ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- שיעורים נוספים
- משפחה חברה ומדינה
- שמיטה
- הקרקע והפירות
א. תפיסת הקדושה שבפירות: פירות השביעית קדושים, אסור לפגוע בקדושה זו.
ב. תפיסת ה"קידוש הקהילתי": פירות השביעית נועדו לשימוש משותף של כולם. כל פעם שאנו לוקחים מהשלחן הציבורי, עלינו להתחשב בכך שאכילתנו מונעת את שימושם של האחרים. אין בכך אמירה של הימנעות מאכילת פירות השביעית; זכותנו ואף מומלץ שנאכל מפירות אלו לשובע נפשנו. אך אם איננו מנצלים את הפירות כראוי, הרי שפגענו בזכות השימוש של האחרים באופן שאינו מוצדק.
ג. תפיסת "שלחן גבוה": הקב"ה מזמין אותנו לאכול על שלחנו, על ידי כך שהוא מזכיר שהארץ כולה שלו, יד אדם לא תהיה שותפה ביצירת הפירות בשנה זו, וכולם מוזמנים לאכול מפריה ולשבוע מטובה. עלינו לכבד את המעמד המיוחד, ולא לנצל את מה שמוגש לנו שלא באופן לו הפירות מיועדים.
בירושלמי על מסכת שביעית (פרק ח, ב) הגמרא אומרת שאין מחייבים את האדם לאכול פת שעיפשה או תבשיל שנתקלקל (העשוי מפירות שביעית). ואם ביקש לכסוס חטים הקדושים בקדושת שביעית (לאכול את החיטה כמות שהיא, ללא עיבוד), אין שומעים לו.
ידוע שגרסאות הירושלמי קשות. העברת מסורת הירושלמי לא הייתה מסודרת כהעברת מסורת הבבלי. לכאורה שתי האמירות הללו אינן יכולות לדור בכפיפה. האמירה הראשונה היא שאין חובה לאכול אוכל מעופש. משמע שמותר, אך אין חובה. האמירה השנייה היא שאסור לאכול אוכל שאינו מעובד ומוכן לאכילה ראויה. משמע שאסור לאכול אוכל שכזה. מסתבר שהיו שתי מסורות לדברי הירושלמי שהתאחדו כאן. נראה בהמשך שהפוסקים בררו להם את הצד שהכריעו שהוא המדויק יותר.
ראשית יש לציין שהניסוח ש"אין מחייבים" לאכול מכוון אותנו לשיטת הרמב"ן. למדנו בעבר שאחרונים רבים למדו מלשון הרמב"ן שישנה מצווה לאכול פירות שביעית. מדוע שנחייב מישהו לאכול את התבשיל? יתכן ויש כאן איתות לכך שבאופן כללי יש מצווה לאכול את פירות השביעית, וכאן נאמר שניתן להימנע ממצווה זו כאשר האוכל מתעפש.
אחרונים רבים ראו בניסוח הירושלמי ראיה לשיטת הרמב"ן. הם הציעו כיצד הרמב"ם מסביר את הדברים:
ערוך השלחן מציע להבין שהירושלמי מתכוון להיפך הגמור. מטרתה היא לדחות את המחשבה שיש מצווה לאכול פירות שביעית! הוא מניח שלא מדובר באוכל מעופש ממש, שהרי אסור לפגוע בגוף על ידי אכילת אוכל מרקיב. מדובר באוכל שעדיין ראוי לאכילה, אך כבר אינו טעים במיוחד. היינו חושבים שמכיוון שישנה מצווה לאכול את פירות השביעית, ישנה חובה לאכול גם אוכל שכבר אינו בשיא איכותו. מכריע הירושלמי שבעצם אין מצווה לאכול פירות שביעית, ולכן אם האוכל אינו ערב לחיך, ניתן להימנע מאכילתו.
(היה מקום להגדיר את זה אחרת: לומר שלמרות שיש מצווה לאכול פירות שביעית, אין חובה או צורך להידחק ולאכול אוכל שאינו ערב לחיך, למרות שיש בזה מצווה. ערוך השלחן אינו מבאר כך).
לפי הסבר זה ניתן ליישב את שתי האמירות בירושלמי כך: מעת שהאוכל אינו ערב לחיך, אין עניין להשקיע ולאכול אותו. אך את החיטה שטרם עברה עיבוד אסור לאכול – יש לעבד אותו ולאכול אותו כראוי (דבר שלא ניתן לעשות עם אוכל המתחיל להרקיב).
במגילת אסתר (שכחת העשין עשה ג, שם הוא דן באריכות במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן) מציע שהחובה איננה נובעת ממצוות האכילה, אלא מחובה למנוע הפסד. ניתן לחבר את דבריו להבנה השנייה שהעלנו לעיל. חז"ל דרשו "לאכלה" – ולא להפסד. כלומר, לכל אדם ניתנת הזכות לקטוף כדי לאכול את הפירות. אך אם הוא אינו מנצל אותם, מתברר שהוא בזבז את כוחם של האחרים בפירות. מה יעשה אדם שהכין תבשיל מפירות השביעית, ועתה התבשיל מתחיל להתקלקל? היה מקום לומר שעליו לאכול את התבשיל כדי למנוע את ההפסד. על כך קובע הירושלמי ש"אין מחייבין" לאכול תבשיל מתעפש כדי להציל את הבזבוז הזה.
שימו לב שזו הלכה קריטית לעניין "פח שביעית". לולא אמירה זו, היה מקום לאסור לאפשר לפירות לשבת בקרן זווית ולהתעפש.
לעומת שני אלה, החזון איש מעביר את המוקד לחצי השני של המשפט. הוא אומר שאסור לאכול את התבשיל שכבר בקושי ראוי למאכל אדם. מדוע? מפני שהתורה קובעת שיש להתחלק במאכל עם בעלי החיים. אכילת פת מעופשת היא אכילה שאיננה ראויה לבני אדם, אך היא אכילה ראויה לבעלי חיים. כאשר אדם אוכל את הפת המעופשת, הוא מנשל את זכות הבהמות בפת!
המפתיע בדברי החזון איש הוא שהחזון איש ממשיך את ההבנה השנייה, שה"הפסד" המדובר הוא הפגיעה בפוטנציאל הניצול של החברה של הפרי. אך שכחנו שחלק מחברה זו היא חברת בעלי החיים. גם להם יש זכות בפירות השביעית!
בשמיטה אנו מקבלים זכות בפירות הארץ, אך גם כל בני האדם ובעלי החיים מקבלים את אותה הזכות. מתברר שזכות זו מכריחה אותנו ללמוד איך להתחשב בכלל החברה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
