אבלות על החורבן | הרב אליהו ברין | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
בין המצרים
תשעה באב

קטגוריה משנית

700

18 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

המהר"ל בנצח ישראל מסביר בהרחבה את חורבן בית המקדש בתור חורבן כללי של החיים הישראלים. משמעות החורבן איננה רק נקודתית, שאין בית מקדש, אלא משמעות כללית רחבה יותר של הידלדלות החיים הישראלים - בעוצמה, גבורה, עושר וכו'. כל דבר ששייך למכלול החיים נחרב.
המהר"ל מסביר שהדבר מתבטא גם בכך שבית המקדש נשרף ברובו בי' באב, ביום העשירי בחודש. המספר עשר מבטא שלימות מוחלטת, וחורבן הבית מהווה כביכול ביטול גמור לכל החיים הישראליים.
משמעות החורבן כפגיעה בכל רובדי החיים מופיעה גם בחז"ל 1 : "רבן שמעון בן גמליאל אומר העיד ר' יהושע מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות ר' יוסי אומר אף ניטל שומן הפירות". כל מה ששייך לטעם של החיים, לא לדפוס החיצוני של החיים, אלא למה שקשור ליופי של החיים, לתחושת החיות, התנתק ונפרד.
ביטוי קשה במיוחד מצינו בגמרא 2 :
"ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בני, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים...שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: (מלאכי ג') במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד" וכו'...
לפי הגמרא, היה מתאים שאחרי החורבן יתבטלו לחלוטין סדרי החיים, מכיוון שהמקדש הוא מקור החיות שלנו. אבל זו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, ולכן רוב ההנאות וסדרי החיים נשארו במקומם.
וגם בהמשך הגמרא:
"תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות ומבטלת ממנו תורה ומצות ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן ואמרי לה לישוע הבן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו"
הביטוי החריף ש"ראוי שנגזור על עצמנו שלא לישא נשים", הוא ביטוי שכמעט אינו מותיר מקום למצב החיים היום כפי שהם, בדומה לסוגיא הקודמת - שללא לחם וללא מים הרי אין חיים.
משמעות החורבן ברובד הפנימי - הרוחני
הדברים אינם אמורים רק לגבי ההיקף החיצוני, אלא בעיקר, בראש ובראשונה, כלפי הרובד הפנימי. "כיון שגלו ישראל ממקומן אין לך ביטול תורה גדול מזה". הפרקים באיכה מתחילים כ"ב פסוקים כל אחד 3 , והם מכוונים כנגד כ"ב אותיות התורה, שבחורבן הבית נפגעה גם היא בצורה קשה. התורה והחיים הרוחניים נחרבו, ובגלות מתגלה רק מעט שבמעט מעוצמתם האמיתית.
בתפילת מוסף של החגים אנו מזכירים את בית המקדש שנחרב, בביטוי "ניטל כבוד מבית חיינו" - בית המקדש הוא מקור חיינו. רבי יהודה הלוי קורא לו "בית חייך ומותך", ומתאר את עם ישראל מסביב למקדש כמו גוף עם איברים שבו יש את הלב והמוח (הארון והשולחן) - האיברים המרכזיים יותר בגוף האדם 4 :
כט. "אמר הכוזרי: אם כן אתם היום גוף בלא ראש ובלא לב"
ל. "אמר החבר: כן הוא, כאשר אמרת, ועוד ולא גוף, אבל עצמות מפוזרות כמו העצמות היבשות אשר ראה יחזקאל, ועם כל זה מלך כוזר, אלו העצמות אשר נשאר בהם טבע מטבעי החיים, וכבר היו כלים לראש וללב ורוח ונפש ושכל, טובים מגופות מצוירות מאבן וסיד בראש ועיניים ואזנים וכל האברים, ולא חלה בהם מעולם רוח חיה ואי אפשר שיחול בהם, אך המה צורות דומות לצורות אדם ואינם אדם"
ההבדל בין המציאות הגדולה הזו למציאות ימינו הוא לא נתפס, לפחות לא אצלנו. כל שכן שאיננו תופסים מה תהיה המדרגה בבניית בית המקדש השלישי. אפשר לדמיין את החורבן ביחס לצרות שהיו לעם ישראל במשך שנות הגלות, אבל את הצד הרוחני הגדול והגבוה שהיה לנו בזמן המקדש - קשה לדמיין.
תיאור לדרגה הרוחנית הגבוהה הזו אנו מוצאים בדברי הרב זצ"ל 5 :
"בהיות המקדש על מכונו, וישראל יושב בנוהו, ושכינת אל עליון, צור ישראל, חסנו מעוזו ומגינו, מופיעה עליו בעז ותפארת, בניו למודי ד', ובחיריו הם נביאי אמת צדק, אשר רוח ד' מדבר בם ומלתו על לשונם, שפעת רוח הקדש ולבת אש אהבת אלהים עליון, אלהי ישראל, מאירה את לב האומה ומחממת באור אשיה את כל רוחה בקרבה, אז, הקדש והמקדש, וכל עבודתו הקדושה והנהדרה, כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם", הם מבליטים בשטפי גלים של חיים, אדירים ואמיצים, את הוד חייה הפנימיים של האומה, את דבקות נפשה באלוהיה, ואת אהבתה הנערצה, וקשר קדשה לעבודתו, בכל חום החיים ובכל רגשי הלב הנפש הרוח, וכל מפעלי החושים החיצוניים והפנימיים כולם"
הרוחניות הגדולה הזו שהייתה בזמן המקדש היא לא רק בלב או בדעת. הפנימיות כולה מרגישה שהיא מתחייה מהמקור הגדול הזה של עם ישראל כולו.
"העולות והזבחים, המנחות והנסכים, הקטורת והשירה הקדושה, שנעשים במכון הקדש, כדבר ד' הברור, כתורה וכמצוה, אשר לעולם זאת על ישראל, מחיים הם את האומה, מכפרים כל חטא ופשע"
והרוח הגדולה הזו לא נשארת רק אצלנו:
"ומקרבים אל רוח הקדושה, אל החביון האיתן והבטוח בצל שדי, אל אלהי אמת, את כל האומה כולה, אותה ואת כל יחידיה, וכל הנלווה אליה עמה, ורוח ברכה ונדבה הולך ופועם, הולך ושוטף בהדר גאון, ממכון בית חיינו, ממקום מקדשנו ותפארתנו, עולה ופורח בגאות עולמים, לחבק את כל עולמי עד".
האהבה והרגשת החיוביות הזו לכל בריאה שברא הקב"ה, מאירה כל דבר קיים. כל ברייה וברייה שקיימת במציאות לא יכולה להתנתק מהדבקות במקור האלוקי הגדול הזה.
"לאהבה את כל היקום, כל היצורים וכל הנבראים, הניזונים כולם משפעת הברכה של אל נורא תהילות, אשר לפניו נעבוד ביראה ופחד, בכל פאר גבורה ובכל הוד תפארת"
כל זה תיאור המצב שהיה אז, בזמן בית המקדש, וכעת חסרנו כל זאת.
"כל זה היה לנו כוס ישועות, מלא חיים ועצמה, בעת אשר שלם היה צביוננו, בעוד אשר לא נשברנו כשבר נבלי יוצרים, כל עוד לא נתפרדה התיומת, והאומה לא זזה מעמדתה ומבית חייה, חיים של אמת היו חיינו"
חורבן המקדש כביטול החיים הרוחניים, ופגיעה בנשמת האומה, מובא גם במהר"ל 6 ע"פ הגמ' בפרק א' דחגיגה 7 :
"מאי "במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז), אמר רב שמואל בר אוניא משמיה דרב, מקום יש לו להקדוש ברוך הוא שבוכה שם... ומי איכא בכיה קמיה קודשא בריך הוא, והא אמר רב פפא אין עציבות לפני המקום, שנאמר (דה"י א, טז, כז) "עוז וחדוה במקומו". לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי...ומוקי ליה בבתי גואי, אבל בבתי בראי "הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו". ודבר זה, כי בתי גוואי הם כלפי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (י.) מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים, אף הנשמה יושבת בחדרי חדרים. ואל הנשמה נגלה בבכייה, כי הנשמה, שהיא יושבת בחדרי חדרים, בודאי חסירה כאשר חרב בית המקדש. שבזמן שבית המקדש קיים היה לנשמה כפרה על ידי קרבנות בבית המקדש, והיה הנבואה והתורה וכל הדברים אשר הם שייכים לנשמה, ועתה הם חסרים. אבל הגוף, שהוא כנגד בתי בראי, שם לא נגלה רק בשמחה ובהדר, כי אין לדבר הזה שום חסרון. ולכך בבתי בראי איכא שמחה, ובבתי גוואי ליכא שמחה"

קדושת החיים העצמית הטבעית, וציפיית הישועה
עם זאת צריך ביאור איך אלפיים שנה עם ישראל יושב ובוכה על החורבן. הרי גזירה על המת שישתכח מהלב. קשה לחיות תקופה כזו ארוכה בתחושה שבעצם החיים עכשיו הם צל של החיים האמיתיים, מה עוד שאנחנו לא חווינו את החיים הגשמיים והרוחניים לפני החורבן.
על קושי זה לחיות תקופה כזו ארוכה בתחושת חסרון, תחושת חיים של בדיעבד, מסופר על נפוליאון, שבאחד ממסעותיו לכיבוש העולם הגיע בתשעה באב למקום בו גרו יהודים, וראה אותם יושבים ובוכים. נפוליאון שראה את עצמו כמשחרר העמים המדוכאים, שאל מה קרה, למה היהודים בוכים. ענו לו שהיהודים בוכים על בית המקדש שחרב להם. כששמע נפוליאון שבית המקדש נחרב לפני כמעט אלפיים שנה, אמר 'עם שבוכה במשך כל כך הרבה זמן על חורבן בית מקדשו ועל גלותו, יש בו עוצמה גדולה, והוא עוד ישוב לארצו ויבנה את בית מקדשו.
ההסבר לכך הוא שגודל זה של קומת החיים הישראלים במלואם, מונח בנו בטבענו. קומה זו היא עצמיותינו. היא תכונת חיים הווייתית מתמדת, ולא איזו עוצמת חיים ששייכת לעבר. המציאות האמיתית שלנו מתקוממת כנגד החיים המזויפים, והיא דורשת את קומת החיים המלאה.
וכך כותב הרב 8 :
"היהדות בגולה, לולא היניקה שהיא מקבלת מטל החיים של קדושת ארץ ישראל לא היה לה בסיס מעשי בעצם, כ"א על ידי חזון הלב, המיוסד על ציורים של תקוה ושל הגות יקר, מצד העתיד והעבר. אמנם יש קצבה כמה כח יש בחזיון לב זה לישא עליו את משא החיים ולסול בכחו נתיבה לחיי עם, והקצבה נראה שכבר מלאה צבאה. ע"כ יורדת היא היהדות בגולה פלאים, ואין לה תקוה כ"א לנטע אותה במקור חיים של חיים ממשיים, של קדושה עצמית, שאינה מצויה כ"א בארץ ישראל."
באגרות הראי"ה 9 כותב הרב שהציפייה לישועה איננה מכוונת רק ל'לחזור למה שהיה', אלא לתקן את הופעת ד' בעולם, לכוון לָלְכַתְחִילַה של המציאות ולראות איך כל אירועי ההיסטוריה הם תהליך אלוקי שמוביל לתיקון העולם.
באורות התחיה 10 הרב מתאר את הגודל של בית המקדש, החיות והחזון שאנו משתוקקים אליהם, ומראה כיצד הציפייה זהו באה לידי ביטוי אפילו באופן קיום המצוות שלנו:
"צללי הענינים שלנו, העתקות הם מהעבר הגדול. ופונות הן תמיד אל העתיד הנשגב שהוא כל כך נשגב עד שהוא מאיר את ההוה ועושה אותו להוה מעשי מצד גודל כחו, אף על פי שאין בו בעצמותו כי אם עריגה וצפיה לעתיד"
העתיד גדול כל כך עד שהוא נותן לנו את הכוח לחיות כיום, הוא נותן את הערך למעשינו היום.
הרב ממשיך שם, שכל דבר קטן שאנחנו עושים כיום במצוות התלויות בארץ - למרות שהוא במדרגת דרבנן ואפילו אינו אלא מנהג, ואפילו שאותו המעשה לא מזכיר את הכהנים והלווים מאז - הכל מזכיר את עניין המקדש והציפייה אליו. לדוג' מצוות הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה, מטרתה לחבר כל יהודי לקודש, לכוהנים ולקדושתם, ולהחיות בנו את זכר המקדש, ועיקרון זה חשוב אפילו יותר ממשקלן של מצוות אלו בפועל.

חיסרון הופעת השכינה
בשלושת השבועות אנו מבטאים מדרגות של אבלות במנהגים שונים, עד לשיא האבלות שמגיע בתשעה באב. האבלות הזו, היא לא רק במישור החוסר שלנו, אלא (בעיקר) בחוסר השכינה ובחוסר מציאות ד' בעולם.
הגמרא 11 דורשת:
(ירמיהו י"ג) "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים"
ובנוסף, מביאה הגמרא 12 :
"ואמר לי: בני, מה קול שמעת בחורבה זו? ואמרתי לו: שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות. ואמר לי: חייך וחיי ראשך, לא שעה זו בלבד אומרת כך, אלא בכל יום ויום שלש פעמים אומרת כך; ולא זו בלבד, אלא בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"
צער השכינה גדול עוד יותר מהצער שלנו. אנו אומרים כל יום בתפילה - "לישועתך קיוונו כל היום", כוונת הדבר היא שישועת ישראל היא ישועתו של הקב"ה. כך אנו אומרים גם בהמשך התפילה - "ותחזינה עינינו בשובך לציון"- אנחנו רוצים ומתפללים לישועת ד' ולהשראת שכינתו בעולם.

יושב ובורא אורו של משיח
לכאורה, תשעה באב הוא יום האבלות הקשה ביותר - נאסרה בו אמירת שלום לרעהו, תענית מאכילה ושתיה וכו'. ועם זה, דווקא ביום הזה לא אומרים תחנון כיוון שהוא נקרא מועד, שנאמר "קרא עליי מועד", זהו יום של חג.
דבר זה קשה, במיוחד שעכשיו הרי הוא איננו חג אלא יום של אבל?
מובא בגמרא 13 :
"שמחו את ירושלים וגילו בה כל אהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. מכאן אמרו: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, ושאינו מתאבל על ירושלים - אינו רואה בשמחתה".
חז"ל אמרו את דבריהם בלשון הווה, מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה - בהווה. דברי חז"ל צריכים ביאור: האם הדברים כפשוטם, ופשוט אנחנו לא מתאבלים על ירושלים כמו שצריך? ואולי ניתן לומר שעצם האבלות, מי שלוקח בה חלק, וכתוצאה ממנה, זוכה ורואה בשמחתה.
עוד מאמר חז"ל שצריך ביאור מובא במדרש 14 , ומביאו המהר"ל 15 :
"רבי שמעון אמר עובדה הוה בחד בר נש, דהוי רדי, געת תורתא. עבר עליו חד ערבי, אמר ליה מה את, אמר ליה יהודאי אנא. אמר ליה שרי תורך ושרי פרנך. אמר ליה למה, אמר ליה מקדשאי דיהודאי חרב. אמר ליה מנא ידעת, אמר ליה מגעת דתורך. עד דעסק עמיה, געת זימני אחריתי. אמר ליה אסור תורך אסור פרנך, דאתיליד פרקאי דיהודאי"
דברים אלו, שדווקא בשעת החורבן נולד משיח צריכים ביאור.
הגמרא 16 מביאה:
"אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק ואמרו: ישראל הללו, שברכתן ברכה וקללתן קללה, יעסקו בדברים הללו? מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה"
הריטב"א מקשה מהגמרא בבא בתרא 17 :
"כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: פניהם איש אל אחיו, וחד אמר: פניהם לבית. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: ופניהם לבית! לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום"
לכאורה, זמן החורבן הוא שעת השיא ש"אין עושין רצונו של מקום". ולמרות זאת, הכרובים היו "מעורין זה בזה", ביטוי של קירבה גדול יותר אפילו מ"איש אל אחיו".
הריטב"א מתרץ בדוחק, שהיה זה חלק מהעונש - להוזיל את כבוד ישראל. אך ר' צדוק מסביר שבאמת הייתה אז בעת החורבן שעת חיבה גדולה לעם ישראל, ודווקא בזמן החורבן נבנתה בהם קומה חדשה. דווקא בשעת המשבר נולד אורו של משיח.
כך מסביר גם המהר"ל 18 - שעניין החורבן הוא לקבל ולהתכונן למציאות (ל"הוויה") גדולה יותר:
"כי חורבן הבית, אף שהוא חורבן אליו בעצמו, הוא סבה להוויה יותר עליונה מאוד, כמו שנתבאר למעלה"
ובפרק נה מביא המהר"ל מדרש:
"אמר רב, עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל. 'עלה אריה' - זה נבוכדנצר דכתיב "עלה אריה מסובכו" (ירמיה ד, ז) . 'במזל אריה' - "עד גלות ירושלים בחודש החמישי" (ירמיה א, ג). 'והרחיב את אריאל' - "הוי אריאל 19 אריאל קריית חנה דוד" (ישעיה כט, א). על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה את אריאל. 'יבוא אריה' - זה הקב"ה, דכתיב ביה "אריה שאג מי לא יירא" (עמוס ג, ח). 'במזל אריה' - "והפכתי אבלם לששון" (ירמיה לא, יב) 'ויבנה אריאל' - "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס" (תהילים קמז, ב).
מסביר המהר"ל שאריה הוא סימן לכוח. החגים בעם ישראל הם בזמנים המאוזנים של מזג האוויר - בחודש תשרי וניסן. כאשר מזג האוויר קיצוני, ישנם פורענויות וצומות - י' בטבת, חודש תמוז ותשעה באב. אלו הזמנים של היציאה מהסדר, לעומת עם ישראל שהוא עם של סדר (רוחני וגשמי). הזמנים הללו מבטאים עוצמה של מזג האוויר לכיוון מסויים, וכשיש חריגה מהסדר מתרחשים אירועים קיצוניים.
בעתיד, כשהמציאות תתעלה ותתבשם, גם הזמנים הקיצוניים ירתמו אל הקדושה ויופיעו בה עוצמות מיוחדות של קודש. הכוח שגרם לחורבן, הוא זה שיתגייס אל הקדושה, ואפילו כוח "האריה" יהפך לקודש.
הרחבה לדברים אלו נמצאת בשתי גישות שנוצרו מאז חורבן הבית. הרצי"ה האריך בכך שגישות אלה נובעות ומוכחות מסיפורי חז"ל ודבריהם.
תפיסת רבי יהודה - לחיות את הקדושה לפי מערכות החיים שבהווה
הגמרא 20 מביאה מעשה שבו ישבו בצוותא תנאים. רבי יהודה פתח בשבח הרומאים ואמר שהם בונים גשרים ובתי מרחץ. לעומתו, אמר רשב"י שכל מה שהם עושים הוא לטובת עצמם.
מסביר שם מרן הרב זצ"ל, שרבי יהודה יודע גם הוא שכל מה שהם עושים הוא לתועלת עצמם, אלא שתפיסתו היא כתפיסת רבי יוסי בן קיסמא, שאמר "אומה זו מן השמים המליכוה 21 ".
רבי יהודה מבין שעם ישראל נכנס למציאות של גלות, והמצב הנוכחי בו אנו נמצאים הוא הסדר והדרך בה הקב"ה רוצה שנלך כעת - מצב בו אנו תחת שלטון הרומאים. וכך, במצב הזה, הוא רוצה שנקיים את התורה והמצוות, שננסה כמה שאפשר לתעל את המצב לטובה ולהתעלות. לדוג' - כרבי יהודה הנשיא שהיה קשור בקשר הדוק לקיסר אנטונינוס. זה המצב כאשר אין בית מקדש, ובמצב הזה אנו צריכים לעשות את הטוב ביותר.
מצד שני, היו חכמים שהנהגתם לא השלימה עם המציאות הזו - דוגמת רשב"י, שלא יכול היה לשבח את הרומאים ולחיות עם מצבו של עמ"י בשלווה. כאשר הוא בורח למערה, הוא בונה שם את גדלותו בצורה של 'לכתחילה'. הוא רואה בתוך החושך מהי המציאות הגדולה והגבוהה אליה אנחנו שואפים, ואיך אפשר להכניס אותה למציאות הדיעבדית בה אנחנו נמצאים כעת.
האורות של תורת הפנימיות שחידש רשב"י נועדו בשבילנו, שנוכל להיאחז בהם גם כאשר אנחנו בגלות, ולהתחבר אל הגודל גם במצב העכשווי.
אל גישתו של רשב"י ניתן לצרף גם את רבי עקיבא (כפי שהזכרנו), וכן את רבי מאיר ואת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מקהיל קהילות ברבים, וכשליוו את חברו ר"י בן קיסמא לקברו, הלכו אחר מיטתו כל גדולי רומי, ובחזרתם, שרפו אותו - את רבי חנינא - עם ספר תורה בחיקו וכו' 22 .

רבי עקיבא ותפיסתו האחדותית השלימה
מסופר בגמרא 23 :
"שמואל וקרנא הוו יתבי אגודא דנהר מלכא, חזינהו למיא דקא דלו ועכירי. אמר ליה שמואל לקרנא: גברא רבה קאתי ממערבא, וחייש במעיה, וקא דלו מיא לאקבולי אפיה קמיה, זיל תהי ליה אקנקניה. אזל אשכחיה לרב... לסוף עייליה שמואל לביתיה, אוכליה נהמא דשערי וכסא דהרסנא, ואשקייה שיכרא, ולא אחוי ליה בית הכסא, כי היכי דלישתלשל. לייט רב ואמר: מאן דמצערן - לא לוקמוה ליה בני. וכן הוה"
הרב זצ"ל מסביר בעין אי"ה 24 את היחס למציאות הרוחנית של עם ישראל בגלות. הגמרא אומרת שמשבא רב לבבל עשו את בבל כארץ ישראל לגיטין 25 . בואו של רב לבבל הפך את הגולה במידה מסויימת ליישוב קבע, והעביר את מרכז התורה לבבל. הרב מסביר שעל זה היתה תרעומתם של שמואל וקרנא. שמואל וקרנא טענו כנגד רב איך הוא יוצא לחו"ל, האם הוא מבין את המשמעות של עם ישראל שיושב בארץ ישראל. רב טען לעומתם שהוא מבין את המשמעות הגדולה של הדבר, ואעפ"כ הוא יוצא לחו"ל כי "עת לעשות לד' הפרו תורתך", וכעת צריך להעתיק את התורה לגלות. הוא מבין את הצורך בהנהגה הנוכחית, הקיימת, גם אם היא לא ההנהגה האידאלית והטובה.
לעומתו, רבי יוחנן חבירו נשאר באותו הזמן בארץ ישראל, על אף כל הצרות שבה, והוא מייסד התלמוד הירושלמי.
מחלוקת מעין זאת אנחנו רואים גם בזמן החורבן. רבי יוחנן בן זכאי מבקש מאספסיינוס קיסר "תן לי יבנה וחכמיה 26 ". אך ר"ע מבקר מהלך זה כיוון שהיה צריך לבקש את ירושלים עצמה. אין הוא מסוגל לראות במציאות החסירה הזו ששכינה גולה ומושפלת עד עפר. זאת אנחנו רואים גם ממה שהוא לא מתפשר על שלימות, מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה במסירות נפש, ללא הכרה במציאות החסרה.
רבי עקיבא הוא מהרוגי המלכות, וכמבואר בגמ' 27 "יצאה נשמתו באחד". מבאר מרן הרב, שכל חייו היו באחדות שלימה, מתוך ראיה גדולה של עם ישראל בשלמות תורתו בארצו. ייתכן שמתוך ראיה זו גם ניתן להבין את מה שעשה לאשתו תכשיט של ירושלים של זהב, דבר שנועד להזכיר כל הזמן את המציאות השלמה.
לצד חוסר ההשלמה עם החורבן, עם הדרישה המתמדת לשלימות, אנחנו רואים ברבי עקיבא צד שני. דווקא ר"ע הוא זה שתמיד מנחם, הוא זה שצוחק בשעה שיוצא שועל מבית קודש הקדשים, הוא זה שחי תמיד במבט אופטימי על נבואת זכריה "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" שחייבת להתקיים. קיומם של שני צדדים אלו, זה לצד זה, מצריך ביאור:
הרב כותב שבתקופת הגלות השמחה מתגלה בצדדים החיצוניים של החיים. וכך כותב הרב 28 :
"אבל מיום שחרב בית המקדש, מעת אשר נוטל כבוד מבית חיינו, וכנסת ישראל נדדה מארצה, נתפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלהית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל הייפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה"
דבר זה מזכיר את התביעה של הגדולים שלא מוכנים להשלים עם החיים החסרים שבהווה, הם מרגישים שאי אפשר להשלים עם חוסר המציאות האמתית, שהיא זו שיונקת ממקור החיים האמיתי.
הרב ממשיך וכותב שבאותו מקום פנימי, ב'רז ההויה הפנימית', שואבים את התנחומים דווקא מהמקור היותר פנימי, מהפנים שבפנים:
"שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה. המחאה הפנימית היא רק על התנחומים השטחיים, אל תאיצו לנחמני. אבל דוקא ממקור העומק, ממקור החיים הארוכים, ממקור המחשבה העמקנית, יוצאים תנחומות אל. המעט ממך תנחומות אל ודבר לאט עמך. ובירושלם תנחמו".
כלומר, דווקא מהמציאות הפנימית, זו המכירה וחשה בחיסרון של אובדן קומת החיים הישראליים, דווקא ממנה תגיע הנחמה הגדולה יותר, נחמה אמיתית ועמוקה יותר. צדדי החיים החיצוניים אינם יודעים סתירות, כשהחיים טובים בצדדים החיצוניים - ישנה שמחה, שגם היא בצדדים החיצוניים. וכשלא טוב באותם צדדים חיצוניים - אין שמחה. אבל ברובד העמוק והפנימי יותר, הצדדים הללו חיים יחד זה לצד זה.
קיימים חושך ובכיה שנובעים מהתביעה הגדולה לחיים השלמים. לצידם, מהפנים שבפנים, באותו מבט חודר וכולל שאינו מתפשר על שלימות החיים הישראלים, שואבים את התנחומים. מתוך הראיה שיש כאן מהלך אלוקי, בראיה גדולה וכוללת על החורבן כחלק מהתהליך לקראת הגאולה. נשימה ארוכה עד בואו של המשיח, שנולד בשעת החורבן. בשעה שעמד נבוכדנצר והחריב את בית המקדש, נולד משיח, תהליך הגאולה כבר התחיל.
מי שחי כך, מצד אחד הוא איננו מחובר לשמחה החיצונית, ומצד שני הוא דבק בשמחה הפנימית הנצחית. הוא יודע שבגלל שהחיים הנוכחיים הם לא נורמאליים ודאי שתבוא גאולה 29 . זו הגדלות שנותנת קיום פנימי ליהדות בגולה, הגדולים שלא השלימו עם המצב החזיקו את קיום היהדות.
ודווקא רבי עקיבא הוא זה שיכול לחיות כך, דווקא משום שהוא לא נפרד מהבריאות הטבעית של חיי עם ישראל. רק הוא יכול לשאת את מבטו למרחקים: "אבל טהורי לב יראו את ר' עקיבא בגודלו, את ר' עקיבא המשחק כשרואה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, מפני שלנפשו הענקית העתיד הרחוק ניצב כהוה 30 ...".
דווקא בגלל שאין חיים ישראלים אחרים ואין להם תחליף, מבין ר"ע שהקב"ה יוצר תהליך ארוך עד בוא משיח. בשעת החורבן נולד משיח, וכל המציאות עוברת דרך החורבן - אל המשיח.
"יודעים הם שכל העולם ומלואו, כל סבכי התולדה וכל יצרי מעלליה, אינם כי אם צעדים שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם... לא חלישות כח הוא זה מה שישועתם של ישראל קמעא קמעא כי אם גבורת גבורות, כביריות עליונה המקפת כל וממלאה את הכל 31 ."
זה המבט של צופי הישועה שמקשרים את כל הדורות בראיה כוללת, ומחברים אותנו לישועה באופן תמידי.

הבסיס לראייתו של ר"ע - ראייתו של משה רבינו
אולי זהו מהלך הפרשות שסביב תשעה באב. תשעה באב חל בין פרשת דברים, הסובבת סביב חטאי עם ישראל, לפרשת ואתחנן, בה ד' מראה למשה את הארץ אחרי שתפילותיו להכנס אליה לא נענו.
פרשת דברים סובבת בחטאי עם ישראל. בעצם ישנה אמירה של משה רבינו, שכניסת עם ישראל לארץ אינה בבחינת נצח. הרב כותב 32 :
"מדרגת משה היא עליונה מארץ ישראל בתור ארץ קדושה מיוחדה ומובדלה, שהיא דוחה מתוכה את התוכן החלוני שבכל ארצות הגויים, אמנם היא מותאמת רק למדרגת ארץ ישראל העליונה, שהיא סופגת לתוכה את כל החול ומקדשתו. וסגולה זו של קידוש כל החול שבעולם כולו, התפשטות קדושת ארץ ישראל בכל העולם דוקא, על ידי כינוס כל העולם בצורתו הרוחנית לארץ ישראל, היא היתה כל שאיפתו, וכל מגמת פניו בתפילותיו המרובות, עד שהכניס באמת בארץ ישראל את האוצר של כל הסגולות הללו, אבל מפני ירידת העולם מונחות בה כל אלה בגניזה, עד אשר יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".
כלומר, שמשה לא נכנס לארץ מכיון שלא הייתה לו שייכות במדרגה הזו של הכניסה לארץ, משה היה אחוז במידת הנצח, והוא אינו שייך לכניסה הזו לא"י שלא היתה נצחית. משה רבינו, עם שאר צופי הישועה במשך הדורות, חי בראיה הגדולה החודרת והחורזת את כל הדורות, בראיה של תהליך, עליות ומורדות, בראיה של נצח, שרואה איך ההוה כולו מוליך לעתיד הנצחי.
פרשת ואתחנן עוסקת בראיה זו של משה רבינו. "ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה אשר על פני ירחו ויראהו ד' את כל הארץ...עד הים האחרון 33 " ופירש שם רש"י: "ד"א אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון, הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין לארע לישראל עד שיחיו המתים". משה רבינו בראייתו העמוקה והחודרת כבר רואה את היום האחרון, את תחית המתים.
באותה פרשה משה מתפלל לקב"ה "אעברה נא ואראה". לכאורה, אם משה נכנס לארץ אין צורך בראיה העתידית, הרי הראיה הזו באה רק כנחמה במקצת למשה על כך שלא זכה להיכנס לארץ?
אלא, שראייתו של משה רבינו היא עמוקה, שלמה ונשגבה יותר. משה רבינו בתפילותיו מחבר את "הואיל משה באר", את תחילת האחיזה בארץ ישראל - עִם הנצח. משה יושב בעבר הירדן, בשערי ארץ ישראל, מחובר בראייתו ובציפייתו לחיבור כל הארצות עם ארץ ישראל.
זה המבט הנכון והכולל שאנחנו לומדים ממשה רבינו. זה המבט של ר"ע וכל צופי הישועה לאורך הדורות, זה המבט של המהר"ל בנצח ישראל - לקפל את כל הדורות ולראות את כולם בסקירה אחת. את העליות והמורדות, הקשיים והצרות, עד לגאולה השלימה.
אריה שאג
הראיה הזאת היא ראיה של גודל. אנחנו יודעים שתשעה באב הוא יום עם הרבה עוצמות, יום של גודל.
המהר"ל מסביר 34 בדברי המדרש: "עלה אריה במזל אריה והחריב את אריאל וכו'", שיש עוצמות גדולות בתשעה באב, כח ועוצמה שנמשלו לאריה. עוצמה זו נשבתה ביד זרים, אך לעתיד לבא היא תרתם ותצטרף אל הקודש.
בעל תורת אמת, אחד מבעלי החסידות, מסביר את היחס בין חודש ניסן, חודש האביב, לחודש אב. אביב זה אב קטן (כמו הרבה מילים שסיומת כזו מבטאת הקטנה: חם-חמים, קר-קריר וכדו'), בניסן נגאלנו גאולה ראשונה, והיא רק מעין הגאולה האחרונה שתתגלה בעוצמה גדולה, שציפיתה מודגשת בימי חודש אב.
אותה עוצמת אריה ששייכת כאן, בחודש אב, שייכת גם לזעקת החורבן:
" אמר רב יצחק בר שמואל משמי' דרב ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם 35 ".
מדרגת האריה לא שייכת רק לעתיד אלא גם לעכשיו, לצעקת כל העולמות ששואפים לתיקון.
המשל הזה מובא גם בגמרא 36 על מי שמפריע לתהליך הגאולה: "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" א"ר יוחנן אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה".
אותה שאגת ארי מבטאת את הפרדוכסליות שהשכינה נמצאת בגלות, את המציאות הלא טבעית הזאת שאין לה זכות קיום. יתכן שחבלי משיח מבטאים עוד יותר את המתוסכלות הזאת שאנחנו הולכים ומתקרבים אל הגאולה. אנחנו רואים כמה קשיים נערמים, ושאגת הארי נדבקת בנו.
זה מה שקורה ב ט' באב - כלל ישראל מתאבל, כולנו חיים ליום אחד את המדרגה של ר"ע ורשב"י "כמי שמתו מוטל"- הכל לא שלם, המציאות כולה חסרה, כדברי הגמרא לעיל 37 שהיה ראוי שלא נאכל ונשתה כלל במשך כל השנה. ולכן יום אחד כולם חיים כך, ודווקא כשחיים כך כשאין מקדש אנו נפגשים עם בית המקדש שיבוא עוד מעט בע"ה, "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה", זה חלק בלתי נפרד מחיי ר"ע.
זה מה שמתהווה אצלנו כשמבינים שב ט' באב נטל מקור חיינו, ומצד שני, זה היום הגדול בו נגאל (נתחיל להיגאל) לעתיד לבוא. זה היום שמכשיר את הופעת המציאות הגדולה שתהיה, שכל התהליך המתרחש עלינו כבר גנוז בו התיקון העתידי והשלם.
לכן אנחנו מקיימים סוג של נחמה בו ביום - בתשעה באב. אלו הכרובים שהיו מעורים זה בזה, שאם יש ביטול קרבה בינינו לקב"ה - מתבטלת ממילא השראת השכינה. כך צריך לחיות את היום הגדול הזה שיהפך בע"ה לששון ושמחה, לראות איך יש בו מצד אחד את הגלות הנוראה, ומצד שני את ההכנה לגאולה.
"מצווה על המת שישתכח"- איך אפשר להתאבל כל כך הרבה שנים? רק מכיוון שבית המקדש כביכול לא נחרב, הוא חי בנו יום יום ומאיר את חיינו.
מתוך ידיעה שהחיים הישראלים האמיתיים הם רק מה שהופיע בזמן שבית המקדש היה קיים, הקדושה ממלאת את כל מערכות החיים, הרוח והחומר. התורה מופיעה כתורת חיים שאפשר להרגיש את מתיקותה. וכך כל חיינו הציבוריים הם קודש.
ככל שנרגיש באמת את גודל החיים האלו ונהיה מחוברים לציפייה להופעתו של הגודל הזה, כך נרגיש יותר את החיסרון וממילא נהיה מחוברים יותר אל הישועה השלימה, במהרה בימינו אמן.

^ 1.סוטה מח.
^ 2.בבא בתרא ס:
^ 3.חוץ מפרק ג', שבו ג"פ כ"ב.
^ 4. כוזרי מאמר ב.
^ 5.עולת ראיה א, קיז הקדמה לקרבנות.
^ 6.נצח ישראל פרק ט.
^ 7.דף ה:
^ 8.אורות התחיה ח'.
^ 9.אגרת תשי"ג.
^ 10.פרק ה.
^ 11.חגיגה ה:
^ 12.ברכות ג.
^ 13.מסכת תענית ל:
^ 14.מדרש איכה רבתי א, נא.
^ 15.נצח ישראל פרק כ"ו.
^ 16.מסכת יומא נד.
^ 17.דף צט.
^ 18.נצח ישראל פרק כו.
^ 19.כינוי לביהמ"ק.
^ 20.בבלי, שבת לג.
^ 21.בבלי ע"ז יח.
^ 22.בבלי ע"ז יח.
^ 23.מסכת שבת קח.
^ 24.שם סעיפים ב'-ז'.
^ 25."מכי אתא רב לבבל עשינו עצמנו כארץ ישראל לגיטין" (בבלי גיטין, ו.)
^ 26.בבלי גיטין נו:
^ 27.בבלי ברכות סב:
^ 28.אורות הקודש ח"ג עמ' קפט.
^ 29.כדברי המהר"ל בנצח ישראל פרק א
^ 30.עולת ראיה, הקדמה לשה"ש.
^ 31.אגרת תשנ"ג. אגרת שהרב שלח לרב חרל"פ.
^ 32.קובץ ז' סעיף יד.
^ 33.דברים ל"ד.
^ 34.נצח ישראל פרק נ"ה.
^ 35.בבלי ברכות ג.
^ 36.סנהדרין קו.
^ 37.ב"ב ס:

תשעה באב

הרב אליהו ברין

ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.

41 דק'
תפארת ישראל – הרב אליהו ברין
מעלת השבת וכיבוד אב ואם
שיעור 20 -פרקים מ-מא
ט"ז אייר תשפ"ג
41 דק'
אורות ישראל – הרב אליהו ברין
אהבת ישראל
אורות ישראל (שיעור 3)
כא' חשון התשע"ג
39 דק'
אורות הקודש – הרב אליהו ברין
סדר עבודת המידות
אורות הקודש ח"ג - טהרת מידות הנפש (4)
י"ט שבט תשע"ב
41 דק'
תפארת ישראל
חיבור שמים וארץ
תפארת ישראל - י"ב (13)
ט"ז שבט תשע"ב

תשעה באב

14 דק'
יום עיון בנושא בית המקדש- תשעה באב תשע"ז
מעלייה לבניה
מתוך יום עיון בנושא המקדש - תשעה באב תשע"ז
הרב יהודה קרויזר | ט' אב תשע"ז
תשעה באב
אבל בתשעה באב בדורנו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ח באב תשס"ז
תשעה באב
ור' עקיבא משחק...
הרב עזריאל אריאל | אב תשפ"ה
תשעה באב
סדר חוק לישראל
רבנים שונים | אב תשפ"ב

תשעה באב

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
הלכה יומית
תנור אחד לבשרי ולחלבי
בית מדרש ג. אסף | סיון תשע"ד
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה
סעודה וברכות הנהנין
סעודת אמנים הנוסח המלא
הסידור המהיר | טבת תשפ"ד

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב יוסף צבי רימון
הגאון הרב אברהם שפירא זצוק"ל
הרב חיים דרוקמן
הרב אורי שרקי
הרב מרדכי הוכמן
הרב מרדכי גרינברג
הרב משה אליה
הרב הגאון שאול ישראלי זצ"ל
הרב שמעון קליין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו