוסף אות ב', בית מנוחה אות ד', שערי תשובה אות א'. אמנם לענין דינא צ"ל כדעת השלחן ערוך והאחרונים דבדיעבד יצא". ובסעיף ג' כתוב בשו"ע "יש מי שאומר דבעל הבית עם בניו ואשתו, צריך לברך בקול רם, כדי שיצאו בברכתו".



ברכת המזון כתפילת י"ח



וחשוב מאוד שידע אדם כי ברכת המזון דומה יותר לתפילת י"ח מאשר לקריאת שמע. שבקריאת שמע אדם עונה על קדושה וברכו ובקדיש עונה על חמשת האמנים הראשונים. אבל בתפילת י"ח הוא לא עונה אלא שומע עמהם. ובברכת המזון אם שמע קדיש קדושה או ברכו לא עונה עמהם כי היא כמו בתפילת י"ח נמצא לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אע"פ שהוא יושב. ובין ברכה לברכה הוא יכול לשתוק ולהקשיב לקדיש קדושה וברכו.



לחזר אחרי כוס של ברכה



בשולחן ערוך (קפב א) כתוב שצריך לכבד ולייקר מאוד את ברכת המזון בכוס יין שמברכים עליה כמו שעושים בחתונה או בקידוש והבדלה. "מפני שהוא דרך כבוד ושבח לסדר כן שבחו וברכתו על הכוס". ואם אין לו יין – לא יאכל וידלג על ארוחה. "יש שאומרים שברכת המזון טעונה כוס אפילו ביחיד, וצריך לחזור עליו, ולא יאכל אם אין לו כוס לברך עליו אם הוא מצפה ואפשר שיהיה לו, אפילו אם צריך לעבור זמן אכילה אחת". וממשיך השו"ע כי לפי זה "אם שנים אוכלים יחד, צריך לקחת כל אחד כוס לברכת המזון".



ומה שאנחנו לא נהוגים כן הוא בגלל שיש אומרים שברכת המזון אינה טעונה כוס אלא בשלושה; ויש אומרים שאינה טעונה כוס כלל, אפילו בשלושה. וכתב הרמ"א "ומכל מקום מצוה מן המובחר לברך על הכוס". ולכן נהגו היום לדקדק בכך בעשרה. אמנם לפי הזוהר הקדוש והאר"י יש לברך על כוס בשלושה וכך כתוב בזוהר הקדוש פרשת תרומה דף זק"ן ע"ב וז"ל "כוס של ברכה לא הוי אלא בתלתא בגין דהא מרזא דתלת אבהן קא מתברכא ועל דא לא אצטריך כוס אלא בתלתא". וכן מובא בשם האר"י ז"ל בשער המצות פרשת עקב "דאם הוא יחידי לא יברך ברכת המזון על הכוס כנזכר בפרשת תרומה ואם הם שלשה ויש יין אז תברך ברכת המזון על היין. בין בחול ובין בשבת".



 



סדר הברכות בברכת המזון



הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ



בברכה הראשונה של ברכת המזון אנו מודים שה' נותן מזון לכל בני האדם, לכל היצורים החיים ואפילו לצמחים. לכן אנו מזכירים בברכה הזו את המילה "כל" שבע פעמים. "הָאֵל הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד בְּרֵיוַח וּבְרַחֲמִים רַבִּים. נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָֹר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ולא רק לבעלי חיים אלא גם לצמחים. "וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא".



פעם שאל אותי גוי האם הוא צריך לברך ברכת המזון. אמרתי לו שאת הברכה הראשונה הוא יכול לברך בלשון זו או בכל לשון (שו"ע קפה א). ויכול לברך אותה בכל נוסח (ברכות מ ע"ב). וכן אומר דוד המלך בתהילים (קלח) "יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ" וכן אומרים בפסוקי דזמרא כל יום "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ וכו' מַלְכֵי אֶרֶץ וְכָל לְאֻמִּים שָׂרִים וְכָל שֹׁפְטֵי אָרֶץ"  (תהילים קמח).



ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון



ברכת "נודה לך" מיוחדת לעם ישראל בגלל הברית המיוחדת לעם ישראל. התודה על התורה, על ארץ ישראל ועל המזון המיוחד שלה. על כן אמרו חכמים: "ואין לך חביבה מכולם יותר מברכת על הארץ ועל המזון שכך אחז"ל כל מי שאינו מזכיר בברכת המזון 'על הארץ ועל המזון ארץ חמדה וברית ותורה וחיים' לא יצא ידי חובתו". ולמה ההלכה הזו כי "אמר הקב"ה חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל למה שאני תרתי אותה וכה"א (יחזקאל כ) "ביום ההוא נשאתי ידי עליהם ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צבי היא לכל הארצות" וכה"א (ירמיה ג) "ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי צבאות גוים".



יבואו חביבין לחביבה



ובהמשך המדרש "להודיעך שאין חביבה כארץ ישראל. אמר לו הקב"ה למשה הן הארץ חביבה עלי שנאמר (דברים יא) 'ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד'. וישראל חביבין עלי שנאמר (שם ז) 'כי מאהבת ה' אתכם'. אמר הקב"ה אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי שנאמר 'כי אתם באים אל ארץ כנען'" (מדרש רבה במדבר פרשה כג פסקה ז).



רחם - לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל



אחרי אמירת התודה על כל אלה אנו מבקשים רחמים על עם ישראל ועל בית המקדש. כמו שמובא בגמרא "דרש רבי שמלאי ואמר: 'לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל'" (ע"ז ז ע"ב). ובבקשה זו בכל מילה יש כוונה מיוחדת. כשאומרים "רַחֵם אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְֹרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ" – מכוונים להר הבית. "וְעַל הֵיכָלָךְ" – מכוונים למקום מזבח הקטורת, השולחן והמנורה. "וְעַל מְעוֹנָךְ" – מקום שהייתה בו שכינת ה' עוד לפני שנבנה בית מקדש. "וְעַל דְּבִירָךְ" – קודש הקדשים, מקום עשרת הדברות, לוחות הברית וארון הקודש. "וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו" – על כל החצרות של בית המקדש כולן.



 



שכח לברך ברכת המזון במקומו



מקום שהתחייבת לברך בו, אל תחמיצנו



מלבד הברכה בכוונה, יש חשיבות לברך מיד כשמסיים את האוכל ולא לדחות אחרי דברים אחרים חשובים, כי אין דבר חשוב מזה, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". כמו כן צריך אדם להיזהר שלא לברך במקום אחר מזה שאכל בו. מקום שבו אכלת והתחייבת בברכה - אל תחמיצנו. "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל" (רמב"ם ברכות ד א).



"מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר" (ברכות נא ע"ב). ואם לא ברך במזיד - גם בית הלל מודים שיחזור למקום שאכל ויברך "מחלוקת בשכח, אבל במזיד - דברי הכל יחזור למקומו ויברך" (נג ע"ב). ואם לא חזר במזיד למקום שאכל בו, לדעת הרמב"ם יצא ידי חובה בדיעבד ולדעת הרא"ש והטור - לא יצא ידי חובה. וכן פסק הרמ"א. ולמעשה מחמת ספק ברכות פסק המשנה ברורה שאם במזיד קם ממקומו לפני שברך צריך לחזור למקומו, ואם לא חזר למקום שאכל וברך במקום אחר - לא יחזור ויברך שנית במקום שאכל (קפ"ד ס"ק ה).



החטא ועונשו



דעת הרמ"א היא על פי רבי עמרם גאון שפסק כבית שמאי בגלל הגמרא (ברכות נג ע"ב) שאומרת: "תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (המגדל) ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן? הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עָבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי, וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל, וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא". שני תלמידים שכחו לברך ברכת המזון אחרי סעודתם במקום שאכלו, אחד שכח בשוגג וחזר לברך במקום שאכל ומצא ארנק של זהב. התלמיד השני לא ברך במקום שאכל, במזיד, ובירך ברכת המזון במקום שנזכר, וטרף אותו אריה. מהסיפור הזה למדו רבי עמרם, הטור והרא"ש לפסוק כדעת בית שמאי.



שבע ברכות בסעודת החתונה סמוך לגמר האכילה



מכאן היה מזהיר מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל לאנשים שבאים לחתונה ואוכלים וקמים לרקוד וכשחוזרים חלקם שוכחים לברך, וחלקם מברכים אחר זמן. רובם לא מברכים שבע ברכות שהתחייבו בהן, ומפסידים זימון בשלושה או בעשרה. חלקם מברכים במקום אחר כי המלצרים כבר הזיזו את השולחנות. לדעת המגן אברהם, כיוון שמברכים באותו אולם שאכלו, יוצאים ידי חובה. עם זאת – כבר הביא כף החיים בס"ק ד כי יש חולקים על המגן אברהם (קעח ס"ק ב) ואומרים שזה נקרא לברך לא באותו מקום.



על כן היה אומר מרן הרב אליהו זצוק"ל כי מנהג טוב לבעל החתונה להקדים את שבע ברכות של הסעודה מיד אחרי האוכל ולא בסוף החתונה עם בני המשפחה בלבד. בכך ירוויחו מאות אנשים גם ברכת המזון במקומה ובזמנה, גם זימון, גם שבע ברכות ועוד ועוד.



 



עושים סדר בברכות



תודה מכל הלב



במשנה "אָכַל עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים מְבָרֵךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת דִּבְרֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בְּרָכָה אַחַת (מֵעֵין שָׁלֹשׁ). רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אֲפִלּוּ אָכַל שֶׁלֶק וְהוּא מְזוֹנוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו שָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת" (ברכות מד ע"א). רבן גמליאל פסק כך כי לפני הפסוק "ואכלת ושבעת וברכת" כתוב "ארץ חטה ושעורה וגפן" וכו'. רבי עקיבא אומר כי על כל דבר שמשביע מברכים ברכת המזון שכתוב "ושבעת". חכמים אומרים כי רק על פת מברכים ברכת המזון כי לפני "ואכלת ושבעת וברכת" כתוב "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" וגו'. והלכה כמותם.



התורה ציוותה על הברכות באופן שאפשר להבין כמו רבי עקיבא וכמו רבן גמליאל. היא לא ציוותה במפורש באופן ברור רק על לחם, כי ה' רצה לרמוז לנו מה צריך לעשות ומצפה שזה יגיע מאיתנו כמו כל תודה שצריכה להגיע מהמקבל בלי שהנותן יגיד לו לומר תודה. והרמז הוא בעיקר על שבעת המינים שנתברכה בהם ארץ ישראל. 



ברכת מעין שלוש



הטור והרשב"א והרא"ש אומרים שברכת "מעין שלוש" היא מהתורה. אבל הרמב"ם כותב (פרק ח הלכה יב) "כל הברכות האלו (חוץ מברכת המזון) אם נסתפק לו בהם אם בירך או לא בירך - אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהן מדברי סופרים". וכותב על זה הכסף משנה שם שמשמע שלדעתו אין ברכה "מעין שלוש" מן התורה ואפילו "על המחיה", וכן נפסק בשולחן ערוך (רט ס"ג).



בעל השדי חמד (מערכת ברכות סימן ל"ד ד"ה ברכת) מביא את דברי "פתח הדביר" שהביא משם החיד"א ט"ו מלכים (הכונה לט"ו פוסקים גאוני הדורות) שלדעתם ברכת "מעין שלוש"  מדאורייתא, על כן כתב הט"ז כי אם יש לאדם ספק אם ברך או לא ברך "מעין שלוש" לא יאמר ספק ברכות להקל, אלא "ראוי לכל ירא שמים שיאכל עוד מאותו המין ויברך אחריו ויוצא גם על ספק שלו". וכך כותב המ"ב (רט סע"ק י).



הרב דוד פרדו בעל ה"מכתם לדוד" מחלק ואומר שאם אכל עוגות שברכתן "על המחיה" - זה מדאורייתא, אבל אם אכל תמרים ורימונים - זה מדרבנן. הגאון בעל האור החיים בספרו "ראשון לציון" על הרמב"ם כותב את החילוק הזה בדברי הרמב"ם.



בפרי מגדים מצדד דאם אין לו מאותו המין, ייקח ממין אחר שהוא משבעת המינים כגון שאכל תמר או רימון ומסופק אם ברך מעין שלוש - יאכל עוד מיני מזונות ויכלול בברכה אחרונה את שניהם. ואע"פ שמרן פסק בסימן ר"ח סעיף י"ח "לא יכלול על הספק משום תוספת בברכה מעיין שלוש אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות", כאן יוסיף על המזונות גם "על העץ" בגלל הספק.



בכה"ח הוסיף שאם אין לו תמרים ולא מזונות, לפחות ייקח דבר שברכתו "בורא נפשות" ויכוון לפטור מה שאכל משבעת המינים כיוון דיש אומרים שבירכת נפשות פוטרת את הכול. ואם גם מזה אין לו אז יהרהר ברכה מעין שלוש בליבו, וכל זה כתב לחוש לסברא שמעין שלוש מהתורה (עיין לכה"ח שם סימן ר"ח ס"ק צ"א מ"ש משם הט"ז וכן כתב כה"ח בסימן ר"ט ס"ק ט"ז).



 



 



המוציא וברכת המזון על אטריות וקוגל



קבע סעודה – מברך ברכת המזון



אם אדם אכל עוגות או פיצה וקבע עליהן את סעודתו, נוטל ידיים, מברך "המוציא" וברכת המזון (שו"ע קסח ח). לדעת רבנו יונה הדין הזה נכון רק לגבי אוכל אפוי ולא לגבי אטריות מבושלות. ולכן גם אם אדם קבע עליהם סעודה לא נוטל ידיים ולא מברך "המוציא" וברכת המזון.



בשו"ת גינת ורדים (אורח חיים כלל א סימן כד) כותב כי דעת רבנו יונה היא רק באוכל שהתרכך מאוד. אבל אם אדם קובע סעודה על אטריות, מקרונים, קוסקוס או פתיתים - צריך נטילה, "המוציא" וברכת המזון. בגלל הדעה הזו קבע רבו של מרן חיד"א בעל ספר "נחפה בכסף" (חאו"ח סי' כ') לא לאכול מקרונים, אטריות וקוסקוס אלא בתוך הסעודה כדי לא להיכנס לספק ברכות. וכן כתב הרב כה"ח (סי' קס"ח ס"ק מ"ט). והחיד"א אמר כי מנהג העולם לאוכלם כרגיל ולברך עליהם "מזונות" ו"על המחיה" אפילו אם קובע עליהם סעודה.



אטריות שנאפו אחרי בישול



השו"ע פסק כי בצק שחלטו אותו במים רותחים ואחר כך אפו אותו - ברכתו "המוציא". וז"ל: "חלוט (פירוש כמין פת חולטין אותו ברותחין) שאח"כ אפאו בתנור, פת גמור הוא, ומברך עליו המוציא" (קסח יד). לפי זה בייגל שנאפה אחרי שבושל, והוא רך - ברכתו "המוציא". אבל בייגל יבש ברכתו מזונות. אטריות מתוקות שנאפו אחרי שבושלו - ברכתן "מזונות". אם אוכל מהם 170 גרם צריך ליטול ידיים ולברך עליהם "המוציא" וברכת המזון. ולכן מי שאוכל שלוש פרוסות של קוגל צריך נטילה, "המוציא" וברכת המזון.



וכיוון שלא נוהגים כך, צריך אדם להיזהר לא לאכול כמות גדולה של קוגל, שלא ייכנס לספק ברכת המזון שהיא מהתורה. ויש עוד טעמים רבים לא לאכול כל כך הרבה, במיוחד בשבת לפני שאוכל את הארוחה העיקרית.



ויהי רצון שנזכה לשפע גדול של ימות המשיח בלי ליפול בגאווה כאמור: "יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ, יְהַלְלוּ ה' דֹּרְשָׁיו, יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד" (תהילים כב). ומתוך השפע נזכה אנחנו וכל העולם כולו לתשובה "יִזְכְּרוּ וְיָשֻׁבוּ אֶל ה' כָּל אַפְסֵי אָרֶץ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְפָנֶיךָ כָּל מִשְׁפְּחוֹת גּוֹיִם. כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם. אָכְלוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ כָּל דִּשְׁנֵי אֶרֶץ לְפָנָיו יִכְרְעוּ כָּל יוֹרְדֵי עָפָר וְנַפְשׁוֹ לֹא חִיָּה". אמן ואמן.



 



סיפורים



 



זכות תמורת חביתה



סיפר הרב ברוך שרגא שליט"א, אב"ד לממונות ירושלים: פעם נסע הרב זצ"ל לתל-אביב להעביר שיעורי תורה בכמה מקומות, ולא הספיק לאכול בביתו לפני שיצא לדרך. אחרי כמה שיעורים הוא הרגיש קצת חלש ורצה לאכול, אבל לא מצא מקום עם הכשר טוב.



הרב נכנס למזנון שהיה בו מישהו עם חזות אחראית, ושאל אותו האם הוא יכול לטגן לעצמו חביתה עם שתי ביצים. "אני אשטוף ואנקה את המחבת. אחליף שמן, אשלם לך גם על הביצים,  גם על השמן וגם על הטרחה", אמר הרב. בעל המזנון הסכים לבקשה המוזרה. הרב ניגש למטבח של המזנון, שטף את המחבת משאריות השמן, חימם אותה כדי להכשירה. אחר כך בדק שתי ביצים מדם וטיגן לעצמו.



כשהאוכל היה מוכן הוא נטל את ידיו, בירך בכוונה וניגב. אחר כך הוא בירך על הלחם ואכל את החביתה. סיים לאכול, עשה מים אחרונים ובירך ברכת המזון בכוונה. כל העת הזאת הביט בעל המזנון על הרב בדבקות. הוא מעולם לא ראה אדם אוכל כל כך בקדושה.



כשהרב סיים לברך ברכת המזון, הוא ניגש לבעל המקום לשלם לו על החביתה, על השמן ועל הטרחה. "בשום פנים ואופן, לא אקח ממך דבר!", אמר בעל המקום. "יש לי כזאת זכות שאכלת אצלי, ולא אמכור את הזכות הזאת בעבור שום כסף שבעולם".



 



זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'



סיפרה הרבנית צביה אליהו שתחיה: אורי ברהום, נגר במקצועו, היה תלמיד של הרב כשהרב היה מורה בבית-ספר "מגן דוד", היה קשור אל הרב והשתתף בשיעורים שלו באופן קבוע במשך עשרות שנים.



אך טבעי הוא שכאשר רציתי להזמין ארונות למטבח, ביקשתי זאת ממנו והוא עשה את העבודה לשביעות רצוני. בסיומה ביקשתי ממנו לעשות לי שולחן למטבח באותו צבע. הוא אמר לי שהוא לא מתמחה בשולחנות מטבח, אבל הסכים לקחת מידות של השולחן המבוקש.



כעבור כמה ימים הוא הביא שולחן כמו שביקשתי, וסיפר שהייה לו במחסן מדף עץ שעובר איתו שנים ארוכות ממחסן למחסן, והוא לא יודע מה לעשות איתו. כמה פעמים הוא חשב לזרוק אותו ולא עשה כן. הוא הרגיש שהוא לא יכול לזרוק אותו. כשהוא חיפש חתיכת עץ לשולחן – הוא מצא שהיא בדיוק במידות שביקשתי, והבין בדיעבד למה הוא לא זרק אותה שנים רבות.



אחרי יומיים התקשר אלי אורי הנגר בבהלה וסיפר לי כי בלילה בא אליו בחלום אדם ואמר לו שהוא היה מגולגל בחתיכת העץ שהייתה לו בנגרייה שלושים שנה. הוא מודה לו שהוא לא זרק את העץ כל אותן שנים ועשה ממנה שולחן והביאו לבית הרב. אחרי עוד יומיים חזר אותו אדם שנית בחלום ואמר לו שהרב אליהו בירך על השולחן "ברכת המזון", ובזכות זה נשמתו מצאה את תיקונה השלם.



אורי ביקש ממני שאשאל את הרב האם אלה חלומות אמת, או "חלומות שווא ידברו". אני שמעתי את הסיפור הזה ונבהלתי. אמרתי לעצמי: יש לי שולחן שמגולגלת בו נשמה, מיד אני זורקת את השולחן מהבית. סיפרתי לרב מה שסיפר לי אורי. הרב צחק ואמר לי: "זהו, אחרי התיקון הנשמה עלתה למקומה. עכשיו זה שולחן כמו כל השולחנות. את לא צריכה לפחד בכלל".



 



תשובה כהלכה



פיקוח נפש דוחה קורונה. האם מותר גם היום לקבל תוצאות בדיקת קורונה בשבת, או אפילו להיכנס אקטיבית לבדוק את התוצאות על מנת להזהיר את הסובבים?



 כן.



 



 



תהליך פתאומי. כשהייתי קטנה דיברו איתי על הגאולה ועל בניין הבית, על כך שבית המקדש יכול להיבנות כל רגע ושמשיח יכול להגיע כל רגע וכל שנייה. וממש האמנתי בזה .כשגדלתי החדירו לי כל הזמן שגאולה זה בתהליכים.  בתשעה באב הקודם ממש התפללתי שבית המקדש ייבנה וכולם קיררו אותי ואמרו שזה בתהליכים והגאולה תגיע, אבל לא עכשיו. אני לא מבינה את הסתירה.



אני לא רואה פה סתירה. זה תהליך, וגם בתהליך יש רגעים של פתאום. כמו היריון ולידה. ההיריון הוא תהליכי, אבל לא בדיוק יודעים מתי תגיע הלידה, היא יכולה לבוא פתאום. הבעיה הגדולה של עם ישראל היא שכאשר מגיע הרגע פתאומי הזה - עם ישראל דוחה אותו. כך היה במצרים וכך היה בחטא המרגלים וכך קורה עכשיו לכל אלה שגרים בגלות היום. וכך קרה פי כמה וכמה לפני מאה שנים. המסקנה היא ששניהם נכונים, וזה רמוז במילים של התפילה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".



 



 



מפגינים רצון. מדוע לא מארגנים הפגנות שאנו רוצים להקריב קרבן פסח בהר הבית בי"ד בניסן?



 יש כאלה שמפגינים על זה. אבל העיקר לעורר את הרצון למקדש בעם ישראל. שכשהוא יהיה - הכול יבוא.



 

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il