'ויכולו' | הרב אבישי נתן מייטליס | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
בראשית

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

ביאור ופירוש תיבות - 'ויכל', 'ויכולו'
מידי שבת אנו מקדשים את השבת בכניסתה, ואומרים את הפסוקים מפרשתינו, בריש בראשית: 'ויכלו השמים והארץ... ויכל אלוה-ים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה'.
המפרשים נחלקו בביאור המילים 'ויכלו', והמילה 'ויכל', האם הכוונה במילה 'ויכל' שהוא לשון כילוי וגמר, או כיליון וציפייה, או השלמה ותכלית. והאם משמעותן שווה.
האבן עזרא שמות פי"ב פסו' טו באר בביאור המילה 'ויכל', שהכוונה שבשבת כלתה מלאכת הקב"ה בבריאה: 'ודע כי כלוי מעשה אינו מעשה. והנה פירוש ויכל אלהים ביום השביעי, כאשר נכנס היום השביעי, כבר כלתה מלאכתו'. כן נראה שבאר רש"י בראשית פ"ב פסו' ב: 'ויכל – כלתה ונגמרה המלאכה'. מעין זה החזקוני שם באר: 'ויכל אלקים ביום השביעי, נראה כאילו כלתה בו כל מלאכת בראשית, שבעוד שהיה יום ששי לא נודע שכלתה מלאכתו, או אם יעשה למחרתו כלום'. הרי בכך שלא פעל הקב"ה ולא נעשה בשבת דבר, ניכר כי כבר הסתיימה אמש המלאכה. ובשבת ניכר, שכלתה המלאכה ביום שישי.
בתרגום יונתן בבראשית מצאנו ביאור מחודש: 'ושלימו ברייתי שמיא וארעא וכל חלוותהון. ושלים ה' ביומא שביעאה עבידתיה דעבד ועישרתי עיסקין דברא ביני שמשתא, ונח ביומא שביעאה מכל עבידיה דעבד'. 'ויכולו' נקרא 'ושלימו', הסתיימה מלאכת בריאת העולם, שנברא בעשרה מאמרות (ולכך לא נקרא 'מלאכתו'), ו'יכל' זוהי פעולת ומעשה סיום של הקב"ה בבין השמשות שברא עשרה ניסים (הנקראים מלאכתו של הקב"ה, שתלויים ועומדים בגזירת שמים) המפורטים באבות ה, ו, ובכך שבת מכל מלאכתו אשר עשה.
אולם הריקאנטי בראשית פ"ב פסו' ב באר: 'מלת ויכל, תרגם בתרגום ירושלמי וחמיד, מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, שלא להורות, שביום השביעי נעשה בו דבר'. ולשון זו אינה מורה על סיום המלאכה, אלא על הצפייה, הכמיהה וכליון הנפש לשבת מלכתא. וכן בארו בסידור התפילה לרוקח באות צג, במחזור ויטרי סי' קג, בסידור רש"י סי' תעז ובאבודרהם מעריב של שבת.
האור החיים הק' בראשית פ"ב פ"ב באר: 'ולמה שפירשתי בפסוק ויכלו שהוא לשון תשוקה וחשק יכול להתפרש גם כן אומרו ויכל אלהים... כי האדון חשק וחפץ בעולמו וזה היה באמצעות יום השביעי שנתקיים העולם כדרך שפירשנו חשק ה' ונתרצה בבריותיו'. לכשתדייק, כליון הנפש והתשוקה מתייחס כלפי שמיא, שהקב"ה חושק ביום השביעי, שכן העולם מגיע לייעודו, השלמתו ולתכליתו ביום בשבת. ואפשר שכוונתו כדבאר השפת אמת בראשית תרס"ב את תיבת 'ויכולו' מלשון תכלית.
משמעויות הביטוי 'ויכולו' יכולות לסייע להבין את הדיון להלכה, אם יש לקדש מיד בכניסת היום. שכן אם לשון ויכולו מורה על סיום הבריאה, הרי שעם כניסת היום יש לציין שכילה מלאכתו. אולם אם לשון ויכולו מורה על כיליון וכיסופין, אין מעלה להזדרז להזכיר דווקא עם כניסת היום, מלבד מדין 'זריזין למצוות'.
הב"ח בסי' רפא הבדיל בין הלשונות 'ויכל' ו'ויכולו'. ובאר שלשון 'ויכל' הוא מלשון תאוה, שנאמר נכספה וגם כלתה נפשי. אך את לשון 'ויכלו השמים' באר כמשמעו וכתרגומו 'ואישתכללו', שהושלמה הבריאה.
המהר"ל בתפארת ישראל פרק מ באר שיש במשמעות זאת השלמה וסיום של הכנת המבנה העולמי, המאפשר לצקת את התוכן הפנימי בשבת ק': 'ורבנן גם כן הם אומרים כי השבת משלים העולם, ולפיכך שייך לומר 'ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה'. ומדמה השבת כמו החותם אל הטבעת, שכבר נגמר הטבעת, אבל עדיין חסר חותם. שהחותם עם שאינו מענין הטבעת, שהרי אפשר שיהיה הטבעת בלא חותם, מכל מקום החותם הוא שייך לטבעת, במה שראוי שיהיה לכל טבעת חותם עמו. וכך כאשר כלה גוף העולם בששה ימים, חסר העולם שבת, שהוא קנין מעלה עליונה אלקית, שהשבת קונה בעולם מעלה אלקית ביותר, וזה היה קונה בשבת... לדעת גניבא, ראוי שיהיה השבת דומה לכלה, כי הכלה יש לה חבור לבעלה, וכן השבת יש לה חבור אל השם יתברך. ולדעת רבנן יש לדמות השבת לחותם, שהוא השלמת העולם. וכן השבת הוא השלמת העולם'.
השבת היא ההשלמה של מעשה בראשית, החותם של המלך על כל בריותיו. השראת הקדושה בתוך העולם היא השלמתו של העולם, שבתוכו יש שייכות לקדושה וממילא לבוראו, הקדוש ב"ה. ועל כן, הכילוי של הבריאה, סיומה והשלמתה, הוא בכליון וכיסופים אל הקב"ה.

'לעשות את יום השבת' – מה הציווי:
בפסוקי 'ויכולו' אנו מציינים ומעידים שהקב"ה כילה מלאכתו, ושבת מכל מלאכתו אשר ברא לעשות. וכהקבלה לכך, הצטוונו בעשרת הדיברות שבפרשת ואתחנן דברים ה, טו: 'לעשות את יום השבת', וכתב הרמב"ן שם על כך: 'ועל כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת, שתהא כנסת ישראל בת זוגו לשבת'. אך לא התבאר מה כלול בחיוב זה, שכן אם הכוונה לכל ציווי ודיני השבת והזהירות ממלאכות ואיסורים, או קידוש היום - הלא על כך נאמרו חיובים בנפרד.
וכבר העיר על כך הכתב והקבלה שם: 'שבת הוא יום המנוחה והמרגוע ולא שייך בה לומר לעשות. ונ"ל שמלת לעשות כאן אינו מן הפעלים שמכוונם פעולם ממשית, רק קיום והחלטת תואר במתואר... וזהו שאמר כאן לעשות את יום השבת. כלומר לייחס ליום השבת ענין העשי', ר"ל שבו נגמרה הכל על שלימותו ותקונו הראויה'.
האור החיים בשמות לא, טז גם העיר על כך, אך באר כי 'לעשות' באה להזהיר על מכשול בשמירת קדושת היום: 'כי בא לצוות שישמרו לבל יבואו לידי מכשול טעות היום, כדי לעשות את יום השבת לאמיתו'. דהיינו תשמור על מעלת השבת בהשמר מכל עוון, ובשמירה יש עשייה. וכן איתא במכילתא דרבי ישמעאל כי תשא פרשה א: 'רבי אלעזר בן פרטא אומר, כל המשמר את השבת כאלו עשה השבת, שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת'. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא פרשת שלח לך בדף קיג: 'וכל המשמר את השבת כאילו קיים כל התורה כולה'. מבואר שבזהירות מאיסורי השבת עושים את השבת. וכ"כ רבינו בחיי בשמות לא, טז: 'כל המשמר השבת מלמטה כאלו עשה אותה למעלה'. וכן באר המשך חכמה דברים שם, שכיון שקנה אותנו הקב"ה והננו עבדיו, להכי: 'יש לו הרשות לצוות עליך, שלא תעשה מלאכה ביום השבת'.
האור החיים ק' שם הביא משמעויות נוספות להגדרה לעשות את יום השבת: מלשון ממתין ומצפה מתי יבא עפ"י הנאמר 'ואביו שמר את הדבר': 'שלא יהיה השבת כדבר טורח לצד מניעת מלאכת הרצון ומצוא החפץ אלא צריכין לשמוח בו בשלימות הרצון, וחפץ בדבר ותמיד יהיה ממתין ומצפה מתי יבא'. או שבקביעת השבת כבן זוג לישראל נתקנה ונעשתה השבת. וכן מובא בשם זוהר חדש מגילת רות דף מב: שבציווי לעשות את יום השבת, ישנו ציווי להתכונן ולהכין עצמו לקראתה: 'שכיון שקידש היום, דירתם של ישראל צריכה להיות בנר דלוק ושלחן ערוך [ומטה ממוצעת] ודירתן מתוקנת כדירת חתן לקבל בו הכלה, ומאי ניהו שבת היא כלה. ולעולם אין מכניסין אותה אלא בדירה מתוקנת לכבודה כפי הראוי לה. וע"ד כתיב לעשות את השבת וכתיב לדרתם להכניס בה כלה קדושה לדירתה ולהיות בתוכה'.
האור החיים הק' הוסיף והביא אפשרות נוספת לבאר, שבהוספה מהחול על הקודש ובכך שמכין עצמו בקדושת שבת ויוצא כחתן לקראת כלה ויושב ומשמר עד שיגיע השבת, עושה ומכניס זמנים נוספים לקדושת השבת.
האברבנאל בשמות כ, ח כתב: 'לעשות את יום השבת רוצה לומר שיעשה אותו יום משתה ושמחה ובטול מלאכה... והרב המורה זכר עוד תכלית אחר למנוחת יום המקודש הזה והוא כדי שיהיה לישראל שביעית הימים במנוחה ועונג מעולמם, ויותר ראוי לומר כדי שיהיה להם שביעית הימים פנוי ללמוד התורה האלהית פרושיה ודקדוקיה לשמור מאוד וכן אמרו חז"ל לא ניתנו שבתות ויו"ט לישראל אלא ללמוד בהם תורה'. הרי שבהשאירו את השבת להיות פנוי לעבודת ה', מאפשר לעשות את יום השבת ומגדל את נפשו הרוחנית. 'יום קדוש הוא מבואו ועד צאתו' – המפגש עם השבת הוא מפגש עם הקודש. העיסוק בחיי החול צריך להפסק, והמחשבה צריכה להיות מופנית אל שאיפות של קודש.
דומה, שלכך התכוונו הראשונים כשפירטו את ייעוד השבת ק', ותכלית קיומה;
הרמב"ן בשמות כ, ח כתב: 'עבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה''. מעין זה כתב האבן עזרא שמות שם בטעם האיסור לדבר בדברים בטלים, מפאת קדושת ומעלת הים שנועד לעבודת ה': 'והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו... כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו, או מה יועץ לעשות, וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר'. וכ"כ רבינו בחיי שם: 'כל היום היא שיחתי, היה לו לומר בכל יום אלא שרומז על היום המיוחד הוא השבת שהיה מתענג בו בעסק התורה כל היום. ומפני קדושת יום השבת קראו הנביא עונג שנאמר וקראת לשבת עונג, כלומר עונג הנפש כי המשכילים ויראי ה' מתענגים בו בעסקי הנפש ונפשם השכלית תתעדן עדון שכלי, וחשקה בהשגת ה' יתברך חשק הצמא למים, כענין שכתוב צמאה נפשי לאלהים לאל חי'. וכ"כ הספורנו שם פסוק י: 'שבת לה' אלהיך. כלו לה' ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהתענג בו די העבודה לכבודו יתברך, כענין חמרא וריחני פקחוני'.
לפי דברים אלו, כל אזהרות הנביא 'ממצוא חפצך' ו'דבר דבר' נועדו בכדי לאפשר יותר להתרכז בעבודת היום ומעלתו, שלא יוסח מייעדו, לעשות את יום השבת כהנהגה הראויה, כך שנעשה את יום השבת לקדשו.
הבני יששכר מאמרי השבתות מאמר א רמז עפי"ז את הפסוק שאומרים בפיוט: 'כ"ן דע"ה חכמ"ה לנפש"ך': 'בגימטריא שב"ת, שהוא יום המסוגל להשגת חכמת התורה כנודע. וכמו שאמרו בתנא דבי אליהו אעפ"י שאדם עושה מלאכה כל ששה ימים שבת יעשה כולו תורה, וכמו שאמרו רז"ל כנסת ישראל יהיה בן זוגך'.
אפשר, שבציווי 'לעשות את יום השבת', ישנו חיוב לרומם את הנהגת היום בשבת כעבודת המקדש, שכן הננו מצויים בהאי יומא במעייני עולם הבא, לפני השי"ת, ולראות בכך המשכת המקדש בבית הפרטי של כל אחד ואחד מישראל. ואף ההנהגות שעושים בהכנות לשבת ובהאי יומא, הן מעין מה שנהגו במקדש;
רחיצת פניו ורגליו, כפי שנהגו הכהנים בטרם נכנסו להיכל. טבילה במקווה טהרה לפני שבת, כפי הדין להיטהר תחילה מכל טומאה בטרם נכנסים אל המקדש. כמו כן מסדרים את מנורת השבת, ואת השולחן שיהיה ערוך מבעוד יום, כנגד המנורה בדרום והשולחן בצפון. ויש מדליקין שבע נרות כמנורת המקדש. כך גם דין אפיית חלות בערב שבת הוא כפי שנהגו לאפות ולהניח את לחם הפנים בערב שבת, ויש נהגו להניח י"ב חלות על שולחן השבת בדומה ללחם הפנים. אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח. טבילת החלה במלח, כדין הנאמר ש'על כל קרבן מנחתך במלח תמלח'. ואומנם הרמ"א באו"ח בסי' קסז סעי' ה כתב שמטעם זה יש לנהוג כן כל ימות השבוע. זמירות השבת כשירת הלווים על המזבח, וסעודת השבת כאכילת הקודשים.
כמה מתאים הדבר, שחרב המקדש במוצאי שבת, כדשנינו במסכת תענית בדף כט, ובערכין בדף יא.: 'מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה אותו היום ערב תשעה באב היה ומוצאי שבת היה', חיסרון המקדש עבורינו הינו כצאת השבת, ומכאן אף למדנו שמציאות השבת הינה כמציאות המקדש.
כל אדם מישראל זוכה ביום הקדוש להתרומם ולהיות מואר באור מיוחד, לעמוד במקדש לפני ה', לעבוד ולחזות בזיו העולם, בבחינת 'עם הארץ אימת שבת עליו'. ומחוייב 'לעשות את היום השבת' עפ"י מדריגת השבת הרוממה.

בראשית