ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
אבן עזרא התייחס לבעיה זו וכתב "...וה"א מוקדה נוסף, או 'מוקד' ו'מוקדה' הם שני שמות". כלומר, אבן עזרא מסכים שהשם העיקרי של המקום שבו יוקדת האש הוא 'מוקד' שם במשקל זכר, ובלשון רבים "מוֹקְדֵי" כמו בישעיהו (לג,יד): "...מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם". ואמנם לפי הבנה זו מתבקש ש'מוקדה' שמוזכר כאן הוא שם בהטיה, והיינו ה'מוקד' של (אש) קרבן העולה. אלא שאם כך צריך היה להיות מַפִּיק במילה וכדלהלן - "מוֹקְדָהּ", ולא מובן מדוע הוא חסר. ולכן תירץ אבן עזרא שהשם הזה מופיע גם במשקל של נקיבה - 'מוקדה'.
אך נראה שתרוץ זה הוא דחוק, משום שאם 'מוקדה' הוא שם שלא בהטיה, מתבקש מסגנון הכתוב שגם הוא היה נכתב בתוספת ה"א הידיעה – "היא העולה על המוקדה".
ולכן מסתבר יותר ש'מוקדה' הוא שם בהטיה והכוונה ל'מוקד' של (אש) קרבן העולה, ואמנם קשה, מדוע הוא נכתב בלא מַפִּיק.
במענה לקושי זה, יש להעיר שיש מקרים בתורה של חסרון מפיק, והם נועדו לדרשה. וכן מצאנו בכתוב (במדבר לב,מב): "וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" המילה "לָה" מופיעה שם באופן יוצא דופן בלא מַפִּיק. הרמב"ן מביא את המדרש שמתייחס לשלוש הפעמים שהמילה "לָה" מופיעה בתנ"ך בלא מַפִּיק, ומסביר שהדבר מסמל התנגדות מסוימת למה שנאמר באותם כתובים. וכגון במקרה של "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" הדבר מרמז שהשם "נֹבַח" לא נתקיים לאותה העיר.
ונראה שאף כאן חסרון מַפִּיק במילה 'מוקדה' מסמל התנגדות למה שנאמר בכתוב.
מ"ם זעירא
ההבנה שצריך לדרוש שחסרון המפיק בא למעט ממשמעות הכתוב, מסתייעת מכך שהמסורה מציינת שהאות מ"ם שבמילה 'מוקדה' היא מ"ם זעירא. מסתבר שאות קטנה מסמלת גם היא הקטנה של המשמעות הפשוטה של המילה. ואם כך נמצא שהאות מם הקטנה שבתחילת המילה 'מוקדה', וכן חסרון המפיק שבסופה, מרמזים שניהם יחד שיש להקטין את משמעות הכתוב. ונראה שהם מרמזים למהפך במשמעות קרבן העולה
המהפך שבהבנת הצורך בקרבן העולה
בתחילת ספר ויקרא מוזכר קרבן העולה (ויקרא א, ג-ח):
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:"
לפי ההבנה שבתחילת ספר ויקרא קרבן העולה הוא קרבן רצוי מלכתחילה. האדם שמביא את הקרבן סומך ידו על ראש הקרבן, והוא מהרהר אז בלבו בתשובה וחושב אז שכל מה שנעשה בקרבן משחיטה עד זריקה, ראוי מן הדין לעשות בו בעצמו, אלא שהקב"ה חס עליו וצווה שיביא בהמה במקומו. (בן יהוידע על ברכות כג,א). לפי הבנה זו העצים והאש מוזכרים שם בתור דבר טפל. בנוסף לשחיטה וזריקת דם הקרבן צריך גם לשרוף את גוף הבהמה, ולכן הכהנים עורכים מדורת אש על המזבח ושורפים על המוקד של האש את הנתחים של גוף העולה.
אולם בספר מורה נבוכים (ג,לב) הרמב"ם מציג גישה ולפיה מצוות הקרבת קרבנות בעלי חיים היא מצווה בדיעבד. והוא מבאר באריכות שבתקופות קדומות נהג כל העולם להקריב בעלי חיים לאלילים, והקב"ה משנה את טבע האדם באופן מדורג ולא באופן קיצוני. ולכן הוא לא אסר על בני ישראל את דרך העבודה המקובלת וציווה להם את ציוויי הקורבנות לה' כדי שלא יקריבום לאלילים. לפי גישה זו, שהקרבנות הם בדיעבד, נראה לכאורה שגם האש על המזבח היא בדיעבד שהרי לכאורה היא טפילה לקרבנות, והיא נועדה רק כדי לשרוף עליה את הקרבנות.
אלא שאין הדברים כך, ולאש על המזבח יש חשיבת עצמית, וכלדקמן.
וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
ספר שמות מסתיים בסיפור הקמת המשכן, הוא מסתיים בכתוב: (מ,לח): "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:". הענן ששרה על המשכן במשך היום היה עדות לעולם ולבני ישראל שהקב"ה שורה בתוך עמו. והעדות הזו היתה נמשכת בלילה ומתבצעת אז על ידי אש. תרגום יונתן ותרגום ירושלמי וכן בספרי ובספרא ביארו שהכוונה לעמוד האש. אולם עמוד האש היה לפני המחנה, ואלו פשטות הכתוב מתייחסת לאש שהיתה בתוך המשכן – "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל". ונראה לפרש שאש זו היא האש שהיתה על גבי המזבח. אש זו שמסמלת את השראת השכינה בישראל, אינה קשורה לקרבנות שמוקרבים עליה, ולכן יש מצווה לבער עצים על המזבח במשך כל הלילה. למצוות הבערת האש על המזבח יש חשיבות עצמית והיא משמשת אות להשראת השכינה בקרב ישראל. והיא אות נוסף ל'עמוד אש' שהיה לפני מחנה ישראל ומאיר להם את הדרך כמתואר בספר במדבר (יד, יד): "וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה".
למצוות קיום האש על המזבח בלילה יש חשיבות עצמית ללא קשר למצוות שריפת הקרבנות, והאש התמידית מעידה על השראת השכינה בישראל. מצוות הבערת האש על המזבח כל הלילה היא המצווה המתבארת בתחילת פרשת צו. והיא מגלה הבנה חדשה ביחס שבין קרבן העולה לבין המוקד של האש שעליה נשרף הקרבן.
בתחילת ספר ויקרא משמע שאין לאש חשיבות עצמית, והאש היא טפלה לקרבן, מכיוון שצריך לשרוף את הקרבן צריך לעשות מוקד של אש. התורה מרמזת להבנה זו בתחילת פרשת צו, כשהיא מתארת את המוקד של האש בתור דבר טפל לקרבן העולה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה". ומשמע שם שמוקד האש טפל לקרבן העולה שנשרף עליו.
אך תכף בסמוך מובאת מצוות הבערת האש כל הלילה שאינה קשורה כלל לקרבן, ויש לה חשיבות עצמית בדומה ל'עמוד האש' המעיד על השראת השכינה בישראל. ולפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים מצוות זו של הבערת האש היא מצווה של לכתחילה, והיא אינה מצווה בדיעבד כמו הקרבת הקרבנות שנועדה לשרש מבני ישראל את תאוותם להקריב קרבנות לעבודה זרה. ולהבנה זו, שלאש יש חשיבות עצמית והיא אינה טפילה לקרבן העולה, רמזה התורה בכך שהיא כתבה את המילה "מוֹקְדָה" בלא מַפִּיק וכן כתבה אותה באות מם זעירא. שני שינויים אלו נועדו לרמז לנו, שלמרות שמהמילה "מוֹקְדָה" משמע שהמוקד של האש טפל לקרבן העולה, הרי שאין הדברים כך, אלא לאש יש חשיבות עצמית של מצווה לכתחילה, ואילו לקרבן העולה יש חשיבות של מצווה בדיעבד (לפי המבואר במורה נבוכים 1 ).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
החופש הגדול חוסן רוחני בימי בין הזמנים
הרב עוסק בחשיבותו המיוחדת של לימוד התורה דווקא בימי בין הזמנים, בהם הלימוד מגיע מתוך בחירה חופשית ומתיקות מיוחדת, המהווה בסיס לחוסן הרוחני של עם ישראל. כמו כן, הרב מדגיש כיצד כוחה של התורה והיראת שמיים משמשים כעוגן חיוני להתמודדות מול אתגרי הרחוב והאווירה המתירנית בתקופה זו.
עקב פרשת עקב – לא תירא מהם
זה הכל בתוכנו בראש שלנו ובהסתכלות שלנו משם הכל מתחיל ולכן השינוי הגדול צריך להתרחש קודם כל בתוכנו ממש בתפיסתנו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת עקב
מה הטעם שבתחלה אמר וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן לשון רבים, ואח"כ אמר וְשָׁמַר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ לשון יחיד. 'אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל', אַל תִּקְרֵי 'אֲבָנֶיהָ', אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. צריך להבין למה הוציאו את המקרא מידי פשוטו. מה הטעם שבברכות התורה אומר 'בָּרְכוּ אֶת יְ-הֹוָה הַמְּבֹרָךְ'. והוא שם יְ-הֹוָה שהוא מידת הרחמים, ואילו בברכת המזון אומר ברוך א-לוהינו שאכלנו, מזכיר שם א-להים שהוא מידת הדין. מה נשתנה ברכת התורה שחיובה מן התורה הוא לפני הלימוד, שהרי מברך ברכות השחר טרם תחילת לימודו, מברכת המזון שחובתה היא רק לאחר האכילה
קרח מבחן הקטורת של משה
לשיטת רס"ג ורמב"ן משה הציע את מבחן הקטורת לפי הוראה מה'. לפי חזקוני משה הציע אותו מדעתו מתוך הנחה שהם לא ירצו למות ולא יקטירו, לפי ר' חיים פלטיאל מבחן הקטורת לא היה אסור ולא מסוכן.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מצוות ירושת הארץ
עיון בשיטת רש"י והרמב"ן במצוות ירושת הארץ, האם המצווה היא לגרש את האויבים או לשבת בארץ.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפוחי זהב במשכיות כסף
כיצד ניתן להעביר את עומקה הפנימי של התורה לדורות הבאים מבלי לפגוע בהם או לעוות את כוונתה? דרך בחינת המושג "תפוחי זהב במשכיות כסף", השיעור יעסוק במבנה הרב-שכבתי של התורה המשלב פשט, רמז, דרש וסוד כמיקשה אחת בלתי נפרדת.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מעמדם הלכתי של חוקי המדינה
השיעור עוסק במעמדם ההלכתי של חוקי המדינה ודיני המלכות, תוך בחינת המקורות ההיסטוריים וההבדלים שבין הגישות השונות ביחס לתוקפם. במהלך השיעור נדון הגבול שבין סמכותו הלגיטימית של השלטון לבין גזל, לצד בירור השלכותיהם של הדינים הללו על המציאות הישראלית הנוכחית.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו פרה אדומה ורפואה מודרנית
בשיעור ייחודי זה, נצלול אל תוך עולמו של המרצה, אשר משתף בסיפורים אישיים מרתקים על משפחתו, ועל החיבור הייחודי שבין סוגיות הלכתיות עתיקות לבין עולם הרפואה והטכנולוגיה המודרנית. השיעור נע בין ההיסטוריה המרתקת של שיקום עולם התורה, דרך מאמצים בני זמננו להשבת סוגיות מקדשיות לקדמת הבמה, ועד לפתרונות הלכתיים ורפואיים מתקדמים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו כוחה של עצירה: תענית מול אבלות
השיעור בוחן את כוחם של ימי החורבן והצום לא כמצב של חוסר אונים, אלא כהזדמנות ייחודית להתעלות ולתשובה. דרך ההבחנה של הרמב"ם בין אבלות לתענית, נגלה כיצד דווקא מתוך הכרת החיסרון והשבר נפתח הפתח לבניין רוחני מחודש.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו מסירות נפש ורוח מלחמה
בשיעור זה נעסוק בפרשות מטות-מסעי ונתעמק בפרשת מלחמת מדין תוך בחינת סוגיות הלכתיות והשקפתיות מרתקות. נברר את המקורות לעניין השארת "רוח רביעית" לבריחת האויב, נדון במעמדו של פנחס כמשוח מלחמה, ונסיים בהנחיות מעשיות לניצול נכון וקדוש של ימי בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו תפילה כממשיכת עבודת הקורבנות
השיעור עוסק במהותה של התפילה, ומציג את התפיסה לפיה כוחה של התפילה יונק וממשיך את עבודת הקורבנות שהתקיימה בבית המקדש. דרך בחינת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, מוסבר כיצד עבודת הקורבנות והתפילות נועדו לעדן ולאזן את העולם הגשמי, ולהעלותו בהדרגה לקדושה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו האור המפציע: תהליך הגאולה וקושי הגלות
בשיעור זה, מנתח הרב את דברי הראי"ה קוק זצ"ל בעין אי"ה, הדנים במעבר המורכב וההדרגתי מחושך הגלות אל אור הגאולה. מתוך כך, השיעור מציג את התפיסה כי דווקא מתוך המשברים ותופעות הבוסריות של דור עקבתא דמשיחא, נבנים בהדרגה כוחות החומר והרוח של עם ישראל לקראת הגאולה השלמה.
ישיבת בין הזמנים - קיץ תשפ"ו דילמות חיים ומוות בסל התרופות
השיעור עוסק בדילמות המוסריות, הכלכליות וההלכתיות המורכבות שעמן מתמודדת ועדת סל התרופות בישראל בבואה לתעדף תרופות וטכנולוגיות תחת מגבלת תקציב נוקשה. באמצעות דוגמאות רפואיות ומקורות תלמודיים, המרצה מנתח את ההכרעה הקשה בין הארכת חיים לשיפור איכותם, ובין הצלת הפרט לעומת טובת הכלל כשותפות ציבורית.
