ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
אבן עזרא התייחס לבעיה זו וכתב "...וה"א מוקדה נוסף, או 'מוקד' ו'מוקדה' הם שני שמות". כלומר, אבן עזרא מסכים שהשם העיקרי של המקום שבו יוקדת האש הוא 'מוקד' שם במשקל זכר, ובלשון רבים "מוֹקְדֵי" כמו בישעיהו (לג,יד): "...מִי יָגוּר לָנוּ אֵשׁ אוֹכֵלָה מִי יָגוּר לָנוּ מוֹקְדֵי עוֹלָם". ואמנם לפי הבנה זו מתבקש ש'מוקדה' שמוזכר כאן הוא שם בהטיה, והיינו ה'מוקד' של (אש) קרבן העולה. אלא שאם כך צריך היה להיות מַפִּיק במילה וכדלהלן - "מוֹקְדָהּ", ולא מובן מדוע הוא חסר. ולכן תירץ אבן עזרא שהשם הזה מופיע גם במשקל של נקיבה - 'מוקדה'.
אך נראה שתרוץ זה הוא דחוק, משום שאם 'מוקדה' הוא שם שלא בהטיה, מתבקש מסגנון הכתוב שגם הוא היה נכתב בתוספת ה"א הידיעה – "היא העולה על המוקדה".
ולכן מסתבר יותר ש'מוקדה' הוא שם בהטיה והכוונה ל'מוקד' של (אש) קרבן העולה, ואמנם קשה, מדוע הוא נכתב בלא מַפִּיק.
במענה לקושי זה, יש להעיר שיש מקרים בתורה של חסרון מפיק, והם נועדו לדרשה. וכן מצאנו בכתוב (במדבר לב,מב): "וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" המילה "לָה" מופיעה שם באופן יוצא דופן בלא מַפִּיק. הרמב"ן מביא את המדרש שמתייחס לשלוש הפעמים שהמילה "לָה" מופיעה בתנ"ך בלא מַפִּיק, ומסביר שהדבר מסמל התנגדות מסוימת למה שנאמר באותם כתובים. וכגון במקרה של "וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" הדבר מרמז שהשם "נֹבַח" לא נתקיים לאותה העיר.
ונראה שאף כאן חסרון מַפִּיק במילה 'מוקדה' מסמל התנגדות למה שנאמר בכתוב.
מ"ם זעירא
ההבנה שצריך לדרוש שחסרון המפיק בא למעט ממשמעות הכתוב, מסתייעת מכך שהמסורה מציינת שהאות מ"ם שבמילה 'מוקדה' היא מ"ם זעירא. מסתבר שאות קטנה מסמלת גם היא הקטנה של המשמעות הפשוטה של המילה. ואם כך נמצא שהאות מם הקטנה שבתחילת המילה 'מוקדה', וכן חסרון המפיק שבסופה, מרמזים שניהם יחד שיש להקטין את משמעות הכתוב. ונראה שהם מרמזים למהפך במשמעות קרבן העולה
המהפך שבהבנת הצורך בקרבן העולה
בתחילת ספר ויקרא מוזכר קרבן העולה (ויקרא א, ג-ח):
"אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה': וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ: וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ וְעָרְכוּ עֵצִים עַל הָאֵשׁ: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ:"
לפי ההבנה שבתחילת ספר ויקרא קרבן העולה הוא קרבן רצוי מלכתחילה. האדם שמביא את הקרבן סומך ידו על ראש הקרבן, והוא מהרהר אז בלבו בתשובה וחושב אז שכל מה שנעשה בקרבן משחיטה עד זריקה, ראוי מן הדין לעשות בו בעצמו, אלא שהקב"ה חס עליו וצווה שיביא בהמה במקומו. (בן יהוידע על ברכות כג,א). לפי הבנה זו העצים והאש מוזכרים שם בתור דבר טפל. בנוסף לשחיטה וזריקת דם הקרבן צריך גם לשרוף את גוף הבהמה, ולכן הכהנים עורכים מדורת אש על המזבח ושורפים על המוקד של האש את הנתחים של גוף העולה.
אולם בספר מורה נבוכים (ג,לב) הרמב"ם מציג גישה ולפיה מצוות הקרבת קרבנות בעלי חיים היא מצווה בדיעבד. והוא מבאר באריכות שבתקופות קדומות נהג כל העולם להקריב בעלי חיים לאלילים, והקב"ה משנה את טבע האדם באופן מדורג ולא באופן קיצוני. ולכן הוא לא אסר על בני ישראל את דרך העבודה המקובלת וציווה להם את ציוויי הקורבנות לה' כדי שלא יקריבום לאלילים. לפי גישה זו, שהקרבנות הם בדיעבד, נראה לכאורה שגם האש על המזבח היא בדיעבד שהרי לכאורה היא טפילה לקרבנות, והיא נועדה רק כדי לשרוף עליה את הקרבנות.
אלא שאין הדברים כך, ולאש על המזבח יש חשיבת עצמית, וכלדקמן.
וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
ספר שמות מסתיים בסיפור הקמת המשכן, הוא מסתיים בכתוב: (מ,לח): "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם:". הענן ששרה על המשכן במשך היום היה עדות לעולם ולבני ישראל שהקב"ה שורה בתוך עמו. והעדות הזו היתה נמשכת בלילה ומתבצעת אז על ידי אש. תרגום יונתן ותרגום ירושלמי וכן בספרי ובספרא ביארו שהכוונה לעמוד האש. אולם עמוד האש היה לפני המחנה, ואלו פשטות הכתוב מתייחסת לאש שהיתה בתוך המשכן – "וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל". ונראה לפרש שאש זו היא האש שהיתה על גבי המזבח. אש זו שמסמלת את השראת השכינה בישראל, אינה קשורה לקרבנות שמוקרבים עליה, ולכן יש מצווה לבער עצים על המזבח במשך כל הלילה. למצוות הבערת האש על המזבח יש חשיבות עצמית והיא משמשת אות להשראת השכינה בקרב ישראל. והיא אות נוסף ל'עמוד אש' שהיה לפני מחנה ישראל ומאיר להם את הדרך כמתואר בספר במדבר (יד, יד): "וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה".
למצוות קיום האש על המזבח בלילה יש חשיבות עצמית ללא קשר למצוות שריפת הקרבנות, והאש התמידית מעידה על השראת השכינה בישראל. מצוות הבערת האש על המזבח כל הלילה היא המצווה המתבארת בתחילת פרשת צו. והיא מגלה הבנה חדשה ביחס שבין קרבן העולה לבין המוקד של האש שעליה נשרף הקרבן.
בתחילת ספר ויקרא משמע שאין לאש חשיבות עצמית, והאש היא טפלה לקרבן, מכיוון שצריך לשרוף את הקרבן צריך לעשות מוקד של אש. התורה מרמזת להבנה זו בתחילת פרשת צו, כשהיא מתארת את המוקד של האש בתור דבר טפל לקרבן העולה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה". ומשמע שם שמוקד האש טפל לקרבן העולה שנשרף עליו.
אך תכף בסמוך מובאת מצוות הבערת האש כל הלילה שאינה קשורה כלל לקרבן, ויש לה חשיבות עצמית בדומה ל'עמוד האש' המעיד על השראת השכינה בישראל. ולפי שיטת הרמב"ם במורה נבוכים מצוות זו של הבערת האש היא מצווה של לכתחילה, והיא אינה מצווה בדיעבד כמו הקרבת הקרבנות שנועדה לשרש מבני ישראל את תאוותם להקריב קרבנות לעבודה זרה. ולהבנה זו, שלאש יש חשיבות עצמית והיא אינה טפילה לקרבן העולה, רמזה התורה בכך שהיא כתבה את המילה "מוֹקְדָה" בלא מַפִּיק וכן כתבה אותה באות מם זעירא. שני שינויים אלו נועדו לרמז לנו, שלמרות שמהמילה "מוֹקְדָה" משמע שהמוקד של האש טפל לקרבן העולה, הרי שאין הדברים כך, אלא לאש יש חשיבות עצמית של מצווה לכתחילה, ואילו לקרבן העולה יש חשיבות של מצווה בדיעבד (לפי המבואר במורה נבוכים 1 ).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
