ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- כי תבוא
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ" (דברים כו, א) אין והיה אלא לשון שמחה. ובהמשך התורה אומרת: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז). וספר העיקרים אומר אמנם עבדת את ה' אלוקיך אבל זה לא היה בשמחה ובטוב לבב, ועל זה התוכחה, כי עבודת ה' צריכה להיות בשמחה גדולה.
מספרים על ר' מנחם מנדל מוויטבסק שקודם עלייתו לארץ ישראל, עשה סיור, פגישת פרידה אצל כל החברים שלו, תלמידי המגיד ממזריטש, והוא הגיע אל בעל התולדות יעקב יוסף, שהיה נוהג להטיל מורא בחסידים, והיה כלפיו דיסטאנס גדול מאד, כך הייתה הנהגתו. ור' מנחם מנדל מוויטבסק היה הולך עם בגדים מפוארים כאלה, עם מקטרת, והוא הגיע לשם, והחסידים לא הכירו אותו. הוא הגיע אל 'בעל התולדות' עם צורה כזאת שלא מתאימה לכניסה לרב'ה, החסידים חשבו שהוא רק ייכנס פנימה, הוא יקבל מהרב'ה מנה אחת אפיים על ההתנהגות שלו הנראית כגאווה שלובש בגדים כאלה.. והנה הרב'ה יושב אתו הרבה זמן ולא שומעים דבר, אין צעקות מבפנים, הכול כרגיל. אחרי שהוא יוצא מהשיחה הארוכה הזאת, הבעל התולדות מלווה אותו עד המלון, החסידים לא הבינו מה קורה. האיש הזה נראה קצת חצוף ואיך זה שבעל התולדות מתייחס אליו בכזה כבוד. הבעל התולדות הבין שהחסידים לא מבינים אותו, והוא אמר להם, אתם לא מכירים את האיש הזה, הוא עניו מאוד גדול, הוא מחביא את הענווה בגאווה.. הוא כאילו מתנהג בגאות אבל הוא באמת עניו מאוד. לפעמים צריכים להחביא דבר גדול, איפה מחביאים אותו, רוצים להחביא ממון רב וכדומה, עושים בפח הזבל שתי שכבות, ושם בפנים אף אחד לא יחפש את הממון, כי מי מסתיר Fדברים כאלה חשובים ויקרים בזבל… אז אומרים אותו דבר על הפסוק הזה, היכן נאמר שצריך לעבוד את הקב"ה בשמחה ובטוב לבב, ושזה דבר כל כך חשוב ומרכזי בעבודת ה', איפה החביאו את הפסוק הזה - בתוך פרשת התוכחה, בתוך כל האיומים האלה. השמחה היא דבר כל כך מרכזי ועיקרי, כי רק כך עבודת ה' נעשית בשלמות.
העצבות מונעת עבודת ה'
בספר 'שערי קדושה לרבי חיים ויטאל, בחלק השני (שער ד') הוא אומר:
"עצבות גורמת מניעת העבודה וקיום המצוות וביטול עסק התורה וכוונת התפילה, ומבטלת מחשבה טובה לעבוד את ה', והיא שער התחלת גירוי הסתת היצר הרע" – כלומר, עצבות זו מידה רעה מאוד, שגורמת מניעת עבודה. כי אדם עצוב, הוא מיואש ומתוסכל, הוא מרגיש שכל מה שהוא עושה זה לא עוזר, ואז אין טעם לקיים את המצוות. כשאדם בעצבות אין לו שמחה בכל מה שהוא משתדל ועושה. "אפילו אם הוא צדיק בהראותו כי אין לו תועלת בעבודה בהיות ייסורים עליו" - כלומר העצבות באה מיסורים, הוא אומר לעצמו אני משתדל מבקש וזה לא עוזר לי, אז הוא גם מתייאש.
"וגם כי בא עליו בדרך חסידות" יכול אדם לעשות אידיאולוגיה מהעצבות, אדם מזלזל בעצמו, "'אתה עפר ואפר', 'אתה רמה ותולעה' ומי אתה שתתקרב להתקדש בקדושת מלכו של עולם כמו שכתוב "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת" (משלי כד, ז) וכמו שכתוב: "אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ (איוב לה, ז)". כלומר, אדם יכול לעשות אידיאולוגיה מהעצבות, הנה הוא עניו והוא חושב שהוא כלום ולא מגיע לו שום דבר, מצב זה גורם לו להרגיש תסכול, וזה שובר לו את החשק והרצון לעבודת ה'.
ענווה ושמחה
ענווה אמיתית זה לא שאדם מרגיש את עצמו מסכן ועלוב. מי שהוא עניו, טוב לו עם עצמו, הוא שמח בחלקו, אין לו דרישות, הוא תמיד חושב שהוא מקבל יותר ממה שמגיע לו, ועל כל מה שהוא מקבל הוא מודה. לגאה יש דרישות, מגיע לי יותר, הוא אדם חשוב, אדם יקר… העניו לעומתו תמיד שמח בחלקו, ולכן הוא תמיד מאושר. באופן חיצוני אדם יכול לחשוב שמי שעניו הוא גם עצוב כי הוא חושב שהוא כלום, וזה מעציב אותו שהוא לא שווה כלום, אבל זה לא נכון, עצבות וענווה זה תרתי דסתרי. העצבות היא הדבר הגרוע ביותר. יש לפעמים אנשים שאין להם שליטה על זה, ויש להם טבע כזה של ביקורת עצמית, של הרגשה תמיד קשה ולא טובה, אז צריך לעבוד על זה, גם אם זה טבעו. ובוודאי שלא נכון שאדם יעשה מזה אידיאולוגיה.
רוח הקודש שורה מתוך שמחה
נמשיך בדברי 'שערי קדושה':
"וההיפך בהיותו עובד ה' יתברך בשמחה כמו שכתוב: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה" (תהילים ק, ב). כי השמחה מוסיפה חשק רב ואהבה להידבק בו יתברך, וכתיב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז) כי העבודה אם היא בעיצבון דומה לעבד העובד לרבו בפנים עצובות וזועפות" - זה לא יפה ככה לעבוד את האדון, כשעומד לפני האדון עם פרצוף עצוב, הוא עושה גם לאדון מצב רוח רע, במקום שהוא ישרת את האדון ויגרום לו שמחה. אז כך כלפי שמיא, אם אדם עובד בעצבות בפנים זועפות, זו לא עבודה נכונה. וכתיב: "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ" (משלי י, כב).
הוא ממשיך לדבר כמה העצבות חמורה. "כי העיצבון הוא נמשך מזוהמת סמא"ל ונחש שהטילו באדם וחווה". כלומר, זה דבר שלילי כמו שכתוב "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (בראשית ג, יז). וכתיב בחווה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (שם פסו' טז)" וזה בא מחמת החטא, ועל ידי כך הקב"ה ושכינתו מסתלקים מעליו. "וראיה מיעקב בחיר האבות שנסתלקה ממנו שכינה ורוח הקודש עשרים ושתים שנים שפרש יוסף ממנו, וכששמח בבשורתו כתיב: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב" (בראשית מה, מז)" ששרתה עליו רוח הקודש.
ספר שערי קדושה של רבי חיים ויטאל, תלמידו של האר"י, הממשיך העיקרי של תורת האר"י, עוסק בהדרכות לאדם שרוצה לזכות לרוח הקודש, איך הוא צריך לתקן את מידותיו ואת מעשיו, וכשהוא יעשה את כל הדברים האלה הכתובים בשערי קדושה, אז הוא יוכל להגיע למצב שתשרה עליו רוח הקודש.
"ואמרו רבותינו אין שכינה ואין נבואה שורה לא מתוך עצבות, וכן מצינו באלישע ובבני הנביאים דכתיב: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב, ג, טו) כלומר רוח הקודש שורה מתוך שמחה. "וכתיב: "וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים" (שמואל א, י, ה). כלומר מתוך נגינה באה הנבואה, שהנגינה היא מאוד מרוממת, ומביאה לשמחה וזה גורם לנבואה. "ואפילו בכל עבודת מצווה תחילה צריך שיהיה בתכלית השמחה כמו שמצינו באביי דהוי בדיח טובא ואמר תפילין קמנחנא", הניח תפילין והרגיש שמחה גדולה. "וכן רב ברונא סמך גאולה לתפילה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא".
זוהי ההדרכה של בעל 'שערי קדושה' לעבודת ה' מתוך שמחה.
עיקר שלמות קיום המצוות - בשמחה
אותו דבר הוא כותב בספר המצוות, שהוא גם אחד מהשערים של האר"י ז"ל. וכמובן הכול בשם האריז"ל. וכך הוא כותב בהקדמה לספר המצוות:
"דע כי העושה מצווה אין מספיק לו במה שיעשה אותה, שהרי מצינו בדברי רז"ל שאמרו כל העושה מצווה מטיבים לו ומאריכים לו ימיו, וכיוצא בזה כל המקיים מצווה פלוני יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצוות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו חס ושלום בעניין גודל שכרם". כתוב שכל מי שעושה מצווה מטיבים לו ומאריכים לו ימיו, אבל לא ראינו את זה מתקיים בעולם הזה, למה זה קורה, איך להסביר את דברי החכמים האלה שאומרים שמי שעושה מצווה אפילו אחת, מטיבים לו ומאריכים לו ימיו?
"אבל השורש שהכול נשען עליו הוא שבעשיית המצווה אל יחשוב עליו כמשא וממהר להסירה מעליו" - אם הוא מקיים את המצווה אבל היא מכבידה עליו, זה לא נחשב קיום המצווה בשלימות. "אבל יחשוב בשכלו כאילו בעשותו אותה מצווה ירוויח אלף אלפים דינרי זהב" – אלף אלפים זה מיליון, מיליון דינרי זהב. דינרי זהב הם שווים פי 25 מדינרי כסף. עושה מצווה אחת מרוויח 25 מיליון כסף, לא רע... כך צריך להרגיש. כמה אדם ישמח אם הוא יזכה בפיס בסכום כזה גדול. כך אדם צריך לשמוח כשהוא עושה מצווה.
"וישמח בעשותו אותה מצווה בשמחה שאין לה קץ מלב ונפש ובחשק גדול כאילו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב. וזה שכתוב: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב".
"ומי שזוכה לזה, כפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי, כך יזכה לקבל אור עליון, ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רוח הקודש".
זה מה שהוא אומר ש"צריך לקיים את המצוות בחשק גדול נמרץ ובהתלהבות עצום כאילו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו לקבל ממנו מעלה יתרה וגדולה".
בין שמחה של מצווה להוללות
אנחנו רואים שצריך לעבוד את ה' בשמחה. אבל הגמרא במסכת שבת (ל:) מספרת לנו שבקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שהייתה שאלה על זה שדבריו סותרים זה את זה. מצד אחד כתוב: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" (קהלת ח, טו) ומצד שני כתוב: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (שם, ב, ב). פעם הוא אומר ששמחה זה דבר משובח מאוד. ופעם כתוב ששמחה זו הוללות.
מסביר לנו מרן הרב (עין אי"ה מסכת שבת פרק שני צה), שזו לא שאלה קטנה, זוהי שאלה מאוד מרכזית. סתירה מאוד מרכזית. יש שתי אפשרויות לחשוב איך נכון לחיות, האם אדם צריך להיות תמיד רציני וזהיר ולהיות בחשש ובמתח גדול שהוא לא יחטא, עם ביקורת עצמית גדולה ויראה גדולה, כדי לחיות נכון באופן הנכון והצודק. או להיות בשמחה, ולהיות תמיד מלא ביטחון שהוא בסדר, שהוא מתנהג יפה. לא להיות בלחץ ומתח, ומלא בפחדים וחששות שמא הוא לא עושה רצונו של הקב"ה. מה שיטת החיים הנכונה, שיטת הרצינות והביקורת העצמית, או השיטה של תחושה של נחת ושמחה, איך נכון לחיות?! והנה בא קהלת ובמקום אחד אומר כך ובמקום אחר הוא אומר אחרת. וזה ממש מדבר על עצם החיים, איך צריכה להיות דרך החיים, האם דרך החיים צריכה להיות בשמחה, או לשמחה מה זו עושה? ובגלל הסתירה הזו רצו לגנוז את ספר קהלת. והגמרא מסבירה את הסתירה, שיש שמחה ויש שמחה. מה שכתוב: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" זו שמחה של מצווה. ומה שכתוב "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" זו שמחה שאינה של מצווה. סתם לשמוח ולהתהולל, אין בזה עניין. זו שמחה חיצונית ושטחית. בדרך כלל כשאדם שמח מדברים חיצוניים לדוגמה שותה יין, "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ" (תהילים קד, טו). שותה הרבה יין כדי להיות עוד יותר שמח, אחר כך הוא ירגיש פתאום ריקנות. זאת לא שמחה קבועה, זו שמחה חיצונית, וכך גם בילויים כל מיני הנאות בעולם שעושים לאדם טוב ושמחה, הם חולפים ולאחר מכן האדם מרגיש ירידה וריקנות. מהי השמחה הקבועה והיציבה, שמחה שלא פוסקת ונמשכת תמיד, זאת שמחה של מצווה. יש כאן הדרכה לחיות חיים של שמחה. שמחה נכונה, שמחה של מצווה.
עבודת ה' מתוך שמחה וטוב לבב
מרן הרב בספר 'מוסר אביך', בפרק א באות ח, בנושא 'לימוד היראה ומדרגת האדם בשמחה ובטוב לבב'. כותב:
"ראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב לבב, נראה ששני דברים הם, השמחה בפני עצמה וטוב לבב בפני עצמו. ויש אפשרות לשמחה בלא טוב לבב והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב לבב בלא שמחה". כלומר כל אחד מהם יכול להיות בפני עצמו.
מוסיף הרב: "והנה הרבה ראו בספרים חיוב העבודה, התורה והתפילה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה" - כתוב שצריך לעבוד את ה' בשמחה, אז הם מכריחים את עצמם לשמוח, כופים את עצמם לשמוח, רוקדים כדי להיות שמחים, אבל זה לא בא מרצון פנימי, אלא מחובה, מוכרחים להיות שמח..
"אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה רצויה להם השמחה בתורה ובתפילה ובכל ענייני עבודת ה' יתברך" – כלומר, צריך שהשמחה הזאת תהיה פנימית, מרצון, שמרגישים טוב עם כל קיום המצוות, ולא שחייבים לשמוח.
הגמרא במסכת ערכין (יא.) אומרת מניין לעיקר שירה מן התורה, מניין שיש מצוות שירה בבית המקדש, הגמרא מחפשת מקור ומגיעה לפסוק הזה: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב" (דברים כח, מז). שהכוונה לעבודת ה' שבבית המקדש. שואלת הגמ' ומי אומר שזו שירה, רש"י כותב שאין אדם שר אלא מתוך שמחה, אז השירה היא מבטאת שמחה. שואלת הגמרא: אולי זה תורה, כי כתוב "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט). אומרת הגמרא 'משמחי לב' כתוב אבל לא כתוב 'טוב לבב'. שואל התוספות אבל כתוב גם על התורה "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ" (תהילים קיט, עב) שהיא גם משמחת והיא גם טוב, ועונה התוספות שאמנם כתוב 'טוב', אבל לא כתוב 'טוב לבב'. ונשארת הגמרא במסקנה שהמקור לשירה בבית המקדש הוא מהפסוק הזה שאומר שצריך לעבוד את ה' בשמחה וטוב לבב, יש כאן רמז לשירה, כי שירה זה שמחה עם טוב לבב.
שמחה וטוב לבב – התחדשות והרגשה טובה תמידית
הרב מסביר את המושגים 'שמחה' ו'טוב לבב'. הרב מבאר ששמחה מופיעה כשפוגשים דבר חדש. דבר שאדם חיכה וציפה לו וזה מגיע אליו, הוא שמח. אחרי שהוא מתרגל אז השמחה מתמעטת, כי השמחה היא כשיש איזו התחדשות. ו'טוב לבב' זה לא דבר חדש, אלא חיים כאלה שמרגישים כל הזמן טוב בלב, מה שאתה מקבל, זה לא מה שחדש לך, שבא ממקום גבוה, מקום אחר, אלא ממקום שמאוד מתאים לך, ואתה מרגיש מתאים לזה, ואתה נהנה הנאה טובה מהדבר שאתה עוסק בו.
התורה מצד אחד היא במעלה מאד גבוהה מעל האדם, ומצד שני היא מתאימה לנשמה הפנימית שלו. זאת אומרת, אדם הוא מורכב, לאדם יש נשמה עליונה אלוקית שהיא ממש תואמת את התורה, ומצד שני הנשמה נמצאת בתוך הגוף, ובמקום שהיא נמצאת התורה גבוהה ממנה, התורה היא ממעל לה, וכשאדם פוגש דבר שעליון ממנו, זה אמנם משמח, אבל זה לא הוא. וצריך שהאדם ירגיש שהתורה גם משמחת מפני הגובה שלה והיא חידוש לאדם, וגם שהתורה מתאימה לו מאד.
כך גם הרב מסביר את הברכה שאנחנו מברכים בברכת התורה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו" (עולת ראיה, ח"א עמו' נט). התורה היא מאד גבוהה, דבר ה' שמאד גבוה, ולכאורה זה לא כל כך מתאים למקום שאנחנו נמצאים בר, זה רחוק מאיתנו. אנחנו מבקשים שהואיל והתוכן הפנימי שלנו נמצא לפני ולפנים, ומתאים למעלה הזאת של התורה, והפנימיות שלנו שייכת לגודל הזה של התורה, נוכל להרגיש שדברי התורה הם מאד ערבים ומתאימים לנו. זה ה'טוב לבב', כשאדם מרגיש נוח וטוב וזה ממש מתאים לו. ומצד שני כל הזמן להרגיש התחדשות, 'אשר אנכי מצוך היום' - ש'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'. כלומר לראות בתורה את שני הצדדים. מצד אחד היא מאוד מתאימה ואנחנו מאוד דבקים בה, מצד שני מרגישים כל הזמן שיש עוד מה להתקדם. וכמה שהבנו, יש עוד מה להתקדם ולהבין, וכל התקדמות משמחת אותנו. כל ידיעה חדשה, כל הבנה חדשה אפילו באותה ידיעה שאנחנו מבינים אותה יותר טוב, זה עוד חידוש ועוד חידוש ובעצם אין לזה גבולות.
התמדת השמחה אצל מבקשי ה'
וממש כדברים האלה, אומר ספר העיקרים מאמר שני פרק ט"ו: "השמחה היא השגת ערבות הדבר הנאות וההתפעלות". כלומר שמחה זה שאדם מתפעל, פוגש דבר שציפה לו, וכשהוא משיג אותו, הוא מתמלא בשמחה. עבודת ה' בשמחה כאשר אדם מצפה לקרבת ה' והוא רוצה שאור ה' יאיר עליו, והתורה זה אור ה', אז כל ידיעה חדשה שהוא פוגש בתורה, זו בשורה, זו ידיעה חדשה שמשמחת אותו, זה ממלא את הלב שמחה. אומר ספר העיקרים אם הוא עובד את ה' מפני שהוא מפחד ממנו, זה בלשון שלי, אם עבודת ה' לא נעשית בשמחה, אלא מפני שהוא מפחד, אז אמנם הוא עושה את העבודה בדיוק כמו שצריך - זאת לא עבודת ה' שלמה. אז בכל דבר אם אדם מצפה למשהו ומשיג את מה שהוא מבקש, באותו זמן שהוא פוגש את הדבר החדש הוא שמח, אבל אחר כך השמחה היא כבר מתמעטת חולפת. ולכן בעבודת ה' צריך להרגיש שאף פעם השמחה לא מתמעטת, כי כל פעם, כל עבודת ה' שאדם עושה, זו עבודה חדשה, זה מפגש חדש, כי הגדולה האלוקית היא לא בגובה העיניים היא עליונה מאוד מאוד. וכמה שאנחנו מבינים, תמיד אפשר להבין יותר, ולהעמיק יותר, ולהרגיש יותר, ולחוש יותר את הגדולה האלוקית. כל הזמן אפשר עוד ועוד להתקדם ולהתפתח. ומביא הספר העיקרים את הפסוקים " יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי ה' (דברי הימים א, טז, י) כי להיות ה' יתברך ושלמותו בלתי תכלית" - כלומר אין גבול לשלימות האלוקית. "אז כל מבקש ה' אף על פי שישיג מה שישיג ממנו, לעולם תישאר התשוקה ותתמיד השמחה ולא תיפסק". כלומר, ישמח לב מבקשי ה', כי הם נמצאים במצב של בקשה, ותמיד יש עוד מה לבקש ועוד מה לבקש וכל פעם שמקבלים עוד ועוד, יש תוספת שמחה, אז השמחה היא קבועה ולא פוסקת " יָשִׂישׂוּ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ כָּל מְבַקְשֶׁיךָ" (תהילים ע, ה). לא נכתב משיגי שמך אלא מבקשי, דורשי, כי לעולם נמשך הביקוש והדרישה וזהו שנאמר: "וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל ה'" (תהילים לה, כז)". כל הזמן רואים עוד יותר ועוד יותר את הגדולה האלוקית.
חיים של אמונה מביאים לשמחה
איך מגיעים לשמחה
אם כן, אנחנו מבינים שצריך להיות בשמחה. איך עושים את זה, איך עושים שנהיה בשמחה, והתשובה כגודל האמונה וגודל הביטחון גודל השמחה. כאשר אדם מאמין באמונה שלמה, לא רק מאמין באופן כזה שאם שואלים אותו אם אתה מאמין אז הוא עונה כן אני מאמין. אלא שהוא חי את האמונה. לחיות את האמונה, פירושו של דבר, שחי את "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח) הוא מרגיש שיש ריבונו של עולם. לא רק יודע שיש ריבונו של עולם, הוא מרגיש כביכול את הנוכחות האלוקית. לכן חכמים תיקנו לנו שנאמר את הברכות בלשון נוכח. לכאורה זה לשון של חוצפה להגיד 'אתה', אפילו התלמיד לרב לא אומר אתה, זה לא יפה להגיד אתה, כאילו אתה שווה איתו, וכלפי שמיא זו ממש חוצפה, איך אפשר להגיד 'אתה'?! לפעמים כשאדם מתפלל הוא מרגיש שהוא לא מעז לדבר כך, זו מילה לא במקום, לא נכונה, לא יפה להגיד כך, להגיד 'אתה'... וחכמים תיקנו לנו לדבר בלשון זו של נוכח. למה - כדי שנרגיש שמציאות ה' היא מציאות ממשית. זה ממש כך, אנחנו מדברים לנוכח ריבונו של עולם. אז אם אדם באמת מלא באמונה ממשית וחי אותה. חי את המציאות האלוקית, שהקב"ה רואה אותו ושומע אותו, והוא יודע שהקב"ה טוב מכל טוב, הוא לא רק חי את האמונה, הוא חי את האמונה במבט הנכון, שיש בורא עולם שהוא מקור הטוב, שהוא הטוב השלם, והוא אוהב מאוד את בריותיו, ועוד יותר אוהב את ישראל, אוהב אותם אהבה רבה ואהבת עולם. וכל אחד מישראל שהוא חלק מעם ישראל נמשכת אליו אהבת ה'. כשאדם חש שהוא אהוב על ידי ריבונו של עולם, וכל מה שנעשה הכול תלוי בהנהגה האלוקית ואף אחד לא יכול לפגוע בו, אף אחד לא יכול להזיק לו, כי אדם הוא נמצא תמיד עטוף באהבת ה' ובטוב ה', אז אדם מלא ביטחון ומלא שמחה. ראשית כל, יש לו משענת חזקה מאוד, אף אחד לא יכול לפגוע בו. הוא לא מפחד משום דבר, תהיה ערום ביראה, הוא מפחד רק מהקב"ה. הוא לא מפחד, שום דבר בעולם לא יכול לפגוע בו ולהזיק לו. הכול מאת ה' וכל מה שמאת ה' זה הכול לטובה. אמנם יש לפעמים דברים קשים, אז מה, ראשית כל, לא צריכים לחשוש. צריכים להיות מלאי ביטחון שריבונו של עולם רוצה כל הזמן להיטיב ולהיטיב, וכשקורים דברים קשים, אז צריך לזכור שזה לא הסדר הרגיל זה חריג. ברוך ה' יש אוכל ויש בגדים ויש לנו את כל הצרכים שלנו. הקב"ה נותן לנו חיים בוקר וערב ומיטיב איתנו כל הזמן. בדרך כלל המצב הוא טוב, ולפעמים יש שהטוב לא נראה לא ניכר. ראשית כל לדעת זה חריג, זו לא הקביעות. הסבל הוא לא הדבר הקבוע. הדבר הקבוע זה הטוב האלוקי. ויש לפעמים מצב שלא מרגישים טוב, אז ראשית כל לא צריכים לחשוש, וכשזה קורה, צריכים לזכור שגם זו לטובה. מה הפירוש גם זו לטובה - לא רק שאנחנו נעבור את זה ונצא מזה, אלא זה פשוט יביא לנו טוב יותר גדול. אז בשעה שיש את הקושי צריך להיות מלאי אמונה.
לראות את טוב ה'
האדם המאמין קם בבוקר ואומר 'מודה אני לפניך מלך חי וקיים'. צריכים להגיד תודה, קודם ישנתי ועכשיו הנה הקב"ה הקיץ אותי. אני צריך להודות על כך. ואחר כך הוא מודה על זה שהרגליים מתפקדות והידיים מתפקדות ופוקח עיוורים ומלביש ערומים, זה לא מחויב המציאות, זה הכול טוב ה' שהקב"ה משפיע עלינו כל הזמן. כמובן לא בבת אחת אדם מגיע לדרגות האלה של האמונה, אבל אם עובדים על זה, יותר מאמינים, ויותר חיים את האמונה, זה הלב של הכול. ברגע שהאמונה גדולה, מגיעים לקיום כל המצוות, הכול נעשה בצורה מושלמת יותר ומתוקנת יותר. הוי אומר שהדרך להגיע לעבודת ה' בשמחה, היא להעצים את האמונה שתהיה אמונה מושלמת, אמונה בריבונו של עולם שהוא טוב מכל טוב ואז כמובן באים לידי ביטחון ומתוך מידת הביטחון באים לשמחה. והדרך הזאת, כמו שאנחנו ראינו, היא הדרך האמיתית.
עבודת ה' בשמחה מתאימה לארץ ישראל
הרבה פעמים אמרתי לפני ראש השנה שאחד מהווידויים שלא כתוב בווידוי, זה שלא עבדתי את ה' בשמחה, צריך לכתוב את זה בווידויים. עבדתי את ה' אבל לא עבדתי את ה' בשמחה, כי זו שלימות עבודת ה'.
הזוהר (במדבר קי"ח ע"א) אומר: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלים" שמחה נמצאת רק כאשר ישראל בארץ ישראל הקדושה, כאן מתחברת כנסת ישראל בקודשא בריך הוא והשמחה בכל למעלה ולמטה. כתוב אחד אומר "עבדו את ה' בשמחה" וכתוב אחד אומר "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" בזמן שישראל בארץ ישראל עבדו את ה' בשמחה. בחוץ לארץ ביראה. וכתוב: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ" (ישעיהו נה, יב). הכוונה כשיוצאים מן הגלות ובאים לארץ ישראל, אז כנסת ישראל יוצאת מן הגלות ומגיעה לשמחה.
יתכן וזה נותן לנו קצת הסבר, למה לא הייתה כל כך הדגשה במשך כל הדורות על הנקודה הזאת שצריך לעבוד את ה' בשמחה. כי בחוץ לארץ אין שמחה, רק בארץ ישראל. עכשיו שאנחנו בתהליך של חזרה של עם ישראל לארץ ישראל, ונמצאים בארץ ישראל, אז הגיע הזמן לחזק את העניין הזה של עבודת ה' בשמחה. בחוץ לארץ זה לא אפשרי. בארץ ישראל, ארץ שהשכינה שורה בה, זה אפשרי. עבודת ה' בשמחה, תואמת את המקום הזה.
כשאדם בשמחה - מושך עליו חסד ושמחה מלמעלה
נוסיף עוד דבר להשלמת התמונה. הזוהר אומר בפרשת תצווה, עבדו את ה' בשמחה, חדווה של אדם ממשיכה עליו חדווה עליונה, זה תרגום של הלשון של הזוהר. כלומר כשאדם שמח הוא מושך עליו שמחה. רעיון זה נמצא כמה פעמים בזוהר, כפי מה שאדם עושה, כך מתנהגים אליו מלמעלה. ממש כמים הפנים לפנים, אם אדם עצוב הוא מושך עליו דינים. ואם אדם שמח, הוא מושך עליו שפע של שמחה של טוב. כי זה הסדר, אדם כאילו מתחבר אל המקור, יש מקור של עצבות ויש מקור של שמחה. תלוי למה אתה מתחבר. אז כל מה שאדם עושה, הוא פותח פתח כחודו של מחט, ואז בא עליו שפע גדול מאותו
המקום שבו הוא נמצא בתוכו.
הכנה לראש השנה בשני אופנים - יראה וביטחון
ולכן זה חלק מההתכוננות שלנו לראש השנה. מצד אחד ראש השנה הוא יום הדין ואנחנו מלאים בחשבון נפש ויראה מיום הדין. אני לא יודע, אני חושב שאף אחד מכם כמעט כולכם, לא עמדתם במשפט. אני לא מדבר על משפט קשה, שיכולים להטיל עליכם עונש חמור. סתם עונש קל, מישהו תפסו אותו שעשה משהו לא טוב, רוצים לתת לו עונש כספי או אולי מעצר של כמה ימים. אדם נמצא במתח גדול מאד. מי שיש לו ניסיון יודע את זה, אפילו שזה לא דבר שישנה לו את החיים, מקסימום יתנו לו קנס או עבודות שירות, ואדם נמצא במתח גדול מאד מאימת הדין.
מספרים שר' יושעבער סולוביצ'יק, הראשון לבית בריסק, אביו של ר' חיים מבריסק, הבת שלו הייתה אומרת שבחודש אלול אי אפשר היה לדבר אתו כי הוא היה מרגיש שהוא עומד לפני משפט מוות. הוא היה במתח נפשי שפשוט אי אפשר היה לדבר אתו. היה כל כך מתוח, נורא, זה בריסק. הוא חי את היראה. אנחנו צריכים לחיות גם את היראה וגם את השמחה ואת הביטחון. אנחנו בארץ ישראל, אנחנו רואים את אור ה' ואת טוב ה'. אנחנו מתמודדים אבל כל פעם מתקדמים ומתקדמים.
ראיית טוב ה' במבט הכללי
לראות את טוב ה' זה רק כשאדם מסתכל במבט כללי. אם אדם מסתכל על כאן ועכשיו הוא רואה רק פרט קטן. צריך להסתכל על הכול במבט כולל, כמו שאנחנו אמרנו את כל פסוקי דזמרה בבוקר ואחר כך אמרנו את יוצר המאורות. הסתכלנו על כל הבריאה כולה איך שהקב"ה כל כך מטיב עם הבריאה כולה. כשמסתכלים בכללות אז רואים את טוב ה', אז רואים איך עם ישראל מתקדם כל הזמן. כשמסתכלים על כאן ועכשיו שומעים על מישהו שנפגע, זה עושה לנו מצב רוח רע, פתאום אנחנו מסתכלים על כל המציאות כאילו הכול קשה. פוגשים איזה פרט קטן, אנחנו לא מקטינים את הפרט הזה, אבל זה פרט ואם רק דרכו מסתכלים, מקבלים תמונה מעוותת. צריכים להסתכל מן הכלל אל הפרטים, לראות את כל התמונה כולה ואז רואים את טוב ה'. רואים את טוב ה' ויודעים שטוב ה' מתפשט על כל הפרטים, ואדם מתמלא בשמחה. שמח בעמידה שלו לפני הגדולה האלוקית, שמח שהוא קשור בגדולה הזאת, ואז עבודת ה' שלו, היא עבודה בריאה, היא עבודה שלמה.
אלה הכנות שלנו לקראת ראש השנה לקראת ימי הדין, שנזכה ונשמע בעזרת ה' בשורות טובות, ישועות ונחמות.
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
מה מברכים על ברקים ורעמים?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
האם מותר לפנות למקובלים?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
דברים פרשת דברים – השם אוהב אותך
הדור שסרב להיכנס לארץ טען שהשם שונא אותו ומכאן יש ללמוד על חשיבות האמונה בטוב ד' ואהבתו והמנוע לכיבוש וישוב הארץ
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת דברים
איך יתכן דמשה רבינו ע"ה וכל ישראל יסתפקו בטעות גדולה כזאת שהוא במשך ששה ימים. מט' באב ועד ט"ו באב. ומדוע לא נתייחד הדיבור עמו מיד כשכלתה גזרת מתי מדבר בעשירי באב. שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה, שֶׁאִם קָדַם וּבָא לְפָנֶיךָ, לֹא תְּסַלְּקֶנּוּ לָאַחֲרוֹנָה. מה ההוה אמינא דיש להקדים הדין של מאה מנה לדין פרוטה. והשכל מחייב כן שהרי לעני חשיב. וכן קי"ל דאין מעבירין על המצוות. סמוך למיתתו הוכיחן. למה חשש משה אם יוכיחם כמה פעמים. וגם אם אינם מקבלים תוכחה בפעם אחת מה יפעול אם יוכיחם קודם למותו פעם אחת, הלא סוף סוף לא יועילו ולא יתקנו את מעשיהם.
אחדות ומחלוקות אחדות ישראל - ערך עצמי
האם לאחדות בעם ישראל יש ערך עצמי בפני עצמו או שהיא כלי בלבד, האחדות היא יסוד רוחני והלכתי עצמאי ותמצית התורה כולה. האחדות והשלום הם תנאי הכרחי להשראת השכינה ולקבלת שפע וברכה, ואף דוחים גזרות קשות גם כאשר העם שרוי בחטא או בעבודה זרה. בשל מרכזיותה של האחדות, חכמים אף הקלו באיסורים הלכתיים כדי למנוע פירוד, בעוד שגישה של פירוד והתרחקות מהכלל נתפסת כחמורה ביותר ופוגעת ביכולת להופיע את השכינה בעולם.
תפילה ובית כנסת סודות התפילה
איך להעלות את התפילה שלכם רמה?
מתי חולצים תפילין? | סיום התפילה של השליח ציבור בקדיש תתקבל | מעלת "ברכו" על פני שאר הברכות | סיום הוויה בקריאת שמע | קידוש ה' במניין ובמסירות נפש | הבדלים בין סוגי הקדושות
מאמר שלישי המשך עבודת החסיד
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
השיעור עוסק בתפיסתו של ספר הכוזרי אודות החשיבות המכרעת של השבת והמועדים בשמירה על קיומו וייחודו של עם ישראל לאורך שנות הגלות. בנוסף, השיעור מנתח את דמות "החסיד" המקפיד על קיום המצוות האלוהיות (העל-שכליות), ומשלב דיון וסיפורים מרתקים אודות מהותם ומקורם של חלומות.
מלחמת "חרבות הברזל" סולם יעקב בקיבוץ כרם שלום
השיעור עוסק בחזון היהודי של חיבור בין העולם הרוחני והגשמי, רעיון עמוק המשתקף דרך סולם יעקב וסודם של הכרובים בזמן חורבן בית המקדש. חזון אידיאלי זה בא לידי ביטוי מעשי בסיפורו מעורר ההשראה של קיבוץ כרם שלום, שהפך מקהילה חילונית מובהקת בקצה הארץ לסמל של אחדות, אמונה וחיים משותפים בין חילונים לדתיים.
אורות התשובה - הרב הראל כהן דור מסובך
אורות התשובה פרק ו פסקה ד'
הרב מלמד אותנו שהשיקוע בגסות החיים החומריים הוא השורש לפגמים המוסריים הטבעיים, והוא זה שמביא לנטיה מהמוסר האלוקי ומרידה במצוות ה'. אך כיוון שזה לא הטבע שלנו אלא זו מחלה- זה לא יתמיד, "התשובה היא תמיד מוכרחת לבוא ולהתגלות".
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו סמכות, אחריות ומשפט התורה
הקשר ההכרחי בין סמכות לאחריות במערכות המדינה, לצד בירור הזהות העמוק שמביאה עמה המלחמה הנוכחית לעם ישראל. השבת סמכות הדיון בדיני ממונות לבתי הדין הרבניים מהווה הזדמנות היסטורית לחשוף את הציבור הרחב לצדק, ליושר וליעילות של משפט התורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו מעמד בתי הדין בדיני ממונות
הרב מנתח את השלכות החוק החדש המשיב לבתי הדין הרבניים את הסמכות לדון בדיני ממונות כבוררים, ומשווה את מעמדם הרשמי לזה של בתי הדין הפרטיים. דרך בחינת מושגים הלכתיים ומשפטיים כגון "בית דין קבוע" ויכולת האכיפה של פסקי הדין, מוסבר כיצד פניית הציבור לבתי הדין השונים היא הדרך האמיתית להצמחת משפט התורה בישראל מלמטה למעלה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו אחריות הדיינים ודין אמת לאמיתו
השיעור עוסק באחריותם הכבדה של הדיינים ובתפקידם להשכין את השכינה בישראל על ידי פסיקת "דין אמת לאמיתו". הרב מדגיש כי על פסיקת ההלכה להתאים למציאות המשתנה ולהתיישב עם השכל הישר והסברה, בפרט בתחום דיני הממונות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו דיני בוררות ומעמד בתי הדין
השיעור עוסק בדיני בוררות ובסוגיית "זה בורר לו אחד" (זבל"א), תוך בחינת ההבדל ההלכתי בין פנייה לבורר מוסכם לבין התדיינות בפני בית דין קבוע. המרצה מציג את שיטותיהם של גדולי הפוסקים בנושא, ומדגיש את מעמדם הייחודי של בתי הדין הרבניים הממלכתיים כבתי דין קבועים המייצגים את כלל הציבור. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת סמכות בתי הדין לממונות
השיעור עוסק במאבק ההיסטורי והמשפטי להשבת סמכותם של בתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות כבוררים מוסכמים, תוך סקירת פסקי דין ותהליכי חקיקה מרכזיים בהיסטוריה של מדינת ישראל. הרב מדגיש את תפקידו הקריטי של בית המדרש בפיתוח משפט התורה והתאמתו למציאות המודרנית, לצד קריאה לציבור הרחב לבחור להתדיין על פי דין תורה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת דיני ממונות לבתי הדין
בשיעור זה עומד הרב על חשיבותו המכרעת של משפט התורה לזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ומתאר את המאמצים ההיסטוריים להקמת בתי דין לדיני ממונות בארץ ובתפוצות. בהמשך לכך, הרב קורא לנציגי הציבור לפעול להענקת סמכות ותוקף חוקי עצמאי לבתי דין אלו, במטרה להנגיש את משפט התורה לכלל הציבור ולחזק את מעמדו העצמאי במדינה. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו תפקידם של בתי הדין בתיקון המציאות
לימוד דיני ממונות אינו נועד רק לפתרון סכסוכים אקראיים בקודש, אלא מהווה כלי מהותי להדרכת הכלל ולתיקון החברה. תפקידו של בית הדין הרבני הוא ליזום ולפעול בשיתוף עם המחוקקים לתיקון המציאות מראש, ובכך להביא לחברה מתוקנת וערכית יותר המונעת מחלוקות. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
"ציון במשפט תיפדה" – דיני הממונות בבתי הדין - תשפ"ו השבת משפט התורה: מאבק של אמת מול שקר
במהלך שיעורו, מציג חה"כ שמחה רוטמן את מאחורי הקלעים של הליכי החקיקה להשבת סמכויות בתי הדין הרבניים, תוך חשיפת הפער בין הטיעונים המשפטיים הרשמיים לבין המניעים האמיתיים שעמדו מאחורי פסק הדין ששלל סמכויות אלו. בדבריו הוא מדגיש את החשיבות ההיסטורית והערכית של חיזוק משפט התורה במדינת ישראל כחלק מתהליך שיבת המשפט העברי למקומו הראוי. השיעור מתוך כנס "ציון במשפט תיפדה" – השבת דיני הממונות לבתי הדין הרבניים שהתקיים ע"י כולל דיינות בישיבת בית אל לציון השבת הסמכות לבתי הדין הרבניים לדון בדיני ממונות בהסכמה, ולחיזוק משפט התורה במדינת ישראל.
יסודות התורה והאמונה חזרת עשרת השבטים והשותפות עם הציונות החילונית
בהמשך וכהשלמה לשיעורים הקודמים על משיח בן יוסף וסגולת ישראל בא השיעור הנוכחי. בהמשך להבנה שמשיח בן יוסף הוא מנהיגם של עשרת השבטים עסקנו גם בסוגיית חזרתם לעתיד לבוא. וכמו כן, בהמשך ובדומה לדברינו על משיח בן יוסף גם בדברינו על חזרת עשרת השבטים הבחנו בין העניינים העיקריים לבין הדקדוקים המשניים שבסוגייה. עוד עסקנו בקשיים שהיו בשותפות עם הציונות החילונית, וביארנו את דרכם של רבותינו שהדריכו להשתתף עימהם מתוך הכרעותיהם בסוגיית נקיטת היוזמה המעשית לקידום הגאולה בידינו, ובסוגיות מהות סגולת ישראל והיחס לכופרים מישראל בדורותינו.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן השגות רוח הקודש
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ז'
השיעור עומד על הפער שבין השגות החול המפוצלות, המפעילות את כוחות האדם (כמו שכל, רגש ודמיון) בנפרד, לבין השגות הקודש – המאחדות את כלל הכוחות לחוויה רוחנית שלמה שנובעת ממקור אלוקי עליון. לאור הבדל זה מסביר הדובר כי בימי "בין המצרים", האבלות העמוקה על חורבן המקדש היא למעשה על אובדן אותה מדרגת תפיסה רוחנית ואחדותית, שרק מתוך הבנת חסרונה נוכל באמת להצטער ולשאוף לתיקון.
