ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- עבודת ה', מצוות ותשובה
- תשובה
אף ש"י עגנון, החסיד הגליצאי, כותב (ב'ימים נוראים') שכבר מעת שהיו מברכים ראש חודש אלול, הדגים שבנהר הוויסלה, שעבר בבוצ'ץ', היו קופצים מהתרגשות ומחרדה, ואף המשרתת הנוכרייה בבתי היהודים נכנסה למעין פחד ועגמומיות.
עד היום בישיבות מסוימות אוסרים על תלמידים להיפגש לצורך שידוכים, ובוודאי להתחתן, באלול.
אך מה לעשות, כמעט כל הרמזים על אלול גם רוויים אופטימיות ואהבה. אלול כראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", פירושו בנמשל חתונה בעליונים בין הרעיה, כנסת ישראל, ובין הדוד, הקב"ה, הנחשב לאהוב. זה אפוא הזמן שאין מתאים ממנו, לכאורה, לקיים גם את המשל: חתונה ועת דודים כפשוטם.
ההשכמה לסליחות מובילה ליום הכיפורים, החג של הסליחה. ועל כן נאמר (בסוף מסכת תענית) שלא היה שמח מהיום הקדוש, כי זה זמן כפרה וסליחה וכן בחינת חתונה – מתן תורה של לוחות שניים. הסליחות במשך ארבעים יום הן הפרומו ליום הכיפורים. (דווקא תקיעת השופר של האשכנזים רומזת אולי ליום הדין, לראש השנה. ואינם מתחילים בסליחות אלא לקראת יום הכיפורים. וע' ברמב"ם, הל' תשובה, פ"ג סוף ה"ד.)
שורש הנחמות
אבל גם האשכנזים אינם מבטלים את הבשורה שבהפטרות התקופה – שב דנחמתא: סדרת שבע ההפטרות הפותחות ב"נחמו נחמו עמי". לכולי עלמא נחמות אלו הן התהפכות לטובה של ה"תלתא דפורענותא", שלוש של פורענות הנקראות בשבתות של ימי בין המצרים. תקופה של נחמה אינה אלא שמחה, של גאולה מסוימת המרחפת בחלל אווירו של עולם בעת הזו. לא במקרה יום הכיפורים מתנקז ל"זמן שמחתנו" האולטימטיבי - חג הסוכות.
יש כאן בהחלט מורכבות הדורשת הבנה ופתרון.
הביאור כנראה הוא על פי דברי מו"ר בעל הפחד יצחק, הרב הוטנר, שהיה תלמידו המובהק של הראי"ה קוק במחשבה. הוא הסביר שלמילה נחמה יש שתי הוראות, שלכאורה אין קשר ביניהן: א. חרטה - "כי ניחמתי כי עשיתים" בסוף פרשת בראשית ועוד. ב. ניחום אבלים ופיוס המצטער.
אלא שבאמת שורש שתי הנחמות־התנחומים אחד הוא.
רק כשיש יכולת לשדד מערכות בהסתכלות על המציאות, מתוך התרוממות לספירות עליונות, לתפוס את החיים כ"פלנטה אחרת" - מתאפשרת חרטה. אותו המושג עצמו הוא גם המסייע למתבוסס באפר על מתו, לקבל את פוטנציאל התנחומים. נחמה־חרטה היא הלוז של תהליך התשובה. וממש אותה נקודת הבנה עצמה היא גם הבסיס לגילוי שיש חיים פרט לאלו הפיזיים שנגמרים במוות. הנשמה היא נצחית, ולכן האבל מסוגל ומחויב לקום מעל מתו, לחזור לשגרה ולהתנחם (ר' רמב"ן על דברים, יד, א).
לכן כשרבי עקיבא צוחק כשהוא רואה את סימני החורבן, בסוף מסכת מכות, בשעה שחבריו מתאבלים, הוא מסביר להם את עמדתו על פי אותה נקודה עליונה שלעיל. והם משיבים לו: "ניחמתנו, ניחמתנו" (על בסיס הכפילות "נחמו, נחמו" שבהפטרה. מהרש"א, שם). הוי אומר שר' עקיבא הגדול מציג זווית השקפה חדשה על החיים הפרטיים ואף על ההיסטוריה. בזווית זו גנוזים הן התנחומים וכן החזרה בתשובה.
בתחנונים אובילם
חז"ל בפסיקתא (הובאה בתוספות במגילה לא, ב בד"ה ראש חודש) מציינים ששבע הפטרות דנחמתא מסתיימות ב"תרי דתיובתא" - שתי הפטרות של תשובה. אלו הנקראות בצום גדליה ובשבת שובה. והם הם הדברים; הנחמות והתנחומים משתלבים בתשובה ומכינים אותנו לקראתה.
זאת ועוד, אלול מייצג את ההתחלה של ארבעים הימים שהם של פיוס ונחמה, בעקבות הכעס על חטא העגל. אחר ארבעים האמצעיים, שהיינו נזופים (החל מי"ז בתמוז ועד סוף אב, שרק אז, לפי מנהגים אחדים (ע' במשנה ברורה סי' תקנ"א סק"ב) מסתיימת התקופה שנאמר עליה "ממעטין בשמחה"), משה עולה שוב אל הר סיני ויורד בסוף ארבעים הימים האחרונים, עם לוחות שניים בידו, ביום הכיפורים. ארבעים ימים אלו מייצגים כבר סליחה וכפרה - ימי שמחה.
אין מקור, לא מהתורה ואף לא מדרבנן, לנדרש מהיהודי שומר המסורת; לא בנעשה באלול בפרט ולא בפרקי זמנים אלו בכלל. הכול כמעט לוט בערפל. כמו שמצוי לעיתים, רק מנהג ישראל מצליח לתת ביטוי מה אחר הצצה לרובדי העומק של קטע זמן זה במעגל לוח השנה היהודי.
יש כאן דיאלקטיקה פרדוקסלית, שבה שמחה ופחד משמשים בערבוביה. זו נרמזת בפסוק "גילו ברעדה" (תהילים ב, יא לפי האבן עזרא, שם). לעיתים דווקא דמעות של שמחה הופכות לכאלו של צער ודאגה, והן אלו שחוזרות שוב לשמחה – הפעם עמוקה יותר - בשלב שלישי.
טבעם של יהודים והנהגת ה' אף פעם לא היה פשוט. מסתמא יש כאן יסודות הלקוחים מעולמות הגאולה העתידית: "בבכי יבואו בתחנונים אובילם" (ירמיה לא, ט. ור' רד"ק על אתר).
מי יודע? אולי הפתרון הנ"ל הוא גם הכיוון להבין את האנדרלמוסיה השוררת בעולם בכלל ובארצנו בפרט בנגלה, לנגד עינינו. כל המבקש מרגוע יתבונן במילות שיר המעלות הנאמר לפני ברכת המזון של שבתות וימים טובים. שנה טובה.
מתוך העיתון 'בשבע'
הכותב הוא רב השכונות רמת שרת ורמת דניה בירושלים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
