על חיבורים של שמיים וארץ

מציאת משמעות - האתגר מספר אחד בחייו של כל אדם (לפי ויקטור פרנקל זהו סם החיים).

האתגר: אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר! היהפוך לחלק מהנצח ולא יתאיין, ח"ו, בסוף ימיו על פני האדמה?
סיפור הפתיחה של פרשתנו עוסק בשאלה יסודית זו. כדי להבין את התשובה הטמונה בין מילותיו של הכתוב, עלינו לזהות את המילים המנחות ואת משמעותן. נדגיש מילים אלה תוך ציטוט הפסוקים:
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע ויֵּלֶךְ חָרָנָה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: וְהִנֵּה יְקֹוָק נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: ... וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְקֹוָק בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כ"ח י – יט).

יעקב יוצא מבאר שבע ברגליו – ויֵּלֶךְ, בדרכו הוא פוגע בַּמָּקוֹם (6 פעמים). הוא לן שָׁם (ביטוי זה מופיע 2 פעמים אבל הוא מופיע גם כ: שֵׁם (2 פעמים) וגם בצורת הריבוי שמָיִם (2 פעמים) וגם בהבלעה כ: שֶּׁמֶשׁ וכ: וַיּשֶׂם.
ביטוי נוסף הוא מֻצָּב ושוב בצורה אחרת נִצָּב.
אם התחלנו את הסיפור בהליכה רגלית וַילֶךְ, בסוף מגיע יעקב לראש מְרַאֲשֹׁתָיו (2 פעמים) ול: רֹאשָׁהּ ו: לרִאשֹׁנָה. (חייו של יעקב הם מסלול מאתגר שמתחיל בעקב – ברגל ומסתיים בישראל, אותיות ראש).

מה הפשר? השאלה היא, מה האדם, מלשון אדמה, עליה דורכים ברגליים, עושה עם חייו? האם הוא מבוסס בבוץ של החומרנות או שראשו נישא אל על לשמיים? האם מקום משמש אצלו רק כבסיס מוצק לחיים, שכל מטרתם הישגים חומריים, או שהוא מחפש באמצעות ראשו את שער השמיים? האם הוא מחפש נדל"ן, או שהוא מחפש את הקשר עם "המקום" ככינוי של הקב"ה?
במקומות רבים בתנ"ך ניתן לזהות כי צירוף הביטויים 'מקום' ו'שם', הוא סימן מובהק לנוכחות שכינה באירוע.
לדוגמא: "וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ ..." (דברים י"ב יא). המקום - בית המקדש, הוא המקום שבו קיימת נוכחות שכינה קבועה (לדעת הרמב"ם).
גם השרש יצ"ב, בהופעותיו השונות כמו נצָּב ומֻצָּב, משמש פעמים רבות כסימן מובהק לאירוע בו יש נוכחות שכינה. עיינו חמדת ימים לפרשת נצבים וילך תשס"ב, נצבים וילך תשע"ג וניצבים תשע"ט.
אם כך, נציע כי יעקב במסעו מבאר שבע לחרן עצר בבית אל, ושם התגלה אליו הקב"ה בחלום הסולם. הקב"ה מלמד אותו ואותנו כי בחיים של שאיפה כלפי מעלה, אפשר להתגבר על כוח המשיכה כלפי מטה. גם בעולם החומר ניתן לעלות מעלה ולהגיע לשער השמים. כל מי שמחפש בחייו את הקב"ה, ימצא את המקום הרוחני ויעלה מעלה מעלה. הראש הוא האיבר החשוב ולא הרגליים. חיים של אמונה הם חיים של משמעות ודבקות בשכינה. מי שיכוון כך את הליכתו, יזכה לגילוי שכינה, כל אחד לפי מדרגתו.

נסיים בתפילה כי נזכה ללכת בדרכיו של יעקב אבינו,
ולזכות לחיות חיים של משמעות – חיים של אמונה – חיים של שאיפה מעלה.