ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

גוד או אגוד

בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

טבת תשע"ו

גוד או אגוד

בבא בתרא דף יג ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יסוד הזכות לכוף חלוקת שותפות
אין חולק על כך שכאשר יש כדי חלוקה יש זכות לכל אחד מהשותפים לדרוש את חלוקת השותפות, וכאשר אין כדי חלוקה מוסכם שאין יכולת לכוף באופן שכל אחד יקבל פחות מכדי חלוקה אך נחלקו בסוגייתנו אם יש יכולת לכוף "גוד או אגוד", דהיינו, שאחד יקבל את כל החפץ והשני יקבל חצי דמיו בתמורה. רב יהודה סובר שניתן לדרוש זאת, וכן הלכה, ואילו רב נחמן סובר שלא ניתן לכוף על כך, אולם גם לדעתו רשאי לדרוש חלוקה בימים, כלומר שלא ישתמשו ממש יחד אלא כל אחד לבדו ביומו. עלינו לברר האם זכות בסיסית זו לעצם החלוקה היא מעיקר הדין ואילו כאשר אין כדי חלוקה זוהי תקנת חז"ל שלא ניתן לחלוק, או שמא להפך, מעיקר הדין לא ניתן לכוף ותיקנו חז"ל שכשיש כדי חלוקה יהיה אפשר לכוף, או ששני הצדדים מעיקר הדין הם. וכך יש לברר לגבי אופן החלוקה של גוד או אגוד, האם מעיקר הדין הוא או שמקורו בתקנה.
ב שו"ת הרא"ש (כלל צח סוף סי' ז) כתב: "חכמים ראו שטוב לתקן חלוקה בכל דבר של שותפות, אם יש בו שיעור, חולקין בגורל, ואם לאו, בגוד או איגוד, משום דקדרה דשותפי לא קרירא ולא חמימא". משמע שמעיקר הדין לא ניתן לחלוק ותקנה היא שניתן. אם נדקדק בדבריו משמע שגם כשיש כדי חלוקה היכולת לכוף לחלוק היא רק מכח תקנה, אך צריך עיון גדול כי לפי זה מהתורה כל צאצאיו של כל אדם, מאז חלוקת הארץ על ידי יהושע, אמורים להיות שותפים בנחלה, וזה ודאי לא יעלה על הדעת. ואולי יש לפרש את דברי הרא"ש שבכדי חלוקה ודאי מהתורה ניתן לדרוש חלוקה אלא שחכמים הוסיפו ותיקנו שיהיה אפשר לדרוש חלוקה בכל דבר שותפות, כלומר גם באין כדי חלוקה, ולפיכך אם יש שיעור חולקים בגורל מהתורה אך אף כשאין שיעור חולקים מדרבנן בגוד או אגוד, אך גם זה דחוק בדבריו שכן תשובתו עוסקת בשטרות ולמעלה הוא הוכיח ששטרות נחשבים כדבר שיש בו כדי חלוקה, ורק כשיש שטר בודד צריך להגיע לגוד או אגוד, ואם כן מסתבר שדבריו שחכמים ראו לתקן חלוקה מוסבים בעיקר על המקרה בו נשאל שיש כדי חלוקה ורק דרך אגב הזכיר שהוא הדין אפילו באין בו דין חלוקה.
לעומתו, ב שו"ת הרשב"א (סי' תתקנו) כתב שמעיקר הדין יכול לדרוש חלוקה אפילו כשאין כדי חלוקה, אך משום ועשית הישר והטוב תיקנו שאינו יכול לדרוש ממש חלוקה אך יכול לדרוש גוד או אגוד. שורש תקנת גוד או אגוד אינו לאפשר לאדם להמשיך להתגורר בנחלת אבותיו אלא להפך לאפשר לאדם להיפרד מחברו. כך סבור גם המרדכי (רמז תקסט) שכתב שאם בחלקו של אחד מהם אין שיעור ובשל חברו יש רשאי לדרוש מחברו להיפרד וליטול את חלקו שאין בו שיעור ולשייר לחברו חלק עם שיעור משום ש"כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו". אם כן, גם לדעתו מעיקר הדין ניתן לכוף אף כשאין כדי חלוקה אלא שתיקנו חכמים שאי אפשר לכוף לחלוק כך.
המבי"ט בקרית ספר (שכנים א) הלך בדרך שלישית וכתב שגם הדין שכשיש כדי חלוקה ניתן לכוף לחלוק, גם הדין שכשאין כדי חלוקה לא ניתן לכוף לחלוק, וגם הדין שבאין כדי חלוקה ניתן לכוף גוד או אגוד או חלוקה לזמנים הם דינים מהתורה.
בשורש המחלוקת היה מקום לתלות שאלה זו בהבנה מהי שותפות. האם בשותפות הכל שייך לשניהם או שיש לכל אחד חצי אלא שחציו משועבד לשני שיוכל להשתמש בו. אם החפץ המשותף שייך לשנינו מסתבר כדברי הרא"ש, שאיני יכול לכוף את חברי למכור לי את חלקו בחצי אחד תמורת קניית חלקי בחצי השני. אך אם לכל אחד יש את חציו מסתבר כרשב"א, שאיני מחוייב להישאר בשותפות לעולם.
ולכאורה שאלה זו תלויה במחלוקת אם יש ברירה, שהרי בכמה מקומות הגמרא (ביצה לז ע"ב; בבא קמא סט ע"ב) אומרת שאם אין ברירה הרי שהאחים כלקוחות ואילו אם יש ברירה הרי שמראש לכל אחד היה חלקו. נמצא שלסוברים יש ברירה הגדרת השותפות מראש היא שיש לכל אחד את חלקו ולכאורה אף אין צריך מעשה קניין להקנות כל חלק בעת פירוק השותפות, אך אם אין ברירה הרי שמראש הוגדר שהחלק של שניהם לגמרי ובשעת פירוק השותפות עליהם להקנות כל חלק לחברו 1 .
והנה בגמרא בדף ג ע"א רואים שכדי לחלוק שותפות צריך לקנות ברוחות, ו התוס' שם (ד"ה רב אשי) אומרים שאין צורך באמירת "לך חזק וקני", ומבואר במגיד משנה (שכנים ב, י) שהטעם לכך הוא שכאן אין זה אלא בירור חלקים, ובאבן האז"ל שם מפרש יותר ומסביר שלדעתם חלוקת שותפות אינה הקנאה אלא רק סילוק. ודן שם האם גם הרמב"ם מודה לכך או לא. ולכאורה לסוברים ששם זו רק הסתלקות מסתבר שמעיקר הדין יכול לדרוש מחברו סילוק, לכל הפחות בדבר שיש בו כדי חלוקה.
אולם למעשה, גם לשיטת התוס' רואים שאת גוף מעשה הקניין כן צריך לעשות, וכך הם מפרשים את דברי הגמרא שם "קנו ברוחות" 2 , ולכאורה הטעם הוא שגם אם לכל אחד כבר קנוי חלקו מכל מקום כל חלק משועבד לחברו ומטעם זה צריך סילוק, וסילוק זה דורש קניין. מכיוון שכך גם לצד שלכל אחד יש רק חצי אפשר לומר כדעת הרא"ש שמעיקר הדין לא ניתן לדרוש חלוקה הואיל וחלקו משועבד לחברו וחברו אינו חייב לוותר על שיעבודו בתמורה לקבלת שיעבוד חברו על חלקו.
ובדעת הרשב"א נראה להטעים, שאפילו אם כל החפץ שייך לשניהם מכל מקום אין זו טובת העולם שכל שותפים יהיו כבולים לנצח בלי יכולת להיפרד, ולכן לא מיבעיא בנשתתפו מרצון שמסתמא נשתתפו על דעת שיוכלו להיפרד, אלא גם ביורשים ודאי סברא דאורייתא היא שבעצם זכויות השותפות מונחת הזכות להיפרד.
בכך יש ליישב מדוע לא תלו הראשונים שאלה זו בספק אם יש ברירה, משום שגם על הצד שיש ברירה מכל מקום כל חלק משועבד לחברו ואפשר לומר שלא ניתן לכפותו לוותר על שיעבוד זה. ומאידך, גם על הצד שאין ברירה אפשר לומר שמזכויות השותפות לכפות את חלוקת השותפות ולחייב את השני למכור לי את חלקו בחצי אחד תמורת קניית חלקי בחצי השני.
את שיטת המבי"ט יש לנמק כעין דברי הרשב"א שאין זו טובת העולם ששותפים יהיו מחוייבים להישאר בשותפותם לנצח, אולם כל זה בתנאי שלא ייגרם הפסד לאחד הצדדים באופן שלא יישאר שם החפץ עליו, ולכן כשאין כדי חלוקה לא ניתן לחלקו ממש לשניים אלא רק לדרוש חלוקת גוד או אגוד.

טעם התקנה בגוד או אגוד
כפי שראינו לפי המבי"ט זו זכות מעיקר הדין, כשם שביש כדי חלוקה יש זכות בסיסית לדרוש פירוק שותפות כך באין כדי חלוקה יש זכות לדרוש גוד או אגוד. אמנם לפי הרשב"א והרא"ש מקורה של זכות זו היא תקנה. לדעת הרשב"א מעיקר הדין היה רשאי לדרוש חלוקה אפילו כשאין שיעור אלא שמשום עשיית הטוב והישר תקנו חז"ל שלא ניתן אלא לדרוש גוד או אגוד, ואילו לפי הרא"ש מעיקר הדין אין זכות אך משום 'זה נהנה וזה לא חסר' תיקנו שיוכל לדרוש גוד או אגוד.
בשו"ת הרא"ש (כלל צח סי' ג) פוסק שלא שייך גוד או אגוד אלא כשיש לו לקנות משלו, אך אם אומר גוד או אמכור לאחר שיביא את הכסף אין טענתו מתקבלת. הדברים מתאימים לשיטתו שמעיקר הדין אין זכות לדרוש חלוקה אלא שתיקנו לו, ועל כן תיקנו רק במקום שישתמש בה בעצמו שאז תיקנו כדי שיוכל להישאר בנחלתו ולממש באופן ראוי את השימוש בה אך לא כשרוצה להביא משקיע זר שיקנה במקומו.
אולם הרמב"ם (שכנים א, ב) חולק וכותב: "ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו אא"כ אמר לו קנה ממני או מכור לי והריני לוה וקונה או מוכר לאחרים וקונין". ניתן להסביר שהרמב"ם סבר כרשב"א שמעיקר הדין היה יכול לדרוש חלוקה לגמרי אלא שמשום עשיית הישר והטוב חז"ל ביטלו אפשרות זו כדי שלא ייפגע חברו, ואם כן באופן זה שאין חברו נפגע ונשאר עם דבר שאין שמו עליו רשאי לכוף. אולם אבן האז"ל (שכנים א, ג ד"ה ובדעת הרמב"ם) עומד על מחלוקתם ומבאר שנחלקו בטעם התקנה של גוד או אגוד. לדעת הרמב"ם זוהי תקנה מצד כופים על מידת סדום לפי שלא טוב לשניהם ביחד, ואם כן יש לכפות בין אם קונה לעצמו בין אם חברו יקנה תחתיו משום שבשני האופנים יסייע לו שלא יצטרך להישאר עם חברו בשותפות, ואילו לדעת הרא"ש זו זכות הנובעת מזכויות השותפים להשתמש בחצר, וכאשר הם שותפים יש מכך פגיעה ביכולות השימוש של כל אחד מהם. לכן זכות זו עומדת רק כשרוצה לממש את זכותו ולהשתמש בחצר לבדו אך לא כשרוצה שאחר יקנה תחתיו. יש להעיר שכפי שראינו למעלה גם לדעת הרא"ש זוהי תקנה מדרבנן ולא זכות מעיקר הדין, ולכן יש לפרש כוונת אבן האז"ל שלדעת הרא"ש התקנה היא מהצד החיובי, משום שטוב לו להשתמש לבדו, ואילו לפי הרמב"ם התקנה היא מהצד השלילי, שלא טוב לא להישאר בשותפות.
אפשר להסביר את הרמב"ם באופן נוסף, שגם לדעתו התקנה מהצד החיובי כדי לאפשר לו לממש את השימוש בחצרו באופן טוב אלא שלדעת הרמב"ם גם היכולת למוכרו לאחר ולהרוויח את שוויה נחשבת לשימוש בחצרו, שהרי בכסף שיקבל יוכל לקנות חפץ אחר או אפילו חצר במקום אחר שיוכל להשתמש בה כראוי. ואדרבה, סברת הרא"ש טעונה הסבר מדוע לא סבר כך. ונראה להטעימו, שיכולת הנאה זו היא רחוקה יותר ולא תיקנו אלא כאשר יש כבר חצר השייכת לו ובגלל השותפות מנוע מלהשתמש בה כראוי ויש דרך לאפשר לו ליהנות ממנה עצמה.
רבנו יונה (יג ע"ב ד"ה עלה בידינו) כותב שכל הדין של גוד או אגוד קיים רק בירושה או במקבלי מתנה אך כשנשתתפו מדעתם לא, שהרי "לדעת שיהו שותפין בו לקחוהו שניהם ולא למוכרו איש אל אחיו". עוד כתב, שדין זה שייך דווקא בבית דירה, מרחץ וכד' שאין נח לאדם להשתתף יחד עם חברו אך בשדה אפשר לעובדה בשותפות או למוסרה לאריס ולכן אין בכך דין גוד או אגוד. הרא"ש כתב כן בשם ר"י מיגש (אך בר"י מיגש לפנינו אינו מופיע אלא מקורו ברבנו יונה) ומסיים שאין דבריו נראים לו "בזה". לכאורה מהמילה "בזה" משמע שמוסב רק על הסייג האחרון. הרמב"ם (שכנים א, ב) והשולחן ערוך (קעא, ו) כתבו בסתם "שותפים" ולא חילקו, ואם כן חלוקים על רבנו יונה.
צריך להבין את דברי רבנו יונה. וכי אנשים משתתפים על דעת להישאר לעולם שותפים?! אמנם אם נדקדק בדבריו, הוא אומר שלקחוהו לדעת שיהיו שותפים ולא למוכרו איש אל אחיו. כלומר, בדבר שיש בו כדי חלוקה אכן יכולים לחלוק ולא לקחוהו על דעת להיות שותפים לעולם, והרי זו הלכה פשוטה המוסכמת על כולם שניתן לכוף על חלוקה כשיש כדי חלוקה, ופשוט שמדובר בין בירושה בין בנשתתפו, אך דווקא לעניין גוד או אגוד כותב שלא נשתתפו על דעת כן. אדם שיש לו חלק מסויים ובא ומשתתף עם חברו, ודאי אינו מעוניין לתת בכך זכות לחברו לבוא יום אחד ולחייבו למוכרו לו ולהישאר בלא כלום.
אם כן, אין ללמוד מדבריו שום דבר לגבי דבר שיש בו כדי חלוקה, אולם לעניין דבר שאין בו כדי חלוקה משמע בפשטות שמעיקר הדין יש זכות לדרוש חלוקת גוד או אגוד אלא שבמקרה שנשתתפו מעצמם יש אומדנא שבהשתתפותם התכוונו למנוע זכות זו. אולם גם זאת אינו הכרחי, וניתן לומר שמעיקר הדין אין זכות לחלוק וחכמים באו ותיקנו זכות זו, אולם במקרה שנשתתפו יחד מסתמא לא תיקנו לפי שמסתבר שרצו להשתתף שלא על דעת זה.

מהות חלוקת גוד או אגוד
בשיעורי רבי שמואל (ס"ק רכה) חקר האם גוד או אגוד הוא אופן של חלוקת שותפות, שאחד מקבל השווי ואחד החפץ או שזוהי מכירה, ומביא שנפקא מינה בין הצדדים היא אם צריך את רצון המקנה, לפי שבחלוקת שותפות בדבר שיש בו כדי חלוקה אין צורך ברצונו אלא בית דין יכולים לכוף על החלוקה ואז הקניין והחלוקה חלים גם ללא רצונו, אולם אם נאמר שזוהי מכירה הרי שצריך לכופו עד שיאמר רוצה אני. וכותב שבספק זה יש להסתפק רק לפי השיטות שזוהי תקנה מדרבנן אולם לשיטת המבי"ט שגם גוד או אגוד הוא מעיקר הדין מהתורה ודאי לא שייך לומר שזו כפייה על מכירה אלא צריך לומר שזהו אופן של חלוקת שותפות.

בפרטי הדין
המחלוקת המשמעותית ביותר לגבי גוד או אגוד הובאה כבר למעלה, האם דין זה נוהג בכל שותפות או שכאשר נשתתפו מרצונם אינו נוהג. ועמדנו שם על סברות הצדדים. וכן עמדנו על המחלוקת אם ניתן לומר גוד או אגוד על ידי שאמכור לאחר.
מחלוקת משמעותית נוספת היא אם ניתן לומר גוד או אגוד רק בשווי המדוייק של החפץ או שרשאי המציע לנקוב במחיר גבוה יותר. הברייתא התנסחה לגבי גוד או אגוד "מעלינן אותו בדמים" ומכך מדייקים רבנו יונה והרא"ש שרשאי לנקוב בסכום גבוה יותר, וכן דעת הרמב"ם , ודקדק הרא"ש שכן גם דעת רש"י שפירש את המילים "גוד" ו"אגוד" מלשון קציצה – קוץ דמים וקנה או שאקוץ ואקנה. אך הביא ש יש מפרשים שאינו רשאי אלא שמים את הנכסים בבית דין.
עוד נחלקו, אם עשיר רשאי לומר לעני גוד או אגוד או שלא משום שלעני אין אפשרות לקנות. הגמרא אומרת שעני לא יכול לומר לעשיר משום שהעני יכול לומר לו רק "גוד" ולא "אגוד", ולפיכך סובר רבנו חננאל שגם העשיר לא יכול להציע הואיל ואין לעני את שתי האפשרויות. אולם הרי"ף חולק וסובר שדרישה זאת היא רק מהמציע, אדם לא יכול להציע ולדרוש גוד או אגוד מחברו כאשר באמת לא מניח בפניו את שתי האפשרויות אולם אם המציע יכול לבצע מצדו את שתי האפשרויות רשאי להציע. ואולם הגמרא כתבה שמי שחציו עבד לא יכול לומר לאדונו גוד או אגוד משום שאין לאדון אפשרות לקנותו ונמצא שמניח בפניו רק אפשרות אחת, ולכאורה כאן גם כן החיסרון הוא רק מצד מי שמציעים לו ולא מצד המציע, אך החילוק מבואר ברבנו יונה, שכאן באופן מהותי אין אפשרות לאדון לקנות ולכן נחשב שמציע בפניו רק צד אחד, אולם בעשיר ועני באופן מהותי העני יכול לקנות אלא שבפועל אין לו כסף, ולכן כאן רשאי העשיר להציע לו.




^ 1.בעניין התלות בין הבנת מהות השותפות לדין ברירה עיין בראשונים בנדרים מה ע"ב. במשנה שם סוברים חכמים ששותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורים להיכנס לחצר המשותפת ורבי אליעזר בן יעקב מתיר, ומבארת הגמרא שנחלקו אם יש ברירה. והנה הר"ן שם כתב שלא שייך כלל לומר שחצר תהא שייכת כל הזמן לשניהם כי אם שייכת כעת לזה אינה יכולה להיות שייכת לשני. ולפיכך מסביר שלדעת חכמים לכל אחד יש את החצי שלו והחצי השני משועבד לחברו, ולפיכך אם חברו מודר הנאה אסור לו להיכנס כי קונמות מפקיעים שיעבוד, אך לרבי אליעזר בן יעקב יש ברירה ולפיכך בכל מקום ששותף הולך מתברר באותו הרגע שכעת מקום זה שייך לו.
^ 2.ואף לרמב"ם (שכנים ב, י) שפירש שם שעשו מעשה קניין על ההתחייבות איזה חלק כל אחד יקבל בעתיד, אין הכרח שחולק ויתכן שיודה שבעתיד בעת החלוקה בפועל יצטרכו לעשות על כך מעשה קניין, וכן משמע מסוף דבריו שם שכתב "וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו וזה בעצמו והחזיק בחלקו... אין אחד מהם יכול לחזור בחבירו", משמע שכל אחד עושה מעשה קניין.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il