ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- ויחי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
את הפסוק "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (בראשית מז, כח) מפרש המשך חכמה, כי "יש אדם שחי לעצמו" - חיים נכונים חיים טובים, אבל הערך של החיים שלו פועל על עצמו בלבד - "וגם זה טוב. ויש שחי לבני ביתו, ויש שחי לעירו, ויש שחי לכל העולם ועל זה נאמר "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה). ויעקב אבינו לא בעירו לבד היה חי, ולא בארץ גושן לבד, אלא בכל ארץ מצרים, היינו שפסק הרעב ממצרים שברך לפרעה שיעלה היאור בשבילו". זאת אומרת, שזכותו של יעקב גדולה מאוד ומתפשטת על כל מצרים, וכשיעקב מת חזר הרעב. "וזה שאמרו "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (בראשית נ, יא) ולא לגושן בלבד, שחזר הרעב למקומו אחר פטירתו" - כלומר כל מצרים מתאבלת, כי כל מצרים הרגישו את טובו של יעקב שבזכותו פסק הרעב, ועכשיו לאחר פטירתו חזר הרעב, ולכן כל מצרים מתאבלים.
"ולכן רבינו הקדוש" – רבי, מחבר המשנה – "קריא נפשיה וחיא יהודה שבע עשרה שנים בציפורי" (בראשית רבה פרשה צו, ח). כלומר, כמו שיעקב אבינו חי שבע עשרה שנה בארץ מצרים "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" (בראשית מז, כח). לרבי יש קצת דמיון ליעקב אבינו.
השפעת רבי על כל ארץ ישראל
בפעמים הקודמות הרחבנו את הדיבור על זה. רבי אמר שהוא זכה לחיות שבע עשרה שנה בציפורי. מסביר המשך חכמה שהוא היה עניו, היינו שהקטין כבודו שאינו חי רק בציפורי – כלומר רבי אמר על עצמו שיש לו זכויות רק על ציפורי, אבל האמת שבזכותו זכו גם מעבר לציפורי. המדרש (בראשית רבה שם) מספר שרבי היה חולה והיו לו כאבי שיניים שלוש עשרה שנים. "וכל אותן שלוש עשרה שנה לא מתה חיה בארץ ישראל ולא הפילה אשה עוברה בארץ ישראל". בסוף י"ג שנה כעס רבינו על ר' חייא, הקפיד על ר' חייא. נכנס אליהו הנביא אצל רבינו בדמותו של רבי חייא, ונתן ידו על השיניים שלו והוא הבריא. למחרת מגיע רבי חייא והוא שואל את רבי איך הוא מרגיש, והוא אומר לו מאתמול ששמת את היד שלך על פניי אני מרגיש טוב ועברו הכאבים. אז רבי חייא הגיב: "אוי לכן חיות שבארץ ישראל, אוי לכן עוברות שבארץ ישראל" – אוי ואבוי, עכשיו שאין לרבי כאבים, הצרות יחזרו, כי הכאב של רבי היה במקום כל הצרות. כשלרבי כואב והוא מתפלל זה משפיע על כל ישראל. זה היה מאוד מיוחד, כי בעבר היו הרבה נשים מתות בלידתן כי לא ידעו איך בדיוק לטפל בהן. רבי חייא הודה ואמר לרבי שלא הוא היה אצלו אתמול. הבין רבי שזה היה אליהו הנביא בדמותו של רבי חייא, וכנראה שהוא בא לרמז לו שיתפייס עם רבי חייא ולא יקפיד עליו.
חסרון הצדיק לכל הארץ
אנחנו רואים דוגמה לאדם אחד שבזכותו כולם זוכים. בזכות רבי והכאבים שלו, זכו כל אנשי ארץ ישראל. וכך מדייק המשך חכמה על יעקב אבינו "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" להגיד לנו שיעקב פעל על כל ארץ מצרים, בזכותו ארץ מצרים זכתה. וזה מה שאמרו "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" (בראשית נ, יא).
המשך חכמה אומר גם שידוע שגם קבר צדיק מכפר. מצאנו שירמיהו הלך אל קברי אבות, וקבר משה מכפר על עוון פעור כמאמרם בסוטה (יד.). וזה שאמרו "אֵבֶל כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם" כשהגיעו לגורן האטד, כי ראו כמה מצרים מצטערים שיעקב לא נקבר במצרים, ואילו היה נקבר במצרים, זו הייתה זכות למצרים. אבל יעקב רצה להיקבר בארץ כנען. ללמדנו שיש צדיקים שהם צדיק יסוד עולם, ומכפרים לא רק על עצמם אלא על כולם.
גם בספר 'חסד לאברהם' של הסבא של החיד"א, שהיה הרב של חברון, אומר על הפסוק: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית כג, ב), שהיה מספיק שנכתוב 'קרית ארבע', וכולם יודעים שזה בארץ כנען, למה צריכים לכתוב 'היא חברון בארץ כנען'. אלא לומר לך שהזכות של שרה הייתה לכל ארץ כנען, וכשהיא מתה, כל הארץ חסרה עכשיו את הזכויות של שרה.
'ויקרבו ימי ישראל' – שלמות ימי יעקב
הזוהר (בראשית רכ"א ע"ב) אומר: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה... וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת" (בראשית מז, כח–כט). אמר רבי חייא: כתוב 'ויחי יעקב' כלומר כשכתוב 'ויחי' אז כתוב על יעקב, ועל ישראל כתוב: "ויקרבו ימי ישראל למות". שואל הזוהר: הרי היה אולי צריך להגיד להפך - ישראל זו מדרגה יותר גבוהה, אז את הכינוי של החיים היה צריך לכאורה לכתוב על ישראל? מדקדק הזוהר: אמר רבי יוסי: זה בדווקא שצריך לומר כאן ישראל. שואל הזוהר: למה לא כתוב 'ויקרב יום ישראל למות', מה הכוונה 'ימי ישראל', וכי לאורך כמה ימים אדם מת? אדם מת ביום אחד, בשעה אחת, ברגע אחד! אלא כך הכוונה, כשהקב"ה רוצה להשיב אליו את רוח האדם, אז כל הימים שאדם חי בעולם הזה באים לפניו, נפקדים ונכנסים בחשבון, וכשקרבו הימים לבוא לפניו בחשבון מת האדם, והקב"ה משיב את רוח האדם אליו. יש זכאי - מי שהימים שלו מלאים תוכן, מלאים בקדושה, מלאים במצוות, מלאים בכל השלמויות שיכולות להיות. "אשרי חלקו של האדם שימיו קרבו לפני המלך בלי בושה, ואף יום אחד מהם אינו נדחה לחוץ", הימים מתקרבים ולא מתביישים לבוא. כך היה בחיי יעקב, חיי ישראל, כל הימים לא מתביישים, אם חלילה בימים האלה היו קלקולים, עבירות, הם היו מתביישים להתקרב לפני ריבונו של עולם. אבל אצל יעקב "ויקרבו ימי ישראל למות" - הימים קרבו לפני המלך בלי בושה. "ואוי להם לרשעים שלא כתוב בהם קריבה, כי איך יקרבו ימיו לפני המלך? בשעה שכל ימיו בחטאי עולם? ומשום זה אינם קרבים לפני המלך, ואינם נפקדים לפניו ולא ייזכרו למעלה אלא הם כלים מאליהם". לכן כאן כתוב "ויקרבו ימי ישראל" כלומר מכיוון שכל הימים שלו היו בשלמות, "ודאי שקרבו בלי בושה, בשלמות, בשמחה שלמה, ומשום זה 'ימי ישראל'".
המדרגה של ישראל, שכל הימים שלו היו בשלמות. הרי אנחנו יודעים שהאבות נקראו מרכבה, שכל ימיהם היו ימים של עבודת ה', ימים של הופעת ריבונו של עולם בעולם. ואם תאמר שגם על יעקב נאמר "איש תם", זה אומר שמעלתו גדולה, אכן יש מדרגות, גם יעקב שהוא איש תם, זו מדרגה גבוהה, אבל ישראל מדרגה יותר עליונה.
מדוע התקצרו ימי האדם ביחס לדורות הראשונים?
אור החיים על הפרשה שואל: איך בשנים הראשונות של העולם, בדורות הראשונים, אנשים חיו מאות שנים, תשע מאות שנה, שמונה מאות שנה, ואחר כך התקצרו השנים, והיום אנחנו חיים שבעים או שמונים שנה, זה הממוצע. מסביר אור החיים, משל למלך שחילק לכל בני המדינה שלו יהלומים שיטפלו בהם, ינקו את כל הפסולת שיש בהם, ויצחצחו אותם ויעשו אותם יהלומים יפים ומושלמים, ונתן להם הרבה זמן. הימים שחיו הדורות הראשונים היו בסביבות שלוש מאות אלף – ימים רבים, היום שבעים שנה, זה עשרים וחמש אלף ימים, בערך. זאת אומרת, המלך נתן להם יהלומים רבים כדי שהם יטפלו בהם ויעשו אותם יהלומים מבריקים וטובים, והשכר היה שמי שיצחצח את היהלומים ויפאר אותם ליהלומים יקרים, יזכה ביהלומים האלה. המטרה הייתה לפתח את העולם, והם התעצלו ונחלשו, כיוון שהוא נתן להם כל כך הרבה יהלומים, וזה לקח להם הרבה זמן. וכעבור הזמן המרובה הזה, התברר שהאנשים לא טיפלו ביהלומים והשאירו את היהלומים כמו שהם. ראה המלך שהם התרשלו וכעס עליהם ואיבד אותם, בנמשל הביא להם את המבול. ואז אמר ניתן להם פחות יהלומים, שהזמן שצריכים להחזיר את היהלומים, יהיה יותר קרוב, וכך הם יוכלו לעשות את המלאכה. זה גרם לאנשים להיות יותר ערניים ולטפל ביהלומים.
מספר היהלומים, הם ימי האדם. כל יום אפשר לטפל ביהלום אחד. יש בנשמת האדם חלקים חלקים. כל יום יש לאדם תפקיד לצחצח חלק אחד מהנשמה, ואם אדם עושה את הדבר הזה ומצחצח את החלק הזה בנשמה של אותו היום, אז בלילה בזמן השינה, החלק הזה עולה למעלה. חסד עשה הקב"ה, שהחלק הזה כבר יהיה שמור ואי אפשר לפגוע בו. ואם חס וחלילה החלק הזה של הנשמה של אותו היום לא טופל כמו שצריך, והוא עולה בצורה לא שלמה ולא מתוקנת, עשה הקב"ה חסד עם האדם שהוא יכול לשוב בתשובה ולתקן באיזו מידה את החלק הזה, אף על פי שכבר עבר היום שלו. כך עד שמגיע הזמן. וזה 'ויקרבו ימי ישראל למות'. בפסוק הזה, מרגישים שמסתיימת העבודה, כבר עברו עוד ימים ועוד ימים, ונשארו רק ימים מועטים לעבודה הזאת של הטיפול בניצוצות של הנשמה של כל יום ויום, והאדם חש את הדבר הזה כביכול.
כל יום והתיקון המיוחד לו
זאת אומרת, בכל יום ויום, יש לאדם את התפקיד המיוחד שלו, ואדם צריך לשים לב לזה. המקובלים מוסיפים עוד, שלכל שעה יש את המהות שלה והיא לא חוזרת. אם לא ניצלו את השעה הזאת, אחר כך קשה מאוד לתקן את מה שהיה. יום ראשון בשבוע הזה, זה לא אותו יום ראשון שבשבוע הבא, אף על פי שזה יום ראשון, ויש משהו משותף, אבל בכל זאת הם שונים. וכן כל שעה ושעה, אז אדם צריך להיות עירני לעשות היטב את חשבון הנפש.
חומש בראשית – להיות שותפים בבריאה
סיימנו את ספר בראשית. ספר בראשית בעיקרו המפגש עם האבות, בחינה של דרך ארץ קדמה לתורה. זה היסוד. אף על פי ששואל רבי יצחק, שהיה צריך להתחיל את התורה ב'החודש הזה לכם' ששם מתחילות המצוות ולמה התחיל את התורה ב'בראשית' - ללמד שארץ ישראל נתונה לעם ישראל, אבל כל פרשת בראשית שזו פרשת הבריאה, אלו הכול הוראות. לא סיפור היסטורי בעלמא לספר לנו איך היה סדר ההשתלשלות של בריאת העולם, אלא לספר לנו את בריאת העולם, כדי לדעת שאדם צריך ללכת בדרכי ה', וכמו שהקב"ה בורא צריך גם האדם להיות בורא. אמנם אנחנו יכולים לברוא רק יש מיש, אבל צריך ללכת בדרכי ה', והקב"ה ברא יש מאין, אז מה הבחינה של בריאת יש מאין אצל האדם? כאשר אדם מקיים את התורה והמצוות "וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג) - ועשיתם אתם - אתם עושים בזה את עצמכם (ע"פ מדרש רבה ויקרא פרשה לה, ז). כמו שנאמר: "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה). וחז"ל מסבירים שאברהם אבינו היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים. הם עשו נפשות! זאת אומרת הם יצרו, כאילו קודם בלי ההתקרבות הזו לקודש, הייתה חסרה להם מציאות. יש להם מציאות מגושמת אבל זו לא מציאות, ואדם על ידי שהוא עושה את רצון ה' ומקיים את מצוות ה', הוא עושה את עצמו, בורא את עצמו, הוא נברא כאילו מחדש, ואם הוא משפיע על אחרים אז הוא כאילו בורא אחרים. בפסוק כתוב "בֹּרַאֲךָ יַעֲקֹב" (ישעיהו מג, א), כאילו ליעקב יש לו בחינה של בורא. בזה שיעקב מקיים את העולם, מעמיד את ישראל, בונה את האומה הישראלית למדרגת הקודש.
אברהם אבינו – הופעת שם ה' במציאות
עשרה דורות מאדם ועד נח ואחר כך קרה המבול. מסביר המהר"ל (דרך חיים פרק חמישי) שדורות הראשונים, היו אנשים מאוד גדולים, גדולים בשנים, גדולים פיזית - ענקים, ואף על פי כן הם נפלו עד כדי כך שהייתה צריכה להיות גזרה של מבול, של ביטול העולם. למה? כי הצד הרוחני שלהם היה מאוד גבוה ומנותק מהצד הגשמי שלהם. יש באדם צלם, יש באדם דמות, ויש באדם גוף. עשרה דורות הראשונים היו מאוד גבוהים ולא רוממו את הצדדים הנמוכים והממשיים. היה נתק בין הרוחניות שלהם ובין המציאות הממשית, והמציאות הממשית הייתה מקולקלת ומעוותת, ולא היה אפשר שתתקיים יותר. מנח והלאה יש איזה תיקון מסוים. מקודם לא היו מצוות, הייתה מצווה אחת ואדם הראשון לא קיים אותה, ונח כבר מקבל שבע מצוות בני נח, יש שלב קצת יותר גבוה. אבל עדיין אין את החיבור הממשי לחיים. עדיין הרוח גבוהה מופשטת ולא מחוברת למציאות. עד שבא אברהם אבינו וקיבל את המצווה של מילה שמבטאת את עניינו של אברהם אבינו, שהוא קידש את החיים, שהוא המשיך את הרוחניות הגדולה אל המציאות הממשית, ראשו בשמיים אבל מגיע גם לארץ ומרומם את כל החיים בפועל.
זה היה תהליך של התפתחות העולם. תהליך של השתלשלות עד שהעולם הגיע למצב כזה שיצא ממנו אברהם אבינו שהוא הכיר את בוראו וחיבר את הרוח הגדולה אל המציאות. זה תהליך של התקדמות. ובזכות אברהם אבינו, העולם קיים. "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) אל תקרי בהבראם אלא באברהם. העולם התקדם עד שהגיע למצב שיצא ממנו אדם כזה שהוא מכיר את בוראו ושהוא נותן קיום לכל העולם. "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה" (שיר השירים ח, ח). זה אברהם אבינו שאיחה את העולם, הוא חיבר את כל העולם. איך הוא חיבר את כל העולם - הוא קרא בשם ה', הכיר בה' אחד וגילה שיש ריבונו של עולם אחד. מקודם העולם כולו היו עובדי אלילים, ואברהם גילה שיש ריבונו של עולם אחד, ואם ריבונו של עולם אחד אז גם העולם אחד. אז אחות כמי שמאחה ומחבר את הקרעים. היה מקודם פיזור, בא אברהם אבינו קורא בשם ה' אלוקינו ה' אחד, והוא מופיע את אחדות ה' בעולם, ומאחד את כל העולם. עדיין זה לא מתגלה בכל השלמות. אבל זו התחלה שאליה חותר העולם עד שיגיע למצב הזה, שכל העולם קורא בשם ה' אחד. עם ישראל יביא את העולם למדרגה הזאת.
חומש בראשית – הבסיס של המידות הטובות
האבות מלמדים אותנו מידות טובות, טבע טוב. אברהם חסד, אברהם מלמד זכויות על הבריות. ואחר כך יצחק, ואחר כך יעקב. שלושת האבות מלמדים אותנו את המידות הטובות. גם האמהות מלמדות את המידות הטובות. דרך ארץ קדמה לתורה, זה הבסיס, קודם דרך ארץ.
התורה היא כמו גשם: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי" (דברים לב, ב). לקחי זה התורה, יערוף כמטר לקחי, הגשם הוא יורד על כל העצים גם על העצים שנושאים פירות טובים וגם על העצים שמגדלים פירות מורעלים. הגשם יורד על הכול. אז אם מישהו לא תיקן את המידות שלו ויורדת עליו התורה, אז התורה נעשית לו סם מוות. חייבים להיות בעלי מידות טובות. אם אדם לומד את התורה שלא מתוך מידות טובות, עם גאווה, עם תאוות, אז התורה לא פועלת עליו לטובה. התורה יכולה לפעול לטובה אם אדם רוצה שהתורה תשפיע עליו ותתקן אותו, אז התורה משפיעה, אז התורה היא רפואה. "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל:). התורה יכולה לסלק את היצר הרע. אבל אם לאדם יש מידות רעות, והוא לא רוצה את השפעת התורה, הוא רוצה ללמוד תורה מסיבות אחרות, רוצה כבוד, יש לו קלקולים, אז אם הוא לומד תורה, התורה נעשית לו סם המוות, לא סם חיים. התורה כמו גשם יורדת ומגדלת, וצריכים לטעת עצים טובים כדי שהגשם ישפיע עליהם לגדול לטובה. לכן לפני שאנחנו לומדים את המצוות של התורה, באה התורה ומלמדת אותנו על האבות, איך היו האבות. התורה מלמדת אותנו שהבסיס אלו הן המידות הטובות, להיות ישרים, להיות אמיתיים.
חומש בראשית – ללמוד להיות ישרים
כדי להבין איך היו האבות, ומה זה ישרים, נתבונן שוב בדברי הנצי"ב בהקדמתו לספר בראשית:
"זה הספר שנקרא ספר בראשית נקרא בפי הנביאים ספר הישר. כך לומדת הגמרא במסכת עבודה זרה (כה.) משני פסוקים, מהפסוק ביהושע: "הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל־סֵפֶר הַיָּשָׁר" (יהושע י, יג). וגם בספר שמואל (ב, א, יח) כתוב: "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר". ומפרש רבי יוחנן, זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר "תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים" (במדבר כג, י).
"יש להבין למה קרא בלעם את אבותינו בשם ישרים בייחוד, ולא צדיקים או חסידים וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר בייחוד בכינוי ישרים?"
מסביר הנצי"ב את ההבדל בין ישר וצדיק: "ישר זה להצדיק דין הקב"ה, בחורבן בית שני שהיה 'דור עיקש ופתלתול' ופירשנו, שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, מפני שנאת חינם שבליבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר ואינו סובל צדיקים כאלה, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמומיות אף על גב שהוא לשם שמיים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ" – לכאורה אם אדם עושה לשם שמיים, הוא חושב שזה מה שצריך לעשות, הוא בטוח שזה מה שצריך לעשות, לפגוע במי שלא הולך בדרכו, ולדחות את האנשים האחרים הטועים, ולא לתת להם את מקומם, מה הבעיה בזה?!
הרבה מחלוקות נובעות מחוסר ישרות ופרשנות שלילית
מה פירוש דברי חז"ל שבית שני נחרב בגלל שנאת חינם? הרי הרבה פעמים זה לא שנאת חינם, אלא זו שנאה בצדק! אנשים שנאו את אלה שחושבים שהם אנשים רעים ומקולקלים, צדוקים אפיקורסים או רפורמים או קרוב לרפורמים. הם לא בסדר, אז הם עושים איתם מלחמה כדי שהם לא ישפיעו. מה אפשר לעשות אחרת? זה מה שהם צריכים לעשות לפי התורה! למה זה נקרא שנאת חינם? הרי זו שנאה מתוך כוונות לשם שמיים! אלא שאם הם טועים, כלומר הם מתכוונים לשם שמיים והם טועים, אז בעצם זו שנאת חינם. כך אני חושב שההסבר. אם האדם שונא אדם אחד שלא בצדק, חושב שהוא אדם רע, ואתה שונא אותו, אתה מפרש שהוא אדם רע ואתה שונא אותו בצדק לפי דעתך, אבל בעצם הוא לא אדם רע כמו שאתה חושב, הוא אדם שהוא חושב אחרת ממך, אבל הוא לא אדם רע, ואתה שונא אותו סתם שלא בצדק, כי אתה לא מפרש אותו נכון – זו שנאת חינם. יש כאן בעיה קשה מאוד. איך מתמודדים עם זה שאדם חושב לשם שמיים, וכל מה שהוא עושה כוונתו לשם שמיים אבל עושה מעשים לא נכונים. איך נמנעים מטעויות כאלו? בשביל זה צריך להיות עם מידות טובות, צריך להיות ישר ולא עקום. אדם ישר מתבונן ויודע שאם מישהו חושב אחרת, זה לא אומר שהוא רע. אולי האדם הזה חושב שלפי דעתו הוא צודק, למה אתה מפרש שהוא רע? תקשיב לו, תכיר אותו, תתבונן בדבריו, אל תפרש אותו כמו שאתה חושב.
כל המחלוקות השליליות בעולם נובעות מזה שאדם מפרש את מחשבתו של השני ולא שואל אותו אם לזה הוא התכוון. הוא מפרש שהשני התכוון לרע ולכן הוא פוגע בו, ואז השני מחזיר לו, ואז זה מתפתח ומתפתח, ובסוף יש מזה מחלוקת גדולה מאוד. זה התחיל מזה שאדם אחד פירש את השני לא נכון. במקום לבוא לשאול אותו למה דעתך כזאת, הדעה הזאת היא לא נכונה על פי התורה! למה אתה חושב כך? תשמע אותו, תראה מאיזו נקודת מוצא הוא יוצא, ויכול להיות שיתברר לך שכוונתו לשם שמיים והוא מחפש ממש את הטוב ביותר, רק שהוא מפרש את הדרך הנכונה באופן אחר. אתה יכול לחלוק עליו, אתה יכול להגיד אני חושב אחרת, בסדר. אבל אתה מבין שבעצם הוא גם מתכוון לשם שמיים, וגם יש בדרך שלו צדדים נכונים.
האחר חושב שצריך לקרב, ובדרך כזאת של ויתורים הוא יצליח לקרב את האנשים ולהחזיר אותם בתשובה, נגיד שבהתחלה לא ידרוש מהם את הדרישות הגדולות, אז הוא מחפש את כל הקולות כדי לקרב אחרים אבל הכול מתוך תורה לשם שמיים, הוא רוצה שכולם בסוף יקיימו את כל המצוות בשלמות. אתה יכול לחלוק ולהגיד - זו לא הדרך. המטרה לא מקדשת את האמצעים, או הסברים אחרים, אתה יכול להגיד שלפי דעתך זה מזיק, זה מרחיק, הקרובים מתחילים לזלזל. אתה מקרב רחוקים ומרחיק קרובים, צריכים לשקול זה לעומת זה. אתה חושב שיותר חשוב להדגיש את זה. הוא חושב אחרת. אבל שניכם חושבים לשם שמיים. הוא אדם ישר הוא אדם כנה, הוא מחפש. אפשר ללכת גם לצד השני. אתה רואה אנשים שמתנהגים בצורה קיצונית מאוד, אתה לא יכול לסבול את הקיצונים האלה שהם מתנהגים בצורה כזאת, אם אתה תדבר איתם, תשמע אותם את מחשבתם - זה יראה לך אחרת. אתה לא חייב לקבל את דעתם, אבל תבין שכוונתם היא טובה, לדעתך יש משהו נכון בדרכם אבל זה לא מכריע. יש מחלוקות. בכל הדורות כולם היו מחלוקות, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, הם חלוקים זה מזה, וממש בדעות שונות לחלוטין, אבל חיים בשלום. כשלא חיים בשלום מתחלל שם שמיים.
המחלוקת עם רבי יונתן אייבשיץ' פגעה בכבוד התורה
היו מחלוקות רבות במשך הדורות. היו מחלוקות מפרות, מחלוקות נפלאות, מחלוקות לשם שמיים, ומפעם לפעם היו מחלוקות שנכנסו בהן גם כנראה צדדים אישיים, מחלוקת שמבזים אחד את השני בצורה חריפה מאוד, כמו שמספרים שהייתה המחלוקת עם רבי יונתן אייבשיץ. הייתה מחלוקת קשה מאוד שהרבה גדולי תורה נסחפו למחלוקת הזאת, כאשר שומעים מי הם גדולי התורה שהיו במחלוקת הזאת, אנו מצטערים מאוד, כי אנחנו לומדים את תורתם, ולמה הם עשו את זה?! אומרים שבגלל המחלוקת הזאת ירד כבוד התורה מטה מטה. הם חשבו שלר' יונתן אייבשיץ יש נגיעות של שבתאי צבי, וזה לא היה נכון. אומנם הוא עשה קמעות, אבל רבים עשו קמעות, הוא היה עוסק גם בפנימיות, היום תורתו נלמדת בכל המקומות ואין על זה מחלוקת, אבל בשעתו זה היה איום ונורא. מחלוקת צריכה להיות בישרות. אם אתה בא ומדבר עם רבי יונתן אייבשיץ והוא אומר לך: מה שאתם אומרים עלי זה לא נכון, אתם מפרשים אותי לא נכון! החולקים שחלקו עליו התכוונו לשם שמים, ואני יודע שהרצי"ה, לא רצה לקרוא את הספר של מישהו שהיה במחלוקת הזאת, אף על פי שרבים קוראים אותו, בגלל שהייתה כזו מחלוקת נוראה.
על זה הנצי"ב מדבר. צריך להיות ישרים כאברהם אבינו. הוא מרחיב את הדיבור על אברהם אבינו שמלמד זכות על אנשי סדום. איך אפשר ללמד זכות על אנשי סדום! אנשים רעים שהתורה אומרת עליהם 'רעים וחטאים מאוד'. אבל הוא מבין שהקב"ה ברא אותם והם בריותיו של הקב"ה. אז אולי אפשר שבכל זאת לרחם עליהם, אולי יהיה מזה תיקון, אולי יש שם צדיקים שבסופו של דבר יוכלו לתקן. חז"ל אומרים על הפסוק "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע" (תהילים מה, ח), אפשר לפרש את הפסוק הזה, אתה אוהב צדק ואתה שונא רשע, ולכן אתה שונא את הרשעים. באים חז"ל ומפרשים שאהבת צדק הכוונה שאהבת לצדק את בריותיי ותשנא רשע - ותשנא להרשיעם. ממש הפוך ממה שהיה אפשר לפרש את הפסוק בפשט. הפסוק הזה נאמר על אברהם אבינו. זו ישרות, זו בריאות.
לפעמים המחלוקת באה מקנאה, אם המידות לא מתוקנות. מישהו מצליח מאוד, אז מקנאים בו מאוד, הוא מצליח ומוצאים אצלו דבר שהוא לא בשלימות, ועושים מזה כאילו זה העיקר, מעצימים את הקלקול, ומאיפה זה מתחיל - מקנאה. אחר כך זה כבר נהייה 'לשם שמיים', כמובן, כי הוא לא בסדר. צריך מאוד לעבוד על המידות לא לקנא, לא להתגאות. לחיות בענווה, ולפרגן לאנשים, ואז אפשר להביא את השלום.
מעשה אבות סימן לבנים - בסוף תופיע האחדות
מעשה אבות סימן לבנים. הרמב"ן מרחיב בזה את הדיבור, ואנחנו יכולים להסתכל באופן כללי על המהלך של הפרשיות - מעשה אבות סימן לבנים.
בכל הדורות בעם ישראל היו מפעם לפעם מחלוקות קשות מאוד בין חלקים של עם ישראל. זה מתחיל מהשבטים. ועוד מקודם היו מחלוקות. מחלוקת קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, חלק לא בחריפות רבה, אבל אצל השבטים זה בצורה ממש מזעזעת, וזה סימן לבנים. ככה זה קורה בהמשך הדורות. הזכרנו עכשיו את שנאת חינם בימי בית שני שבגלל זה חרב הבית. וזה קרה אחר כך פעמים נוספות.
גם עכשיו אנחנו נמצאים במצב כזה של גילוי של מחלוקות בין חלקי הציבור. גם בתוך הציבור הדתי, גם בין הציבור הדתי לציבור הרחוק משמירת תורה ומצוות. אולי אפילו המחלוקות היום החריפו באופן מיוחד. אני לא זוכר דבר כזה, אולי בזמן אלטלנה, אז היה בפועל דבר מאוד מזעזע שהורגים זה את זה. אבל סוג כזה של מחלוקת שהתפרצה עכשיו בין חלקי הציבור, מחלוקת מאוד כואבת, זה משהו מאוד חריף. אני חושב שזה תהליך של הבראה, כל עוד שהדברים לא מתגלים, אז הם לא מטופלים, עכשיו שכאילו הכול יוצא החוצה, קיצונים מצד זה וקיצונים מצד זה, ורואים את הצדדים השונים, ובאמת הפערים גדולים מאוד, נאלצים וחייבים לדבר זה עם זה. הקב"ה מכריח אותנו במלחמה בימים האלה להילחם ביחד כתף אל כתף, שלמרות הפערים, אנחנו מוכרחים להיות מאוחדים. וזה לטובה.
כך מסתיימות אצלנו הפרשיות האחרונות. הייתה מחלוקת מאוד קשה, ובסוף ברוך ה' חזרו השבטים לחיות יחד בשלום - והאלוקים חשבה לטובה. זו שיטה אלוקית, שלפעמים אנחנו פוגשים דברים איומים ונוראים, ובעינינו זה ממש איום ונורא, והאלוקים חשבה לטובה. כך צריכים להסתכל על המחלוקות והמריבות, בסופו של דבר יצא מזה דבר טוב. איך בדיוק - כשזה יקרה אנחנו נדע, על כל פנים זה הסדר, לזה אנחנו כמובן מתכוונים.
אחדות וגאולה
נסיים בדברי המדרש (בראשית רבה פרשה צח, ב):
"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ... והִקָּבְצוּ" (בראשית מט, א-ב). רבנן אמרי: ציווה אותם על המחלוקת. אמר להם: תהון כולכם אסיפה אחת, הדא הוא דכתיב "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו" (יחזקאל לז, לט). חברו כתיב, נעשו בני ישראל אגודה אחת - התקינו עצמן לגאולה מה כתיב אחריו "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שם פס' כב).
ביאורים ל'שמע ישראל' – ישראל סבא, וכלל ישראל
מדרש שני (בראשית רבה פרשה צח, ג):
"בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו, אמר להם: שמעו אל ישראל שבשמים, שמא יש בכם מחלוקת על הקב"ה".
יעקב רצה להגיד להם מה יקרה באחרית הימים ולא הצליח, והוא חושש שמא יש ביניהם מחלוקת כלפי שמיא, והם אומרים לו: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הם אומרים ליעקב, אבא שלנו, ישראל, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בלבנו מחלוקת, אלא "ה' אלוקינו ה' אחד". שמע את זה יעקב ואמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
מתגלים כאן שני דברים. דבר אחד, שכל השבטים מאמינים והם קוראים בשם ה'. והמדרש אומר שכל מה שאנחנו אומרים כל הדורות, שמע ישראל, אנחנו מדברים אל יעקב אבינו, ואומרים שמע ישראל הסבא, ה' אלוקינו ה' אחד. זה ביאור אחד של המדרש.
המהר"ל מסביר שאנחנו אומרים 'שמע ישראל' כי קבלת עול מלכות, זו קבלה של צבור, ולא מספיק להגיד 'ה' אלוקינו ה' אחד', כי זו לא קבלה פרטית שאני עושה אותך מלך. מלכות היא על כלל, לכן אנחנו כצבור אומרים 'שמע ישראל' - כלל ישראל ביחד, אנחנו כולנו מקבלים עלינו עול מלכות שמיים. ה' אלוקינו הוא שלנו של עם ישראל, וה' אלוקינו שהוא שלנו הוא ה' אחד.
שני הדברים הולכים ביחד. אם עם ישראל מאוחד אז הקריאה בשם ה', היא קריאה בשם ה' אחד. וכשעם ישראל לא מאוחד אין קריאה בשם ה' אחד. ולכן הגאולה תלויה באחדות, כשישראל מאוחדים אז מגיעה הגאולה, ועניינה של הגאולה להביא את הקריאה שה' אלוקינו ה' אחד.
"מעשה אבות סימן לבנים", שנזכה במהרה שגאולתנו זאת שאנחנו נמצאים בה, תלך ותתקדם ותשתלם, עד שכולנו נקרא בשם ה' אלוקינו ה' אחד, וכל העולם יקרא בשם ה' אלוקינו ה' אחד.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
