- משפחה חברה ומדינה
- שיעורים נוספים בענין מלחמה
אנו נמצאים במלחמה ארוכה וקשה מול אויבינו הקמים עלינו לכלותינו מצפון ומדרום, וב"ה אנו זוכים להישגים מרשימים, ומתפללים לישועה גדולה בחסד וברחמים. בעוד ימים ספורים יחול ראש השנה, ותפילתנו היא, שיתמו ויסתלקו שונאינו וכל מבקשי רעתנו, שה' יתברך יגזור עלינו גזירות טובות ויזכו כל בית ישראל לשנה טובה ומתוקה.
בימיה הראשונים של המלחמה, נקראתי להצטרף למערך הזיהוי של קדושינו הי"ד שנפלו במלחמה על העם והארץ. שותפות זו גרמה לי להעמיק במעלתם הנשגבה של חללי צה"ל הי"ד ולהעלות את הדברים על הכתב, ומתוך שעמדתי על מעלת הקדושים שנפלו, חשתי צורך להשלים צד נוסף בסוגיה זו, ולעמוד על מעלתם הנשגבה של פצועי צה"ל הי"ו. נכנסתי לעובי הקורה בימי חודש אלול, מתוך הרגשה שהוקרת פצועי צה"ל צריכה חיזוק, ובימים של תשובה ומלחמה, ראוי להתעורר גם בענין זה, ואם בהעלאת הדברים אזכה להעלות במעט את עומק ההוקרה וההערכה שבליבנו לגיבורינו הפצועים הי"ו, והיה זה שכרי.
חלק א: פציעתו של יעקב אבינו בהיאבקו עם המלאך
"פצוע צה"ל" הראשון בתולדות האומה
הבירור בין ישראל לעמים מתחיל כבר אצל אברהם אבינו. בשלב הראשון הבירור הוא בין יצחק לישמעאל, שהיו אחים מאב ולא אחים מאם, ובשלב השני מתנהל מאבק חריף בין יעקב לעשיו, מאבק שראשיתו עוד בזמן היותם ברחם אמם, וסופו רק לעתיד לבוא, בזמן שבו יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו.
ידידי הרב אברהם צבי גאופטמן שליט"א הסב את תשומת ליבי לכך, שיעקב אבינו ע"ה, הוא למעשה "פצוע צה"ל" הראשון בתולדות האומה.
לאחר שיעקב אבינו ניצל מחותנו, לבן הארמי, שביקש להורגו, והחל להתכונן למפגש עם עשיו אחיו שאף הוא ביקש להורגו. "וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ". אמרו חכמים 1 שחזר ועבר את הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם, מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹקִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹקִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה".
שרו של עשיו פגע בכף ירחו של יעקב ונקע אותה, ועם כל זה גבר כוחו של יעקב ולא הניח לשרו של עשיו עד שחילץ ברכה מפיו. ומאז נקבעה מצוה לדורות, שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ" 2 .
מפשט הפסוקים עולה, שבכך שאיננו אוכלים את גיד הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את משפחת ישראל והשיבה לארץ.
עלינו לזכור שמדובר במצוה השלישית בתורה. המצוה הראשונה היא, מצוות פרו ורבו, שהיא היסוד לכל ההתפתחות האנושית. המצוה השניה היא מצוות מילה, שהיא אות ברית קודש בין עם ישראל לקב"ה. ולאחר שתי מצוות אלה, שברור לכל מדוע הן אבני היסוד של המצוות כולן, באה מצוה שנראית פחות מרכזית, והיא, איסור אכילת גיד הנשה, אשר רבים כלל אינם יודעים מה מיקומו של גיד זה, ורק יחידים בקיאים במלאכת הניקור הכוללת את סילוקו של גיד הנשה במסגרת הכשרת הבשר לאכילה. אם כן מתבקשת השאלה: מדוע נבחרה מצוה זו מבין שאר כל המצוות להיות השלישית בתורה?
א. אף על פי שיסבלו לא יאבדו
כדי לעמוד על ייחודה של מצוה זו ולהבין מדוע זכתה להיות המצוה השלישית בתורה, נזכיר את דבריו של בעל "ספר החינוך" (מצוה ג), שעמד על טעמה של מצוה זו וכתב:
"משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם.
ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו, ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (-יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו".
יעקב אבינו הוא 'בנין אב' לכל פצועי ישראל במסגרת המאבק שניטש בין ישראל לכל מבקשי רעתם. כשם שיעקב אבינו בפציעתו מסמל את האמונה השלמה בנצח ישראל, ואת הביטחון הגמור בישועת ה', כך כל פצועי הפוגרומים, הפיגועים ומלחמות ישראל מדורי דורות, הם סמל ודוגמא לכך שהאויב שרצה להשמיד להרוג ולאבד לא הצליח במזימתו, וסוף הישועה לבוא, ו"כמו שמצינו באב (-יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו".
ב. זיכרון כפול - הגבורה והנס
הרשב"ם (בראשית לב, לג) מחדד יותר את הדברים, ומסביר בקיצור נמרץ שבאיסור אכילת גיד הנשה כלול זיכרון כפול - זיכרון גבורתו של יעקב, וזיכרון הנס שעשה לו ה' שהוא לא מת במאבק במלאך, וזו לשונו:
"על כן לא יאכלו - לזיכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת".
איסור אכילת גיד הנשה מזכיר לנו בראש ובראשונה את גבורתו של יעקב אל מול שרו של עשיו, כאשר הדגש כאן איננו על גבורה פיזית המופנית כלפי איזה שודד דרכים מזדמן, אלא על גבורת הרוח שפעמה בו כשנלחם מול "שרו של עשיו" ביודעו שבזה הוא סולל את הדרך לבניו אחריו.
הנקודה השניה שאיסור זה מזכיר לנו, הוא הנס שנעשה ליעקב אבינו שניצל מפני המלאך הרע, ולולא ה' היה בעזרו לא היה גובר על המלאך.
אף שני זיכרונות אלה עולים בכל פעם שאדם מישראל זוכה לפגוש אחד מגיבורי פצועינו הי"ו. פציעתם היא אות ומופת של גבורה ומסירות נפש למען עם ישראל, מעין חותם אות ברית קודש שחקוק בגופם ומאיר באור יקרות לכל הסובבים אותם למען יראו ויקחו מוסר ויתאזרו אף הם בגבורה. ויחד עם זאת, פציעתם היא עדות על הנס הפרטי שנעשה להם, שיצאו חיים משדה הקרב, ויותר מזה יש בה כדי להעיד על הנס הכללי שעשה לנו ה' כאומה, שחמל עלינו ולא הניח לאויבינו השפלים להביס אותנו.
ג. מכה קלה שהשמש עתידה לזרוח לה
הספורנו (בראשית לב, לג) מסביר, שמטרת הימנעותם של בני יעקב מאכילת גיד הנשה היתה להראות שחלק זה הוא חסר חשיבות, ולכן אין כל צורך לאוכלו, ובזה מתגמדת משמעות הפגיעה בגיד הנשה של יעקב בידי המלאך, וזו לשונו:
"על כן לא יאכלו בני ישראל. כדי שיהיה ההיזק אשר הורה בנגיעת כף הירך היזק בדבר בלתי נחשב אצלנו".
איסור אכילת גיד הנשה בא אם כן לגמד את ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של אויבינו לפגוע בנו, ויש באיסור זה כדי להראות שפגיעתם היא חסרת חשיבות. האויב בטוח שהנה הוא הנחית מכה קשה והביא סוף סוף אל ה"פתרון הסופי", אך עם ישראל מתנער שוב ושוב מעפרו ולובש בגדי עוזו, ומגלה שפגיעתם הרעה של אויבינו לא היתה אלא מכה קלה שהשמש עתידה לזרוח לה. ממלכות דוד ושלמה ועד לימינו, אנו עדים לאימפריות אדירות ועמים רבים שהיו ואינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים, "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו וה' מצילנו מידם".
ד. זיכרון כבוד וגדולה
לימוד נוסף אנו לומדים מהסברו של ה"בכור שור" (בראשית לב, לג) שהסביר הסבר דומה, וכה דבריו:
"על כן לא יאכלו בני ישראל: להיות להם לזיכרון כי אביהם נלחם עם המלאך ולא יכול לו, ולכך נגע בכף ירכו במקום שגיד הנשה שם, והוא זיכרון כבוד וגדולה".
הציפיה ממי שמכונה "שרו של עשיו" ודמותו דמות מלאך, היתה שיכריע את יעקב אבינו בלי שום מאמץ, והנה להפתעתו יעקב מנהל נגדו מאבק עיקש ואף מכריע אותו ומחלץ ממנו ברכה. איסור אכילת גיד הנשה אם כן, נועד להזכיר לעם ישראל לדורותיו, שאפילו "שרו של עשיו" לא הצליח במזימתו הרעה, ולבושתו, הפגיעה היחידה שהצליח לפגוע ביעקב היא, באחד משס"ה גידים שבאדם, "והוא זיכרון כבוד וגדולה".
ה. גיד הכניעה והחולשה החומרית
הרש"ר הירש (בראשית לב, לג) מסביר, שאיסור גיד הנשה לא בא להזכיר עובדה היסטורית עתיקה, שיעקב אבינו היה צולע כתוצאה מהיאבקות, אלא להזכיר שבמשך כל אותו מאבק לא עלה ביד שרו של עשיו להפיל את יעקב ולנצחו, אלא רק לנתק את גידיו ולמנוע ממנו להשתמש בכוחותיו הגשמיים, וזו לשונו:
"זכר המאורע הזה נקבע לדורות לכל זרע ישראל על ידי איסור גיד הנשה. האיסור ודאי לא בא להודיע לבני יעקב את העובדה ההיסטורית כי אביהם הראשון היה צולע כתוצאה מהיאבקות, כדרך שאין להעלות על הדעת כי איסור החמץ רק נתכוון להודיענו מה היה טיבו של הלחם שאבותינו אכלו בצאתם ממצרים. שתי העובדות, כשהן לעצמן, הינן נטולות כל חשיבות, והנצחתן על ידי מצוה אלקית תתבאר רק אם נניח שקשורות בהן אמיתות בעלות משמעות עמוקה לכלל תעודתנו. אמיתות אלה באות לידי ביטוי וחידוש נצחי על ידי איסור האכילה...
אחרי כל זה הרי כוונת האיסור איננה מוטלת בספק. במשך כל אותו מאבק, לא יכול שרו של עשו לנצח ולהפיל את יעקב, אך עלה בידו לנתק את גידיו ולמנוע בעדו להשתמש בכוחותיו החומריים...
על כן לא יאכלו בני יעקב (שדווקא בזכות חולשתו החומרית יהיה לישראל, ויעיד על האל הגובר בכוחו על הכל), לא יאכלו את 'גיד הכניעה והחולשה החומרית'. מדי הסיבם לאכול תתייצב האזהרה מתוך ספר מסעות חייהם לוותר מרצון על הגיד הזה ולוותר על כוחם הנמסר בידי עשו. אל יתלו בו את קיומם. אל יראו את עצמם מופקרים, חסרי ביטחון בחליפות העתים, מתוך שאינם חגורים בחרבם כעשו, ואף צעדיהם על הארץ אינם מאוששים. כוחו של יעקב - ישראל תלוי בכוחות אחרים נעלים יותר, שחרבו של עשו לא תוכל להם. בשעה שיעקב נופל, הרי סיבת נפילתו אינה במיעוט כוחו החומרי. הוא נופל מתוך שלא השכיל לקיים לעצמו את שמירת אלקיו. בשעה שישראל עומד, הרי סוד עמידתו הוא - לא בסעד החומרי האיתן - אלא בכוח אלקיו הנושאו על כנפי נשרים".
הא למדנו, שאין כוח ביד אומות העולם, ולא בידי שריהם ומלאכיהם, לפגוע בקומת הרוח של עם ישראל, אלא רק להחליש את קומתם החומרית, ולכן נצטוו לא לאכול את "גיד הכניעה והחולשה החומרית". עיקר כוחם של ישראל איננו בכמות החימושים, אלא בכוח נעלה יותר, בכוח אלקיו הנושאו על כנפי נשרים.
לאור זאת נוכל לומר, שכל פגישה עם אחד מגיבורי פצועינו הי"ו, מזכירה לנו שגבורת הרוח היא העיקר ולא החולשה החומרית, וזהו סוד עמידתנו.
חלק ב: יחסם המיוחד של גדולים וצדיקים לפצועי צה"ל
אבי האסירים ואבי הפצועים
אך טבעי הדבר, שבסוגיה שנוגעת ליחס של הערכה וכבוד לכל אדם באשר הוא, ובפרט כלפי ה"חלשים" בחברה, ראש וראשון יהיה הצדיק הירושלמי, רבי אריה לוין, שהיה עמוד החסד של האומה בדורות האחרונים. נזכיר בזה מספר סיפורים אודות הרב ותלמידו, הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין ותלמידו ר' שמחה הולצברג .
רגלי כולנו עמדו למרגלות הר סיני
על ר' אריה לוין מסופר בספר "איש צדיק היה" (עמ' 89):
"לאחר מלחמת ששת הימים ביקר [ר' אריה לוין] את פצועי צה"ל שאושפזו בבתי החולים בירושלים. שאלו חייל אחד: 'מהיכן כבוד הרב מכירני?'. השיב לו: 'והרי רגלי כולנו עמדו למרגלות הר סיני בעת מתן התורה...'".
הצדיקים האמיתיים
בספר "צדיק יסוד עולם" (עמ' 374) מסופר כיצד התחיל ר' שמחה הולצברג את דרכו ומה גרם לו להיות ברבות הימים ל"אבי הפצועים", וכך מסופר שם:
"שמחה הולצברג ז"ל היה ראוי לכינויו 'אבי הפצועים'. על כך יכולים להעיד מאות פצועי צה"ל ונפגעי פעולות טרור ובני משפחותיהם שלכל אחד מהם סיפור על אהבת הבריות ומסירות אין קץ.
היה זה ר' אריה, 'רב האסירים', שהצית את אש המעש בליבו של איש יקר זה. ומעשה שהיה כך היה: שמחה הולצברג, שכל את כל משפחתו בשואה, עלה לישראל ב-1949, וייחד את זמנו במשך שנים לנושא שבער כאש בעצמותיו - הנצחת הניספים בשואה. בשל אישיותו המיוחדת, קשר קשרים קרובים עם 'הצדיק הירושלמי'.
ימים ספורים לאחר מלחמת 'ששת הימים' הלך לבקר את ר' אריה שאושפז בבית חולים. בעודו יושב ליד מיטת החולה, פנה שמחה הולצברג אל ר' אריה וכינהו בתואר 'צדיק'. הפסיקו ר' אריה ואמר לו: לי אתה קורא 'צדיק'? בוא ואראה לך מי המה הצדיקים האמיתיים. הציג ר' אריה בפניו את פצועי קרבות מלחמת 'ששת הימים' שהיו מאושפזים בחדר הסמוך.
מאז לא מש שמחה הולצברג ממיטות הפצועים. הוא עשה לו למנהג קבוע לבוא לבקרם לעודדם לשמחם ולהפיח תקווה בליבם. עם פטירת 'הצדיק הירושלמי' ראה שמחה הולצברג בדברי הרב משום צוואה, ומאז הקפיד להתייצב ליד מיטתו של כל פצוע, לסעוד את משפחות הפצועים, לחלק מתנות לילדיהם, לשקם, לעודד, להפיח תקוה ולהביא שמחה לביתם".
נשיקה לחבילת השי
רבי אריה לוין שמח בתלמידו ועודדו להמשיך במשימת חייו, וכך מסופר בהקשר זה (איש צדיק היה עמ' 90):
"אבי הפצועים שמחה הולצברג דבק במנהג רבו, והיה מקפיד לשמח ליבותיהם של פצועי צה"ל. פעם אחת כשהיה בדרכו אליהם כדי להביא להם שי, סר לפתחו של ר' אריה, חיבקו ר' אריה, נטל מידו חבילת השי הנועדת לפצועים ונשק לה...".
שני בני דודים מתפללים בצוותא
סיפור נוסף שניתן להזכיר בהקשר זה, מופיע בספר "רב הכותל" (עמ' 442), ובו לימוד חשוב בנוגע לייחסם של גדולים וצדיקים לחבלן משטרה דרוזי שנפצע באירוע טרור, וכך מסופר שם:
"חבלן המשטרה הדרוזי חירבאוי הוזמן לנטרל רכב ממולכד. תוך כדי ביצוע המשימה התפוצץ המטען וחירבאוי נפצע ואושפז במצב קשה בבית החולים. הגיע 'אבי הפצועים' מר שמחה הולצברג לרב גץ, וביקשו להילוות אליו לבקר את חירבאוי. הרב גץ אשר ראה בכל מי שמשרת את המדינה אדם הראוי למלוא הערכה, נענה ברצון.
מספר צבי הופמן מהמחלקה למקומות קדושים במשרד הדתות שנלווה אף הוא אליהם: הגענו לבית החולים הדסה. חירבאוי שכב במחלקה לטיפול נמרץ והרופאים אמרו כי מצבו אנוש. נעמד הרב גץ והחל לשפוך שיחו לפני יושב במרומים, להגיד תהלים לרפואת החולה. לידו עמד אביו של חירבאוי והתפלל את תפילותיו. הרופא שנכח במקום התרשם עמוקות מהתפילות ואמר: 'ראו, הגיעו ימות המשיח, שני בני דודים מתפללים בצוותא'".
א. הרבי מלובביץ'
מצוייני הצבא
בספר "לבוא בצבא" (עמ' 75) מסופר, שביום חמישי, כ"ג מנחם אב תשל"ו, הגיעה קבוצה של נכי צה"ל לביקור בבית מדרשו של הרבי מלובביץ' , במסגרת טיול שאורגן על ידי הצבא.
עשרה כלי רכב הביאו את הנכים, אשר נישאו בכיסאות גלגלים לפתח בית המדרש. הרבי יצא מחדרו לעבר האולם בו התאספו עשרות הפצועים ממלחמות ישראל ופעולות טרור. בבואו לאולם צעד הרבי בין האורחים, לחץ את ידיהם בלבביות והחליף עמם מילות היכרות וברכה. לאחר מכן נשא הרבי לפניהם דברים, ובתוך דבריו אמר כך:
"...אין דעתי נוחה מהשם שנותנים למישהו שהוא 'נכה', שזהו מראה על מה שהוא נחיתות וירידה, כי אם אדרבה צריך להדגיש בזה שהוא משהו מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים יתרים על מה שישנם לאדם מן השורה, ולכן דווקא ביכולתו להתגבר על קשיים ומניעות שאין ביכולת להתגבר עליהם לאדם מן השורה, ולכן הייתי מציע - כמנהג יהודי להעיר ולהציע גם בעניינים שלכאורה אינם שלו - שישנו את השם וייקראו 'מצוינים' בישראל, אם מצוינים על ידי המלחמה, או מאיזה סיבה שתהיה.
וזה גם כן יזכיר על מאמר חכמינו ז"ל בהיות עמנו בגלות הראשון, גלות מצרים, אשר גם שם נאמר עליהם: 'ויהי שם לגוי גדול עצום ורב', ופירשו חכמינו: 'מלמד שהיו ישראל מצוינים שם'.
ואין זה רק שינוי השם, כי אם גם ביאור המצב לאמיתתו, ולהדגיש על ידי השם עצמו שיש בהם משהו מצוין ומיוחד, שלכן להם הזכות להראות דוגמא חיה ומתוך שמחה וביטחון עצמי, שכל אחד ואחת מבני ישראל באיזה מצב שיהיה בגשמיות ובמצב הגופני, הרי הנשמה שלו היא חלק אלוק ממעל...".
בהמשך הספר שם, מובאים שני המכתבים הבאים ששלח הרבי מלובביץ' לפצועי צה"ל ומשפחותיהם ובהם דברי עידוד ושבח. במכתב הראשון (אגרות קודש כרך כט יא, ח) מציין הרבי שהפציעות בגופם או בנפשם של פצועי צה"ל היא "אות וסימן תמידי למסירת נפש", וכה דבריו:
"שלום וברכה!
קיבלתי הפרישת שלום ממנו, וכבקשתו אזכירו בתפילה לרפואה קרובה ורפואה שלימה.
נהניתי לשמוע אשר אינו נופל ברוחו ח"ו ואדרבה מתחזק בביטחונו בה' אלוקי צבאות, המשגיח על כל אחד ואחת בהשגחה פרטית, והוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב, אף שנסתרו דרכיו מבינת אדם ילוד אישה. ויהי רצון שיבשר טוב, בטוב הנראה והנגלה גם לעיני בשר.
ארשה לעצמי ומוצא אני גם זכות לעצמי, לכתוב אליו הבא לקמן, אחרי שהגן בגופו, כפשוטו, על העם הקדוש היושב בארץ הקודש, והרי זוהי גם הגנה על כל בני ישראל בכל מקום שהם, שהרי 'כל ישראל חברים'...
והנה אחרי שיחלים ויתרפא בעזרת רופא כל בשר ומפליא לעשות, ויכנס למסלול החיים, בודאי ימצא צורך להסתגל לתגובת האנשים אשר בסביבתו, אשר הרואים אותו והשינוי בגופו, אפשר שיסתכלו בו באופן מיוחד וכו'.
אבל כל איש ישר דרך הולך ומכיר את האמת ומודה על הטובה, בודאי שתגובתו המיידית היא אשר לפניו איש אשר הגן עליו (על המסתכל) ועל בני ביתו במסירת נפש ממש, ועד אשר נחתם בגופו אות וסימן תמידי למסירת נפש זו, אות המעיד ומעורר על הקשר שבין אדם לחברו ועד להעמיד עצמו בסכנה בשביל טובת חברו וסביבתו, ולא רק בחירוף נפש כי אם גם בחפץ לב. והעושה זה בפועל, הרי זה גופא הוכחה על מעלה יתירה אשר בו הניכרת גם בציון בגופו.
ואני תפילה, אשר בזכות המסירות נפש אשר הראה הוא וכמה וכמה מחבריו, יזכה ויזכו ונזכה כולנו יחד לקיום היעוד בקרוב: 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו' והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם'.
בברכה לבשורות טובות בכל האמור".
במכתב השני (אגרות קודש כרך כט יא) מציין הרבי, שזכות זו שמורה לפצועי צה"ל גם אחרי החלמתם, וזו לשון האיגרת:
"שלום וברכה!
הנני מאשר קבלת מכתבו, ושמחתי לכתבו על דבר הטבת בריאותו. ויהי רצון שתהיה רפואתו קרובה וגם שלימה, היינו כפשוטו, שיחזור לאיתנו ויהיה בריא ושלם לגמרי.
ומובן אשר לא יוגרע על ידי זה מהציון לשבח שניתן לו בעד הגנתו בחירוף נפש על עם הקודש בארץ הקודש, הגנה בגופו ממש, כוונתי לעניין בסגנון חכמינו ז"ל 'מיעוט חלבי ודמי' שנגרם על ידי הפצע וכו'. שזהו מסירות נפש בפועל, ולא רק ברצון ובכח. וזכות זו אשר הקריב מדמו להגנה, כנ"ל, על עם הקדוש בארץ הקודש, קיימת גם לאחרי החלמתו ורפואתו, ותעמוד לו כל ימי חייו בזה ובבא.
ואם בציון לשבח הניתן על ידי בשר ודם, אפילו כשמונח בקופסה, אין זה גורע מזכותו של מקבל הציון שהצטיין וזכה לאות זה, על אחת כמה וכמה בציון בבשרו ודמו של האדם, שבכגון זה נאמר 'בדמייך חיי', 'בדמייך חיי', שזכות זו קיימת ועומדת לעד, גם לאחרי הרפואה בשלמותה מבלי רושם בבשר הגשמי.
ויהי רצון שמתוך בריאות הנכונה, בריאות הגוף ובריאות הנפש גם יחד, יזכור ויספר נפלאות ה' ונסיו, ובמצב של שלום על פי המיועד 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד גו' והייתי לכם לאלוקים ואת תהיו לי לעם'.
בכבוד ובברכה".
ראש הישיבה הגדול, העתיד שלך לפניך
בספר "ורבים השיב מעוון" (ח"ב עמ' 166) מספר אהרן דב הלפרין מעשה שאירע במסגרת המפגש של הרבי מלובביץ' עם "מצויני הצבא" מנקודת מבט של אחד מן ה"מצוינים", וכך היה המעשה:
"את מ"ב הכרתי עוד בתקופת לימודיו בישיבה תיכונית, והיינו מיודדים. הוא מוכשר באופן יוצא מן הכלל. כבר אז הוא היה מעריץ של מאיר הר ציון מיחידה 101, והיה משוגע על הנושא הזה של 'כוחי ועוצם ידי'. לאחר שסיים את לימודיו בישיבה, נטש את הדת לגמרי, ועדיין היינו נפגשים מפעם לפעם בשירותו הצבאי. הוא שירת בסיירת במלחמת יום כיפור. הוא נלחם וכתוצאה מפציעה במלחמה נאלצו הרופאים לקטוע רח"ל את שתי רגליו מעל הברך. הוא אמנם זכה לעיטור גבורה, אבל אי אפשר לתאר את המשברים שעברו עליו באותה תקופה. הוא התבייש לצאת מפתח ביתו בכיסא גלגלים. בני משפחתו ניסו לשכנעו לצאת לפעילויות שונות, אך הוא סירב. יום אחד מצלצל אלי מ' ואומר לי: לא תאמין לאן אני נוסע. אמרו לי שיש ארגון בשם חב"ד שעושה כינוס לנכי צה"ל אצל הרבי, והציעו לי להצטרף. החלטתי לנסוע.
איני יודע איך אנשי חב"ד הגיעו אליו, אבל שמחתי לשמוע ממנו שהוא נוסע. אמרתי לו: תעשה לי טובה, מיד אחר כך תתקשר אלי ותספר לי מה היה. גם ההורים שלו ואשתו שמחו מאוד על החלטתו, ואף הציעו לו שלאחר מכן ייסע לטייל בעולם בתקווה להוציא אותו מהדיכאון.
לאחר שהוא חזר לארץ, סיפר לי מה היה אצל הרבי: כולנו התכנסנו בבית המדרש של הרבי, והרבי יצא לדבר אלינו. אני פחות או יותר הכנתי את עצמי לקראת הפגישה עם הרבי. מה אני כבר יכול להגיד לו? שיש לי ראש טוב? ניסיתי כל הזמן להסתכל עליו. רציתי לדעת דבר אחד - האם הרבי מזדהה עם הכאב שלי או לא? אני, מ"ב, גיבור השכונה, שחקן הכדורגל והכדורסל המוצלח ביותר. והיום - כולם מרחמים עלי. אין לי סיכוי להתפתח בחיים, אני אפס. אני אוכל את זה יום יום. האם הרבי מזדהה עם הכאב הזה?
במשך הזמן שהרבי דיבר, ניסיתי ליצור אתו קשר עין בציפייה לראות אם הוא מזדהה עם הכאב שלי. אני לא רוצה שירחמו עלי, אבל אני גם לא רוצה שמישהו יגיד לי דברי הטפה בלי להרגיש את הכאב שלי. באמצע השיחה הוא תלה בי כמה פעמים את עיני התכלת שלו, כאומר: אתה רוצה לראות מה יש לי בעיניים? קח אותם.
ראיתי שהוא לא מדבר מן השפה ולחוץ, אבל זה עדיין לא הספיק לי. החלטתי, אני נכד של אחד מגדולי ראשי הישיבות משנות דור, מותר לי לדרוש משהו יותר ממה שמותר לכולם. אמרתי לחסיד שהוביל אותי בכיסא הגלגלים, לקראת סוף השיחה: אני רוצה שתוביל אותי למקום שהרבי עובר בו בדרכו לצאת. בהתחלה הוא פחד לעשות זאת, אבל אני טיפוס עקשן. כשראיתי שהשיחה עומדת להסתיים, הזכרתי לו את זה שוב, והפעם ראיתי שהרבי מבחין בזה. החסיד נבהל וקפא על מקומו, אבל אני הפצרתי בו בתוקף עד שהוא נעתר לבקשתי והוביל אותי למקום שביקשתי. הרבי עקב אחרינו בשעה שהחסיד הוביל אותי.
כשהרבי סיים את הפגישה איתנו, התחיל ללכת לעבר היציאה. החב"דניק ההוא השאיר אותי לבד, ואז הרבי התקרב לעברי. הייתי שם היחיד על כיסא גלגלים, ואז זה קרה: כשהרבי עבר לידי, אמרתי לו: קוראים לי מ"ב, והרבי אמר בטון של קביעה: נכדו של ראש הישיבה זצ"ל. המשכתי ואמרתי לרבי: הייתי פעם תלמיד חכם, ועזבתי הכל. הרבי התכופף לעברי ושאל בהתעניינות עצומה: לפני זה או אחרי זה? הרבי לא הסביר מה זה 'זה', אבל היה ברור. הרבי בעדינותו לא רצה אפילו לומר את המילה 'פציעה' כדי שלא לגרום לי צער. עניתי לו באותו טון: לפני זה. ואז פרצתי פתאום בבכי. לא יודע למה. הרגשתי חרטה עצומה. למה באמת עשיתי את זה? אני יושב בכיסא גלגלים ורואה שמסביב עומדים כמה חסידים סביב הרבי וכולם מרגישים לא נעים, ואני בוכה ומסתכל עליו, אבל הרבי לא מתרגש מהבכי שלי. תשמע מה הוא עשה: הוא שם את ידו על ראשי, כאילו נשען עלי, ואמר לי: ראש הישיבה הגדול, העתיד שלך לפניך. אני לא עצמתי עין אף שנייה, כל הזמן הבטתי על הרבי, ואז היה משהו שזיעזע את נשמתי. הרבי התקדם עוד שתי פסיעות, ואז הסתובב אלי - והיו שם הרבה חב"דניקים, והוא הסתכל על כולם ועשה להם איזה תנועת עידוד בידו בשמחה עצומה, והתחיל איזה שיר, וכולם פרצו בשירה, והרבי הלך לחדרו.
מ"ב חזר משם לארץ אדם אחר לגמרי, הוא חולל מהפך עצום בחייו וחזר לשמירת תורה ומצוות במלואן. כיום הוא גר בחו"ל והוא מנהל שם מדרשה גדולה ללימודי היהדות, ותשמעו מה הוא אומר: אתם יודעים מה תפס אותי יותר מהכל? כשהרבי עמד מולי והניח את ידו על ראשי, זה כאילו עבר לי בשערות. הוא בכה אתי. הרגשתי שהוא עכשיו רק אתי, ואז הוא פתאום עשה תנועת עידוד בידו בכזאת שמחה. איכשהו נכנס לי בראש: אתה עוד לא אבוד, העתיד לפניך! אתה בלי רגליים, ואתה יכול להיות בשמחה".
ב. רבי שלמה קרליבך
צדיקי דורנו המחרפים את נפשם
סיפור מרגש נוסף מספר הרב שראל דוידוביץ' (ר' שלוימלה עמ' 124) אודות יחסו המיוחד של רבי שלמה קרליבך , "הרבי המרקד", לפצועי צה"ל, וכך הוא מספר:
"זכרונות ילדות מבקש אני להעלות מימות מלחמת ששת הימים. אותם ימים מלאו בתי החולים מפצועי המלחמה ונפגעיה, ואת הפצועים אשר יצאו מכלל סכנה נוהגים היו לשלוח להשלמת רפואתם לבתי ההבראה אשר ברחבי הארץ. בין שאר בתי ההבראה הללו נמנה גם בית החייל השוכן לחוף ימה של עיר מגוריי נתניה. ואנו, תושבי העיר, עולים היינו לרגל אל הבית, זה הביא מגדנות ומעדנים, זה הביא פרחים ובשמים, וזה הביא חיוכים וברכות.
יום אחד אמרה לי אמי: טול לך חבילה זו של ספרים, שים אותה על אופניך וסע אל בית החייל להביאם לבחורינו הפצועים, שיקראו בהם וישכחו מעט מכאביהם. באתי שמה ומצאתים כשהם מתווכחים זה עם זה, דתיים שבהם אומרים: יבוא ויזמר לפנינו, תשמענה אוזנינו ותחיינה נפשותינו, ורחוקים מן הדת אומרים: קצה נפשנו מן החרדים החושבים עצמם ליודעי האמת ומטיפים מוסר לכל אשר חושב שלא כמותם. נתווכחו אלו עם אלו, ולפי שלא באו לכלל הסכמה, נשאר הדבר כפי שהיה. ומשום שכבר הוזמן קרליבך לבוא, הרי בא, ראוהו החברים כשהוא בא מן החצר, נתלקטו להם כמה מן החילונים ואמרו, הבה נרד אליו להופעתו, וכיון שיתחיל מטיף לאמונה ולדת, מיד נעמוד כנגדו ונצווח כי גם לנו יש את האמת אשר אנו מאמינים בה, ואל לו לחשוב עצמו לגואלו של עולם. קיצורו של דבר ירדו החברים אל האולם, דתיים שבהם בפנים של אהדה וידידות, וחילונים שבהם כמי שהולכים לפגוש בר-פלוגתא.
נכנס קרליבך גם הוא, ברך את כולם בשלום ידידותי, הוציא את הגיטרה מן התיק, וקודם שפתח בזמרתו אמר: אחיי ורעיי, גיבורי החייל ומלומדי המלחמה, בכניסתי ראיתי כי בלוח המודעות אשר בשערי הבנין רשום שהרבי המרקד יופיע כאן, ובכן דעו לכם כי טעות היא, לא רבי אנוכי ולא חצי רבי, אין אני אלא רק חסיד נלהב, ברם הבדל אחד ביני לבין שאר חסידים, שדרכו של עולם שרבי אחד יש לו אלפי חסידים, ואילו אנכי חסיד אחד אשר יש לו אלפי רביים.
הגדילו החברים עיניהם והביטו בו כלא מבינים מה רוצה הוא לומר ולמה הוא מתכוון. אז הוסיף קרליבך ואמר: פצועי צה"ל הם הרביים שלי ואני החסיד שלהם. בכל הארץ אני מהלך ממחנה צבא למחנה צבא, מבית חולים לבית חולים ואין אני מבקש אלא לפגוש עוד אחד מאותם צדיקי דורנו המחרפים את נפשם באש ובתופת ומסכנים את חייהם למען עם ישראל. ואז הוא התחיל מהלך מחייל לחייל, חיבק ונישק לכל אחד ושאל לשלומו ושלום משפחתו ולכאבי פצעיו ולמשך החלמתו ואימתי יקום ממיטתו ולא היה עוזבו עד שלא ברכו אותו חייל שיזכה גם הוא החסיד להגיע לדרגה כזו של מסירות נפש למען הזולת.
כך היו הבחורים מגודלי הבלורית וגלוחי הזקן אשר חלקם לא טעמו טעם תורה ומצוות מימיהם, מוצאים עצמם מברכים את החסיד עטור הזקן והפאות הארוכות, והוא מבקש היה שיניחו ידיהם הקדושות, כדבריו, על ראשו, ויברכוהו כדרך שמברך הצדיק את חסידיו.
אמר דוידוביץ, לא עזב קרליבך את האולם, עד שלא נודע עוד מיהו בן קיבוץ ומיהו בן ישיבת הסדר. שרוח רוממה נתהלכה בין הבריות, והכל היו דבוקים זה לזה בדיבוק חברים ובאהבת אחים אשר אין להם שיעור ואין להם קץ".
חלק ג- הראשון לציון הגאון הרב עובדיה יוסף
ביקור פצועי מלחמת יום הכיפורים
בספר "נהלך ברג"ש" (עמ' 178) מספר ר' גדליה שרייבר , ששימש בין השאר כיושב ראש המועצה הדתית בירושלים, את הסיפור הבא:
"בתחילת דרכי במועצה הדתית, מיד עם קבלת הידיעה הנוראה על פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ועם גיוס המוני בני ישראל למלחמה קשה זו, התארגנו במועצה הדתית לסייע לצה"ל בכל התחומים הקשורים בדת, ואימצנו את חטיבת ירושלים. ניפקנו המוני סידורים, חומשים ותהלים, וכן הדפסנו אלפי מאמרים הקשורים עם מלחמת מצוה, ויחד עם הרב הצבאי בירושלים דאז, הדיין הרב שרמן שליט"א, יצאנו למוצבים בדרום וחילקנו אותם לחיילים בשטח לחזקם בחיזוק רוחני ותורני, ובנוסף הבאנו להם גם דברי מאכל ומשקה. ימים ספורים לאחר תחילת המלחמה לקחתי עמי את הרב עובדיה יוסף שליט"א, גאון הדור והדרו, על פי בקשתו, ויצאנו למחנות צה"ל בבקעה.
הרב עובדיה יוסף ביקר במוצבים, נפגש עם החיילים שקיבלו אותו בהתלהבות בלתי רגילה ובדמעות אושר ליוו אותו בכל ביקור וביקור בדברי תודה והוקרה. כמובן שהרב עובדיה יוסף שליט"א הלהיב אותם בדברי תורתו, חימם את לבבות כולם ונתן להם מוטיבציה אדירה להילחם למען עם ישראל, קדושת ישראל וארץ ישראל.
בכל מקום ומקום שביקרנו נתקבל הרב בהתלהבות אדירה על ידי המפקדים והחיילים שהעריכו והוקירו מאוד את מסירותו לעם ישראל ולצבא ישראל. לאחר שעות רבות בחום הכבד חזרנו לירושלים כשהרב מותש מעייפות.
כשהגענו לירושלים, אמרתי לרב שאנחנו עדיין לא מחזירים אותו הביתה לחיק משפחתו, אלא עלינו לעשות עוד מצוה גדולה, לבקר פצועים בבית החולים הדסה עין כרם, בעיקר במחלקה בה שוהים פצועים שרופים הנלחמים על חייהם. הרב הסכים מיד, ונסענו לבית החולים. מצאנו שם מאות חיילים פצועים קשה, שהובהלו בדחיפות במסוקים ואמבולנסים למחלקות השונות. הבאנו עמנו מהמועצה הדתית מאות ספרי תהלים, והרב חתם על כל ספר תהלים שנתן לחיילים הפצועים.
ביקורו של הרב במחלקות השונות כשמשפחות החיילים עומדות סביב ליקיריהם הפצועים, הביא התלהבות אדירה של הכרת הטוב לרב הראשי שבירך כל חייל ומשפחתו והבטיח להם שיתפלל עבורם עד שיתרפאו.
לאחר שעתיים רצופות כשסיימנו את הביקור, עברנו ליד חדר טיפול נמרץ, שם שכב פצוע קשה. היה זה נהג משאית שגויס למלחמה בגיל חמישים והמשאית שלו נפגעה מטיל שריסק את עיניו. הוא היה חבוש בתחבושות על עיניו כשחמישים איש מבני משפחתו צועקים וזועקים לשמים לרפואתו.
ביקשתי מהרב להיכנס לחדר, על מנת לחזק את המשפחה ולהתפלל לשלומו של הפצוע. הרב לקח ספר תהלים בחתימתו, דחף אותו מתחת לכרית של אותו פצוע, והתפלל יחד עם כל המשפחה לרפואתו. כל בני המשפחה בירכו את הרב על שהופיע כמלאך משמים לבשר להם שהפצוע יתרפא. בכך סיימנו את הביקור של יום שלם מתיש, אך מלא סיפוק מהצלחת המשימה הקדושה שהרב קיבל על עצמו. הבאתי את הרב לביתו, והרבנית מרגלית ע"ה הודתה לי מאוד על המאמץ הגדול הזה ועל מסירותו של הרב לחיילי צה"ל.
אני אישית עקבתי אחרי ההתפתחויות עם פצוע קשה זה, ומידי שבוע הייתי מצלצל למנהל בית החולים לשאול אותו על שלומו של הפצוע, והנה להפתעתי ולשמחתי הודיע מנהל בית החולים כי חל שיפור רב במצבו של הפצוע והוא כבר רואה משהו בשתי עיניו בניגוד לכל חוות הדעת של דרג הרופאים המקצועי. היה זה בלי ספק נס גדול מאוד שהרב היה שליח להביא לפצוע זה.
לאחר כארבעה חודשים, הודיע לי מנהל בית החולים כי הפצוע כבר עזב את בית חולים, וב"ה מתחיל לראות בשתי עיניו. הופעתי בפני הרב עובדיה יוסף שליט"א, ואמרתי לו שהוא הוכיח שהוא בעל מופת גדול. כמובן הרב לא קיבל את אמירתי זו, ואמר שאיננו איש מופת, אבל הוא איש שאוהב את הבריות ומתפלל עבורן, ובפרט כשמדובר על פצועי צה"ל.
אני אישית ראיתי בזה מופת ונס גדול, שאיש דגול וקדוש זה, הרב עובדיה יוסף שליט"א, מסוגל לעשות באהבתו את הבריות ומסירותו לכלל ישראל".
חלק ד הגאון הרב אשר וייס
להכיר את הבנים האלה ולהעריך אותם
בימים אלה, ימי מלחמת "חרבות ברזל", סיפר מורנו ורבנו הגאון הרב אשר וייס שליט"א , מגדולי הפוסקים בדורנו, ראש בית המדרש "דרכי תורה" ואב בית דין "דרכי הוראה", שכשהלך לבקר לוחם שנפצע קשה במלחמה, הפנה אליו שאלות קשות שגרמו לו לעמוד נפעם אל מול גדלות רוחו, וכה אמר:
"חייל ישראלי צעיר שאיבד את רגליו ואת זרועו הימנית ונשאר עם יד שמאל פצועה, בחור ישיבה, תלמיד חכם צעיר ונפלא, הלכתי לבקר אותו.
השאלה הראשונה שהוא שואל אותי: איפה אני מניח תפילין עכשיו, ביד ימין? אבל עכשיו זרועו הימנית נקטעה מתחת למרפק, האם זו יד כהה? האם צריך להניח תפילין על יד ימין שלי?
השאלה השניה: אני משתמש ביד שמאל כדי לאכול, אבל יש לי גם שימוש מסוים עם מה שנשאר מזרועי הימנית, האם אני צריך נטילת ידיים בימין שלי?
השאלה השלישית: אני מקווה שאקבל תותבת עד הזמן של חג סוכות - מה אני עושה עם הלולב והאתרוג? איך אני מחזיק אותם?
השאלה האחרונה העלתה לי דמעות בעיניים: כשאני הולך להביא את התותבות שלי, מתי אני מברך 'שהחיינו'? כשאני מקבל אותן או כשאני משתמש בהן? זה משהו שמעולם לא שאלו אותי. ובתותבת, כשהוא בירך שהחיינו, בכיתי.
הוא הביט בי, נבוך, ואמר: 'זה פחות מבגד חדש?'. אז אלו הצדיקים. אם הילד הצעיר הזה, חס ושלום, יהפוך לאפיקורס, מישהו יכול לשפוט אותו? האם למישהו יש זכות לשפוט אותו? ילד בן עשרים, נותר ללא רגליים וללא יד ימין ואלה השאלות שמטרידות אותו.
אני חושב שהקהילה שלנו לפחות צריכה להכיר את הבנים האלה ולהעריך אותם. זה לא אומר שאתם צריכים להיות כמוהם. אתם יכולים להישאר עם ההשקפה שלכם אבל חשוב לדעת שהקב"ה אוהב ילדים גם שם, לא רק כאן, ושהילדים של הקב"ה הם לא רק כאן אלא גם שם. חשוב שנכיר את הילדים האלה, נעריך אותם ונאמר 'תודה לכם' וגם נרגיש את האחריות, בלימוד שלכם, בהתלהבות שלהם, בחסד שלכם, באהבת ישראל שלכם".
כשהראיתי דברים אלה לרב נריה גוטל שליט"א , סיפר לי על דודו דידיה, שנפצע בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים וידו נקטעה 3 . והראה לי שבספר "מלחמת המגן והישועה" (עמ' 75) מובא סיפורו של דידיה גוטל תחת הכותרת "תפילין על זרוע גדומה", וכך כתוב שם:
"מעשה שהקפיא את דמם של הקוראים נכתב על דידיה גוטל, המשמש כמורה לצרפתית בירושלים והשייך ליחידת צנחנים במילואים אשר שיחררה את העיר העתיקה. דידיה הובל לבית החולים כשהוא פצוע קשה בידו השמאלית. כשהתעורר לאחר הניתוח הוברר לו שזרוע ידו השמאלית נקטעה, אולם דידיה לא איבד את קור רוחו. הוא היה אמיץ לא רק בשדה הקרב, אלא גם על מיטת חוליו.
דידיה מיהר לקרוא לרבו של המרכז הרפואי הרב יעקב רקובסקי. שאלה קשה הציג הפצוע לרב: על איזה יד עליו להניח מעתה תפילין? נדהמתי, סיפר אחר כך הרב יעקב רקובסקי, וכשיצאתי מחדרו פרצתי בבכי: ריבונו של עולם, אמרתי, ראה את עמך ישראל, את זרע הקודש שלך. ראה למה נתונות מחשבותיהם גם ברגעים אלה!
הוא אמר לדידיה שעליו להניח תפילין על גדם זרועו השמאלית ולברך שתי ברכות בשעת הנחת תפילין של ראש. דידיה היה מאושר. תפילין אני מניח על ידי השמאלית, בידי הימנית הרי אני כותב, ואם כן לא חסר לי מאומה...
בסוף השבוע באו לבקרו פרופסור אנדריי נהר משטרסבורג ורעייתו ד"ר רנה נהר. כשעתיים חיכו הללו ליד מיטתו של הצנחן הפצוע. 'דידיה מסתובב בין החולים' - הסבירו האחיות - 'הוא מנחם את הפצועים קשה ומעודד את כל צוות בית החולים'.
טרם הורדו התחבושות מגדם ידו, מיהר דידיה אל הכותל המערבי. לראשו חבש כובע צבאי ואילו על גופו היתה עדיין פיג'מת החולים של בית החולים 'הדסה'. אולם דידיה היה מאושר, הוא בא להניח תפילין ולהתפלל תפילת שחרית ראשונה ליד הכותל המערבי, שבמלחמה עליו הוא נפגע".
חתימה
בחתימת הדברים, אזכיר את דמותו של בן משפחתנו יונתן אהרן גרינבלט הי"ד , שלאחר חודשים ארוכים שבהם נלחם בעוז ובגבורה באויב המר, נפצע פציעה קשה והמשיך להילחם על חייו במשך שבוע ימים. בשבוע זה היתה לנו הזכות לבקר מספר פעמים במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים "סורוקה", ובכל פעם שנכנסנו לשם הרגשנו שאנו נכנסים לקודש הקדשים של האומה. יחד אתנו בכניסה לטיפול נמרץ עמדו משפחותיהם היקרות של שאר הפצועים, דתיים ושאינם דתיים, בני עדות שונות ובני דעות שונות, וכולם יחד, באהבת חינם מופלאה, התפללו כל אחד על משפחת חברו, כאשר כל משפחה מחזקת, תומכת ומעודדת את סובביה - הרגשנו בחוש את אחדות העם בתפארתה.
ההתייחדות עם משפחות הפצועים, נסכה בכולם כוחות של אמונה, גבורה, וגאוה על הזכות להיות שייכים לעם המופלא שלנו. ברצוני לפנות לפצועי צה"ל ולמשפחותיהם היקרות, שחייהם התהפכו ברגע אחד, ולומר: אנחנו אוהבים אתכם, מצדיעים לכם, ואיננו מפסיקים להתפלל לרפואתכם ולהחלמתכם המהירה. בכל כאב שאתם כואבים, אתם מבטאים את המשך מלחמתכם למען עם ישראל. אין מילים בפינו להודות לכם על המחיר שאתם משלמים יום יום שעה שעה למען כולנו. ולאחר כל זאת, אודה מאוד לכל מי שיוכל להאיר את עיני בסיפורים או במקורות נוספים הנוגעים לסוגיה חשובה זו.
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
איך עושים קידוש?
מתנות בחינם
סודה של ברכה
איך ללמוד אמונה?
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך מתחברים לקב"ה דרך התורה?
מי יושב במקום שלי?
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
