בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אורות התשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

חידושי מחשבה מתוך "אורות התשובה"

תשובה מהחטא

צדיקים צריכים תשובה? תשובה מאהבה; תיקון חטאי בין אדם לחברו כשקשה; שהתשובה לא תביא לידי עצבות; הרהור תשובה ללא שינוי המעשים; רזי תורה אי אפשר בלי תשובה; צומות; תיקון אכילה שלא לשם מצוה; ביטול תורה; בושה אבל רק מחטא אחד; תשובה יש למהר בה; תשובת כלל הציבור.

undefined

הרב משה צוריאל זצ"ל

אלול תשס"ו
19 דק' קריאה
ספרים רבים ומועילים נכתבו לבאר דברי הרב בספרו "אורות התשובה". יש לציין במיוחד את ספרו של הרב יעקב פילבר. הראי"ה העמיק חקר בגאוניותו והעלה פנינים יקרים. במאמר קצר זה נאסוף רק נקודות מסוימות בלבד, בבחינת "תפשת מרובה לא תפשת. תפשת מועט תפשת".

צדיקים, גם הם צריכים לשוב בתשובה
גם אלו שהם הצדיקים חייבים לחזור בתשובה (זוהר ח"ג דף קנג ע"ב). במה מדובר? כיון שמדובר בצדיקים, צריך עיון במה קלקלו? עונה על כך הרב כי בעלי השגות נשגבות מבינים כי גם הרעות שיש בעולם הם חלק מתוכניתו של הקב"ה כדי להביא לידי הארה גדולה. כמו שהשמרים מעמידים את היין, כך רצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים" ("אורות", עמ' פה). הצדיקים הבהירים הגדולים מכירים כי מעשה של הרשע הוא כמו מסך מבדיל, העשוי לשם תועלת העולם. יש שהסבירו כי בכח ריאקציה, מפני ההכרח לפעול למניעת השפעת הרשעים, נוצרה תועלת גדולה של חיזוק הצדק כדי להתגונן נגד מציאות הרשעים.

צדיק "בינוני" מתמלא רוגז, חלי וקצף על מציאותם של הרשעים. אבל מוטל עליהם לעלות למדריגה של תשובה עליונה, להכיר התופעה מתוך הכרה עליונה מה התועלת שתצא אף מזאת. ואז איננו מתקצף ("אורות התשובה", פרק טז, פסקא יב) (הערת המאסף: ושמא זה מה שנרמז בזהר על היכלו של משיח, "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא, וטעמין מרירא למתקא, עד לא ייתון הכא" (ח"א דף ד' עמ' א). ונלע"ד בכך מובן פירוש הגר"א (ביאורו לתיקוני זהר, תחילת תיקון כ"א, מהד' וילנא עמ' 86) על חזרת הצדיקים בתשובה, בכך שיעזבו עץ הדעת ויעלו לעץ החיים, כלומר לזכות להבין פנימיות התורה, להבין אחדות ועילוי כל הבריאה.

וזו לשון הראי"ה, בכתב יד שהיה בגניזה למעלה ממאה שנה ויצא לאור זה עכשיו:
"הסבלנות שהיא אמתית תבוא רק לרגלי הידיעה הכוללת והברורה איך שכל מצוי כולו מתאחד ומשלים איש את רעהו. כל הרעיונות כולם הם כשלשלת אחת המחזרת את כל פרטי החוליות למציאות אחת. הרע מבחין את הטוב. דברים רבים רעים נעשים בסיס לדברים נעלים ורמים. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים, כך הוא עולה מן הרשעים. החושב כן, תולד בקרבו נטיה המשימה גבול לכח השולל שלו, וההתקצפות על הרע היותר גדול לא תוציא את נפשו ממנוחתה. בהגיע תור המעשה יעשה הכל (תוספת המעתיק: גם פעולות ההתנגדות לרע) כתורה וכמצוה, והרעיון הלבי יהיה מלא מנוחה. והשלמת החברה לא תפריע את ההרמוניא הפנימית" ("קבצים מכתב יד קדשו", מכון להוצאת גנזי הראי"ה, בעריכת הרב בעז אופן, שנת תשס"ו, עמ' סב).

סעיף ב':
"יש לאדם להצטער מפני עמידתו נשמתו על מצב אחד במעלתה, תחת שהיתה צריכה בכל עת לעלות מעלה אחר מעלה" ("אורות התשובה", פרק טו, פסקא ג).

הרב מזהיר:
"אפילו צדיקים גמורים שייך אצלם ענין תשובה בהרהור על מה שקצרו באהבת ה' ויראתו, ממניעת (מפני חוסר) ההכרה בגדולתו ית' תחילה" ("מאורות הראי"ה", איתנים, עמ' קפד).

הרב הזכיר ("מדבר שור", עמ' קעב) תשובת רבי סעדיה גאון בכל יום ויום, על שלא עבד את ה' אתמול באותה הכרה מלאה יותר שיש לו היום (וכפי שמפורט ב"סידורו של שבת", לאדמו"ר ר' חיים טשערנוביץ, ח"ב מאמר ג פסקא ג).

גם אלו שהם צדיקים גמורים חייבים לשוב בתשובה על מחשבות שהיו ב"קטנות" והיו ראויים להיות ב"גדלות" ומעוף של רוממות ("אורות התשובה", פרק יד פסקא א; "קבצים", קובץ ב פסקא רס).

סעיף ג':
יש עוד ענין בתשובה של צדיקים. צדיק שהוא בינוני, לפעמים נופל ביאוש מפני מכשולותיו. כאשר הוא מחדש בעצמו עצות כיצד לעלות ממצבו, הוא מאיר אורות גדולים להאיר לשאר העולם. הוא מועיל בזה אפילו באותם המעשים שאין תיקונם עולה עדיין בידו, אלא הוא מרגיש התמרמרות בלבד, ומצפה לרחמי ה' ("אורות התשובה", פרק ח, פסקא ו).

כותב הרב:
"באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית מכל חטא ועון. אמנם יחיד ששב במובן זה, מוחלין לו ולכל העולם כולו" ("אורות התשובה", פרק ג פסקא ה).

מובן בזה כמה חובה על הצדיק להגיע לדרגא זו, כדי שיזכה (ז' מנוקדת פתח) לכל הדור כולו. וממשיך שם הרב כי בכוחו של צדיק זה להוליד מחשבות רוממות ואידיאליות בלבותיהם של שאר אנשי האומה, ע"י תשובתו של יחיד זה.

הראי"ה מלמד פנינה יקרה ביותר, כי בכוחו של צדיק מופלא להביא לכפרת כל הדור. וכך לשונו:
"אמנם יש ביסום עולם מצד פנימיותו, ויש ביסום מצד חיצוניותו. ובכלל, מצד החיצוניות, כל ימי החורבן אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו (סוטה מט ע"א). אבל מצד הפנימיות, העולם הולך ומתבסם. ועקבתא דמשיחא הוא מצב של ירידה חיצונית, וביסום פנימי. על כן הוא מביא לאורו של משיח שבו מתמלא הכל, גם הביסום החיצוני. כי כשהפנימיות מבוסמת, קל הוא מאד לבסם את החיצוניות. ובעלי רזין צריכים הם להודיע לעולם שהירידה שלו היא רק חיצונית, אבל בפנים הכל מתעלה. וממילא ההארה היא גדולה, ועצם הנשמות גדולות הן, וגם בתוך החוצפא יש גדלות וקדושה. וכו' וכו'. והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עוונות הדור ולהופכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כי אם ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהם, ונעשו כולן שלמות ומזוככות" עכ"ל לעניננו ("קבצים", קובץ א, פסקא תרס"ט).

רעיון נוסף עבור תשובת הצדיקים:
"וכן מי שהוא במדריגה של השגות עליונות, צריך לשוב בתשובה על כל דיבור יתר שיצא מפיו (תוספת המעתיק: עיין יומא יט ע"ב) או אפילו דיבור נחוץ וקדוש שיצא מפיו בלא קדושה פנימית, שכלית והרגשית, הראויה לו לפי מדרגתו" ("אורות התשובה", פרק יד, פסקא לב).

צדיקים שהם רחוקים מלהשתתף בצער הציבור
הרב מניח יסוד כי,
"אי אפשר להדבק באמת ביסוד הלאומי של ישראל כי אם מי שנשמתו הוטהרה ע"י תשובה מחטאות האדם המגונות ומדותיו הפחותות" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא א).

מה טעם לזה? כי "כנסת ישראל" יש בה החפץ להיות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל. זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל" ("אורות", עמ' קלט). וממשיך הרב ב"אורות התשובה":
"אע"פ שבהסתעפות הענפים הפרטיים נמצאים גם כן רשעים גסים, אין זה מגרע במאומה את האור הטוב האלוקי של כללותה. וניצוץ נשמת אלוה שרוי הוא בכל הנפשות הפרטיות היותר נפולות" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא ג).

כאשר האדם לקוי באיזו מדה רעה, יש בכך מסך מבדיל בינו לבין "כנסת ישראל". לכן,
"אי אפשר לאדם שיהיה מצטער באמת בצרת הציבור כי אם כשיקדש את דרכיו ויתקן מדותיו וישוב בתשובה שלימה" (שם, פסקא ד).

כלומר, בה במדה שהאדם פגום במדות רעות, באותה מדה הוא איננו מרגיש בצרת הציבור. וזה מסביר לנו כמה תופעות תמוהות בזמננו ובמצבנו הלאומי.

וכך כתב הרב:
"באמת אי אפשר להתרומם אל התשוקה הרוחנית של ישועת הכלל בלי תשובה פנימית עמוקה מכל חטא ועון" ("אורות התשובה", פרק ד, פסקא ה).

"נשמתה של כנסת ישראל היא הצדק המוחלט וכו'. על כן כל פגם מוסרי שהאיש היחידי מישראל עושה, מחליש הוא בזה קישורו עם נשמת האומה כולה" (שם, פסקא ז).

סדר התשובה
"צריך להחל (להתחיל) בטהרת המעשה, ולטהר אח"כ את ההרגשה והמדות, ולעלות מזה לטהרת השכל. ואז הענינים הולכים כסדרם. אשרי מי שזוכה לכך. אבל לפעמים מזדמן הדבר שאי אפשר לאדם לעסוק בתיקונו כסדר, ואיש כזה אסור לו להביט על הסדר, כי אם יחטוף מכל הבא (לידו)" ("קבצים", קובץ א פסקא שפו).
"כשהאדם רוצה שכל חושיו וכוחותיו הפנימיים יתקדשו בבת אחת וכו' לא ימצא לנפשו שוב מעמד ולא יוכל ללחזק את רצונו לצעוד על דרך השלימות האמתית. אלא העיקר שהכל בו, היא עליית ההכרה, הגברת אור התורה, והתשובה המעשית תהיה סמוכה לה. בתחילה בדברים שלהבא, ואח"כ בעבר הנוח לתקן. ואח"כ יתרחב החוג גם בדברים שהתיקון כבד. וכה ילך הלוך ועולה, עד אשר יזכה לתקן את הכל" ("קבצים", קובץ א פסקא רצט).

הרב מלמד לאדם שלא יבהל מטענת יצר הרע שרבים מאד הם הדברים שעליו לתקן. כי באמת כל תיקון ותיקון עומד ברשות בפני עצמו, ואינם מעכבים זה את זה ("קבצים", קובץ ו פסקא רמב).

חרטה על העבר וקבלה על העתיד. במה יעסוק קודם?
הרמב"ם כתב כי מצוות התשובה מורכבת משלשה חלקים: חרטה על העבר, קבלה על העתיד ("ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם") וצריך להתוודות בשפתיו" (הל' תשובה פ"ב ה"ב). וידוע כי לתקן את העבר, לפעמים אין די בחרטה בלבד. אם גנב, עליו להשיב את החפץ שגנב. אם פגע בבן אדם, הוא צריך לפייס אותו. מה יעשה אדם שקשה לו לתקן את העבר? עונה הרב:
"בתחילה לא ישים כל כך לעיקר מעכב על דבר העבר. כי אם יבוא מיד לעסוק בתיקון העבר, ימצא מניעות רבות" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא ט סעיף 2).

אלא יטכס עצות כיצד להישמר מהחטא בעתיד.

תשובה מאהבה, מה היא?
"העולם כולו מלא הוא הרמוניה" ("אורות התשובה", פרק ח פסקא ז. ע"ע דברי הרב ב"מאורות הראי"ה", איתנים, סוף עמ' מא). זאת אנו רואים ע"י לימוד אקולוגיה, כיצד כל חלקי עולם הטבע מתואמים יחד כדי להוות מנגנון אחד, הממשיך בקיומו. וכבר כתב על על הרמב"ם ("מורה הנבוכים", ח"א פרק עב). כאשר מתבוננים במערכת כל העולמים רואים חסדי ה' על כל צעד ושעל. הרע שבעולם הוא מפני רשעת הבריות זה לזה, ואינו מפני טבע העולם. עיין בזה דברי "מורה הנבוכים" (ח"ג פרק יב, ד"ה והמין השלישי, עמ' רצה-רצז).

כותב הרב:
"והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל. ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פירור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב? ומתוך הכרה זו וכו' באה תשובה מאהבה בחיי הפרט ובחיי הכלל" ("אורות התשובה", סוף פרק ב).

תשובה באה ממה שהאדם חש שהוא בדיסהרמוניה מול הכל המוחלט ("קבצים" קובץ ב פסקא צא). (ע"ע "אורות התשובה" פרק יב פסקא ח).

"הטבע העולמי וכל יציר פרטי, ההיסתוריה האנושית וכו' צריכים להיות מסוקרים בסקירה אחת, כתוכן אחד בעל פרקים שונים, ואז ממהרת האורה של הדיעה המביאה לידי תשובה לבוא" ("אורות התשובה", פרק ד, פסקא ד).

ע"י הרהור תשובה, האדם מבין יותר בלימודו בתורה
"התשובה, אפילו אותה שהיא מחשבית גרידא, גם היא פועלת ישועה גדולה. וכו'. כפי גודל ערכה של התשובה, כך התורה מתברכת ויותר היא מתבררת, והלימוד נעשה צח ובהיר" ("אורות התשובה", פרק ז פסקא ה. והוזכר בקצרה ב"אורות התורה", פרק ו' פסקא ב).

חטאים בין אדם לחברו, וקשה לו לאדם לתקן אותם, מה יעשה?
מנחם אותנו הרב:
"אל יבהל אדם מפני המניעות שיש לו על התשובה. ואפילו אם התשובה קשה לו מפני דברים שבין אדם לחברו (הערת המעתיק: לדוגמא קשה לו להחזיר מה שגנב ממנו משך שנים רבות, כי גם אינו ידוע להעריך בדיוק את הסכומים, או קשה לו לבקש ממנו מחילה על פעמים רבות שהעליב אותו או דיבר עליו לשון הרע) וכו' אל יניח בלבבו שום חלישות דעת הגורמת להקטין יקרת ערכה של התשובה. ואין ספק שמתוך ההשלמה בכל מה (הדברים האחרים שבהם) שאין לו מניעות, יזכהו ה' לתקן בכי טוב גם את כל הדברים שיש לו עליהם מניעות גדולות שאי אפשר לו לנצחן" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא ט).

וכלשון הרב במקום אחר:
"(אפילו) "מניעות של חטאים שבין אדם לחברו, וגזל ודאי וספק, נאכל ושאינו נאכל, ורעיונו מבולבל, והוא שרוי בצער וטירוף הרעיון, ובבושה פנימית המעכבתו מכל טוב, ומכל מקום הוא מתחזק וכו' מובטח לו שיזכה לתשובה גמורה ושלמה שיביא רפואה לעולם כולו" ("קבצים", קובץ א פסקא תשמ"ו).

ע"ע דברי הרב ב"קבצים" (קובץ ב פסקא רנז) ד"ה "קשה הוא הגזל" שגם צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד בה, ומכל מקום אין לאדם להטריד מחשבתו בזה בתדירות. וע"ע "עולת ראי"ה" (ח"ב עמ' שסה).

וכיצד ישיג האדם מחילה, והרי איננו יודע ממי גזל כדי שיבקש ממנו מחילה? הרב דן בבעיה זו ומוסיף דברי נוחם:
"אך בכל זאת משום עיכוב בעולם לא יערבב את הרחבת הדעת העליונה ואת השמחה הרוחנית בהשגה ובדבקות באור עליון. ויחשוב תמיד בדעתו שהוא מטיב לכל העולם כולו במה שהוא מרבה אור אלוקי בנפשו הפרטית, שהיא תמיד כלולה בכללות העולמות וכו'. אם כן הוא מאיר ומטיב בזה גם כן לנעשקיו, ויש בזה ג"כ איזה תיקון של ההיזקות שבין אדם לחבירו, אע"פ שאינו מספיק, מכל מקום אין לו להתערבב ולהתבטל בשביל החשבונות שאינם כל כך ברורים" ("קבצים", קובץ א פסקא תתכז).

גם מי שהספיק לתקן רק אותו חלק מהחטא שהוא בין אדם למקום, ונבצר ממנו לתקן את הצד של בין אדם לחברו, אין לו לאבד שמחת נפשו. כך כותב הרב:
"צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה, ולהיות בטוח שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה, את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה. וכו' וכו'. ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחבירו, וכחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל וכו'. כי הרי עונות שבין אדם למקום ששב עליהם הם נמחלים, ואם כן יש לדון שהחלקים הנשארים שלא תיקן עדיין יהיו בטלים ברוב, מאחר שכבר נמחלו חלקים רבים מעונותיו ע"י תשובתו" ("קבצים", קובץ ב פסקא רלא; אורות התשובה פ"ז פסקא ו)

יעץ הרב: גם אדם שמרגיש התמרמרות מחשבה על תיקון פגמיו, שעדיין אינו עולה בידו, והוא מצפה לרחמים, יכלול עצמו בכלל הצדיקים, אשר ממחשבות תשובה שלהם העולם מתחדש ("אורות התשובה", פרק ח הלכה ו). הר"י פילבר מצא לזה סמך במאמר חז"ל "יחיד שעשה תשובה, מוחלין לו ולעולם כולו" (יומא פו ע"ב). וצריך ביאור כיצד יפעל החוטא לקיים "יכלול עצמו בזה בכלל הצדיקים"? ואפשר שזה ע"י אהבה גדולה להם ולפעולותיהם הברוכות. וזה גם הביאור לדברי אריז"ל (תחילת "שער הכוונות") שלפני כל תפילה יכלול האדם את עצמו עם כנסת ישראל.

מעלת לימוד דיני ממונות
"דרך התשובה היותר מקורית וטובה וכו' היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבים אדם לחברו הכלולים אצלנו בלימוד "חושן משפט", בכל הבקיאות הגירסאית היותר בהירה, וכל החריפות הישרה היותר אפשרית. היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלוקי על בסיסו הנאמן" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא ה).

אימוץ כוחות הרצון
החטא נולד מפני חולשת רצונו של אדם להיות בריא בנפשו. הוא נמשך אחרי כוחות אפלים של חומריותו, מפני שאין רצונו עז להיות חפשי מכל משעבד. ריפוי האדם בא בין ע"י לימוד התורה ובין ע"י תפילה. על ידי לימודו הוא מכיר יותר מה הוא הטוב הרצוי והנחמד, ונוצר בו רצון להמלט מהרע. וע"י רבוי בקשות והפצרות בעת תפילתו הוא מאמץ ומחזק את כח הרצון, את השאיפות היפות. וכך לשון הרב:
"כל חטא נובע מפגם ביכולת בנפש האדם. נחלשה הנפש ואינה יכולה לעמוד נגד נטיית הרע שבה. וכו'. התשובה באה אחרי בינה, כשמגבירים את הכרת הטוב, הבאה בשלימותה גם עם הכרת הרע. 'הרע מבחין את הטוב' (תוספת המאסף: הביטוי הוא מספר יצירה. "מבחין" ענינו מבליט ומבדיל היטב מה ההבדל בין טוב לרע) ("אורות התשובה" פרק ט פסקא ט).

כיצד מחזקים את הרצון? עונה הרב במקום אחר:
"הידיעה הברורה מחוללת (מולידה) את הרצון. וכו' למדנו מזה שהידיעה, הרצון והיכולת הינם תמיד אחוזים יחד. במקום שנמצא מדע וכו' שם הרצון" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' פז).

וממשיך הרב:
"ההכרות (הידיעה התורנית) צריכות להיות נמסרות תמיד לפי אותה מדה שיזעזעו (ביאור המעתיק: שיעוררו) את הנטיות של הרצון מהדממה שלהן, ויעוררן לטובה" (שם, עמ' פח).
"ע"י הרהור התשובה שומע האדם קול ה' הקורא אליו מתוך התורה. ומתוך כל רגשי הלב, מתוך העולם ומלואו וכל אשר בהם, חשק הטוב הולך ומתגבר בקרבו" ("אורות תשובה", פרק ז פסקא ג).

הוא הדין ע"י כוונה בתפילה, מחזק האדם את רצונו לקיים את הטוב.
"החפץ האישי בהיותו מבוטא במהלך עילויו למקורו, התפילה, זהו הגילוי האיתן של גודל הרוח. וכו' (ישיג) טוהר הרצון וחוסנו" (שם, עמ' מז). "כשמתפללים מתפשט כח הרצון" (שם, עמ' מח). "יסוד התפילה היא התרוממות הרצון והתגלותו. וכו' ובהיות החפץ עולה למרומי הדעת (כלומר בצירוף עם מסקנות לימודו בתורה) מתבררת ההכרה שאין רצון שום בריה דבר מפורד מהרצון האלוקי הכללי, המתגלה באור כל חי" (שם, עמ' נ).

דוקא ע"י התשובה הנמרצת, מתקן האדם גם את פגמי העבר. כי כל השתלשלות חיי האדם הם רצף אחד של פעולות, האחוזות זו בזו, אחת גורמת ומפעילה את השניה כסיבה ומסובב. מסכם הרב:
"כיון שאין דבר מתנתק לגמרי, יש ביד החפץ להטביע צביון מיוחד גם על המעשים שעברו. וזהו סוד התשובה". ("אורות התשובה", פרק ו פסקא ה).

האדם נעשה יוצר, הוא יכול לשנות את מהות החיים.
"היא משיבה את האור לשורשה, היא מכה את הגלים לאחור" (שם, פסקא ו).

ליזהר שהתשובה לא תביא את האדם לידי עצבות
"מרעיונות כאלה של קדושה ושל תשובה שהם מביאים לידי עצבות, צריכים להתרחק לפעמים. כי יסוד השמחה הקשורה בעומק הקודש הוא גדול מכל תוכן של קדושה ושל תשובה אחרת" ("אורות התשובה", פרק יד, פסקא יא).
"לא יבטל אדם מן התורה ומן העבודה ומן מנוחת הנפש, משום טעם בעולם. אפילו כשימר (כשיתמרמר) לו לבו עד מאד בעניני רוחניות, ויחשוב בדעתו שהוא פושע שאין לו תקנה חלילה, אפילו אם כשלונותיו רבו בדברים שבין אדם לחברו שתשובה אינה מכפרת בלי תיקון המעוות, מכל מקום הוא ילך בדרכו בעבודה ותורה ובשמחת לב תמיד" ("מאורות הראי"ה", איתנים, עמ' יט).
תשובה מתוך שמחה אינה מפירה יראה ("אגרות", ח"ב עמ' לו).
בתשובה מאהבה, אין צריכים ליסורין ("מאורות הראי"ה", עמ' קנה).

מנוחה ובטחון, שמשיגים ע"י תשובה
מסכם הרב:
"מבלעדי מחשבת התשובה, מנוחתה ובטחונה, לא יוכל האדם למצוא מנוח, והחיים הרוחניים לא יוכלו להתפתח בעולם" ("אורות תשובה", פרק ה פסקא ו').

מעיר הר"י פילבר:
"המנוחה היא שלוות האדם בהווה. ואילו הבטחון הוא תקותו לעתיד. ללא התשובה היה האדם נתפש ליאוש וחדלון בגלל צער מכשלונות העבר ואי יכולתו להתגבר על המגבלות להשגת שאיפותיו לעתיד, שהן נראות למעלה מיכולתו. ע"י התשובה מוצא האדם מנוח מן כשלונות העבר, ומתמלא בטחון לקראת העתיד" עכ"ל.

כך כתב הראי"ה:
"בטחון התשובה, ועוצם השלווה, ושמחת עוז, שצריכה להיות מתלבשת הנפש של כל איש אשר אור התשובה מאיר בנפשו" ("אגרות", ח"ב עמ' לו). "והבטחון הולך ומתגבר, השמחה והצהלה וזיו עדנים הולך ומתרבה, עד שהנשמה מתחילה להרגיש בהרגשה זכה פנימית ועדינה איך כל הזדונות, לכל מדרגותיהם, וקל וחומר השגגות לכל מיניהן, מתהפכים לזכיות גמורות" (שם, עמ' לז).

הרהור תשובה, אבל בלי שינוי ארחות המעשים, היועיל?
"התשובה, אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה. אבל לידי גאולה שלימה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצתאה לפועל את התשובה שבכח (בפוטנציה). ומכל מקום, כיון שהרעיון קשור לקדושה ולחפץ התשובה, אין מה לפחד כלל. ודאי יזמין ה' ית' את כל הדרכים שהתשובה הגמורה וכו' נקנית על ידם" ("אורות התשובה",, פרק ז פסקא ה).

חג סוכות בא אחרי יום כיפור. מדוע?
"כשמקמצים את הרצון, כשכופפים את עז החיים ע"י הסלידה הפנימית והנטיה (הנפשית) לשוב מכל חטא, מתקמץ גם כן הרצון אל הטוב, ועוז החיים הטהורים מתחלש גם הוא. נמצא האדם סובל מטהרתו המוסרית חולשה כזאת, (כמו) שסובל חולה שנתרפא ע"י הזרמה אלקטרית (חשמלית) חזקה וכו'. (אחרי עבור יום הכפורים, ימים של אימה, מגיע תור ימי "חג שמחתנו") שבים על כן ימים של שמחת קודש, של חדות הנפש, לקומם (לשקם) את הרצון הטוב ועז החיים הטהור. אז תהיה התשובה שלימה" ("אורות התשובה", פרק ט פסקא י).

רזי תורה אי אפשר ללמוד ולהשיג בלי תשובה
מזהיר הרב:
"זה דבר פשוט שאי אפשר להצליח בסתרי תורה בלא תשובה. כי בענינים הגדולים ההם, הרצון והדעת הם בחיבור אחד. וכו'. אבל כשהעוונות מבדילים נפגם הרצון (לעשות טוב). וכיון שאין האדם מתעלה לרצון עליון בפנימיותו, ואין חשיבות עמוקה בלבבו לחפץ הטוב הכללי והפרטי. מאחר שהוא מוטבע בעוול וזוהמת החטא אי אפשר שתזרח בו הדעת, ומסתתמים הצינורות של השגת סתרי תורה". ("אורות התשובה", פרק י פסקא ח. עיי"ש דברים נפלאים בהמשך הפרק ההוא).

צומות, מתי כן ומתי לא
"הרצון אל הטוב ואל השלימות נחלש ע"י פגמי המדות והעוונות. ובאמת היה ראוי גם להתענות כדי להתיש את כח הרע שבחומר, המונע את הרצון מלעלות במעלותיו. אבל צריך לשקול ג"כ את הכח הרוחני והגופני אם הוא מסכים לזה" ("אורות התשובה", פרק יג, פסקא ז).

במלים אחרות, גופניות האדם מכבידה עליו מלערוך שינוי גדול בארחותיו ובשיגרת מעשיו. כאשר האדם מתיש כוחות גופניותו, זה מיקל עליו לערוך שינויי הנהגה. אבל מצד שני חייבים לשקול פן הצום יזיק לו בבריאות גופו, ויותר מזה פן זה גם יזיק לו באיזון כוחות נפשו. כי לפעמים מתוך מצוקה או חולשה גופנית מתרחק האדם מהשאיפה לשיפור עצמיי. ולכן ראוי לחשוב היטב אם ראוי לאדם מסוים זה לצום או לא.

אכילה לא לשם מצוה, כיצד יתקן?
ודאי כי על המתקרבים לה' לכוון כל מעשיהם לשם שמים (אבות, פרק ב). אבל משימה זו קשה במיוחד בעת שהאדם אוכל. ההנאה ממאכלים טעימים אפילו הם מעט בכמות, וכן התאבון הבא להרבות באכילה מעל לצרכיו האמתיים של הגוף (אכילה גסה), מקשים על כוונה לשם שמים. כותב הרב:
"אם מזדמן הדבר שאוכל האדם במחשבה פסולה או נמוכה, והוא שב מיד לאחר האכילה לרומם את מחשבתו וכו' הרי הוא מתקן את העבר, כאילו היתה תחילת האכילה בכוונה טהורה. וזמן העיכול הראוי לברכת המזון (תוספת המעתיק: שעה וחמישית שעה) מסוגל יותר להרמה עליונה זו" ("אורות התשובה", פרק יד, פסקא ח).

על חטא של ביטול תורה
"אע"פ שהעצבון והפחד בא מפני ביטול תורה וכו' מכל מקום תיכף כשמהרהרין בתשובה הרי הכל מתהפך לטובה. וצריכים מיד להתחזק באומץ בטחון בחסד עליון ברוך הוא ולאחוז בתורה ועבודה, כל אחד לפי מדתו" ("קבצים", קובץ ו פסקא סז).

לפני כל לימוד בתורה יש לעסוק בחזרה בתשובה. כך לשון הרב:
"ההשגות הגבוהות וכו' בזמן שהאדם רחוק מהם מצד חסרון המוסר שבו, שאין הרצון שלו עומד על מעמד כזה שיוכל לחפוץ באמת בהטוב הנשגב הזה, מתראות ההשגות עצמן בצורה מטושטשת. וזה התוכן שכל לימוד קדוש צריך תשובה תחילה" ("קבצים", קובץ א פסקא תקנח).

בושה אבל רק מחטא אחד, האם תועיל לתקן שאר עונותיו?
הבושה כשלעצמה, גם בלי שהאדם הגיע לידי קבלה על העתיד ולבטא וידוי פה, "מכל מקום יש בה קצת כפרה". אבל בנוסף לכך, כל החטאים הם שייכים למסגרת של הכחשת ציווי ה', של מניעת הציות לדברו. מסכם הרב:
"המתבייש מאחד מחטאיו, מכולם הוא מתבייש. והרי התשובה של יראת ה' (תוספת המעתיק: כלומר לא מדובר בבושה שמתבייש מ"מה יאמרו הבריות?"

אלא בושה לפני רבונו של עולם) שהיא הבושה (נדרים כ ע"א) מתפשטת על כל שיעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים שצריכים עבורם "תשובה רבתא" (תשובה גדולה) ("אורות התשובה" פרק יד פסקא כד).

תשובה, אין להשתהות אלא למהר בה
"צריך למהר לשוב בתשובה על כל חטא, אפילו אם יהיה מהדברים הקלים מאד, כי איחור התשובה דומה לאיחור טומאה במקדש (עיין רמב"ם, הל' ביאת מקדש, פ"ג הכ"ב) וכו' שכל רגע בפני עצמו הוא חטא מיוחד, ובהכפל חטא קל הרבה פעמים, הרי הוא כעבות העגלה" ("אורות התשובה", פרק יד, פסקא לב).

זאת אומרת, מי שהוא אדיש לענין נפילתו, מי שאינו אוחז מיד בצעדים מתקנים, מראה בכך על הסכמתו לעוולה. ועל כל רגע שממשיך באדישותו בא עונש נפרד.

דברי עידוד
"יש שהאדם רוצה להיות צדיק גמור, וכל פגימה מוסרית, וכל חטא קל, מורגש בקרבו לקיר מבדיל בינו ובין אביו שבשמים, ומתוך כך עלול הוא לנפילה וריחוק. וצריך תמיד לשום לב כי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. וגם אם ישנם בידיו של אדם עונות כאלה, שלפי דעתו הם מכלל הדברים המעכבים את התשובה (עיין רמב"ם, הל' תשובה פרק ד) או את התפילה, אל יתעכב בשביל כך לא מן התשובה ולא מן התפילה. כי יכול להיות שיגלו לעיניו הכרות כאלה שימצא שמה שחשב שהוא חטא גדול, איננו כי אם קטן, או איננו חטא כלל". וכו' ("קבצים", קובץ א פסקא תלח). (ע"ע דברי הרב בקובץ ז פסקא פה)
"אין להבהל כלל ממה שמרגישים את כל משא העונות ולא יגרמו לאדם שום התרשלות בשלמות, באור תורה ושמחתה וכו'. כי הבהלה שמתבהל האדם מהרגשת רוב עונותיו, זאת עצמה היא האות שנשמתו היא מטוהרה, ובודאי יפתחו לפניו דרכים איך להפוך לזכיות גמורות אפילו אותם החטאים שאיננו מוצא עכשיו דרך לזה כלל עליהם. בייחוד בענינים שבין אדם לחברו התלוים בממון, וענינים של מכשולי הרבים, שקשה לתקנם" ("קבצים", קובץ א פסקא עז).
"כשאדם שב בתשובה מאהבה, צריך הוא לסלוח לעצמו את כל עונותיו, כמו שצריך לפייס את חברו על עבירות שבין אדם לחברו כדי להשיג סליחתו" ("קבצים", קובץ א פסקא תרעא). "האדם הכואב תמיד על עונותיו ועונות העולם, צריך הוא תמיד למחול ולסלוח לעצמו ולעולם כולו. ובזה הוא ממשיך סליחה ואור חסד על הויה כולה, ומשמח את המקום ומשמח את הבריות. ובתחילה צריך למחול לעצמו, ואח"כ הוא ממשיך מחילה כללית על הכל, וכל הקרוב הקרוב קודם וכו' ("קבצים" קובץ ב פסקא קנ).
"יש אדם שמרגיש את מהות הנפש הרעה, נפש טמאה שבקרבו, ומתוך כך הוא מלא מרורות על נפשו. אבל צריך הוא לשום אל לבו, כי לעומת נפש הטמאה, יש בו נפש אלוקית טהורה, קדושה ונשגבה. ולפעמים, מפני ההשתלמות של גילוי האור אשר להנפש האלוקית, מתגברת גם כן הנפש הטמאה" ("קבצים", קובץ ו, פסקא קעב, ושמא מקורו בסוכה נב ע"א "כל הגדול מחברו").

הרב מלמד כי גם אדם שלבו נדכא על עונותיו עד שקשה לו להתרכז בלימודו, יתחזק בידיעה שתשובתו התקבלה, ואז ישוב לשמוח בלימודו ("קבצים", קובץ ו פסקא קס).

לאדם שהוא קרוב ליאוש, ואינו בטוח אם יצליח לשנות דרכו, מייעץ הרב שיכין את עצמו לתקן רק יום אחד בלבד. "ויום אחד יהיה נקל לו לעמוד נגד יצרו בנסיונות, אפילו אם הורגל ברע. ואח"כ יתחזק עוד יום אחד, עד שישוב להרגל אצלו ההליכה בדרך טובה" ("מדבר שור", עמ' פח-פט).

תשובה, סגולת ערב שבת ומוצאי שבת
"בערב שבת קודש צריכים לעסוק בתשובה על כל העבר בימות החול, כדי לקבל קדושת שבת בלא שום מניעה מכל דבר חטא ועון. ובמוצאי שבת קודש צריכים לשוב בתשובה על התוכן של הארת שבת, שיהיה נקי בלא שום תערובת" וכו' ("אורות התשובה" פרק יד פסקא לג).

על תשובה בערב יום הכפורים ע"י אכילה ושתיה, עיין "עין איה" (ברכות פרק א פסקא קג, ח"א עמ' 42).

תשובת כלל הציבור, למרות חוסר קיום המצוות
דורנו לא יכול להיות "כפוף ושחוח, נושא עול שאינו רואה בו רושם של חיים, דעת ורגש. לא ישוב בתשובה מיראה" כי אם בתשובה מאהבה ("אדר היקר" עמ' קיא). אי אפשר לצפות לתשובה ע"י עם ישראל אא"כ נראה להקנות לו בינה (שם, עמ' יט).

"תחיית האומה היא היסוד של בנין התשובה הגדולה" ("אורות התשובה", פרק יז פסקא א). זאת אומרת, תמורת ההתבוללות בין הגויים וההתרחקות מערכי התורה, שהיתה מנת חלקו של רוב העם בגולה, עצם הנהייה לחזור לארצנו ומקומנו היא תחילת ההתעוררות לשוב לישראליותנו. כהמשך לשון הרב: "התעוררות תשובה יש בישראל. התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה" (שם, פסקא ב). באמת דבר זה נרמז בדברי ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "אהבת יהונתן" (פרשת בלק, ד"ה והיה ביום ההוא, עמ' 117) "תהיה תשובתם לעתיד שלא ינטשו את נחלתם".

הרב הגיע לגדולת חזונו בדברו על נושא זה, ואמר:
"ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה, ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמתה של תורת אמת. כי כל זמן (תוספת המעתיק: כלומר תקופה) מאיר בתכונתו. ועצת ה' אשר יעץ להחל אור הגאולה, מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים, ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע (ישעיה נט, כ). וכל חולשת נפש, פחדנות, רפיון רוח ומוגת לב, כליל יחלוף. ורוח מעודד, ממלא חיי ישע ועונג ה' בגודל לבב ורוחב דעה והגיון עז, יקח את מקומו בכל הלבבות" ("אגרות", ח"ב עמ' לז).

דורנו יגיע לתשובה לא מתוך איומים והפחדות, כי אם מתוך גובה השכל.
"והתשובה השכלית היא באמת תשובה מאהבה, שהיא חזקה ונכבדה מאד. ועל זה נאמר "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב". הפושעים והמורדים שהם אינם אסירי תאוה כי אם מוטעי דעת, הם ישובו במעלה אדירה מאד" ("אגרות", ח"א עמ' קעב).
"וסוף כל המורדים והפושעים לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבה ושמחה, ע"י אור שפע קדושת ארצנו הקדושה שתשפיע עליהם, ע"י סיוען של תלמידי חכמים עובדי ה' ואוהבי ישראל באמת, שיתהלכו עמהם בנחת ואהבה, ויראו (י' מנוקדת פתח) לכל העולם שהם (תלמידי חכמים) דואגים עבורם ונכנסים בגורלם ובמצבם. וע"י זה יתעורר הניצוץ הנרדם של קדושת ישראל הכמוס בעומק, אפילו בלבם של המוקצים והריקנים, ויהיו כולם יחד כלי מחזיק ברכה להיות לעם ה' על אדמת קדשו" ("אגרות", ח"א עמ' שמח). (ע"ע דבריו ב"אגרות" ח"ב עמ' לד).

והרב מנחמנו:
"ואפילו אם יגרום כח ההתקרבות (תלמידי חכמים אל הריקים ממצוות) שרעיון כל דהו של תשובה מיראה או מאהבה יתכנס בלבבם על רגע אחד, כדאי כל הטורח שבעולם" ("אגרות", ח"ב עמ' קנג).
"והצדיקים שבדור יכולים להמשיך שפע של חסד גדול כזה, עד כדי למחוק לגמרי את כל עוונות הדור ולהופכם לזכיות ממש, גם בלא תשובה גלויה מצד הדור, כי אם ע"י התשובה השכלית של הצדיקים לבדם, שהם שבים בעד הדור כולו, ובמחשבתם הם מחברים אליהם את כל הנשמות כולן של הדור, עד שהן מתחברות עמהם, ונעשו כולן שלמות ומזוככות"

עכ"ל לעניננו ("קבצים", קובץ א, פסקא תרס"ט). (הערת המעתיק: יסוד יש בדברי חז"ל לדעה מפתיעה זו. הרי רשב"י אמר על עצמו "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין" (סוכה מה ע"ב). ויש ל"ו צדיקים מופלאים בכל דור ודור. וזה מה שהודיעו חז"ל על יחיד ששב ובזכותו מוחלים לכל העולם אתו (יומא פו ע"ב))

מובטחים אנו כי עתיד כלל ישראל לחזור בתשובה שלימה
חז"ל (פסחים נד ע"א) הודיעו לנו כי מושג "תשובה" נברא עוד לפני בריאת העולם. היא אחת משבעה יסודות שהעולם מושתת עליהם. כי מה היא "תשובה"? היא כמיהה וגעגועים לשוב אל מקורנו ואל בוראנו, להשתלם יותר ויותר.

כותב הרב:
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה היא בנשמה וכו'. וטרם שבא החטא, כבר מוכנה התשובה ממנו. על כן אין דבר בטוח בעולם כמו התשובה, וסוף הכל לשוב לתיקון. וקל וחומר שישראל מובטחים ועומדים לעשות תשובה, להתקרב אל הרצון המקורי, להגשים בחיים את טבע נשמתם, למרות כל קירות ברזל העוצרים, החוצצים בעד התגלותו של טבע איתן זה" ("אורות התשובה", פרק ו פסקא ב).

ובאמת הרמב"ם כבר הדגיש חיוניות והכרח מצב התשובה לישראל. זו לשונו:
"כל הנביאים כולם ציוו על התשובה. ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותם, ומיד הם נגאלים שנאמר (דברים ל, א-ג) 'והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וכו' ושבת עד ה' אלוקיך, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים" (רמב"ם, הל' תשובה פרק ז הלכה ה).

סיום
בסיימי מאמר הליקוטים הללו, הנני נאלץ לחזור על דברי כהן גדול שאמר לעם ביום הכפורים, כאשר הפסיק קריאתו בספר התורה הפטיר, "יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן" (יומא סח ע"ב). כלומר דברים רבים מאד חידש וביאר החוזה הגדול הראי"ה בענין התשובה. אבל עלינו לקצר. "תפשת מרובה לא תפשת. תפשת מועט תפשת". יתן ה' חלקנו בין החוזרים בתשובה באמת, בשמחה ובששון.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il