תשובת הגבורה | הרב אברהם וסרמן | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
מלחמת "חרבות הברזל"

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
הושענא רבה

4 דק' קריאה

לקראת יום כיפור עסקנו בחשבון נפש. השנה שמעתי דרשות מרבנים במחנה הדתי־לאומי כשהם מאשימים את עצמנו בנטילת חלק בפילוג שהיה כאן. עוד הם טוענים, בשם אהבת ישראל, שאל לנו לבוא בדרישה לפיטורי מי שכשלו באותו יום מר ונמהר, ובשנים שקדמו לו, וגרמו למצב העלוב והאומלל של הצבא באותה עת. שמעתי, והתכווצתי בכאב. להלן אסביר מדוע, אבל נדרשת הקדמה קצרה.
במשך שנים רבות הדת נתפסה כמדכאת, ויש לכך בסיס, בייחוד כשקוראים את ספרי המוסר העוסקים ביראת העונש כמו קב הישר או ראשית חכמה ועוד. יראת השמיים של הדורות הקודמים נשענה הרבה על הפחד מהעונש בעולם הזה ובעולם הבא.
בעולם הנוצרי, שינק מהיהדות, התבססה תפיסת היראה הזאת ונוסף לה גם הייאוש מהעולם הזה. לכן, השבח והתהילה בנצרות ממוקדים בעני המסכן תוך דחייה ובוז לעשיר הנהנה מעולמו, כפי שניסחו: נקל לגמל לעבור בנקב המחט מבוא עשיר אל מלכות הא־לוהים.
קרל מרקס ראה את הכומר המטיף לעני המסכן על התועלת שבמצבו בעולם הזה כדי לזכות לחיי העולם הבא בתור שליחו הערמומי של בעל ההון המנצל את הפועל. לכן הגדיר את הדת "אופיום להמונים", לסמם אותם כדי שלא ירצו להתיר את כבלי השעבוד הכלכלי של העשירים המנצלים. אחריו בא הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה שהתקומם נגד מה שכינה "מוסר עבדים", אשר מדכא את הרצון החופשי, העוצמה והיכולת. תופעת ההתחלנות מתוך הרצון לחיי חופש והנאה בעולם הזה הלכה וגברה בעולם הנוצרי, ובהמשך חלחלה לתוכנו. השפעתם של אלה על הצעירים שעלו ארצה בראשית המאה, בעזרת כמה סופרים עבריים (ובראשם ברנר וברדיצ'בסקי), הייתה עצומה, ואלה דרשו חיים חופשיים ממגבלות המוסר הדתי.
כבר במאמר הראשון שפרסם, "הדור", יצא הראי"ה נגד הרושם המדכא שהתורה בלבושה הנוכחי עושה על הדור הצעיר שמחפש חיים של דעה ורגש, ואינו מקבל יראת שמיים של הפחדות ועונשים. בחיבורו "למהלך האידיאות" הסביר את מקור הכישלון העולמי שגם אנו מושפעים ממנו. בימים שבהם הופיעה הדת הנוצרית, השואבת מן היהדות, היינו כבר במצב גלותי תחת השלטון הרומי. מכיוון שבשלב הזה של היהדות השפענו על העולם רק לימודי חובות, מוסר וצדק, הרי שאלה מעיקים, "וחובות אין העולם חפץ לקבל".
אבל כשיגיע זמן ההשפעה שלנו על העולם באופן האידיאלי, ייראה לעין כול "שדרכי החיים של העונג האמיתי אנחנו משפיעים בעולם, את אושר החיים הנותן לו את ערכו, אשר מבלעדו הוא שלול כל ערך" (אורות ישראל, ה, טו).

לעסוק בחיזוק הרצונות
אין בכל זה להמעיט במאומה מהדרישה לענווה, חמלה, הכנעה וכל המידות הטובות המרסנות את החלקים הרעים בקרבנו. אלא שאם עוסקים רק באלה ולא בחיים, בשמחה, בגבורה ובאומץ, במידות המחזקות את הרצון – נופלים ל"מוסר עבדים". כלומר, רכרוכיות, ובנדון שאנו עוסקים בו – רפיון מלהגן על האמת. רבי יעקב ברבי אשר פתח את ספרו טור אורח חיים בדבריו של יהודה בן תימא "הווי עז כנמר". הוא מדגיש כי מידת העזות נדרשת כדי להתמודד מול כוחות המנסים לבטל אותנו מעבודת ה' ומצוותיו. דיבורים על חשבון נפש אודות חלקנו בפילוג – לדעתי אין לנו חלק בכך, אך גם אם כן – אינם אלא החלשה. אין ליפול למכשול האשמה העצמית במקום שבו עלינו לעמוד איתן מול מתנגדינו.
עוד בזמנו של הראי"ה היו מי שטענו כלפי תל אביב כי היא ריקה מקדושה. אך הוא ענה בטקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת הגדול, כשנתיים בלבד לאחר הקמתה, כי "כאן היישוב החדש מודיע כלפי כל המלעיזים – יש לנו חלק באלוקי ישראל" (לשלשה באלול, מה). בחנוכת בית הכנסת, כעשרים שנה לאחר מכן, הדגיש (מאמרי הראי"ה, עמ' 247) כי גם בשנים אלה התפללו בתל אביב אלפי יהודים בבתי כנסת קטנים. יתרה מזו, הוא הגדיר את בניית העיר עצמה כ"הכנה לגילוי המדרגה הגדולה של רוחניות הצפונה בגאולת ישראל", ולכן העיכוב לא הדאיג את העולם הרבני המופקד על פיתוח הקדושה וטיפוחה. חשוב לציין כי בית הכנסת שנבנה במרכז תל אביב בלט למרחקים בגודלו והדרו ליד בתיה הקטנים של העיר באותה עת.
כשיש מי שלוחמים נגד הנכחת היהדות ברחובה של עיר באלימות ובשנאה, ורוצים לרוקן את רחובותיה של העיר העברית הראשונה מיהדות – האם יש להיכנע לבריונות ולספר לעצמנו שאיפוק הוא כוח?
האם בשם אחדות מזויפת שתכליתה ריקון המדינה היהודית מיהדותה – עלינו לוותר ולסגת מחפירות חיינו? האם אנו אשמים, או אשמים במקצת, כשקבוצה אלימה ומלאת שנאה מתנפלת על כל היקר והקדוש, כולל התפרעות בתוך בתי הכנסת? כשם שלעיתים עלינו להתחזק במידת העדינות והרוך, הרי שלא פחות מזה אנו נדרשים להתאזר בגבורה ולצאת למאבק נחוש.

לסלק את מכבי האורות
הראי"ה התבטא על התנועה החילונית־חלוצית במילים אלה: "אנו קרואים למלחמה, בתחילה להציל ולהגן, ואחר כך להתגבר עד כדי הצדק להריע גם כן תרועת ניצחון של כבישה ולכידה" (אגרות הראי"ה, תקמא). הוא עצמו אמר "הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק. אינם קובלים על הכפירה, אלא מוסיפים אמונה". אין סתירה בדבריו. לא קובלים, אבל נלחמים, לא קובלים אבל מוסיפים. כך נהג במאבקיו המתמידים נגד חילול שבת במשחקי כדורגל, במסחר, בתחבורה הציבורית ובעבודות החקלאיות. הייתה זו תחילת המאבק על הפרהסיא היהודית, הנמשכת והולכת עד היום.
אכן, מעט אור דוחה הרבה מן החושך, אבל אם יש מי שמכבה את האור צריך לסלקו, גם אם יש בידיו מעשים טובים אחרים. לכן הראי"ה פעל אישית נגד כוחות שליליים, למרות שעסקו בתחיית האומה. ביחד עם עמיתו הרב יעקב מאיר הוא דרש מהקק"ל לפטר כל פקיד שיחלל שבת ויגיע לצפות במשחק כדורגל, גם אם הוא עוסק בגאולת אדמות בתפקידו בקק"ל. את פנייתם חתמו: "בתקוותנו שדברינו אלה יגיעו למטרתם וסוף כל סוף ישובו בנים לשמור את חוקי תורתנו הקדושה באהבה, והיו לברכה ולכבוד ולתפארה בישראל ובארץ ישראל". הנה דוגמה אחת מני רבות שבה גם לוחמים בחושך וגם שואפים להוסיף אור.
לכן, בה בעת ובמקביל לפעולות אדירות של הוספת אור, יש לנקוט בעוז גם כלפי מי שהביאו עלינו את אחד האסונות הגדולים בדורות האחרונים בשמחת תורה שעברה. אלה חייבים לתת את הדין על מחדליהם, ו"אין מרחמין בדין". יהיו זכויות העבר שלהם אשר יהיו, הרי "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו", גם אם זהו מחדל ולא זדון.
בספרו אורות התשובה (סוף פרק ט) מסביר הראי"ה את הסכנה שבמהלך התשובה הפוגע גם ב"רצון של הטוב ועוז החיים הטהורים", לכן לאחר עשרת ימי תשובה שבהם אנו מחלישים את הרצון המתפרץ למחוזות שליליים, בא חג הסוכות המלא שמחת קודש, לחזק את העוז בנפש האדם, שיוכל להתמודד עם כוחות שליליים בגבורה. בסיומו ובשיאו של חג זה אנו חובטים את הערבות, שהן סמל לרשעים, אשר בימי החג קירבנו את החלקים הטובים בהם למצוות ארבעת המינים. אך יש גם ללחום נגד החלקים הרעים בהם, שמאל דוחה וימין מקרבת. מכאן נכנסים לשמחת תורה, הנוסכת בנו עוז ואורה.
מתוך העיתון 'בשבע'

הושענא רבה

מלחמת "חרבות הברזל"