ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- מטות
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- מסעי
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
סיימנו את ספר במדבר. במובן מסוים סיימנו את התורה, כיוון שספר דברים הוא ספר משנה תורה. ספר בראשית הוא ספר הישר, ספר האבות, הקב"ה מופיע בבריאתו את העולם, הקב"ה מופיע בטבע, והאבות עבדו את הקב"ה מתוך ראייה את ריבונו של עולם בתוך המציאות. האבות קיימו את כל התורה כולה מתוכם, לא מתוך צו עליון אלוקי, אלא מתוך כליותיהם שלימדו אותם תורה. מתוך כל איבריהם, מתוך הטהרה והזיכוך הפנימי שלהם, טיהרו את מידותיהם והגיעו למידות מתוקנות. הם זכו להשיג את ההבנה מה הדבר הנכון לעשות, מה הדבר האמיתי, מה הדבר המקרב אל ריבונו של עולם, ועבדו את הקב"ה בטבעם. בספר שמות - ריבונו של עולם מתגלה מעל הטבע. הקב"ה מתגלה בניסים ונפלאות שעשה במצרים ועל ים סוף, ואחר כך הקב"ה מדבר אל בני ישראל וכל ישראל שומעים את ריבונו של עולם. זאת הייתה המדרגה הגדולה ביותר, מדרגה חד פעמית בכל הדורות, שישראל זוכים להופעה אלוקית היותר עליונה, לשמוע את דבר ה'. הקב"ה מופיע אחר כך במשכן, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח). ספר ויקרא הוא ספר העבודה. כלומר, ספר שמות זה ספר הופעת ה' עלינו, התורה מופיעה דבר ה', אנחנו המקבלים. ואילו בספר ויקרא אנחנו פונים לריבונו של עולם, אנחנו מקריבים קורבנות, אנחנו עובדים את ה', ספר עבודת ה'. אלו שני אופנים שמחברים אותנו לריבונו של עולם. אופן אחד שהוא מתגלה אלינו, והאופן השני הוא שאנחנו פונים אליו. ספר במדבר - אחרי שקיבלנו את התורה ואנחנו מחוברים לדבר ה', אנחנו יוצאים אל הדרך, להגיע אל המטרה, אל ארץ ישראל.
המורכבות של דור המדבר
שני צדדים יש לדור המדבר. מצד אחד, דור המדבר היה דור דעה, דור שפגש את הקב"ה בצורה הכי גדולה שיכולה להיות - בניסים של יציאת מצרים, במתן תורה, וגם בהשראת השכינה היומיומית כשישראל רואים את עמוד הענן ועמוד האש. ישראל מקבלים מן יום יום מן השמיים. נוכחות גלויה של ריבונו של עולם, מעל הטבע, מעל המציאות. דור המדבר היה דור גדול, ובמשך ארבעים שנה הוא הלך, התפתח, התקדם, ועלה במעלות הקודש. אך מצד שני, רבי עקיבא אומר שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא. רבי עקיבא גם אומר שלעדת קורח אין חלק לעולם הבא, וכן עשרת השבטים שגלו אין להם חלק לעולם הבא (משנה סנהדרין י ג). על זה שואלת הגמרא (סנהדרין קי ב), מה קרה לרבי עקיבא שהוא 'שבקיה חסידותיה'? רבי עקיבא תמיד מלמד זכות, הוא רואה תמיד את הדברים החיוביים, והנה פה רבי עקיבא מלמד חובה על דור המדבר, על עדת קרח, על עשרת השבטים! מתי ראינו שרבי עקיבא מלמד זכות? רבי עקיבא אומר (שם) שלבני הרשעים יש חלק לעולם הבא. הוא חולק על הדעה שאומרת שאין להם חלק לעולם הבא. רבי עקיבא תמיד מלמד זכויות על עם ישראל. רבי עקיבא הוא איש שרואה בעין טובה. אבל מי שמואס בארץ ישראל, אי אפשר ללמד עליו זכות. ארץ ישראל היא שלב לעולם הבא, היא מעין עולם הבא, ואם דור המדבר ודור המרגלים לא רוצים את ארץ ישראל אז אין להם חלק לעולם הבא. אותו הדבר גם עשרת השבטים. עשרת השבטים גלו למקום אחר והם אמרו שזה מקום לא פחות טוב מארץ ישראל. הם טשטשו את ההבדל בין ארץ ישראל לארץ אחרת, הם הסתכלו על החיצוניות. אז מי שאין לו את ההכרה בערכה של ארץ ישראל, אין לו חלק לעולם הבא. אלו דברים איומים ונוראים שעליהם אי אפשר ללמד זכות.
עדת קורח
יסוד ההופעה של דבר ה' הוא דרך משה רבינו, כך הקב"ה רוצה. זה לא שוויון, זה לא "כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז ג). יש מדרגות. טשטוש המדרגות, זה החטא של קין, שחשב שמגיע לו כמו להבל. אחר כך החטא הזה מופיע אצל עדת קורח, שמשווים בין כולם. אך לא כולם שווים, יש מדרגות בתוך עם ישראל, יש את עם ישראל ויש את הגויים. דרך המינות היא שכולם אותו הדבר, זו דרך שבה כולם שווים, ואין ייחודיות לעם ישראל, זאת שיטתם של עדת קורח. אך כך אי אפשר, כך העולם לא יכול להתקיים. הם קיבלו את העונש הכי איום ונורא, הכי מוזר, שלא היה דוגמתו בעולם. עליהם רבי עקיבא לא יכול ללמד זכות. רבי עקיבא תמיד מלמד זכות אבל כאן רבי עקיבא לא יכול ללמד זכות.
ההסתכלות הכפולה על דור המדבר ועל דורנו
אז מבחינה מסוימת, דור המדבר הוא דור נפלא, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב ב), ומצד שני, הם דור המרגלים. אפשר להסתכל על ספר במדבר כספר עם התמודדויות ונפילות רבות, ואפשר להסתכל על ספר במדבר באופן אחר לגמרי, שעם ישראל הולך ובונה את כוחותיו. אומנם הוא גם נכשל, אבל לומד מן הניסיון ונהיה טוב יותר, נכשל ומתקדם ומגיע לשיא שהוא כבר יכול להיכנס לארץ ישראל. על כל דבר אפשר להסתכל בשני מבטים, ואפשר להסתכל גם על המצב שלנו באותו אופן. יש כאלה שמסתכלים על המצב, על הקשיים, עוד מלחמות וכדומה, ואפשר להסתכל על הדור שהוא דור הגאולה, דור שהולך ובונה את ארץ ישראל, דור שהולך ומתקרב לתורה תחת כנפי השכינה, וכל הזמן הוא בתהליך. התהליך הזה הוא תהליך ארוך שיש בו התמודדויות ומורכבויות, יש ירידות ויש עליות, אבל צריך להסתכל במבט הגדול. יש כאן תהליך של עם ישראל שהולך ונבנה בארץ ישראל, עם שחוזר אל עצמו, הולך בדרך גאולתו, הכול תלוי במבט שאדם מסתכל. המבט האמוני, האמיתי, זה המבט החיובי שרואים את ריבונו של עולם מיטיב ומכוון את העולם כל הזמן לטובה ולברכה.
פרשת הנדרים - כוח הדיבור ופעולתו במציאות
אדם שנודר חייב לקיים את נדרו, "כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל ג). אומרים בחסידות, שכל מה שאדם מוציא מפיו - פועל. לדיבור יש כוח מציאותי. מעשים הם מציאותיים. אדם יוצר חפץ, אז החפץ עשוי, רואים את זה בעיניים. אך אם אדם מדבר, אנחנו לא רואים שיצא מזה משהו מעשי מציאותי. הדיבור הוא דבר רוחני. לכאורה נראה לנו שזה לא יוצר שום דבר, אבל באמת כוח הדיבור הוא כוח שפועל. "ְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" מה שיוצא מפיו זה פועל, אמנם באופן רוחני, אבל הרוחניות חזקה יותר מהגשמיות. בהמשך זה יופיע במציאות בפועל, אבל המציאות הגשמית הוא פחותה מאשר המציאות הרוחנית.
דיבור זהיר ושקול
עוד אמרו, "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (שם), ש'אדם לא יעשה דבריו חולין' (ספרי שם). לא שדבריו תמיד יהיו דברי קודש, אלא שהדיבור שלו יהיה דיבור זהיר, שישקול כל דבר לפני שהוא מדבר ולא ידבר דברים לא ראויים. 'לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה' (אבות א יז), יש מפרשים שהפשט הוא שעדיף לשתוק, הכי טוב זה שאדם לא ידבר, 'מילה בסלע שתיקה בתרי' (מגילה יח א). אבל הרב אומר (עולת ראיה ב פרקי אבות), שאם אדם שותק ולא אומר דברי תורה זה לא טוב, כמו שאסור לדבר דברים של חול כך צריך לדבר דברים של קודש, והדיבור פועל גם לחיוב, אך חלילה הוא פועל גם להפך. הגמרא (מ"ק יח א) מספרת על שמואל שבא לבקר את אחיו שישב שבעה, והוא גידל ציפורניים. אז שמואל אמר לו, לא צריך לגדל ציפורניים. ואז אחיו ענה לו, אילו היה גם לך אירוע כזה, היית גוזר את הציפורניים?! הוי "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י ה) ושמואל נהיה גם הוא אבל. זה פועל גם לצד החיובי. הגמרא (שם) אומרת שאברהם אבינו אמר "נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (בראשית כב ה), לא הייתה תוכנית שהוא ישוב יחד עם יצחק, אבל כיוון שכך אמר, זה התקיים. כאשר אדם מדבר, זה פועל. לא תמיד אנחנו רואים את זה, אבל אנחנו כבר יודעים שלא את כל הדברים רואים, ואנחנו צריכים להיות מודעים לכך. אם מדברים דברים שליליים חלילה וחס הם פועלים לרעה, ואם מדברים דברים חיוביים הם פועלים לטובה. אדם מאיר פנים לאחר, מברך אותו, רואה את הצדדים הטובים שלו, מפרגן לו, זה עובד. מדבר דברי תורה, דברי אמונה, דברי תפילה, זה פועל. הדיבור הוא כוח חזק, כוח פועל.
התהליך הרוחני בדיבור, על פי דברי הרב זצ"ל
אומר מרן הרב זצ"ל (אורות הקודש ג עמוד רע"ח) "מתחלה צריכים לצייר יפה יפה את הערך של הדיבור, את כחו ופעולתו, את שרשיו הגדולים בכל המציאות בכל מדרגותיה, ואת יניקת שפעתו עד שבא לכלל דיבור מבוטא, ממוזג ממחשבה, ונשמה פנימית, אצילות תשוקת קודש העליון, ומעשה בפועל של עקימת שפתים, ואת הופעת פעולתו בחזרת כחו, בצלצוליו והסבבת מפעליו" מלמד אותנו הרב, שאדם צריך להתבונן ולהבין שהדיבור זו כבר תולדה של תהליך פנימי ארוך. בהתחלה זה נמצא במחשבה, ולמחשבה גם כן ישנם מקורות עמוקים יותר. לאחר מכן מתגלגלת המחשבה, היא עדיין מופשטת ללא מילים, מאוחר יותר היא מסתדרת במילים, ואז מוציא האדם לפועל את הדיבור שלו. אם אנחנו מסתכלים בצורה חיצונית של הופעת הדיבור, זו רוח שמתגלגלת, עוברת את הגרון, את מיתרי הקול ולאחר כך את השפתיים והלשון. חמשת החלקים בפה זה תהליך חיצוני, מציאותי, גשמי. אבל בעצם, התהליך הוא רוחני.
חיבור גוף ונפש הבא לידי ביטוי בדיבור
כוח הדיבור הוא בעצם מבטא את החיבור הפלאי בין הרוח ובין הגוף. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז) 'לרוח ממללא' (אונקלוס שם). הנה השפתיים הגשמיות הללו מוציאות תוכן רוחני פנימי עליון, זה דבר לא מובן. הקב"ה מפליא לעשות בפעולה הזו של חיבור נשמה וגוף, והחיבור הזה של נשמה וגוף מתבטא בדיבור. הדיבור מגלה את הנשמה, וזה מופיע במעשה בעקימת שפתיים. משה רבינו שכוח הנשמה שלו היה כל כך גבוה, הוא לא התחבר ממש עם הגוף ולכן היה כבד פה, הוא לא יכול לבטא את הגודל הרוחני שלו בדיבור, בצורה גשמית. הגודל הרוחני היה גבוה מהצורה הגשמית. אומרים שלגאון מוילנא בגיל ארבעים, כבר היה קשה לו לכתוב כיוון שהמחשבות רצו כל כך מהר שאי אפשר היה לו לכתוב אותן ביד. זאת אומרת, לפעמים הרוח היא כל כך גדולה עד שהיא לא יכולה להתחבר אל הגוף, אז קשה לאדם להתבטא. הביטוי מופיע תוכן מאוד מאוד עמוק. אנחנו מחברים כאן נשמה אצילית עם מעשה בפועל של עקימת שפתיים, ואז אחר כך הדיבור יוצא ומתנתק ממנו והוא לא יכול להחזיר את הדיבור בחזרה, אז הוא כאילו חוזר בחזרה אל כלל המציאות, הוא חוזר כאילו לריבונו של עולם. הרב מגדיר את "הופעת פעולתו בחזרת כוחו" אחרי שהוא יצא מהאדם הפרטי, "בצלצוליו והסבבת מפעליו והליכתו המסודרת אחרי צאתו מהחוג המצומצם של ערך האדם המדבר במידתו המוגבלה". כלומר, זה יוצא ממנו ומתפשט אל כל המציאות, מתחבר לכלליות של המציאות, וכל מה שהאדם מברר יותר את עניינו של הדיבור, כמובן על ידי זה הדיבור יתעלה ויתקדש, וכוח הפעולה שלו ילך ויתחזק, עד כדי כך שמי שמגיע באמת למצב כזה שהדיבור שלו כולו קודש, שהוא במדרגה רוחנית של צדיק, אז מתקיים בו "וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ" (איוב כב כח), מה שצדיק גוזר הקב"ה מקיים. עוד ביטוי של הרב בעמוד הקודם: "ממרום המציאות העליונה בא הדיבור לפיו של האדם, ואין לשער כמה גדולות הן העלילות המעשיות והרוחניות שפועל הדיבור מאז הנתקו ממקור אורו עד שבא לכלל ביטוי". כלומר, זהו תהליך ארוך עד שהוא בא לכלל ביטוי. "ומהלך עצום זה עושה הדיבור בהתבטאו בחזירתו למקורו" כשהדיבור יוצא מאדם הוא משתלשל מהמקור, הוא יוצא מהאדם וחוזר למקורו, "וכשהוא מקושר למחשבה האלוקית בתורה בתפילה, אין לאורו וזוהר עושרו קץ ותכלית, וממש בורא הוא עולמים". כלומר, הקב"ה ברא את כל העולמות בעשרה מאמרות (אבות ה א), "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיהו נא טז). כשאדם מדבר, הוא יוצר, ואם הוא מדבר דברי תורה, הדברים הללו יוצרים קדושה ומציאות גדולה בעולם. את זה מלמדת אותנו פרשת נדרים, שנדר יוצר מציאות.
לא רצוי לנדור נדר
אדם אוסר דבר, הדבר הזה נאסר וכל מי שיאכל אותו יעבור באיסור. האדם יצר איסור על החפצא. חז"ל למדו אותנו שאין לנדור לכתחילה, ואם אדם נודר כאילו בנה במה (נדרים ס ב). מה זה נדר - אדם אוסר על עצמו דבר מעבר למה שהתורה אסרה, התורה נתנה לנו תרי"ג מצוות, מהן שס"ה מצוות לא תעשה, והנודר בא להוסיף על התורה, יותר ממה שהתורה אמרה, אז זה כמו שאדם בונה במה בשעת איסור הבמות. כולם צריכים להקריב קורבנות בבית המקדש, ואם אדם מחליט שהוא רוצה להיות צדיק והוא רוצה לעבוד את ה' לבד על ידי שהוא בונה לו במה, הוא כביכול מוסיף על הסדר האלוקי, וזה חיסרון גדול. אסור להיפרד מהציבור, לכולם יש את המצוות שהקב"ה ציווה והוא יוצר לעצמו עוד מצוות. יש לו כוח, כוח הדיבור, והוא יוצר לעצמו עוד איסורים. הוא בונה במה. ומי שמקיים את הנדר, נחשב לו כאילו הקריב עליו קורבן.
צריך להיות נורמלי
צריכים להיות בסדר הרגיל, "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה" (קהלת ז טז), "אל תפרוש מן הצבור" (אבות ב ד). תהיה במדרגה שכבר קיימת, תקיים מה שצריך כמו כולם, בצורה הכי שלמה שאפשר לעשות. ואז , יכול להיות שיש יחידי סגולה שאחרי שכבר קיימו את הכול, אז אפשר לעלות מדרגות נוספות, אבל זה לא הסדר הרגיל.
פעם דייקתי שבספר ויקרא בפרשת בחוקותי, מובאת פרשת ערכין, אחרי שכאילו התורה נסתיימה במובן מסוים. הרי ספר ויקרא זה סיום התורה, כי ספר במדבר זה ספר הדרכים, אז בעצם בסוף התורה בפרשת בחוקותי, יש תוכחה, תיזהרו ותשמרו את כל המצוות שעד עכשיו נצטוונו, ואז מגיעה פרשת ערכין. זה לא חלק מהסדר, זו תוספת, זה לא דבר רצוי. דברים שבקדושה לכאורה זה טוב, אבל צריך זהירות רבה מאוד אפילו אם אתה רוצה להתקדש, אל תהיה יוצא מן הכלל, תהיה בתוך הכלל, ואז אתה תצליח ותתעלה ותתקדש. "הנודר, כאילו בנה במה, והמקיימו, כאילו הקריב עליה קרבן" (יבמות קט ב).
צורת הדיבור הזהירה של הרצי"ה
מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, היה חוזר הרבה פעמים על כך שהדיבור יוצר ופועל. יש משמעות גדולה לאיך לדבר, שהסגנון תמיד יהיה בצורה חיובית, בלשון טובה. "וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה" (בראשית ז ב). רק אם הכרחי לומר את ההלכה בדיוק, בדרך קצרה, אפשר לומר בהמה טמאה, אבל אם לא - דבר בלשון נקייה. אצל מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, ראינו שכל מילה שהוא דיבר הייתה שקולה, והדברים תמיד היו נאמרים בזהירות, תמיד במבט חיובי. אחותו של הרב הייתה על ערש דווי וידעו שאלו השעות האחרונות, והוא רצה לדעת מה המצב. אז הוא שאל, יש לה עוד קשר עם החיים? הוא שאל בצורה נקייה ולא שאל אם היא נפטרה. אין לומר, האדם הזה מקולקל, אלא צריך לומר, האדם הזה צריך תיקון במידות. אין לומר בלשון שלילית, אלא צריך לדבר בלשון חיובית. לא האדם הזה חולה, אלא הוא צריך רפואה. יש בבני ברק בית רפואה, לא בית חולים. בית רפואה, כי התפקיד של המקום זה לרפא ולא לעשות חולים. הדיבור צריך להיות דיבור חיובי. זה הסגנון שהפרשה הזו, פרשת נדרים, מלמדת אותנו.
שיהיה שבוע טוב ומבורך, ומימי המצרים הללו, יבואו ימים רחבים, מרחב י-ה בע"ה, לגאולה שלמה.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
