ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
אין חולק על כך שכאשר יש כדי חלוקה יש זכות לכל אחד מהשותפים לדרוש את חלוקת השותפות, וכאשר אין כדי חלוקה מוסכם שאין יכולת לכוף באופן שכל אחד יקבל פחות מכדי חלוקה אך נחלקו בסוגייתנו אם יש יכולת לכוף "גוד או אגוד", דהיינו, שאחד יקבל את כל החפץ והשני יקבל חצי דמיו בתמורה. רב יהודה סובר שניתן לדרוש זאת, וכן הלכה, ואילו רב נחמן סובר שלא ניתן לכוף על כך, אולם גם לדעתו רשאי לדרוש חלוקה בימים, כלומר שלא ישתמשו ממש יחד אלא כל אחד לבדו ביומו. עלינו לברר האם זכות בסיסית זו לעצם החלוקה היא מעיקר הדין ואילו כאשר אין כדי חלוקה זוהי תקנת חז"ל שלא ניתן לחלוק, או שמא להפך, מעיקר הדין לא ניתן לכוף ותיקנו חז"ל שכשיש כדי חלוקה יהיה אפשר לכוף, או ששני הצדדים מעיקר הדין הם. וכך יש לברר לגבי אופן החלוקה של גוד או אגוד, האם מעיקר הדין הוא או שמקורו בתקנה.
ב שו"ת הרא"ש (כלל צח סוף סי' ז) כתב: "חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות, אם יש בו שיעור, חולקין בגורל, ואם לאו, בגוד או איגוד, משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא". משמע שמעיקר הדין לא ניתן לחלוק ותקנה היא שניתן. אם נדקדק בדבריו משמע שגם כשיש כדי חלוקה היכולת לכוף לחלוק היא רק מכח תקנה, אך צריך עיון גדול כי לפי זה מהתורה כל צאצאיו של כל אדם מוכרחים להישאר שותפים בנחלה אלא אם כל האחים מסכימים לחלוק, וזה לא מסתבר כלל. ואולי יש לפרש את דברי הרא"ש שבכדי חלוקה ודאי מהתורה ניתן לדרוש חלוקה אלא שחכמים הוסיפו ותיקנו שיהיה אפשר לדרוש חלוקה בכל דבר שותפות, כלומר גם באין כדי חלוקה, ולפיכך אם יש שיעור חולקים בגורל מהתורה אך אף כשאין שיעור חולקים מדרבנן בגוד או אגוד, אך גם זה דחוק בדבריו שכן תשובתו עוסקת בשטרות וקודם לכן הוא הוכיח ששטרות נחשבים כדבר שיש בו כדי חלוקה, ורק כשיש שטר בודד צריך להגיע לגוד או אגוד, ואם כן מסתבר שדבריו שחכמים ראו לתקן חלוקה מוסבים בעיקר על המקרה בו נשאל שיש כדי חלוקה ורק דרך אגב הזכיר שהוא הדין אפילו באין בו דין חלוקה. ושמא יש לחלק בין ירושה לשאר שותפות, שירושה ניתנת מראש על מנת לחלקה בין היורשים ואם כן התורה הגדירה מראש שיש לכל אחד זכות לדרוש חלוקה והשותפות היא זמנית בלבד עד שיחליטו כיצד לחלוק (אך מלשון הרא"ש בתחילת התשובה: "אחין או שותפין" משמע שעוסק בתשובתו גם בשותפים מכח ירושה).
לעומתו, ב שו"ת הרשב"א (סי' תתקנו) כתב שמעיקר הדין יכול לדרוש חלוקה אפילו כשאין כדי חלוקה, אך משום ועשית הישר והטוב תיקנו שאינו יכול לדרוש ממש חלוקה אך יכול לדרוש גוד או אגוד. שורש תקנת גוד או אגוד אינו לאפשר לאדם להמשיך להתגורר בנחלת אבותיו אלא להפך לאפשר לאדם להיפרד מחברו. כך סבור גם המרדכי (רמז תקסט) שכתב שאם בחלקו של אחד מהם אין שיעור ובשל חברו יש רשאי לדרוש מחברו להיפרד וליטול את חלקו שאין בו שיעור ולשייר לחברו חלק עם שיעור משום ש"כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו". אם כן, גם לדעתו מעיקר הדין ניתן לכוף אף כשאין כדי חלוקה אלא שתיקנו חכמים שאי אפשר לכוף לחלוק כך.
המבי"ט בקרית ספר (שכנים א) הלך בדרך שלישית וכתב שגם הדין שכשיש כדי חלוקה ניתן לכוף לחלוק, גם הדין שכשאין כדי חלוקה לא ניתן לכוף לחלוק, וגם הדין שבאין כדי חלוקה ניתן לכוף גוד או אגוד או חלוקה לזמנים הם דינים מהתורה.
בשורש המחלוקת היה מקום לתלות שאלה זו בהבנה מהי שותפות. האם בשותפות הכל שייך לשניהם או שיש לכל אחד חצי אלא שחציו משועבד לשני שיוכל להשתמש בו. אם החפץ המשותף שייך לשנינו מסתבר כדברי הרא"ש, שאיני יכול לכוף את חברי למכור לי את חלקו בחצי אחד תמורת קניית חלקי בחצי השני. אך אם לכל אחד יש את חציו מסתבר כרשב"א, שאיני מחוייב להישאר בשותפות לעולם.
ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת אם יש ברירה, שהרי בכמה מקומות הגמרא (ביצה לז ע"ב; בבא קמא סט ע"ב) אומרת שאם אין ברירה הרי שהאחים כלקוחות ואילו אם יש ברירה הרי שמראש לכל אחד היה חלקו. נמצא שלסוברים יש ברירה הגדרת השותפות מראש היא שיש לכל אחד את חלקו ולכאורה אף אין צורך במעשה קניין להקנות כל חלק בעת פירוק השותפות, אך אם אין ברירה הרי שמראש הוגדר שהחלק של שניהם לגמרי ובשעת פירוק השותפות עליהם להקנות כל חלק לחברו 1 .
והנה בגמרא בדף ג ע"א רואים שכדי לחלוק שותפות צריך לקנות ברוחות, ו התוס' שם (ד"ה רב אשי) אומרים שאין צורך באמירת "לך חזק וקני", ומבואר במגיד משנה (שכנים ב, י) שהטעם לכך הוא שכאן אין זה אלא בירור חלקים, ובאבן האזל שם מפרש יותר ומסביר שלדעתם חלוקת שותפות אינה הקנאה אלא רק סילוק. ודן שם האם גם הרמב"ם מודה לכך או לא. ולכאורה לסוברים ששם זו רק הסתלקות מסתבר שמעיקר הדין יכול לדרוש מחברו סילוק, לכל הפחות בדבר שיש בו כדי חלוקה.
אולם למעשה, גם לשיטת התוס' רואים שאת גוף מעשה הקניין כן צריך לעשות, וכך הם מפרשים את דברי הגמרא שם "קנו ברוחות" 2 , ולכאורה הטעם הוא שגם אם לכל אחד כבר קנוי חלקו מכל מקום כל חלק משועבד לחברו ומטעם זה צריך סילוק, וסילוק זה דורש קניין. מכיוון שכך גם לצד שלכל אחד יש רק חצי אפשר לומר כדעת הרא"ש שמעיקר הדין לא ניתן לדרוש חלוקה הואיל וחלקו משועבד לחברו וחברו אינו חייב לוותר על שיעבודו בתמורה לקבלת שיעבוד חברו על חלקו.
ובדעת הרשב"א נראה להטעים, שאפילו אם כל החפץ שייך לשניהם מכל מקום אין זו טובת העולם שכל שותפים יהיו כבולים לנצח בלי יכולת להיפרד, ולכן לא מיבעיא בנשתתפו מרצון שמסתמא נשתתפו על דעת שיוכלו להיפרד, אלא גם ביורשים ודאי סברא דאורייתא היא שבעצם זכויות השותפות מונחת הזכות להיפרד.
בכך יש ליישב מדוע לא תלו הראשונים שאלה זו בספק אם יש ברירה, משום שגם על הצד שיש ברירה מכל מקום כל חלק משועבד לחברו ואפשר לומר שלא ניתן לכפותו לוותר על שיעבוד זה. ומאידך, גם על הצד שאין ברירה אפשר לומר שמזכויות השותפות לכפות את חלוקת השותפות ולחייב את השני למכור לי את חלקו בחצי אחד תמורת קניית חלקי בחצי השני.
שיטת המבי"ט לכאורה מחודשת מאוד. כיצד ניתן לומר שמעיקר הדין ניתן לכוף את השותף למכור את חלקו או לקנות את חלק שותפו. אמנם גם על דברינו ברשב"א יש מקום לתמוה, שהרי בדרך כלל סברות של תיקון העולם הן רק תקנות מדרבנן. ונראה להשיב שבסברות וזכויות שהן כל כך מסתברות ולא שייך שהעולם ינהג אחרת מסתבר מאוד שהן כבר מוגדרות וכלולות בדין התורה. לפי זה תובן גם דעת המבי"ט. מצד אחד אין זו טובת העולם ששותפים יהיו מחוייבים להישאר בשותפותם לנצח, אולם מאידך כל זה דווקא בתנאי שלא ייגרם הפסד לאחד הצדדים באופן שלא יישאר שם החפץ עליו, ולכן כשאין כדי חלוקה לא ניתן לחלקו ממש לשניים אלא רק לדרוש חלוקת גוד או אגוד.
בגדרי דין גוד או אגוד
שותפות מדעת
מחלוקת משמעותית ביותר לגבי גוד או אגוד היא אם הדין נוהג גם בשותפות שמקורה בהסכמה מדעת השותפים. רבנו יונה (יג ע"ב ד"ה עלה בידינו) כותב שכל הדין של גוד או אגוד קיים רק בירושה או במקבלי מתנה אך כשנשתתפו מדעתם לא, שהרי "לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למוכרו איש אל אחיו". עוד כתב, שדין זה שייך דווקא בבית דירה, מרחץ וכד' שאין נח לאדם להשתתף יחד עם חברו אך בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס ולכן אין בכך דין גוד או אגוד. הרא"ש כתב כן בשם ר"י מיגש (אך בר"י מיגש לפנינו אינו מופיע אלא מקורו ברבנו יונה) ומסיים שאין דבריו נראים לו "בזה". יתכן שכוונתו לחלוק רק על הסייג האחרון כפי שמשמע קצת מהמילה "בזה". הרמב"ם (שכנים א, ב) והשולחן ערוך (קעא, ו) כתבו בסתם "שותפים" ולא חילקו, ואם כן חלוקים על רבנו יונה.
צריך להבין את דברי רבנו יונה. וכי אנשים משתתפים על דעת להישאר לעולם שותפים?! אמנם אם נדקדק בדבריו, הוא אומר שלקחוהו לדעת שיהיו שותפים ולא למוכרו איש אל אחיו. כלומר, בדבר שיש בו כדי חלוקה אכן יכולים לחלוק ולא לקחוהו על דעת להיות שותפים לעולם, והרי זו הלכה פשוטה המוסכמת על כולם שניתן לכוף על חלוקה כשיש כדי חלוקה, ופשוט שמדובר בין בירושה בין בנשתתפו, אך דווקא לעניין גוד או אגוד כותב שלא נשתתפו על דעת כן. אדם שיש לו חלק מסויים ובא ומשתתף עם חברו, ודאי אינו מעוניין לתת בכך זכות לחברו לבוא יום אחד ולחייבו למוכרו לו ולהישאר בלא כלום.
אם כן, אין ללמוד מדבריו שום דבר לגבי דבר שיש בו כדי חלוקה, אולם לעניין דבר שאין בו כדי חלוקה משמע בפשטות שמעיקר הדין יש זכות לדרוש חלוקת גוד או אגוד אלא שבמקרה שנשתתפו מעצמם יש אומדנא שבהשתתפותם התכוונו למנוע זכות זו. אולם גם זאת אינו הכרחי, וניתן לומר שמעיקר הדין אין זכות לחלוק וחכמים באו ותיקנו זכות זו, אולם במקרה שנשתתפו יחד מסתמא לא תיקנו לפי שמסתבר שרצו להשתתף שלא על דעת זה.
העלאת המחיר
מחלוקת משמעותית נוספת היא אם ניתן לומר גוד או אגוד רק בשווי המדוייק של החפץ או שרשאי המציע לנקוב במחיר גבוה יותר. הברייתא התנסחה לגבי גוד או אגוד "מעלינן אותו בדמים" ומכך מדייקים רבנו יונה והרא"ש שרשאי לנקוב בסכום גבוה יותר, וכן דעת ר"י (תוד"ה אית) והרמב"ם , ודקדק הרא"ש שכן גם דעת רש"י שפירש את המילים "גוד" ו"אגוד" מלשון קציצה – קוץ דמים וקנה או שאקוץ ואקנה. מנגד, מובאת בתוס' (ד"ה אית) דעת הריצב"א שאינו רשאי אלא שמים את הנכסים בבית דין כי אין זה הוגן שכל עשיר יוכל לסלק שותף עני על ידי שיעלה בדמים.
נראה שהסברא בדעת המתירים היא שאם אדם אחד מסכים לשלם על כך סכום גדול יותר בדרך כלל זהו סימן לכך שהדבר חשוב יותר עבורו ולפיכך יש סברא להעדיף ולתת לו (למעט מקרה שהוא עשיר יותר ולכן נקל עבורו להעלות בדמים), ועוד שבאופן זה השותף מקבל תמורה גדולה יותר ואם כן גם זה יתרון וסיבה לאפשר העלאה (סברא זו קיימת גם במקרה של עשיר ועני). לפי סברא זו מסתבר שלדעות אלו לא נצריך את התובע לנקוב מראש במחיר הסופי ואם הנתבע יתרצה לקחת במחיר זה שוב לא יוכל התובע להציע מחיר גבוה יותר ולקחת בעצמו, אלא נערוך כפי שמצוי היום "מכירה פומבית" וכל המרבה במחיר יזכה, וכך נרוויח באופן הטוב ביותר את שני הייתרונות הנזכרים.
אולם מדברי הדרישה (קעא, לב) והנתיבות (ס"ק טו) מוכח שלא הבינו כך. הדרישה כותב שלאחר שנקב במחיר והנתבע נתרצה לקנות במחיר זה שוב לא יכול התובע להעלות במחיר אמנם הואיל ולא עשו קניין הוא כן יכול לחזור בו מעצם ההצעה ולהישאר שותפים. לאחר זמן יוכל לחזור ולהציע מחדש גוד או אגוד ואז יוכל לנקוב בסכום שונה. הנתיבות התקשה מה הטעם לומר שעליו להמתין שיעור זמן מסויים ומה השיעור שיש לכך, ולפיכך סבור שכבר מיד יוכל לחזור ולהציע סכום שונה. נמצא שאמנם למעשה יוכל העשיר לנקוב בסכום חדש אך לא משום סברתנו שכך אמור להתבצע גוד או אגוד אלא רק משום שלא היה קניין מחייב. לאור דבריהם צריך עיון מהי הסברא של הדעות המצדדות בעד אפשרות העילוי.
עשיר המציע לעני
עוד נחלקו, אם עשיר רשאי לומר לעני גוד או אגוד או שלא משום שלעני אין אפשרות לקנות. הגמרא אומרת שעני לא יכול לומר לעשיר משום שהעני יכול לומר לו רק "גוד" ולא "אגוד", ולפיכך סובר רבנו חננאל שגם העשיר לא יכול להציע הואיל ואין לעני את שתי האפשרויות. אולם הרי"ף חולק וסובר שדרישה זאת היא רק מהמציע. אדם לא יכול להציע ולדרוש גוד או אגוד מחברו כאשר באמת לא מניח בפניו את שתי האפשרויות אולם אם המציע יכול לבצע מצדו את שתי האפשרויות רשאי להציע. ואולם הגמרא כתבה שמי שחציו עבד לא יכול לומר לאדונו גוד או אגוד משום שאין לאדון אפשרות לקנותו ונמצא שמניח בפניו רק אפשרות אחת, ולכאורה כאן גם כן החיסרון הוא רק מצד מי שמציעים לו ולא מצד המציע, אך החילוק מבואר ברבנו יונה , שכאן באופן מהותי אין אפשרות לאדון לקנות ולכן נחשב שמציע בפניו רק צד אחד, אולם בעשיר ועני באופן מהותי העני יכול לקנות אלא שבפועל אין לו כסף, ולכן כאן רשאי העשיר להציע לו.
אגוד על מנת למכור לאחר
בשו"ת הרא"ש (כלל צח סי' ג) פוסק שלא שייך גוד או אגוד אלא כשיש לו לקנות משלו, אך אם אומר גוד או אמכור לאחר שיביא את הכסף אין טענתו מתקבלת. אולם הרמב"ם (שכנים א, ב) חולק וכותב: "ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין". ננסה לעמוד על שורש מחלוקתם וללמוד מכך על אופן הבנתם את הטעם המדוייק העומד בבסיס תקנת גוד או אגוד.
טעם התקנה בגוד או אגוד
כפי שראינו, לפי המבי"ט גוד או אגוד זו זכות מעיקר הדין. כשם שביש כדי חלוקה יש זכות בסיסית לדרוש פירוק שותפות כך באין כדי חלוקה יש זכות לדרוש גוד או אגוד. אמנם לפי הרשב"א והרא"ש מקורה של זכות זו היא תקנה. לדעת הרשב"א מעיקר הדין היה רשאי לדרוש חלוקה אפילו כשאין שיעור אלא שמשום עשיית הטוב והישר תקנו חז"ל שלא ניתן אלא לדרוש גוד או אגוד, ואילו לפי הרא"ש מעיקר הדין אין זכות אך כדי לא להכריחם להישאר כבולים יחד לנצח 3 תיקנו שיוכל לדרוש גוד או אגוד.
לאור זאת יש לומר שהרא"ש הולך לשיטתו שמעיקר הדין אין זכות לדרוש חלוקה אלא שתיקנו לו, ועל כן תיקנו רק במקום שישתמש בה בעצמו שאז תיקנו כדי שיוכל להישאר בנחלתו ולממש באופן ראוי את השימוש בה אך לא כשרוצה להביא משקיע זר שיקנה במקומו. לעומת זאת בדעת הרמב"ם יש לומר שסבר כרשב"א שמעיקר הדין היה יכול לדרוש חלוקה לגמרי אלא שמשום עשיית הישר והטוב חז"ל ביטלו אפשרות זו כדי שלא ייפגע חברו, ואם כן באופן זה שאין חברו נפגע ונשאר עם דבר שאין שמו עליו רשאי לכוף.
אבן האזל (שכנים א, ג ד"ה ובדעת הרמב"ם) מבאר את מחלוקתם באופן אחר וכותב שנחלקו בטעם התקנה של גוד או אגוד. לדעת הרמב"ם זוהי תקנה מצד כופים על מידת סדום לפי שלא טוב לשניהם ביחד, ואם כן יש לכפות בין אם קונה לעצמו בין אם חברו יקנה תחתיו משום שבשני האופנים יסייע לו שלא יצטרך להישאר עם חברו בשותפות, ואילו לדעת הרא"ש זו זכות הנובעת מזכויות השותפים להשתמש בחצר, וכאשר הם שותפים יש מכך פגיעה ביכולות השימוש של כל אחד מהם. לכן זכות זו עומדת רק כשרוצה לממש את זכותו ולהשתמש בחצר לבדו אך לא כשרוצה שאחר יקנה תחתיו. יש להעיר שכפי שראינו למעלה גם לדעת הרא"ש זוהי תקנה מדרבנן ולא זכות מעיקר הדין, ולכן יש לפרש כוונת אבן האזל שלדעת הרא"ש התקנה היא מהצד החיובי, משום שטוב לו להשתמש לבדו, ואילו לפי הרמב"ם התקנה היא מהצד השלילי, שלא טוב לא להישאר בשותפות.
אפשר להסביר את הרמב"ם באופן נוסף, שגם לדעתו התקנה מהצד החיובי כדי לאפשר לו לממש את השימוש בחצרו באופן טוב אלא שלדעת הרמב"ם גם היכולת למוכרו לאחר ולהרוויח את שוויה נחשבת לשימוש בחצרו, שהרי בכסף שיקבל יוכל לקנות חפץ אחר או אפילו חצר במקום אחר שיוכל להשתמש בה כראוי. לעומת זאת הרא"ש סבר שהתקנה מצומצמת יותר ותיקנו רק כדי שיוכל לממש את השימוש בגוף הקרקע ולא כשיכול לממש רק את שוויה הכלכלי.
מהות חלוקת גוד או אגוד
בשיעורי רבי שמואל (ס"ק רכה) ובאחרונים נוספים חקרו האם גוד או אגוד הוא אופן של חלוקת שותפות, שאחד מקבל השווי ואחד החפץ או שזוהי מכירה, ומביא שנפקא מינה בין הצדדים היא אם צריך את רצון המקנה, לפי שבחלוקת שותפות בדבר שיש בו כדי חלוקה אין צורך ברצונו אלא בית דין יכולים לכוף על החלוקה ואז הקניין והחלוקה חלים גם ללא רצונו, אולם אם נאמר שזוהי מכירה הרי שצריך לכופו עד שיאמר רוצה אני (והביא שהרמ"ה (פ"ג אות קפה) כתב שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני). וכותב שבספק זה יש להסתפק רק לפי השיטות שזו תקנה מדרבנן אולם לשיטת המבי"ט שגם גוד או אגוד הוא מעיקר הדין מהתורה ודאי לא שייך לומר שזו כפייה על מכירה אלא צריך לומר שזהו אופן של חלוקת שותפות. לאור האמור לעיל בטעמו של המבי"ט נראה שאין הכרח בתלות זו. לעיל נתבאר שכאשר ישנן זכויות שהן כל כך מסתברות ולא שייך שהעולם ינהג אחרת יש לומר שהן כבר מוגדרות וכלולות בדין התורה. לפי זה אפשר לומר שלדעת המבי"ט התורה אכן נתנה לשותפים את הזכות לכוף לקנות או למכור במקום שאין אפשרות טובה יותר לאפשר להם לפרק את השותפות.
^ 1.בעניין התלות בין הבנת מהות השותפות לדין ברירה עיין בראשונים בנדרים מה ע"ב. במשנה שם סוברים חכמים ששותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורים להיכנס לחצר המשותפת ורבי אליעזר בן יעקב מתיר, ומבארת הגמרא שנחלקו אם יש ברירה. והנה הר"ן שם כתב שלא שייך כלל לומר שחצר תהא שייכת כל הזמן לשניהם כי אם שייכת כעת לזה אינה יכולה להיות שייכת לשני. ולפיכך מסביר שלדעת חכמים לכל אחד יש את החצי שלו והחצי השני משועבד לחברו, ולפיכך אם חברו מודר הנאה אסור לו להיכנס כי קונמות מפקיעים שיעבוד, אך לרבי אליעזר בן יעקב יש ברירה ולפיכך בכל מקום ששותף הולך מתברר באותו הרגע שכעת מקום זה שייך לו.
^ 2.ואף לרמב"ם (שכנים ב, י) שפירש שם שעשו מעשה קניין על ההתחייבות איזה חלק כל אחד יקבל בעתיד, אין הכרח שחולק ויתכן שיודה שבעתיד בעת החלוקה בפועל יצטרכו לעשות על כך מעשה קניין, וכן משמע מסוף דבריו שם שכתב "וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו... אין אחד מהם יכול לחזור בחבירו", משמע שכל אחד עושה מעשה קניין.
^ 3.בשו"ת הרא"ש (כלל צח סי' ג) מנמק זאת מצד "זה נהנה וזה לא חסר", ויש לעיין כיצד ניתן להגדיר זאת כלא חסר, הרי אף שאינו חסר מבחינה ממונית הרי הוא מאבד את נחלתו וקשה לומר שנחשב אינו חסר עד שייחשב למידת סדום שיש לכפות עליה.
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה מברכים על ברקים ורעמים?
למה באנו לעולם הזה?
אי אפשר להילחם ברע בלי להביא חלופה!
איך עושים קידוש?
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה מברכים על פיצה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
