ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- צו
מפטיר וְעָרְבָה לַי-הוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם (מלאכי ג ד)
פרשת צו - שבת הגדול
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת צו 97 פסוקים = הַלַּיְלָה הַזֶּה , טפח , זמן
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַי-הֹוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַי-הֹוָה שִׁמֻּרִים לְכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. (שמות יב מב)
בפרשת צו 18 מצוות, מתוכן 9 מצוות עשה ו-9 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה: מצות הרמת הדשן • מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום • מצות אכילת שירי מנחות • מצות קרבן מנחה של כהן גדול בכל יום • מצות מעשה החטאת • מצות מעשה האשם • מצות מעשה זבח השלמים • מצות שרפת נותר הקדשים • מצות שרפת בשר קדש שנטמא.
לא תעשה: שלא לכבות אש מעל המזבח • שלא לעשות שירי מנחות חמץ • שלא לאכול מנחת כהן • שלא לאכל מבשר חטאות הנעשין בפנים • שלא להותיר מבשר קרבן התודה • שלא לאכל פגול • שלא לאכל בשר קדשים שנטמא • שלא נאכל חלב • שלא נאכל דם בהמה חיה ועוף.
שבת הגדול - בכל השנים הפשוטות, פרשת צו היא השבת שלפני פסח. בשנה מעוברת היא יכולה להיות פרשת פרה או פרשת זכור.
מנהג רוב הקהילות שמפטירין בשבת זו וְעָרְבָה לַי-הוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם וגו' שבסוף ספר מלאכי, בין שהיא בערב פסח ובין שחלה קודם לכן. וטעם הפטרה זו משום שיש בה בשורת הגאולה, גאולת עולם שלעתיד. דוגמת בשורת הגאולה הראשונה שהיתה בשבת האחרונה קודם צאתם ממצרים. טעם נוסף לפי שבפסח העולם נדון על התבואה. ואמרו חז"ל: בעוון ביטול מעשרות, שמים נעצרין והיוקר הווה, ובני אדם רצין אחר פרנסתם ואינם מגיעים, ומביא רעב של כליה וכו'. ואם נותנים מעשרותיהם, מתברכים. שנאמר: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר יְ-הוָה צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. (מלאכי ג י) הרי הדבר מפורש שהפטרה זו מענין של פסח היא תמיד. ולפיכך מפטירין בה לפני הפסח. להזהיר את העם על ענין המעשרות קודם גמר הדין על התבואה, שלא תלקה בשבילם. (ספר התודעה)
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָהֿ עַל הַמִּזְבֵּחַ כׇּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. (ו ב)
מובא במדרש (תנחומא צו א') אמרו אומות העולם: מַה הוּא כָּךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין קרבנות וּמַקְטִירִין קטורת. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֹאת תּוֹרַת הָעוֹלָה. וּמִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר (שה״ש ח, ה), וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱ-לֹהִים (שמות יט, ג) לפי שמשה עלה למרום.
שאלה – צריך להבין מה היתה טענת אומות העולם, ומה השיב להם הקב"ה.
תשובה – ישנם ב' דעות מדוע בכל הקרבנות כתוב רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי-הֹוָה, דעה אחת סוברת – משום שאצל נח כתוב שהקריב קרבנות וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ. וַיָּרַח יְ-הֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ (בראשית ח כ-כא), ואף בכל הקרבנות כתוב לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי-הֹוָה להזכיר זכותו. והדעה השניה סוברת – משום שישראל מקיימים גזירת הקב"ה ועושים נחת רוח לקב"ה. נמצא שלדעה הראשונה יש פתחון פה לאומות העולם לומר שהקב"ה יקבל את קרבנותיהם, הואיל וגם הם בני נח. אך לדעה השניה אין להם פתחון פה כיון שאינם מקיימים את רצון הבורא. ואלו הן דברי המדרש: אומות העולם סברו שהסיבה שכתוב בכל הקרבנות רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי-הֹוָה היא בעבור זכותו של נח, ולכן אמרו 'מה זאת שישראל מַקְרִיבִין קרבנות וּמַקְטִירִין קטורת? הלא גם אנחנו בני נח'. אמר להם הקב"ה 'מי עלה למרום? משה עלה למרום', והסיבה שהוא עלה בשביל לקבל את התורה וליתנה לישראל. כלומר הסיבה שכתוב רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַי-הֹוָה משום שישראל עושים את רצון קונם, על ידי קיום התורה שניתנה ע" משה שעלה למרום. (ברכה משולשת)
צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר. פרש"י - אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז, מִיָּד וּלְדוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּיוֹתֵר צָרִיךְ הַכָּתוּב לְזָרֵז בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס.
שאלה – קשה מה חֶסְרוֹן כִּיס יש כאן והלא משל ציבור היו מביאין, שהרי הכל בא מתרומת הלשכה.
תשובה – מפני שהיו צריכין להקיץ כל הלילה, שהרי בעולת התמיד אין הכהנים זוכים מבשרה דעוֹלָה כולה כָּלִיל, והכהן שהקיץ בזה כל הלילה צריך שיישן ביום ויבטל ממלאכת ביתו ויש בזה חסרון כיס על כן אפשר שהכהנים יתרשלו בזה על כן צריך זירוז. ואולי לפי שהיו צריכין לקצוץ שכר לאותן המקיצן. (פענח רזא – רזא דמאיר) א"נ כאן כתיב צו לזירוז מטעם אחר אשר יבואר שנדרש השגחה ושום לב שיקויים המצוה כהלכתה. (העמק דבר) א"נ לצד שהכשיר עולים על המזבח הגם שנפסלו כאמור בדבריהם (תו"כ) בפירוש הכתוב, לזה צוה שיאמר להם שישתדלו לבל יעלו מן הפסולין בראותם כי אינם יורדין יחשבו כי אין קפידה כל כך בעלייתם ולא יתנו עליהם לב לשמרם לבל יעלו לזה צוה לאמר להם שישמרו שלא תעלה אלא תורת העולה, פירוש עולה כתורתה וכמשפטה בלא לינה בלא יציאה. (רבינו בחיי) ואכן לא היתה במשכן ובמקדש עבודה שיש עמה חסרון כיס כעבודה של עולות קיץ המזבח למען לא תכבה אש המזבח לעולם. והשטן ואומות העולם וגם רשעי ישראל היו מקטרגים כנגד עבודה זו ואומרים שהמזבח מכלה ממונם של ישראל. (אליהו כי טוב) כדרך שאמרה מִרְיָם בַּת בִּילְגָּה לוֹקוּס לוֹקוּס! עַד מָתַי אַתָּה מְכַלֶּה מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְאִי אַתָּה עוֹמֵד עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק. כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: שׁוּתָא דְיָנוֹקָא בְּשׁוּקָא, אוֹ דַאֲבוּהַּ אוֹ דְאִימֵּיהּ. (סוכה נו ב) וי"א שהכהנים היו מביאים את העצים ממונם וזהו חסרון כיס האמור. א"נ לפי שהעולה היא כולה כליל למזבח ואין לכהנים חלק בה רק העור, לכן יכול להיות שלא ירצו הכהנים להקריב את העולה כיון שאין להם הנאה ממנה. (ויאמר אברהם)
מה הטעם שכפלה הלשון לוֹקוּס לוֹקוּס. לפי שרמזה על מזבח בית ראשון ומזבח בית שני לומר שניהם לא הועילו. והא דקראתו זאב, מפני דבית המקדש היה בחלק בנימין שנקרא זאב. (בן יהוידע שם) יעקב אבינו אמר (בראשית מט כז) בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל, ופירש התרגום שקאי על הקרבנות שמקריבין ערב ובקר בבהמ"ק שבחלקו. (כלי יקר דברים לג יב)
וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ו ה)
שאלה – מה הטעם שבעולה כתיב וְעָרַךְ ובשלמים כתיב וְהִקְטִיר.
תשובה – משום שבעולה יש עצמות שאין מצוה להקטירם ורק כשהן מחוברים יעלו (זבחים פה ב) לכך כתיב וְעָרַךְ ולא כתיב וְהִקְטִיר, אבל בשלמים שאין שם עצמות רק חֵלֶב וכולה בר חיוב הקטרה כתיב וְהִקְטִיר. א"נ שמזה דייקו חז"ל דעולת התמיד היא הראשונה נמצא עורך אותה על האש, אבל השלמים מקטירים על העולה. (טעמא דקרא)
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. (ו ו) תָּמִיד - אף בשבת, תָּמִיד - אף בטומאה. (ספריא)
טעם מצוה זו, כדי שהבאים להיפרע מן הקרבן תמורת החוטא ימצאו תמיד שוחד ולא יקטרגו. (טעמי מצות , לא תעשין עב)
ועכשיו שולחנו של אדם במקום מזבח (ברכות נה א), ואם לא אמר עליו דברי תורה אש של גיהנם שורפתו. זהו שאמר אֵשׁ של תורה תּוּקַד תמיד על השולחן. ואם לאו לֹא תִכְבֶּה אש של גיהנם, זְעוּם יְ-הֹוָה יִפׇּל שָׁם (משלי כב יד). ובהיות שהַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם (ז לז), כל מים רעים שבעולם לא יוכלו לכבות את אֵשׁ האהבה, אלא תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. (אוצרות השל"ה)
סגולה נפלאה להנצל מהרהורי עבירה - לומר את הפסוק אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. (ו ו) (השל"ה בשם מהר"ם קורדווירו)
ובזה נראה לפרש את הפסוק עצמו, דמי שבלבו אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד לה' ולקיים מצוותיו, ה' עוזר לו שינצל ממחשבת ע"ז וממחשבת פיגול, וכ"ש שלא יבא לעשות עבירה בפועל, וכמו שאמרו (סוטה כא) מִצְוָה מַגְּנָא וּמַצְּלָא, וזה מה שאמר אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ הוא באדם שהוא מזבח אדמה, ומשם נוצר אדם הראשון, כדפרש"י (בראשית ב ז) - נָטַל עֲפָרוֹ מִמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּו (שמות כ כא) מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִי, מעל כן לֹא תִכְבֶּה האש והבָּא לִטָּהֵר - מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ, והמְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מלמטה מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מאש של המזבח שלְּמַעְלָה. (יומא לט.) ('כתב סופר' עה"ת)
זֶה קׇרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַי-הֹוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. (ו יג)
פרש"י - אַף הַהֶדְיוֹטוֹת מַקְרִיבִין עֲשִׂירִית הָאֵיפָה בַּיּוֹם שֶׁהֵן מִתְחַנְּכִין לַעֲבוֹדָה. אֲבָל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּכָל יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִנְחָה תָּמִיד וְגוֹמֵר, וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו וְגוֹמֵר חָק עוֹלָם.
שאלה – היכן מצינו שיש לו דין כהן גדול כָּשֵׁר ואינו מביא עשירית האיפה. והאם הכהן הגדול שמביא מנחת חביתין חייב להקריב אותה בעצמו.
תשובה – כהן גדול שאינו משמש {כהן שעבר} אינו מביא עשירית האיפה (מנחת חביתין). (ירושלמי מגילה פ"א י ב)
אפילו אם הכהן הגדול מת – מקריבים מנחת חביתין מממון הציבור (מההקדש) או מירושת הכהן הגדול (משנה במנחות נא, ב).
אמנם, ביום שהכהן מתמנה להיות כהן גדול, הוא צריך להביא מנחת חינוך לתפקידו ככהן גדול, ואותה הוא צריך להקריב בעצמו, אבל את המנחה שהוא מביא בכל יום – אינו צריך להקריב בעצמו. (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה הלכות טז-יז)
אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. (ז יב)
אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת: יוֹרְדֵי הַיָּם, הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא. (ברכות נד:).
וסימנך וְכָל הַחַיִּים יודוּךָ סֶּלָה חבוש יסורים ים מדבר. (שו"ע או"ח ריט א)
ארבעה סוגי עינוי ועניות מצינו. עוד סיבה למה עניות נקראת דַּלּוּת, לרמז על דל"ת סוגי עניות שיש. ואלו הן:
א)
אין לו מה לאכול, כמו שנאמר (דברים ח ג) וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ.
ב) יש לו אוכל אבל לא כל צרכו, זה הנקרא 'אביון', כמו שנאמר (תהלים קב כד) עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי.
ג) עינוי דרך, ככתוב (תהלים קב כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי.
ד) עינוי שעבוד, כמו שנאמר (בראשית טז ו) וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
ב) יש לו אוכל אבל לא כל צרכו, זה הנקרא 'אביון', כמו שנאמר (תהלים קב כד) עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי.
ג) עינוי דרך, ככתוב (תהלים קב כד) עִנָּה בַדֶּרֶךְ כֹּחִי.
ד) עינוי שעבוד, כמו שנאמר (בראשית טז ו) וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ.
צא ולמד שמספר החייבים בקרבן תודה ובהודיה לה', מכוון כנגד מספר העינויים שנמנו כאן. שכן כל אחד מד' החייבים בתורה ניצל מאחד מד' העינויים.
א)
חולה שנתרפא - סבל מעינוי רעבון, ככתוב על החולים (תהלים קז יח) כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם.
ב) הולכי מדברות – ניצלו מעינוי הדרך.
ג) יורדי הים – נדמו לאביון, שתאב לאכול ואינו משיג כל צרכו. כך אמרו בגמרא (תמיד לב א) כֹּל נָחוֹתֵי יַמָּא יורדי הים לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהוֹן לא מתיישבת דעתם עליהם עַד דְּסָלְקִין לְיַבִּשְׁתָּא עד שעולים ליבשה, כאדם התאב למשהו ואינו משיגו.
ד) היוצא מבית האסורים – ניצל מעינוי השעבוד. (פניני הגר"א)
ב) הולכי מדברות – ניצלו מעינוי הדרך.
ג) יורדי הים – נדמו לאביון, שתאב לאכול ואינו משיג כל צרכו. כך אמרו בגמרא (תמיד לב א) כֹּל נָחוֹתֵי יַמָּא יורדי הים לָא מִיַּתְּבָא דַּעְתֵּיהוֹן לא מתיישבת דעתם עליהם עַד דְּסָלְקִין לְיַבִּשְׁתָּא עד שעולים ליבשה, כאדם התאב למשהו ואינו משיגו.
ד) היוצא מבית האסורים – ניצל מעינוי השעבוד. (פניני הגר"א)
ד' כוסות ששותים בליל הסדר הם כנגד הני ארבעה שצריכים להודות, והכוסות של הודיה הם כמ"ש (תהלים קטז יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא, שהרי בני ישראל ירדו לים בקריעת ים סוף, והלכו במדבר, יצאו מבית האסורים מעבדות לחירות וכל החולים נתרפאו בקבלת התורה. (הגר"א)
זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱ-לֹהִים. (תהלים נ כג)
תרגום - דְּדָבַח יִצְרָא בִישָׁא וְכָבֵישׁ לֵיהּ הֵיךְ קוּרְבַּן תּוֹדְתָא יִתְחַשֵּׁיב לֵיהּ וּדְמוֹקֵיר לִי וְדִי יְצַדֵּי אוֹרְחָא בִישָׁא אֶחֱמֵי לֵיהּ בְּפוּרְקָנָא דֵאלָהָא.
שאלה – מה הטעם דכתיב יְכַבְּדָנְנִי בשני נונין. הול"ל 'יכבדני'.
תשובה – היינו בעולם הזה ובעולם הבא. וכן (ויקרא ד י) זֶבַח הַשְּׁלָמִים למה נקרא שמם שלמים שמשימים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. (דעת זקנים)
עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קׇרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. (ז יג) מה הטעם שהתורה נמשלה לחלות ?
לומר לך מה חלה זו בלולה כך התורה בלולה בטעמים סודות וגימטריות אגדות משניות וגמרא, מה חלה זו אינה ניתנת אלא לכהנים כך התורה לא ניתנה אלא לישראל שנקראו כהנים שנאמר (שמות יט ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. מה חלה זו אינה נגבלת בלי מים כך התורה אינך יכול להוציא מתוכה דבר הוראה אלא על פי התלמוד. מה חלה זו צריכה מלח אף התורה ארז"ל (אבות פ"ו מ"ד) פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל. מה חלה זו צריכה קמח כך אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה (שם פ"ג מי"ז). מה חלה זו פוטרת העיסה כך התורה פוטרת את לומדיה מדינה של גיהנם, כמו ההוא עובדא דאלישע בן אבויה (חגיגה טו ב). {כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּאַחֵר כאשר נפטר אלישע בן אבויה המכונה אַחֵר, אָמְרִי אמרו בבי"ד של מעלה: לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ לא ידונו אותו, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי ולא יבוא לעולם הבא. לָא מֵידָן לִידַיְּינֵיהּ כראוי לו — מִשּׁוּם דַּעֲסַק בְּאוֹרָיְיתָא וזכות התורה מגינה עליו, וְלָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי לֵיתֵי ולא יבוא לעולם הבא — מִשּׁוּם דַּחֲטָא. אֲמַר רַבִּי מֵאִיר: מוּטָב דְּלִידַיְּינֵיהּ וְלֵיתֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי שידונו אותו כראוי ושיבוא לעולם הבא. מָתַי אָמוּת ואז אבקש דבר זה בשמים, וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ שידעו שהוא נדון בגיהנם. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ כאשר נפטר דְּרַבִּי מֵאִיר סְלֵיק קוּטְרָא מִקִּבְרֵיהּ עלה עשן מקברו של דְּאַחֵר. משמע שנתקבלה בקשתו.
מה חלה זו באה לכפר עון האשה אשר גרמה לאדם הראשון שהיה חלתו של עולם למות (תנחומא ר"פ נח) כך התורה מכפרת עוונותיהם של ישראל שנאמר (משלי טו ו) בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֺן. (רבינו אפרים)
מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ (חגיגה טו ב) — מה הטעם שחיכה רבי מאיר שימות ולא פעל להעלותו במשך חייו.
תשובה – לפי שהצדיק ביום פטירתו כוחו גדול עצום ונורא וכאשר פירש רבינו האר"י ז"ל על מאמר רבותינו ז"ל (חולין ז:) שאמרו גדולים צדיקים במיתתם יותר מחייהם. (בן יהוידע – שם)
מָתַי אָמוּת וְאַעֲלֶה עָשָׁן מִקִּבְרוֹ — מה הטעם שיש כמה רשעים שמתים ונידונים בגיהנם ואין אנו רואים שום עשן עולה מקבריהם ?
תשובה – כתיב (איוב כב כח) וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ אמרו חז"ל שהצדיקים גוזרין והקב"ה מקיים. {פירש המלבי"ם – גם מה שתגזור בדרך גזרה וְיָקׇם לָךְ כי כל הטבע תהיה נכנעת תחתיך, וכמו שגזר יהושע על השמש שתדום (יהושע י יב) שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, ואליהו שאמר (מ"א יז א) אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.}ה"נ רבי מאיר ביקש על זאת דלידייניה לאַחֵר ויעלה עשן מקברו להודיע לרבים שנתקיימה גזירת ר"מ. (חידושי אגדות שם)
זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם. (ז לז)
ר"ת עולה מנחה חטאת אשם עמח"א ר"ת עון משחית חימה אף. שהקרבנות מבטלות אותם. ובוא וראה שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵינוּ יְ-הֹוָה אֶחָד ראש וסוף ש"ד, כי בקריאת שמע מבטל שד. ונשארו אותיות (שְׁמַע אֶחָד) מעא"ח שמבטל משחית עון אף חימה כקרבנות מנחה עולה אשם חטאת. (חומת אנך)
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה וַיְנִיפֵהוּ תְנוּפָה לִפְנֵי י-ְהֹוָה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (ח כט)
שאלה – מה הטעם דכתיב לְמֹשֶׁה הָיָה לְמָנָה, אחר שכתב וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה - מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים, הול"ל 'וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הֶחָזֶה לוֹ'.
תשובה – כתיב (שמות לד כח) וַיְהִי שָׁם עִם יְ-הֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה. וכי אפשר לו לאדם להיות מ' יום בלא מאכל ובלא משתה?! ר' תנחומא בשם ר"א ב"ר אבין, בשם ר' מאיר אומר: המשל אומר: אזלת לקרתא הלך בנימוסיה הלכת בעיר, נהוג במנהגיה ! למעלה, שאין אכילה ושתיה, עלה משה ונדמה להם. למטה, שיש אכילה ושתיה. ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו, שנאמר (בראשית יח ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ. אמר רבי יוחנן: נראין כאוכלין, ראשון ראשון מסתלק. (שמו"ר מז ה) אמר ר' תנחום בר חנילאי - לעולם אל ישנה אדם ממנהג המדינה, שהרי משה עלה למרום ולא אכל ולא שתה, ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו ושתו. אוכלין ושותין סלקא דעתך? אלא נראין כאילו אוכלין ושותין. (ילקו"ש). וכיון שאי אפשר לו לאדם בלא אכילה ושתיה, על כרחך משה נזדכך חומרו ונעשה במדריגת מלאך, אם כן איך אכל למטה, שהרי הוא משולל מתאות אכילה, ולזה משני – מה שאכל למטה הוא כמו 'אזלת לקרתא הלך בנימוסיה', לכך כתיב לְמֹשֶׁה שנזדכך חומרו ודאי מה שקיבל הָיָה לְמָנָה לא היה בו פניה אחרת, רק מצד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְ-הֹוָה אֶת מֹשֶׁה. (מלא העומר – למהרא"ל צינץ)
הפטרת שבת הגדול - הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְ-הֹוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. (מלאכי ג כג)
מנהג ישראל בליל פסח, בכוס הרביעי שהיא נגד מלכות הרביעית היא אדום, מוזגין לו עוד כוס אחד ומניחין אותו על השולחן, וקוראין לו כוס אליהו הנביא. ומצאנו לזה טוב טעם במה שאמרו רז"ל במדרש (שיר השירים א מב) באותו היום שעלה אליהו למרום המליכו את המלך הראשון באדום כשמרדו אדום על ישראל, כמו שאמר הכתוב (מ"א כב מח) וּמֶלֶךְ אֵין בֶּאֱדוֹם, ואח"כ מרדו והעמידו מלך, וזה היה ביום שעלה אליהו למרום. והנה נמשכה מלכותם בעוה"ר עד שיבוא אליהו בחזרה ויבשרנו, כמ"ש הכתוב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא וגו', הנה לזה הטעם בכוס רביעי הזה באמרינו שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם וגו', אז מזמנין את אליהו הנביא לבוא בחזרה לבשרינו. (בני יששכר ניסן מאמר ד ג)
למנהג שמוזגין כוס חמישי וקוראין אותו כוס של אליהו הנביא משום דאיכא פלוגתא בגמרא אם צריכין כוס חמישי ולא אפסקא הלכתא וכשיבא אליהו יתברר הספק וע"כ מוזגין הכוס מספק ואין שותין אותו וקוראין אותו כוס של אליהו כי בבואו יתבררו כל הספקות וגם ספק זה. (טעמי המנהגים בשם הגר"א).
טעם נוסף - עפ"י הירושלמי (פסחים י א) מנין לארבע כוסות מן התורה ר"י אמר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. והנה לכאורה יש שם עוד לשון א' של גאולה והוא וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, רק יען כי מה שבאנו אל הארץ לא היה ביאה ממש לדורות רק לפי שעה. וזה יתקיים לעתיד כשנזכה לגאולה שלימה וישלח לנו את אליהו הנביא. לרמז זה אנו קורין את כוס החמישי כוס של אליהו. (שם בשם תולדות אסתר)
ומה שלא תקנו כוס הודאה לענין וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ, דאין לומר מפני שאינו מענין הגאולה, שהרי כמו כן תקנו לענין וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם שהוא ג"כ אינו מענין הגאולה – י"ל פשוט מפני שבהיותנו עתה בגלות והארץ מסורה בידי זרים אי אפשר לישא כוס יין על זה. ואולי לזכר זה תקנו כוס מיוחד לשמו של אליהו לזכרון ורמז שאנו מקוים לביאתו ולתחיית האומה והארץ ב"ב. (תורה תמימה שמות ו ו)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
ראיית המבט השלם
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
איך מותר להכין קפה בשבת?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
לקום מהתחתית של התחתית
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה המשמעות הנחת תפילין?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
עשרה בטבת - התחלת ההתחלות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
