בית המדרש
  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חומש דברים
  • שופטים
קטגוריה משנית
undefined
10 דק' קריאה 29 דק' צפיה
תורה עם דרך ארץ שיחת הרה"ג זלמן ברוך מלמד לפרשת שופטים (תשפ"ה) ע"י האמונה מתגברים על הפחד במלחמה ◆ דווקא הצדיק נופל וקם ◆ מצוות הוידוי והתשובה בדעת ספר החינוך ◆ דעת המנחת חינוך במצוות הוידוי◆ דברי הרב זצ"ל שתשובה זוהי מצווה כללית ◆ שיטת הרב רבינוביץ זצ"ל ברמב"ם ◆ חשיבות הוידוי במצוות התשובה ◆ הבושה ואי הנעימות הן חלק מהכפרה ◆ מחלוקת רמב"ם ובה"ג בעניין מצוות האמונה ◆ ביאור הרב זצ"ל במחלוקת זו וההבנה הנגזרת למצוות התשובה ◆ עניין הכוונה בוידוי ע"י האמונה מתגברים על הפחד במלחמה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְהָיָה כְּקָרׇבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם, שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ א-ד). יש כאן איסור לפחד במלחמה. אבל זה קשה, איך אפשר לצוות על כך, הרי אתה רואה עם רב וחזק ממך, הולכים להילחם עם צבא גדול יותר מעם ישראל, אז איך אומרת התורה אל תירא מהם? אלא הסיבה היא שהקב"ה איתך, ומי יכול כנגדו, ולכן, כל אחד צריך לדעת לא לפחד, ואם הוא מפחד הרי הוא עובר באיסור לאו. אמנם, זה טבע האדם, שהוא מפחד, אבל מי שמאמין באמונה גדולה, באמונה שלימה, שהקב"ה מנהל את עולמו והוא בחר בעם ישראל, והוא הולך איתנו במלחמה, "כִּי ה' אֱלֹקיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם", אז הוא לא מפחד. כך צריך להיות האדם מלא באמונה. דווקא הצדיק נופל וקם אותו הדבר, לא רק במלחמה הגשמית אלא גם במלחמה הרוחנית. לפעמים נראה לו לאדם, שהתפקיד שלו לקיים את כל המצוות ולא להיכשל בשום עבירה, הוא תפקיד שהוא למעלה מיכולתו, כביכול הקב"ה תובע ממנו לעשות דברים למעלה מהיכולת שלו. אבל אדם צריך לדעת, "כִּי ה' אֱלֹקיךָ עִמָּךְ". יכול להיות שאתה נלחם עם גויים, יכול להיות שאתה נלחם עם כוחות שליליים שמכבידים עליך ומפריעים לך לעשות את רצון ה', אך ככל שהאמונה גדולה יותר, הפחד מסתלק ואדם כבר בטוח שהוא יצליח, וגם אם הוא נופל הוא לא מפחד, הוא יקום, ויש דרכי תשובה. צדיקים, "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד טז). צדיק נופל הרבה פעמים, בעצם הוא לא צריך ליפול כל כך הרבה פעמים, הוא הרי צדיק. שבע זה תמיד מספר של ריבוי, צדיק לא מפחד מנפילות. מי נופל, מי שיושב הוא לא נופל, מי שהולך גם כן בקושי נופל, מי שרץ יש סיכוי גדול שיפול יותר ממי שהולך לאט. וצדיקים, הם כל הזמן מתקדמים מהר, אז יכול להיות שהם נופלים מפעם לפעם, אבל הם לא מפחדים מהנפילות, הם נופלים וקמים. אבל הרשעים, "הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ" (תהילים כז ב), הם אומרים למה לקום, אם אני אקום אני אפול, אז אין טעם לקום. והצדיק אומר להיפך, אם אני אפול אני אקום. זה ההבדל בין הרשע ובין הצדיק, הרשע לא מאמין, אין לו משענת, אז כאשר הוא נופל הוא מתייאש. ואילו הצדיק מאמין, שבע יפול צדיק וקם פירושו, שאדם נמצא תמיד במצבים כאלה שיכול להיות שיהיו נפילות אבל הוא יצא מהם כמה שיותר מהר. מצוות הוידוי והתשובה בדעת ספר החינוך זו עניינה של התשובה. אומר ספר החינוך (מצווה שסד) שיש מצווה להתוודות, אך הוא לא מזכיר שיש מצווה לשוב בתשובה. דן על כך המנחת חינוך ואומר (שם) שכנראה שאין מצוות תשובה אלא יש רק מצוות וידוי. אם אדם שב בתשובה אז התורה מצווה אותו להתוודות אבל הוא לא חייב לשוב בתשובה, זה תלוי בו. אך לפי זה קשה, אם אדם למשל ביטל מצוות עשה, לדוגמא, הוא לא הניח תפילין יום אחד והוא שב על כך בתשובה, אך הוא לא התוודה, יוצא שבעצם התשובה שלו לא הועילה, כי מצד אחד הוא תיקן את העשה שלא הניח תפילין, אבל עכשיו יש עליו מצוות וידוי והוא לא התוודה, אז הוא ביטל מצוות וידוי. אמנם את ביטול מצוות התפילין הוא תיקן, אבל נשאר לו איסור שהוא לא התוודה, וזה קצת נראה מוזר שאדם שב בתשובה ולא תיקן לגמרי. דעת המנחת חינוך במצוות הוידוי לפי זה רוצה המנחת חינוך לומר, שבעצם הוידוי, אולי זו לא ממש מצווה, אלא זו מצווה לא מחויבת, שאם אתה מתוודה אתה מקיים מצווה. כמו למשל במצוות ציצית. אם אין לך בגד של ארבע כנפות אתה לא מבטל את המצווה אלא רק אם אתה לובש בגד של ארבע כנפות אתה מקיים מצווה. אותו הדבר במצוות וידוי, התורה אומרת שאם אתה מתוודה, אתה מקיים מצווה. אך עדיין מתלבט בזה המנחת חינוך שאולי באמת לא מסתבר לומר שזו לא מצווה, כי בכל זאת זה כתוב בצורה של מצווה בתורה. ולכן למסקנה אומר המנחת חינוך שבעצם גם התשובה וגם הוידוי אלו לא ממש מצוות. זאת אומרת, אלו לא מצוות שהתורה מצווה אותך לעשות אותן, אלא התורה אומרת, שאם אתה שב בתשובה ואתה מתוודה אז נמחל לך החטא. כתוב בתורה "וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם" (במדבר ה ז), ומסביר המנחת חינוך, שכמו למשל, במצוות מקח וממכר, שאין מצווה לעשות מקח וממכר, ואם לא עשית מקח וממכר לא ביטלת שום מצווה, אך התורה אומרת איך עושים קניינים, את סדר הדברים, אך היא לא אומרת שאתה מצווה לעשות את זה. דוגמא נוספת לכך, זוהי מצוות טהרה. כיצד אדם טמא נטהר. אם הוא טמא מת יש את הכללים השייכים לו, ואילו טמא בטומאה אחרת, ישנם כללים אחרים. וכאשר אדם עושה את הפעולות הללו, הוא נהיה טהור, התורה אומרת לו איך נטהרים, אך זו לא מצווה. וכן במצוות גירושין. בתוך תרי"ג מצוות ישנה גם מצוות גירושין, אך אין מצווה להתגרש. ואם בני זוג רוצים להתגרש, התורה אומרת כיצד מתגרשים. האדם צריך לתת גט שכתוב בו הנוסח הנכון, ויתן אותו בפני עדים. התורה אומרת כללים, וכשאדם מתנהג לפי הכללים הללו אזי הגירושין התבצעו. אותו הדבר בוידוי, אם אדם עבד לפי הכללים הללו, הוא שב בתשובה, הוא התוודה, ממילא נמחלים לו חטאיו, אבל אין זו מצווה. כך רוצה לומר המנחת חינוך. ואילו הרמב"ן אומר, שמצוות התשובה זו ממש מצווה (דברים ל יא). דברי הרב זצ"ל שתשובה זוהי מצווה כללית מרן הרב זצ"ל בתשובות (משפט כהן קכח) נשאל: יש כלל שלאו הניתק לעשה אין לוקים עליו. למשל, התורה אומרת לא תגזול אבל אם גזל והשיב את הגזלה זהו לאו הניתק לעשה ואין לוקים עליו. אם כן, לכאורה כל המצוות כולן הם לאוים הניתקים לעשה כיוון שיש מצוות תשובה, ממילא כל הלאווים שבתורה הם ניתקים לעשה. אדם עבר עבירה, הוא צריך להתוודות, הוא צריך לשוב בתשובה. אז איך לוקים על לאווים שבתורה? אותו שואל מנסה לתרץ. הגמרא אומרת (מכות יג ב) שלאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו, מפני שזה לא דומה ללאו של חסימה. המקור שלוקים על לאווים זה מהאיסור של "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה ד), שזה סמוך למה שאומרת התורה, שמי שמגיע לו מלקות אז השופט מכה אותו, ומיד על יד זה כתוב "לא תחסום שור בדישו". מסמיכות הפסוקים לומדים חז"ל שכל לאו שדומה ללא תחסום שור בדישו לוקים עליו, ולאו שאין בו מעשה לא דומה ללא תחסום שור בדישו. חסימה בדיבור נחשבת למעשה כיוון שעקימת שפתיים נחשבת מעשה. ולכן לא לוקים על לאו שאין בו מעשה כי אינו דומה לחסימה, אך מה שדומה ללאו של חסימה לוקים עליו. אז אם כן, גם על לאו של חסימה יש מצוות תשובה, וכמו לכל הלאווים. לכן לוקים בכל הלאווים אף על פי שזה ניתק לעשה של התשובה. כך עונה אותו יהודי שכותב לרב. הרב ענה לו, שזו תשובה טובה לפי סוגיה אחת, אבל ישנה עוד סוגיה במסכת מכות (שם טו) בעניין לאו שקדמו עשה. אדם האונס אשה, כתוב "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה ...לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כׇּל יָמָיו". יש כאן עשה, שהיא תהיה לו לאישה, ויש גם לא תעשה, שאסור לו לגרש אותה. אבל כאן העשה קודם ללא תעשה, ואנו רואים שלוקים על לאו כזה. אז שואלת הגמרא שם, הרי זה לא דומה לחסימה ומדוע לוקים עליו, ומדוע זה שונה מלאו הניתק לעשה שאין לוקים עליו, אלא אומרת הגמרא, שלאו הניתק לעשה, העשה הוא מתקן את הלאו, לכן לא צריכים ללקות עליו וממילא הוא מבטל את הלאו, בשונה מלאו שקדמו עשה. אומר הרב, לפי זה, מצוות התשובה היא גם כן מתקנת את הלאו אז ממילא התירוץ שלך לא טוב. אלא, אומר הרב, שמצוות התשובה זו לא מצווה פרטית אלא מצווה כללית. אלא זה סוג של תשובה אחרת, היא לא קשורה עם הלאו הזה, אלא היא שייכת לכלל. כל המהלך של אדם כאשר הוא מתקרב לריבונו של עולם, זהו מהלך של תשובה, כל מעשה טוב שאדם עושה, הוא שב בתשובה ולכן אין לה שייכות ללאו הפרטי הצריך תיקון. שיטת הרב רבינוביץ זצ"ל ברמב"ם הרב מדייק בדברי הרמב"ם (תשובה א א) שגם ככה משמע מדבריו: "כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא". ברמב"ם משמע שהמצווה היא וידוי ולא מצווה לשוב בתשובה. וכן הרמב"ם בספר המצוות (עשה עג) אומר שיש מצוות וידוי והוא לא מזכיר שיש להתוודות רק כאשר האדם שב בתשובה. יש מצוות וידוי, ועצם התשובה היא לא חלק ממצוות הוידוי אלא היא משהו מאוד כללי. אבל הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל אומר, ששיטת הרמב"ם היא תמיד לצטט את המצווה כפי שהיא כתובה בתורה אבל זה לא אומר שזה כל המצווה, אלא המצווה הרבה יותר רחבה, והתורה מדברת לפעמים על הפרט המעשי מתוך המצווה. הרב רבינוביץ מביא לזה ראיות. למשל, יש מצווה בתורה לתקוע בחצוצרות בעת צרה. לא כתוב בתורה שצריך לזעוק, להתפלל, לבקש, ולתקוע בחצוצרות, אלא כתוב רק שיש לתקוע בחצוצרות. אבל למה התורה מתכוונת, האם היא מתכוונת שאדם יתקע סתם? מה יצא מזה? אלא התקיעה שייכת לתפילה, תפילה של בקשה, תפילה של זעקה, יש צרה וצריך לזעוק, והתורה אומרת: אל תזעק סתם אלא גם תתקע בחצוצרות, שזו תהיה זעקה משמעותית. זאת אומרת, המצווה היא הרבה יותר רחבה מהמעשה. אותו הדבר בדיני אבלות. יש מצווה שהכהן יטמא לקרוביו, אבל בעצם המצווה היא שהכהן יתאבל על קרוביו. מצוות האבלות היא עד כדי כך שאפילו הכהן יתאבל ויטמא, אבל לא שהמצווה היא רק להיטמא, המצווה בעיקרה היא להתאבל. וכך אומר הרמב"ם (אבל ב) שאדם מצווה להתאבל על קרוביו והכהן אפילו יטמא אם אלו קרובים שלו. זאת אומרת, המצווה הרבה פעמים היא רחבה יותר מאשר הניסוח שלה בתורה. וכך באמת מסתבר. ולכן הוא אומר, שהמצווה מדאורייתא היא המצווה לשוב בתשובה, והתשובה השלימה זה להתוודות, ולא רק לשוב. זה דבר מאוד הגיוני. חשיבות הוידוי במצוות התשובה אם אדם למשל חטא לחברו, פגע בו, והחבר מאוד נעלב, ואז האדם הפוגע הלך הביתה וחשב לעצמו, למה עשיתי את הדבר הרע הזה, למה פגעתי בו והעלבתי אותו כל כך, אני מקבל על עצמי שיותר לא אפגע באף אדם ולא אעליב אף אחד. הוא מצטער ומתחרט על כך ומקבל עליו גם כן שהוא אף פעם לא יפגע באדם. האם זה מספיק, או שצריך גם לומר סליחה לחבר? הרי אתה פגעת במישהו ואתה צריך לפייס אותו, אתה צריך לבוא אליו ולבקש סליחה, ויכול להיות שהוא לא יתפייס בקלות כי זו הייתה פגיעה עמוקה, ואז אתה צריך עוד לפייס אותו, למצוא את הדרך עד שהוא יתפייס וירגיש בטוב. רק אז אתה תיקנת את מה שעשית. כל עוד לא עשית את הדבר הזה אז זו לא תשובה שלמה, זו תשובה בינך לבין עצמך. גם כלפי שמיא אותו הדבר. אדם עשה מעשה שמיעט כבוד שמיים, ועל כן צריך האדם להתוודות ולבקש סליחה מריבונו של עולם. הופעת ה' כאילו נצטמצמה על ידי המעשה שאדם חטא, הוא פגע כאן בהופעת האלוקית, הוא לא פגע בריבונו של עולם שהוא למעלה מכל דבר, אבל ההופעה האלוקית שצריכה להופיע בעולם בצורה שלמה נפגעה. הוא עשה דבר שמנוגד לרצון ה', אז רצון ה' לא הופיע, יש כאן פגם, יש כאן פגיעה שאתה צריך לתקן, אתה צריך לפנות לריבונו של עולם ולבקש סליחה. כלומר, הוידוי הוא המימוש המעשי של התשובה, תשובה בלי וידוי זו לא תשובה. זה לא רק לא תשובה שלמה, זה לא תשובה בכלל, כי התשובה חייבת להיות יחד עם הוידוי. הבושה ואי הנעימות הן חלק מהכפרה אנחנו עומדים לפני ה' ומתוודים, צריכים להרגיש בושה גדולה ואי נעימות, על החטאים שאנחנו מרגישים שצריכים לשוב עליהם בתשובה. בגלל שלא נעים לנו ואנחנו מרגישים מאוד לא בנוח עם החטא, זה עושה את הכפרה, זה גורם שלא נחזור עוד פעם על החטא הזה, כיוון שזה לא נעים שוב לבקש סליחה. אסור לאדם להגיד את הוידוי בלי לשים לב למה שהוא עושה כי אין לזה משמעות. אדם צריך להתוודות, וכשהוא מתוודה הוא צריך להתוודות מעומקא דליבא, להרגיש בושה, וכמו שכאשר אדם מבקש סליחה מחברו, לפעמים זה מצב לא נעים, הרבה פעמים הוא יחשוב איך הוא יעשה את זה, מה הוא יגיד. אי הנעימות הזאת גורמת לכפרה, הוידוי גורם לכפרה, זה כמו מודה בקנס שכאשר אדם מודה בקנס הוא נפטר מהקנס, זה כאילו חליפי קנס. הקנס נועד בשביל שאדם יירתע ולא יעשה עוד פעם את המעשה הזה, וההודאה, כאילו יש לה עוצמה כמו תשלומי הקנס. הוידוי זה משהו פנימי ועמוק. דברי הרב נחום רבינוביץ מסתברים לי מאוד, והם אף לא עומדים בסתירה עם דברי הרב. מחלוקת רמב"ם ובה"ג בעניין מצוות האמונה במחלוקת הרמב"ם והבה"ג בעניין מצוות האמונה, סובר הרמב"ם (ספר המצוות עשה א) שמצוות האמונה זו אחת מתרי"ג מצוות, ואילו הבה"ג חולק ואומר, כיצד אפשר לצוות את האדם להאמין?! הבה"ג סובר שמצוות האמונה זה השורש שקודם לכל המצוות כולן, אבל זו לא מצווה, זה לא יכול להיות ציווי. ביאור הרב זצ"ל במחלוקת זו וההבנה הנגזרת למצוות התשובה מסביר מרן הרב בעולת ראי"ה (עמ' שלז) שהרמב"ם לא התכוון לעצם האמונה, עצם האמונה היא קודמת למצוות, אך יש 13 עיקרים, להאמין לא רק שיש השם אלא שהוא משגיח, שיש שכר ועונש, להאמין בכל פרטי העיקרים, וזו המצווה. אבל עצם האמונה, ברור שהיא מעל המצוות. אפשר לומר גם כך במצוות התשובה. התשובה היא דבר מאוד כללי, זה ברור. גם מי שאומר שיש מצווה מעשית לשוב בתשובה על חטא, הוא יסכים לדברי הרב שהתשובה בכללותה זהו דבר שכולל הכל, זה לא משהו פרטי, זהו תהליך של תשובה כללי של העולם שהוא תמיד נמצא במהלך גדול של תשובה. אנחנו בימי חודש אלול ומתקרבים לימי ראש השנה ויום הכיפורים, ועל כן אנחנו מזדרזים ומוסיפים עכשיו פרק תהילים (כז א) "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי". יש נוהגים להתחיל לומר כבר סליחות, יש הנוהגים להתחיל כמה ימים לפני ראש השנה, יש דעות שאומרים רק בעשרת ימי תשובה. יש תהליך של התקדמות, והרעיון הזה של התשובה הוא צריך למלא את לבבנו. עניין הכוונה בוידוי במצוות וידוי אנחנו צריכים לשים לב שזה לא יהיה מהפה ולחוץ, לחשוב כשאנחנו מתוודים, לחשוב כשאנחנו אומרים אשמנו, מה אנחנו מתכוונים, במה אשמנו, למה אשמנו. וכשאדם חושב על זה אז זה מתקן, ואם הוא לא חושב על זה, הוא אמר את המילים האלו בעלמא. שמעתי פעם מהרב שמחה קוק ז"ל, שכאשר אדם אומר אשמנו בגדנו במלמול כזה, אומר הקב"ה 'סלחתי כדבריך' כמו שאתה מלמלת ככה גם אני סולח. לא שמת לב למה שאתה אומר, גם אני לא שם לב אם אתה באמת מתכוון לזה. אז יהי רצון, שהחודש הזה יהיה חודש של תשובה והתקדמות רוחנית, לא רק פרטית שלנו, שכל אחד יחזור בתשובה, אלא שבעז"ה החודש הזה יהיה חודש של התקדמות כללית שננצח את כל אויבינו הגשמיים ואויבינו הרוחניים.
סרטונים קצרים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il