^ 1.בהמשך הובא שניתן לנמק את הרשב"ם שהבין שניתן ללמוד מסברא שנאמן גם לייחוס כשם שנאמן לעניין בכורה על פי דברי התוס' רא"ש, וצריך לומר לפי הסברנו כאן שמכל מקום נחלקו הבה"ג והרשב"ם, שלדעת הרשב"ם מסברא הצורך בתקנה הוא גם עבור הייחוס ואילו לדעת הבה"ג יתכן שיש צורך גדול יותר לתקן עבור הבכורה מאשר לצורך הייחוס.
^ 2.לכאורה הרשב"ם (קכז ע"ב ד"ה אינו נאמן) סותר עצמו, כי לגבי אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא כתב שהואיל וכבר אמר בני הוא ונאמן מדין יכיר שוב אינו חוזר ומגיד, ואכן בחידושי רבי עקיבא איגר (על הרשב"ם שם) נשאר על כך בצריך עיון, אך בחידושי בתרא (הגר"מ פינקל, על הרשב"ם שם) תירץ שהרשב"ם שם עוסק בידוע שהוא בנו והספק הוא אם נולד מאשה ישראלית או משפחה, ובאור שמח (נחלות ד, ג) תירץ שבאמת אינו נאמן וכוונת הרשב"ם שבמקרה שמדובר במוחזק כבנו והאב אומר שהוא בנו יש משמעות לאמירתו לכך שלא יהא נאמן לחזור ולומר שאינו בנו למרות שבדרך כלל מדין יכיר נאמן לומר שאינו בנו, משום שכאן הואיל וכבר הכיר שהוא בנו שוב אינו נאמן לחזור ולהכיר שאינו בנו, ולמרות שכלל לא נתנה לו התורה נאמנות לומר שזהו בנו, מכל מקום אם אמר זה מסיר ממנו את היכולת לומר שאינו בנו.
^ 3.המשנה בדף קלד ע"א אומרת שהאומר זה בני נאמן, ומבארת הגמרא שנפקא מינה ליורשו ולפטור את אשתו מייבום, ומקשה "ליורשו פשיטא?". הרשב"ם והתוס' מבארים שפשיטא בגלל שנאמן במיגו שיכול לתת מתנה לבנו, ואין לתרץ שהחידוש הוא שנאמן אף לגבי נכסים שיפלו לאחר מכן כי לכך אכן אינו נאמן, כי יכיר חידש רק שנאמן להגיד שהוא בכורו אך לא שהוא בנו. הרא"ש מסביר שנאמן וקושיית הגמרא שזו פשיטא היא משום שדין זה שנאמן ביכיר כבר נאמר במשנה בקידושין סד ע"א "מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן".
^ 4.הקושי הגדול בכך הוא שלפי זה צריך להועיל רק לנכסים שכבר קיימים אצל האב כעת, והיה לרמב"ם לציין זאת. ר' משה לוין הציע ליישב שהרמב"ם סבר כשיטה במרדכי (ב"ב רמז תרג; הובא ברמ"א רט, ד) שמועיל להקנות דבר שלא בא לעולם יחד עם דבר שבא לעולם.
^ 5.יוצא דבר מעניין, שדווקא כשהוחזק לנו כדברי האב שאינו בנו אינו נאמן לומר שזהו ממזר ואינו בנו ואילו כשהוחזק לנו כנגד דבריו שהוא בנו הוא כן נאמן לומר שאינו בנו והוא ממזר.
^ 6.נראה שאין דבריו הכרחיים לגבי הרשב"ם, ויש מקום לומר שהרמב"ם סבר כרשב"ם, ואכן משווים מסברא בין ממזרות לבין בכורה ולגבי שניהם למדים שנאמן כשאינו נוגע לאחרים, אלא שבמקרה שיש נכד יש במציאות הבדל בין שני הדינים, כי לגבי הבכורה אין נגיעה לאחרים ואילו לגבי הממזרות יש נגיעה לאחרים.
^ 7.בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן קכח) סייג דבריו וכתב שהאב כן נאמן במקרה שעל ידי הכרת בכורה נמצא שאחד מבניו ממזר ואינו בנו, אולם עיין בתוס' רי"ד (קכח ע"ב אות לו) הסובר שאינו נאמן אפילו על ידי הכרת בכורה, וכשאומר על הקטן שהוא הבכור אנו תולים שהאחרים גם בניו וקטנים יותר למרות שנראים גדולים בגופם, וכן נראה בפשטות גם מריא"ז כי ביאר שנאמן דווקא כשאומר שהוא בנו אלא שאימו הייתה אסורה עליו. בשיעורי רבי שמואל (ס"ק עז) סייג באופן אחר וכתב שאפשר לפרש בדברי ריא"ז שאינו נאמן דווקא לעניין ממזרות אך לעניין ירושה נאמן לומר זה אינו בני.
^ 8.לכאורה יש מקום להוכיח כן גם מהרשב"ם (קכז ע"א ד"ה היו מוחזקין) שכתב שנאמן להכיר בכור דווקא במקרה שאין כנגדו עדים שאחיו נולד קודם, ולכאורה קשה, הרי כדברי התוס' גם במקרה זה נוכל להאמינו שהשני הוא הבכור ונאמר שהראשון אינו בנו, אלא שסבר הרשב"ם שאינו נאמן לומר שאינו בנו ואפילו כשמעיד כן על ידי הכרת בכורה, אך באמת יש לדחות שכוונת הרשב"ם שהאב אומר ששניהם בניו.
^ 9.ר' משה לוין
^ 10.הסבר זה שמעתי מהרב יעקב יעקבזון שליט"א.
^ 11.בכל אופן, לגבי מקרה שההשלכות באופן ישיר על אחרים כותב השב שמעתתא שאכן לא יהא נאמן מדין יכיר. בכך מיישב הוא רמב"ם (ייבום ג, ד) הכותב: "מי שזינה עם אשה בין פנויה בין אשת איש ונתעברה ואמר זה העובר ממני הוא ואפילו היא מודה לו אף על פי שהוא בנו לענין ירושה הרי זה ספק לענין יבום, כשם שזינת עמו כך זינת עם אחר ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא ולהחמיר דנין בו וחולצת ולא מתיבמת". ותמה בשו"ת הרא"ש (כלל פב סימן א) אם במקרה זה אינו נאמן מדין יכיר לעניין ייבום גם לא יהא נאמן לעניין ירושה. ותירץ השב שמעתתא, שכאן הבעל עצמו מסופק שכן אינו יודע אם זינתה גם עם אחר אמנם הוא סומך עליה. לפיכך לעניין ירושה שהדבר נוגע לבנו הוא נאמן מדין יכיר לסמוך על דבריה הואיל ומאמינה אולם לגבי ייבום שהדבר אינו נוגע לבנו אינו נאמן.
^ 12.נפקא מינה בין שתי הדרכים אם אחרים שיבואו עליו יעברו בלאו ממזרות או רק ב"לפני עיוור".
^ 13.עיין משנה למלך (נחלות ב, יד) שהביא בכך מחלוקת. לדעת המהרשד"ם והפני משה אינו נאמן ואילו לדעת המהריב"ל והמשפטי שמואל נאמן.
^ 14.בתחילה הוא מציע אופן אחר בהבנת גדר יכיר כדי לתרץ את קושייתו. לפי הבנה זו דין יכיר אינו מדין נאמנות שאנו מאמינים לאב אלא שהתורה גזרה שיש לנו לדון למעשה על פי מה שהאב אמר. הואיל וכך יש מקום לומר שכאן לא תועיל חזרה שכן הדבר כלל אינו תלוי בו והתורה כבר גזרה ללכת על פי שאמר בתחילה. וכתב שעל פי זה יובן היטב דינו המחודש של הבית שמואל שנאמן אף כשאינו יודע על פי עצמו אלא רק סומך ומאמין אחרים, ודברי השב שמעתתא אינם מובנים שכן אין לדמות זאת לשוויה אנפשיה ולהודאת בעל דין שהרי כאן נאמן גם לגבי אחרים. אולם אם נאמר שכלל אין זה דין נאמנות אלא רק הנהגה שהתורה גזרה להתנהג על פי דבריו אין קושי. אולם המנחת אשר כותב שדרך זו נראית רחוקה ואינה מסתברת.
^ 15.זו לשונו: "ראוה לובשת בגדים המיוחדים לימי נדותה, ואח"כ אמרה: טהורה אני, אף על פי שנתנה אמתלא לדבריה, אינה נאמנת".