ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- מבט על התקופה
- מאמרים אקטואליים
פעמים ששונאים את היהודים משום שהם "קפיטליסטים חזירים" שמחזיקים את ההון העולמי בידיהם, ופעמים משום שהם הגורמים הרבולוציונרים שבמהפכה הקומוניסטית, שנלחמה נגד הקפיטליזם. פעמים שהם שנואים בגלל החרדיות הימי־ביניימית והלא רלוונטית שלהם, ופעמים בשל העובדה שעיקרו את הדתיות והאמונה מאירופה על ידי הפילוסופיה האתאיסטית שהנחילו בחוגים הנאורים בצרפת ובגרמניה.
המספרים מחרידים. על פי סקר שערכה הליגה נגד השמצה בשנת 2014 נמצא כי כ־26 אחוזים מבני האדם הבוגרים ברחבי הגלובוס אנטישמים. גם במדינות שבהן כמעט ולא חיים יהודים, כמו יוון שבה ישנם כ־5,000 תושבים יהודים, עדיין יותר מ־60 אחוז מכלל התושבים אנטישמים (ויקיפדיה, אנטישמיות).
לשנאת ישראל אין שם ואין פנים, אין טעם ואין דעת. היא איננה צריכה סיבות ולא צריכה נימוקים. שונאים יהודים. למה? ככה. אבל כיוון שזו לא תשובה אינטליגנטית, העמים מוצאים איזשהו נימוק ו"מתלבשים" עליו. הראיה לכך היא שאף על פי שבמדינות שבהן יש אוכלוסייה יהודית גדולה ואנשים פוגשים יהודים ורואים שאין באמת סיבה לשנוא, עדיין שיעורי האנטישמיות גבוהים מאוד.
מה שמפתיע ודורש עיון עמוק הוא החשיבות שנושא זה תופס בתולדות העמים. לא רק אצל גרמניה הנאצית נושא רדיפת היהודים והפתרון הסופי היה כמעט נקודת הלוז שבכל שיטתם השטנית. גם בקרב עמים שכיום אין להם ולא כלום עם היהדות או עם יהודים, האנטישמיות היא מציאות נפוצה. עד כדי כך הוא העניין, שהוגי דעות אירופאים טוענים בשנים האחרונות כי אירופה בונה את זהותה וערכיה מתוך התנגדות לישראל, וכי האנטי־אמריקניזם והאנטישמיות הם הסמלים הגדולים היחידים המשותפים לשמאל ולימין הקיצוני בכל המדינות שבאירופה (ויקיפדיה, אנטישמיות חדשה).
אז מה עושים? כלום!
למעשה ברור כי כדי להילחם בתופעה מחרידה כל כך, צריך למצוא את הסיבות והנימוקים להופעתה. אלא שלתופעה שלנו כאמור אין כנראה סיבה ספציפית. התורה כותבת כי פרעה נתן סיבה ברורה ומדויקת מאוד לשנאת ישראל שלו: "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו, הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שמות א, ט-י). החשש מפני הזרים שהולכים ומתרבים בארץ הוא חשש ממשי. מה ימנע מאותם זרים, שאינם נטמעים בחברה המצרית אלא שומרים על לבושם ושפתם, לפתוח במרד פנימי ולמוטט את המלוכה הפרעונית?!
למרות זאת, דוד המלך מגלה כי הייתה כאן סיבה אחרת, לא אנושית: "ויבוא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם. וייפר את עמו מאוד ויעצימהו מצריו. הפך ליבם לשנוא עמו להתנכל בעבדיו" (תהילים קה, כג-כה). הקב"ה הפך את ליבם של המצרים לשנוא את ישראל. לכאורה היה אפשר לומר כי כוונת דוד לא באה לשלול סיבה ארצית פשוטה ואנושית, אלא לומר שכשם שפעולת הטבע גם היא נעשית על ידי הקב"ה, כך גם שנאה טבעית זו היא גלגול ההשגחה האלוקית. אבל חז"ל טענו אחרת: "רבי שמעון בן יוחי אומר הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" (ספרי בהעלותך סט). יש כאן הלכה, וכביאורו של הגאון הקדוש רבי מנחם זמבה הי"ד: "הלכה, כמו הלכה למשה מסיני, חסרת טעם. כך היא שנאתו של עשו ליעקב, בלא טעם ובלא סיבה" (חידושי הגרמ"ז סימן מח).
מה אם כן אפשר לעשות כנגד הלכה למשה מסיני שכזו? רבי חיים בן עטר עונה תשובה מבהילה: שום דבר! "שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה" (אור החיים ויקרא כו, ז). שנאת האומות לישראל היא שנאה יסודית – כלומר משורש נפשם, ואין לשנאה זו תמורה, כלומר לא ניתן לרפא שנאה זו. אי אפשר להמיר אותה בשום דבר!
מה התכלית של זה הכאב?
הרבה כתבו על התכלית של אותה שנאת עולם לעם עולם. אך חז"ל כבר לימדונו מה היא הסיבה שבשלה גזר הקב"ה גזרה על אותה שנאה: "ועת לשנוא - כנגד הודו לא־ל השמיים. שהודיה גדולה מבקשים ישראל להודות לקב"ה שהטיל ביניהם ובין אומות העולם שנאה ותחרות. שאילולי כן היו מתערבים ולומדים ממעשיהם. שנאמר ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם" (מדרש תמורה כו, בתוך אוצר מדרשים אייזנשטיין עמ' 583).
המדרש מלמד אותנו כי השנאה לא באה לישראל אלא כדי שיתקיים בהם: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). ויונתן בן עוזיאל ביאר כי הכוונה באי ההתחשבות היא ההרחקה ממנהגי האומות ותרבותן: "דבנימוסי אומיא לא מדברין" (תרגום יונתן שם). הרצון שלא להיות שונה מן הגויים, להיות עם ככל העמים, לא יצלח. הקב"ה כבר גזר על כך גזרה. ממילא מובן כי ירידת השנאה התהומית הזאת לעולם התרחשה במעמד הר סיני, בדיוק בזמן שבו ישראל נבדלו מן האומות בתורתם: "מאי הר סיני - הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו" (שבת פט א).
עד כדי כך הם הדברים, שכשישראל מנסים ללכת בדרכי האומות ולהידמות להן – ולו כדי שלא לעורר שנאת זרים עליהם, דווקא אז "אינו נחשב בעינם כלל לאדם" (העמק דבר שם). עד כמה הדברים מדויקים וכואבים ראינו לצערנו בזמן השואה.
אף על פי שלא ראו – מזלם ראה
ודאי שאם נשאל את האומות, הן לא ידעו לומר את הסיבה האלוקית לשנאה שהן חשות כלפינו. הן ימצאו סיבה "מתחת לאדמה" כדי להסביר את השנאה הרוגשת ורועשת בהן. אבל ניתן לומר אולי טעם נוסף, שמתחבר בהגיונו לדברים האמורים לעיל.
כבר לימדונו רבותינו כי ישראל הם כלב באומות (כוזרי מאמר ב לו). כשהלב חלש, כל הגוף נחלש. כשהוא איננו ממלא את תפקידו, כל הגוף עצמו לא מתפקד בצורה נאותה. כך גם העולם. הוא איננו יכול לתפקד בצורה מלאה כשליבו לא מתפקד כראוי. כשישראל אינם ממלאים את תפקידם, כשהם לא מעבירים דם וחמצן לשאר גוף האומות, הן נחלשות. הן לא מתפקדות כראוי ולא מצליחות למלא את מאווייהן. גם אם העמים אינם יודעים לומר זאת בצורה בהירה, גם כשאינם יודעים להצביע על הסיבה לחוסר ההצלחה שלהם, הם יודעים באופן אינסטינקטיבי להצביע על מקור הבעיה שלהם – ישראל: "אף על פי דאינהו לא חזו, מזליהו חזו" (מגילה ג, א).
זה לגמרי מדהים, אבל זוהי תופעה אנטישמית רחבה וידועה שהעמים לא שונאים את ישראל בשל רעות מסוימות, אלא טוענים כי ישראל אחראים למעשה לכל צרות העולם: "בכל שלוש הצורות העיקריות של האנטישמיות, היהודי הושמץ כמייצג את כל הרע שבעולם. באנטישמיות הדתית היהודים אופיינו כשטן או כמקורבים אליו... באנטישמיות הגזענית היהודים הואשמו בהרעלת העולם בהתנהגותם וברעיונותיהם. היום האנטישמים החדשים מציגים את ישראל כמדינה רעה" (ויקיפדיה האנטישמיות החדשה).
למעשה, בנקודה הזאת הם באמת צודקים. השנאה של אומות העולם, הגם שהיא באה מרוע, יש בה נקודת אמת – אנחנו באמת אשמים במצבן. כל עוד ישראל לא ימלאו את תפקידם כראוי, לא יפיצו אור וטוב, לא יתקנו עולם במלכות שדי, העולם כולו ימשיך להתבוסס במדמנה רעיונית ופיזית. כל זמן שיהודי העולם ימשיכו לשבת בגלות הדוויה ולא יעלו בית ה', לבנות איתנו את ארץ הקודש; כל זמן שעם ישראל לא ישוב לתרבותו האמיתית, להיות ישראל המספרים תהילת ה' (ישראל ותחייתו א); כל זמן שלא נממש את תפקידנו, השנאה הרוגשת תמשיך לרחוש. בסליחות עשרה בטבת הללו, נתפלל לימים שבמקום שיהיה "בית יעקב לביזה ללעג ולעיזה" (סליחות לי' בטבת), יתגלה חזונו של מיכה: "והיה באחרית הימים יהיה הר בית ה' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים. והלכו גויים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' ואל בית א־לוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (מיכה ד, א-ב).
הכותב מכהן כר"מ בישיבת מעלות ועומד בראש פרויקט רבנן דאגדתא
מתוך העיתון 'בשבע'
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
