ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שיעורים נוספים
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- הקרקע והפירות
בשבועות הקרובים נעמיק בנושא הזה. קודם לכך, נעמיק במספר תפיסות שונות של הראשונים העומדים בבסיס האיסור הזה.
ראשית, לגבי האיסור עצמו:
הרמב"ן (שכחת העשין ג') אומר שכאשר הרמב"ם מנה את מצוות התורה, הוא שכח למנות את "לאכלה". לאור ניסוחו המורכב של הרמב"ן, חלקו הפרשנים מהי כוונתו. לפי שיטה אחת, כוונתו היא שיש מצווה בעצם אכילת פירות השביעית. לפי השיטה החולקת, כוונתו היא שיש כאן לאו הבא מכלל עשה. כלומר, מי שפוגע בפירות השביעית פוגע ברצון התורה, שפירות השביעית ייאכלו.
מדוע הרמב"ם אינו מונה את "לאכלה"? לשאלה זו ניתנו מספר תירוצים. הגרי"פ פערלא (מחבר פירוש מפורט ומסועף על מניין המצוות של הרס"ג) מבאר באופן הבא: התורה אומרת "את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור". משמע שיש איסור מוחלט לקצור, לבצור, או לבצע כל קטיף שהוא בפירות השביעית. אך בפסוק הבא נאמר "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה". כיצד ניתן לאכול ללא קצירה ובצירה? על כרחנו יש להסביר את הפסוקים באופן הבא: אסור לקצור אלא אם כן הקציר נעשה על מנת לאכול. מי שקוצר ומאבד את פירות השביעית אינו עובר על איסור "לאכלה", אלא על איסור "לא תקצור", שהרי ההיתר לקצור קיים רק אם זה נעשה "לאכלה".
אנו רגילים לחשוב על איסור הפסד פירות השביעית כאיסור פגיעה בקדושה שבפירות. ובהחלט יש תימוכין לדבר. אך מדברינו האחרונים יש מקום להציע פן נוסף של איסור ההפסד.
בפירושו למשניות על מסכת שביעית (פרק ד משנה י), הרמב"ם כותב שאיסור הפגיעה בפירות הפוטנציאליים בשביעית הוא מעין איסור גזל. בתוספות יום טוב (שם) אומר שאינו מבין איזה צורך יש לרמב"ם לבאר כך, דיו לומר שפירות השביעית "חשובים ולא נפסדים". כלומר, התוספות יום טוב מתייחס לקדושה הפנימית של הפירות ולמדרגתם. הרמב"ם מתייחס לפן ממוני. נחדד את דבריו.
נניח שמתקיים קידוש קהילתי. האם ראוי שיבוא אדם וישתה ישירות מאחד מבקבוקי השתייה המוגשים שם, ויניח את הבקבוק? שתיה זו תגרום לבזבוז של כל שאר המשקה שבבקבוק. מצד שני, אין מניעה שאדם זה ישתה את תכולת הבקבוק כולו. אם כך, מדוע ברור לנו שאסור לשתות ישירות מהבקבוק, וכך לפגוע בשאר השתיה, למרות שמותר לשתות את התכולה כולה?
מצד אחד, לכל אחד יש רשות לשתות כדת, אין אונס, איש לפי כוחו ורצונו. מצד שני, ברור שגם לשאר חברי הקהילה יש זכות ליהנות מהאוכל והשתיה המוגשים בקידוש. ישנה הבנה שישנו הסכם חברתי – קח כמה שאתה רוצה, בתנאי שמה שאתה לוקח מנוצל. מי שלוקח מעבר לכך פוגע בהסמכה החברתית, וגוזל את הציבור.
הוא הדין והוא הטעם לעניין פירות השביעית. יש "קידוש קהילתי" רחב שנועד עבור כלל ישראל. כל יבול הארץ בבעלות של כולנו יחד. מצד אחד, זה מאפשר לכל אחד לאכול כאוות נפשו. מצד שני, לקחת (לקצור) ללא ניצול מיטבי (ללא קיום של "לאכלה") זו פגיעה בחוזה החברתי הכללי.
(באחד הטורים הבאים נעסוק בשאלה אם יש לשמור על כבוד חלקי פירות שביעית שניתן לאכול, אך אנשים רגילים להשליך אותם לאשפה, לדוגמא – קליפות שדבוק בהם משהו מהפרי. יש מקום לתלות את השאלה הזו בשתי האפשרויות הללו: מצד הקדושה – לכאורה כל חלק מהפרי עומד בקדושתו, גם אם אנשים אינם רגילים לאכלו. מצד הגזל החברתי – לכאורה אם אנשים אינם רגילים לאכול את החלק הזה של הפרי, החברה אינה רואה בהשלכת החלק הזה של הפרי בזבוז. לכאורה לפי תפיסה זו הדרישה תהיה להתנהל בצורה מחמירה, אך נורמלית. כאמור, נעסוק בשאלה זו באחד הטורים הבאים).
תפיסה שלישית ניתן להעלות מדברי הריטב"א, הכותב את דבריו בשם הרשב"א. באחת היחידות בהמשך נעמיק באיסור הסחורה בפירות השביעית. לפי שיטת חכמי ספרד (הרמב"ן, רשב"א, ריטב"א) אסור לעשות מסחר בפירות שביעית, אך מותר למכור אותם בכדי לקנות מזון אחר. ובכל שלב של ההחלפה, התמורה גם זוכה לקדושת השביעית. כלומר – הכסף הניתן כתמורה לפירות השביעית מתקדש, וכאשר קונים אוכל עם הכסף הזה הכסף חוזר לקדמתו והאוכל מתקדש תחתיו. מהו הרעיון העומד מאחורי זה?
בשנת השמיטה, הקב"ה מזמין אותנו לאכול משלחנו. "כי לי הארץ", ועתה כולכם מוזמנים לאכול ממנה. ישאל אדם: נו, מה יש לך להציע? מתבונן סביבו ורואה מטע תפוזים. הנה, הוזמנתי לאכול תפוזים. אבל אני לא רוצה לאכול תפוזים. אני רוצה לאכול פלאפל. אומר הקב"ה: אין בעיה. תקטוף תפוזים, תמכור אותם בשוק, וקנה במקומם פלאפל.
זה מצביע על שיטה שלישית. המודל אינו כעין הקידוש הקהילתי, ואף מעבר לקדושה הפנימית של הפירות. לפי תפיסה זו, הדרך הנכונה לחשוב על הדברים היא אכילה ישירות משלחן גבוה, להתארח סביב שלחנו של הקב"ה.
יתכן שאין זה בכדי שזו שיטת ראשוני ספרד, שראש וראשון להם הוא הרמב"ן. אם מדובר על אכילה משלחן גבוה, מובן יותר מדוע ישנה מצווה לאכול את פירות השביעית. אנו מהדרים ורוצים להתארח על שלחנו של הקב"ה.
יטען הטוען: הרי זה מה שתמיד קורה. אדם משקה את שדותיו, הקב"ה מגדל את תבואתה, ולבסוף האדם מוכר את הפירות וקונה את כל מה שהוא זקוק לו!
אכן כן. אך פעם בשבע שנים הפירות ניתנים ללא עבודה, ללא הגבלה, ועם קדושת שביעית העוברת מחפץ לחפץ, וכך האדם אינו שוכח שמדובר על מזון שהוא זוכה לו ישירות מהקב"ה. ואכן הטענה נכונה: מטרת השמיטה אינה לדעת שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בשביעית. מטרת השביעית היא שנהיה מודעים לכך שהקב"ה נותן לנו את פירותיו בכל שנה ושנה, ובכל יום ויום. פעם בשבע שנים אנו חווים את הדברים בצורה יותר ישירה. אך מטרת השמיטה איננה לחוות את השמיטה פעם בשבע שנים, אלא שחוויה זו תשפיע על היחס שלנו לכל פעם שאנו מברכים את הקב"ה על כל הטוב שהוא מאציל עלינו.
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
נס חנוכה בעולם שכלי ?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
