קדושת א"י וירושלים | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל

6 דק' קריאה

בימים אלו שחבלי ארצינו ביהודה ושומרון בסכנה והגולן בסכנה וגם על ירושלים ידו גורל, מן הראוי לעסוק במעלת א"י, בקדושתה ובקדושת ירושלים. כאשר אנו עוסקים בכך הרי אנו נאחזים במהות של א"י ובירושלים של מעלה, נקשרים אליהן מתוך כך ומגבירים את אחיזתנו בהן גם בפועל.

א"י היא ארץ שיש בה קדושה וירושלים יש בה קדושה יתרה. אמרו חז"ל (משנה מסכת כלים): עשר קדושות הן: א"י מקודשת מכל הארצות, בתי ערי חומה מקודשות מהם, ירושלים מקודשת מכל א"י, וקדש הקדשים - בו המדרגה העליונה של קדושה.

קדושה זו מציאות
צריך לדעת שקדושה זו מציאות ממשית. אין זו רק הגדרה הלכתית שמחיבת הנהגה מסוימת, שלא לפגוע בקדושה, אלא זו ממש מציאות בפועל. גם אם אין אנו משיגים אותה בחושים שלנו, גם אם אין אנו יכולים לראות בעינינו את ההבדל בין קודש לחול, ואין אפשרות לחוש את ההבדל בחוש המישוש ולא בכל חוש אחר מחמשת החושים שלנו - אין זה אומר דבר. גם את זרם החשמל העובר באויר ואת תנועות הקול העוברות באויר אין אנו יכולים לזהות בחושינו, ובכל זאת הם קיימים וממשיים ויש להם כח פעולה חזק יותר מלכוחות שאנו יכולים להבחין בהם בחושים שלנו.

וכך היא הקדושה. היא מציאות ממשית רוחנית, מציאות גדולה ומשמעותית, בעצם היא עיקר המציאות, היא שורש המציאות, והכל נמשך ממנה.
אביא שתי דוגמאות שבהן ההלכה מגדירה את הקדושה כדבר מציאותי ממשי. הגמרא במכות אומרת: מי שחורש בשור פסולי המוקדשים לוקה משום כלאים. השור הזה קדושה וחולין מעורבין בו והרי זה כחורש בשור קדוש ושור חול וזה כלאים, לאמר: הקדושה משנה את המין כאילו הוא מין אחר ממש.
והגמרא בתמורה אומרת: אין לוקין על לאו שאין בו מעשה מלבד שלושה- נשבע מימר ומקלל, שלוקין אע"פ שאין בו מעשה. א"ר יוחנן: לא תתני מימר משום שבדבורו עשה מעשה. שעושה מחולין קדשים. והפיכת חול לקודש נחשבת מעשה.

קדושת המקום
אכן כאמור קדושה היא המציאות, היא המקור של הכל. אמרו חכמים אבן שתיה שבקודש הקדשים נקראת בשם זה שממנה הושתת העולם. כלומר היא הגרעין הראשוני של העולם וממנה התפשט העולם כולו לכל צדדיו. והרמב"ן בהקדמתו לתורה אומר ששלמה היה חכם מכל אדם וידע שעיקר שורשו של העולם מא"י, "מציון מכלל יופי אלקים הופיע" - מציון נשתכלל העולם כולו, והיה שלמה יודע איזהו גיד שהוא הולך לכוש ונטע עליו פלפלין. כי אכן הכל מקורו בקודש. ודבר מיוחד היה בבית המקדש במקום קודש הקדשים, שהארון שבו היו הלוחות עמד בנס. הוא לא תפס מקום. "מקום הארון אינו מן המדה": רוחב קודש הקדשים היה במקדש עשרים אמה, והיו עשר אמות נמדדות מכל צד של הארון אע"פ שהארון בעצמו היה אמה וחצי ברוחבו ואמתיים וחצי בארכו בכל זאת מכל צד של הארון היו עשר אמות. וכל קודש הקדשים כולו היה עשרים על עשרים. נס זה מראה שאכן כאן ההתחלה של בריאת המקום וכאן הגבול בין האין סוף לבין הסוף, בין לפני הבריאה שאז לא היה כלל מקום בעולם ולא זמן, לבין מצב הבריאה. ותחילת הבריאה הוא מקום קודש הקדשים, שם המצב הגבולי בין למעלה מהמקום ובין המקום.

קדושת הזמן
כשם שיש קדושת מקום יש קדושת זמן. שבת היא ראשית הכל. זה הזמן המקודש ביותר "תחילה למקראי קודש". גם הזמן הוא בריאה וגם בריאה זו יש לה שורש והתחלה והשורש של מציאות הזמנים זה הזמנים המקודשים, ושורש הכל הוא יום השבת המקודש ביותר, לעתיד לבוא יהיה יום שכולו שבת. וגם לפני הכל אפשר לומר שהראשית זו השבת. לפני בריאת הימים, לפני היום הראשון שנאמר בו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", מה היה? מדוע נאמר "ויהי ערב", הרי כל עוד שלא היה אור היה ערב אחד ארוך, לילה מתמשך. ואכן שואלים זאת, ואומרים שלפני הערב הראשון היתה התנוצצות של אור ומיד חשך והתחיל הערב הראשון. מהו האור הזה שקדם? מה קדם ליום הראשון מששת ימי המעשה של הבריאה? זו היתה השבת, שהיתה לפני הבריאה ותהיה אחר הבריאה, והבריאה של הזמן נמשכת ממנה. גם כאן השורש של הזמן הוא הזמן המקודש. והשבת היא לא סוף שבוע, אלא דוקא מרכזו ועיקרו ולכן שלושה ימים לפני שבת נקראים "מקמי שבתא", ושלושה ימים אחרי שבת נקראים "בתר שבתא". נפקא מינה להבדלה שאפשר לעשות עד סוף היום השלישי, וכן שאסור להכנס בספינה שלושה ימים לפני שבת, שאז כבר מוטלת החובה להתכונן לשבת ולדאוג שלא לבוא לידי חלול שבת. כל השפע בעולם נמשך משבת לשאר הימים. כך אמרו חכמים.

קדושת האדם
וכשם שיש קדושה בזמן ובמקום, כך יש קדושה בנבראים. ישראל קדושים. בזכותם העולם קיים, בזכות אברהם העולם קיים. ואמרו חכמים: ישראל קדמו לעולם, ישראל עלו במחשבה תחילה, נשמת ישראל חצובה מתחת לכסא הכבוד. כלומר תחילת בריאת הנבראים, הנקודה הראשונה של הבריאה היא נשמתם של ישראל, ומהנקודה הראשונית הזו הכל נמשך ולפיכך הכל תלוי במעשיהם של ישראל. גם על בית המקדש נאמר שקדם לעולם, שעלה במחשבה תחילה, שנאמר: "כסא כבוד מקום מראשון מקום מקדשינו"(ירמיה יז). וגם על ישראל נאמר שהם ראשית: "קודש ישראל לד' ראשית תבואתו"(ירמיה ב). ונאמר "זכור עדתך קנית קדם" - שקדמו לעולם. ואומר המדרש (בראשית רבה פרשה א'): מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר.

נמצאנו מסכמים: קדושה זו מציאות ממשית, ויותר מכך - היא המציאות היותר קבועה ומוחלטת, היא הראשית והשורש של כל המציאות כולה. על כן בית המקדש ממנו הושתת העולם הוא מקור מציאות בריאת המקום. השבת היא היסוד של בריאת הזמנים. וישראל הם השורש של כל האדם וכל הנבראים.

קדושת א"י
קדושתה של א"י אינה מתחילה מימות יהושע, אלא מאז בריאת העולם. הכוזרי אומר שעליה נאבקו קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו. ולכן יעקב אבינו בקש להקבר בא"י וכן יוסף. ולקדושה הזו הבסיסית יש נפקא מינה להלכה. "ישועות מלכו" אומר שלענין כלאים וערלה א"י מקודשת תמיד ואינה תלויה בקדושת הכיבוש של יהושע כשאר מצות התלויות בארץ, אלא בשם שלה, שהוא ארץ ישראל. וכן נפקא מינה שגם לאחר שבטלה קדושה ראשונה עדין נשאר שם א"י עליה לענינים שאינם תלויים בגדולי קרקע. כגון קדוש החודש ועבור השנה שאינו אלא בא"י, וכגון סמיכת חכמים שאינה אלא בא"י. לאמר: לא"י קדושה עצמית שאינה תלויה בקדושה שנקנתה ע"י כבוש או חזקה.

קדושת המצוות בכבוש יהושע
ועוד קדושה נוספת יש לא"י: מאז נכנסו אליה ישראל בכבוש יהושע נתקדשה א"י בקדושת המצוות, שיש בה מצוות מיוחדות התלויות בארץ: תרומות ומעשרות, חלה, שביעית ויובל. גם כאן יש לדייק בלשון, ולדעת שהמצוות תלויות בארץ , כלומר: מחמת שהארץ קדושה לכן יש בה מצוות מיוחדות שאמנם תלויות בכבוש הארץ. אבל הארץ מקודשת מעצמה ולכן יש בה מצוות מיוחדות. ולא המצוות הם שמקדשות את הארץ ובלעדיהן אין קדושה ח"ו. אלא הארץ מקודשת ולכן נתנו בה מצוות מיוחדות.

ולאחר חרבן הבית בטלה קדושה ראשונה. ובבית שני נתקדשה קדושה שניה בכל המקומות שנתישבו בבית שני. וקדושה זו קדשה לעתיד לבוא לפי דעת הרמב"ם.

קדושת ירושלים לעולם
ירושלים יש לה קדושה מיוחדת, שקדושה ראשונה של ירושלים קדשה לעתיד לבוא לדעת הרמב"ם ולעולם לא בטלה, ולכן אסור להכנס היום לבית המקדש אף שחרב, כל עוד אי אפשר להטהר. קדושת ירושלים היא קדושת השכינה ולכן לא בטלה לעולם.

קדושת א"י הנמשכת מקדושת המקדש
קדושת ירושלים היא קדושה שמתפשטת במדה מסוימת על כל א"י, כלומר לכל א"י יש קדושה ששיכת לקדושת המקדש. וזה ביאור המשנה: "עשר קדושות הן א"י מקודשת מכל הארצות, שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם " - ולמה לא נאמר שא"י מקודשת מכל הארצות שיש בה מצות תרומות ומעשרות, וחלה ושביעית ויובל? אלא מפני שמדובר כאן על קדושת א"י הקשורה למקדש. שממנה מביאים עומר ושתי הלחם למקדש.

עבר הירדן
ישועות מלכו סובר, שעבר הירדן הוא חלק מא"י וראיה שהיובל נהג בה. "חזון יחזקאל" מביא ראיות נוספות: א. ערים מוקפות נתקדשו גם בעבר הירדן. ערי מקלט שנוהגות דוקא בא"י יש גם בעבר הירדן. ב. גדולי עבר הירדן חייבין בתרומות ומעשרות מהתורה. ג. כאשר אמר הקב"ה למשה: "שא נא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך" הראה לו את א"י וגם את מזרחה של א"י. שכתוב "ויראהו ד' את כל הארץ את הגלעד ". ד. שבט לוי לא קבל נחלה בעבר הירדן ואילו בשאר כבושין בחו"ל זוכה כשאר השבטים.
אמנם יש חילוק שבצד המערבי יש קדושת שכינה, מה שאין כן בעבר הירדן המזרחי.

סוריה
הגולן הוא בגדר עבר הירדן חבל מנשה. ומעבר לו לצד צפון וגם מזרח הוא השטח הנקרא סוריה, שיש לו גדר של כבוש יחיד, והרמב"ם בהלכות תרומות כתב: "הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען, כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב אינם כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוץ לארץ לכל דבר, אלא יצאו מכלל חו"ל ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו".

ומהר"י קורקוס כתב, שיש לסוריה מקדושת ארץ ישראל לענין הדר בה, ולענין הכל מעלין לא"י כיון שהיא מהארץ שנתנה לאברהם אבינו. וכן כתב כפתור ופרח לדעת הרמב"ם. אך לגבי המצות התלויות בארץ אינה כא"י, והמצוות בה מדרבנן.
הרמב"ם פסק בהלכות שבת: "הלוקח בית בא"י מן הנכרי מותר לומר לנכרי לכתוב שטר בשבת משום ישוב א"י. וכן הלוקח מהם בית בסוריא שסוריא כא"י לדבר זה".

שיעורים נוספים