^ 1.
המפרשים (רש"י, רד"ק, אבן עזרא – זכריה ז, ב) חלקו בשאלה אם השואלים היו אנשים ששמרו תורה ומצוות. המכנה המשותף הוא שמדובר על כאלו שלא עלו לארץ בעקבות הצהרת כורש.^ 2.
זכריה הנביא לא ציין את צום השנים עשר, י"ג באדר, צום תענית אסתר. הסיבה היא שיום זה נקבע כצום בתקופה מאוחרת יותר (מדרש תנחומא בראשית ג; שאלתות דרב אחאי, שאילתא סז; סדר רב עמרם גאון, עמ' קא), והוא קשור לסיפור מגילת אסתר שאירע בתחילת בניין בית שני, בעוד הצומות שבהם אנו עוסקים קשורים לשלבים השונים שקדמו לחורבן הבית הראשון – המצור, הבקעת המצור והחורבן עצמו, ולהכחדת שארית הפליטה בארץ.^ 3.
לביאור רחב לשאלות המשלחת שבאה מבבל ותשובת הנביא זכריה ראה: הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (שאלתות דרב אחאי, שאילתא קנח, העמק שאלה אות ב).^ 4.
הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה, בראשית ט, ז) הסביר מדוע אין מצווה מהתורה להתענות אלא ביום הכיפורים בלבד: "כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג, יז), ולא עמסה על הישראלי מה שאין יכולת הגוף לקבל. ומשום זה לא מצאנו מצוה להתענות רק יום אחד בשנה, וקודם הזהירה וחייבה לאכול".^ 5.
ראה הרחבה בשיעור כא: תרועה בחצוצרות או בשופרות בגבולין בעת צרה ובמלחמה.^ 6.
הרב מנחם המאירי (חיבור התשובה, הקדמה, עמ' 8) האריך מאוד להסביר את מטרת התשובה שבצומות על בסיס דברי הרמב"ם הללו. צום בשל צרה (בצורת, מגפה וכד') הוא חובה מדברי סופרים (רמב"ם הל' תעניות א, ד).^ 7.
הרב משה סופר עסק בעניין זה במקום נוסף (תורת משה, פרשת וזאת הברכה, דרשה לח' טבת תק"פ). הוא ציין לדברי הרמב"ם הללו וכתב: "ולכאורה מאין יש סמך לדברי רמב"ם הנ"ל שעיקר התענית לפתוח דרכי התשובה? ויש להביא ראיה מקרא בזכריה (ז, ג) ששלחו ישראל אל הכהנים...". דברים ברוח זו כתב גם הרב ישעיהו הלוי הורוויץ, השל"ה הקדוש (תענית, פרק תורה אור, אותיות ע-עא). נראה להציע שמקור דברי הרמב"ם הוא התשובה של עם ישראל לאחר חטא העגל. משה רבנו שבר את הלוחות והתפלל על העם והקב"ה קרא לו שוב לעלות להר. כשהגיע היום הארבעים, העם לא בא לאהרון לבקש שיעשה עגל. הרמב"ם (הל' תשובה ב, א) כתב על בסיס דברי רבי יהודה (יומא פו ע"ב): "אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח". עם ישראל עמד באותו מצב ולא חטא. היום הארבעים היה י' בתשרי, אם כי עדיין לא היה ציווי על יום הכיפורים, אבל התברר שיום זה הוא יום מסוגל לתשובה. מכל מקום התיקון של חטא העגל שהיה בי"ז בתמוז היה מעשה של חזרה בתשובה, ומשם למד הרמב"ם על כל התעניות. ^ 8.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק (בכה תבכה בלילה, עמ' 55-52) כתב שבט' באב יש ממד של תשובה ואבלות והדבר בא לידי ביטוי בקריאה בתורה ובהפטרה של תפילת שחרית בט' באב. הקריאה בתורה עוסקת בתשובה (דברים ד, כה-לט), וההפטרה היא קינה ואבל על החורבן (ירמיהו ח, יג – ט, כג). במקום אחר (שיעורים לזכר אבא מארי, א, עמ' פט-צ) הוא כתב: "דהנה באמת בט' באב נאמרו בו שני דינים. חדא דין תענית, ושנית נוהגים בו דיני אבלות". אלו גם הכותרות של שיעוריו שבהם הסביר את שני הממדים הללו ("תשעה באב כיום תענית וכיום אבלות", בכה תבכה בלילה, עמ' 21-15; "תשעה באב כיום קינה", שם, עמ' 30-22). דודו, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק, הגרי"ז (רמב"ם הל' תעניות), דייק זאת בדברי הרמב"ם (הל' תעניות ה, ו-יא). על חלק מההלכות כתב הרמב"ם: "....כיום הכיפורים", ועל חלק אחר: "...כמי שמתו מוטל לפניו... כאבלים". אולי בזה התלבט רבי יוחנן (ירושלמי ראש השנה ג, ד) שהיה מתפלל כ"ד ברכות בט' באב, אך ציווה לתלמידיו לא לנהוג כמותו. ההתלבטות היא: "אבל הוא, תענית ציבור הוא". הרב דוד פרנקל (קרבן העדה שם) פירש: "דקמיבעיא ליה לרבי יוחנן... אם תענית של ט' באב משום אבילות הוא ואין מתפללין כ"ד ברכות, או כתענית ציבור הוא ומתפללין בו כ"ד ברכות".^ 9.
כך כתב גם הריטב"א (מגילה ה ע"ב). אמנם הריטב"א (שם ב ע"א) כתב שהצומות הם גזירת חכמים. כך כתבו גם: הרמב"ן (תענית טו ע"א; כתבי הרמב"ן, תורת האדם, עמ' רמג [הוצאת מוסד הרב קוק]); רבנו ניסים (ר"ן, ראש השנה ה ע"א בדפי הרי"ף); הרב שמעון בן צמח (שו"ת תשב"ץ חלק ב סי' רעא), ועוד. נראה שהכוונה היא לנביאים שהיו בזמן החורבן ואחריו.^ 10.
ראה בשיעור יב: מגילת תענית, חנוכה ופורים וימי הודאה נוספים. ראה הרחבה בספרי: "קביעת ימי הפורים כימים טובים - הזמנים והמקומות", זמני יהודה וישראל, עמ' 462-436.^ 11.
דברים דומים לדברי אבן עזרא כתבו גם: ריטב"א (תענית י ע"א); רבנו ניסים (ר"ן, תענית ז ע"א בדפי הרי"ף), ועוד. הרב יוסף דב סולובייצ'יק ("כיבוד ועונג שבת", שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל, א, עמ' סט-ע) דייק זאת בדברי הרמב"ם (הל' תעניות ה, א) שכתב: "'יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה...'. הרמב"ם לא כתב: 'יש שם ימים שתקנו בהם הנביאים שכל ישראל יתענו בהם מפני הצרות'. הרמב"ם הצביע על עובדה, שישראל התענו ומתענים. אח"כ סיים ואמר 'וארבעה ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה...'. כלומר, דברי נבואה בעצמם אישרו את מעשה אבותינו ויצרו חובה של תענית וחלות שם צום... לא היתה תקנה של ארבעה צומות, אלא שאושרו וקוימו אח"כ ע"י הנבואה". אמנם הרמב"ם (הל' תעניות ה, ה) פירש את הפסוק ממגילת אסתר "דברי הצומות וזעקתם" שהכוונה היא "לתענית שהתענו בימי המן". ראה גם: הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב (שאלתות דרב אחאי, שאילתא סז, העמק שאלה אות יט). הרב משה סופר (תורת משה פרשת וזאת הברכה, דרוש לח' טבת שנת תק"פ) כתב אחרת: "ובלתי ספק שירמיה הנביא ושאר הנביאים שהיו בחורבן קבעו ימי תענית, כי מצינו במגלת אסתר (ט, לא), 'כאשר קימו וקבלו עליהם דברי הצומות וזעקתם' כן קבלו לעשות פורים, שמע מינה שכבר קבלו עליהם בחורבן המקדש דברי הצומות". ^ 12.
המלבי"ם (אסתר שם) הסביר גם כן כמו אבן עזרא וכתב שהיו שטענו שאין להוסיף מועד ללוח השנה בשל איסור בל תוסיף. על כך השיבה אסתר שאיסור בל תוסיף הוא כשמוסיפים מצווה ומעניקים לה מעמד כמו מצווה מהתורה. אך כשמתחייבים לעשות חג ומקבלים זאת על עצמם כמו נדר, הדבר מותר. ההוכחה שלה הייתה מקבלתם על עצמם את הצומות, ו"הביאו ראיה לזה ממה שקימו וקבלו תחלה הארבעה צומות שהם מדברי קבלה, כמו שכתוב 'צום הרביעי וצום החמישי וצום העשירי'. והלא גם זה היא הוספה על דברי תורה, וקבלום עליהם כל ישראל? מבואר שיש רשות להוסיף גזרות כאלה מצד נדר לבד".^ 13.
בירושלמי (ראש השנה א, ד) בסוגיה המקבילה נאמר: "ויצאו אף על העצרת"? והתשובה: "עצרת חתוכה היא". עצרת היא תמיד חמישים יום לאחר הפסח, ואין הדבר תלוי במניין החודשים. התוספות (יח ע"א ד"ה על ניסן) כתבו דברים דומים אך לא ציינו שכך כתוב בירושלמי.^ 14.
בגמרא (כא ע"א) מסופר שרבא היה רגיל לצום שתי יממות ברציפות את צום יום הכיפורים, בי' ובי"א תשרי, כי לא היה בטוח באיזה יום חל הצום כי אולי עיברו את חודש אלול. התברר שפעם אחת הוא צדק ויום הכיפורים אכן חל ביום השני. בירושלמי (א, ד) מסופר שהיו בבבל עוד שנהגו כך, ורב חסדא אמר להם: "למה אתם מכניסין עצמכם לספק הזה? חזקה שאין בית דין מתעצלים בו", ואם היו מעברים את חודש אלול היו דואגים להודיע זאת. בהמשך מסופר שם על רב יצחק שלא היה בטוח ביום המדויק של יום הכיפורים וצם שתי יממות ברציפות, ולאחר הצום הוא רצה לאכול ונחתכו בני מעיו ומת. הנהגה זו לצום יומיים ביום הכיפורים נזכרה אצל רבנו יעקב (טור, אורח חיים סי' תרכד): "חסידים ואנשי מעשה באשכנז רגילין לעשות ב' ימים יום הכיפורים, שמתענין ב' ימים ולפעמים היה מהן עשרה והיו מתפללין בעשרה ככל סדר יום הכיפורים, וא"א הרא"ש ז"ל היה מוחה בידם", ראה שם בבית יוסף וברמ"א שהזכיר זאת ובנושאי כלים. נראה שזו הייתה הנהגה של חסידים ואנשי מעשה בלבד. הרמ"א (שם) כתב בשם האור זרוע: "ואין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה".^ 15.
בברייתא נזכרו רק האירועים הקשורים לחורבן. אך במשנה (תענית כו ע"ב) נזכר גם מה שהיה כשיצאו ממצרים: "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ". גם בי"ז בתמוז אירעו כמה אירועים, הראשון גם הוא קרה כשיצאו ממצרים: "נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל" (תענית שם). ובכל זאת חורבן שני הבתים באותו תאריך חמור יותר (יח ע"ב תוספות ד"ה הואיל). כאמור, האירוע הראשון שאירע בי"ז בתמוז הוא שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל. אילו המתין העם למשה רבנו שישוב מההר והם לא היו חוטאים, היה יום זה אמור להיות יום חג, יום השלמת מתן תורה, וכפי שאמר אהרון הכהן לעם: "חג לה' מחר" (שמות לב, ה). כך גם בנוגע לחטא המרגלים בתשעה באב. לולא הוציאו המרגלים דיבת הארץ, היה זה יום חג ושמחה, יום קבלת הארץ על ידי העם. לפחות שני התאריכים הללו נועדו מתחילה להיות ימי שמחה, ועל כן כוונת הנביא זכריה היא שימים אלו ישובו להיות ימי שמחה כפי שהיו אמורים להיות. ראה: הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א (נחל קדומים, שמות לב, ה); הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק – דברים, לחמישה עשר באב, אות א): הרב אריה יהודה לייב אלתר (שפת אמת – במדבר, פרשת בלק, שנת תרמח); הרב שמואל בורנשטיין (שם משמואל – במדבר, פרשת פינחס, שנת תרעו).^ 16.
הרמב"ם (הל' תעניות ה, א-ד) פירט את ארבעת הצומות, ואחר כך כתב (שם ה): "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות. ובשלושה עשר באדר..." כך גרס הרב וידאל די טולושא (מגיד משנה שם), ולפיו המשפט: "ונהגו..." מתייחס להלכות הקודמות, וכך פירש: "תלה רבינו ענינן במנהג לפי שנתבאר בגמרא שם. שבזמן שיש שלום דהיינו לכשיבנה בית המקדש הן לששון ולשמחה, אין שלום ואין גזרה ידועה על כל ישראל – רצו מתענין רצו אין מתענין חוץ מתענית תשעה באב הואיל ונכפלו בו צרות. ועכשיו נהגו הכל כמ"ש רבינו, והרי הן חובה על כל ישראל עד שיבנה בית המקדש". אך במהדורות המדויקות (מהד' הרב שבתי פרנקל; הרב יוסף קאפח – מכון מש"ה; הרב נחום רבינוביץ' – יד פשוטה; הרב יצחק שילת – רמב"ם מדויק) הגרסה ברמב"ם היא: "ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלושה עשר באדר", ואם כן ארבעת הצומות אינם תלויים במנהג. הרב יוסף קאפח (שם) כתב על דברי המגיד משנה הללו: "ואין דבריו נכונים בדעת רבינו".^ 17.
רבנו יעקב (טור, אורח חיים סי' תקנט) כתב שתשעה באב נקרא מועד, וכך כתב גם הרמ"א (שולחן ערוך שם, ד), ובשל כך אין אומרים תחנון וסליחות בתשעה באב ואין נפילת אפיים. תשעה באב נקרא מועד בשל האמור בפסוק: "קרא עלי מועד" (איכה א, טו). נראה ש"מועד" הכוונה למועד העתידי, שהרי יום זה אמור להיות "למועדים טובים" כאמור בנבואת זכריה, וכאמור בתוספתא (תענית ג, יג): "אותן ימים עתידין להיות ימים טובים לישראל שנאמר 'כה אמר ה' צום הרביעי...'". הראי"ה קוק (אגרות הראיה ג, אגרת תשעח, עמ' מה) כתב על כך: "תחשף המועדיות הכמוסה של היום המר והנמהר יום שריפת בית מאווינו". ראה שם בהמשך דבריו. מו"ר הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (הגדה של פסח – היושבת בגנים [מהד' תשס"ח] עמ' צט) אמר בשם אחיינו הרב אליעזר שפירא, שיש לפרש את הברכה בליל הסדר בסוף המגיד: "כן ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתנו לשלום" על בסיס דברי הרמב"ם הללו, שבזמן שיש שלום יהפכו הצומות למועדים, וזו משמעות הברכה – מועדים ורגלים אחרים עתידיים הבאים לקראתנו לשלום.^ 18.
בהמשך תיאר הרמב"ם (הל' מלכים יא, ד) את משמעות ימות המשיח ביחס לאומות העולם. לפיו, תפקיד הדתות האחרות היה ליישר הדרך למלך המשיח "ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד' (צפניה ג, ט). כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה. אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם. וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום". תיאורים מעין אלו נזכרים בנביא זכריה בפסוקים שאחרי הנבואה על הצומות שיהיו לששון ולשמחה (זכריה ח, כ-כג): "כה אמר ה' צבאות עד אשר יבאו עמים וישבי ערים רבות. והלכו יושבי אחת אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה' ולבקש את ה' צבאות אלכה גם אני. ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה' צבאות בירושלם ולחלות את פני ה'. כה אמר ה' צבאות בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם כי שמענו א־להים עמכם". מעניין לציין שהביטוי "לחלות את פני ה'" מופיע בפסוקים פעמיים בלבד. כשבאה המשלחת מבבל (זכריה ז, ב), ובנבואה על אומות העולם בימות המשיח (שם ח, כא). המסר הוא שלא מספיק שיהודים ירצו לחלות את פני ה' אלא נדרש שכל העולם ירצה בזה. ^ 19.
כך הסביר הרב נחום רבינוביץ' (יד פשוטה, רמב"ם הל' תעניות, ה, א, עמ' שסד-שסו; "עשרה בטבת", נר לנתיבתי, עמ' 109-106) את שיטתו של הרמב"ם. דבריו עונים על שאלותיו של הרב יעקב מקרלין (שו"ת משכנות יעקב, אורח חיים סי' קמט) שעסק בפירוש דברי הרמב"ם. ראה גם: הרב מיכל זלמן שורקין ("בגדר חובת ד' תעניות בזמן הזה להרמב"ם והראשונים", הררי קדם, ב, סי' קלג).^ 20.
דרשת הפסוק "בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה" נזכרה גם בהמשך הסוגיה כשהגמרא עסקה במחלוקת אמוראים אם בטלה מגילת תענית. שם אמרו רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שבנוגע לצומות שנקבעו בהקשר לחורבן הבית "הני הוא דתלינהו רחמנא בבנין בית המקדש", ועל זה שאלה המשלחת מבבל אם צריך לצום, אך אין זה קשור לאירועים שאירעו בבית שני הרשומים במגילת תענית. רש"י (ד"ה דתלינהו) האריך לכתוב על בוא המשלחת לירושלים. ^ 21.
כך כתב גם רבנו יעקב (טור, אורח חיים סי' תקן) על פי הסבר הרב יוסף קארו (בית יוסף שם). ראה גם: אוצר הגאונים (ראש השנה, עמ' 32). ^ 22.
הריטב"א (מגילה ה ע"ב) כתב: "דיש שלום היינו שישראל שרויים על אדמתן" ולא הזכיר את בניין בית המקדש. דבריו מתייחסים לתקופת רבי יהודה הנשיא שחי לאחר החורבן שרצה לעקור ט' באב.^ 23.
כך כתב גם רבנו ניסים (ר"ן, ד ע"ב בדפי הרי"ף); הרב מנחם המאירי (בית הבחירה, יח ע"ב). אמנם בנוגע לזמן בית המקדש השני כתב הרב מנחם המאירי (שם יח ע"א) ש"לא היו יוצאין על אב שהרי לא היה בו תענית". בחלק מימי הבית השני לא הייתה יד ישראל תקיפה, ואף על פי כן לא התענו. כאמור לעיל (הערה 20) רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרו שקיומם של הצומות הללו תלוי בבית המקדש, ואם כן מדוע רש"י והרשב"א לא הזכירו זאת כלל? נראה שרש"י הבין שזו דעתם של רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שהיו אמוראים בארץ ישראל, ואילו הדיון בסוגייתנו הוא על פי רב שמעון חסידא ורב פפא שהיו אמוראים בבבל, והם פירשו את הפסוק באופן שונה.^ 24.
הרב שלמה גורן ("צום תשעה באב בימי הבית השני", מועדי ישראל, עמ' שמט-שנג) הסביר שצמו בתשעה באב בימי הבית השני על חורבן בית ראשון, כי בית שני "היה נראה עלוב לעומת תפארת הבית שבנה שלמה, והזקנים שזכרו את בית המקדש הראשון בכו מרוב צער עליו (עזרא ג, יב)". המשלחת שבאה מבבל שאלה אם "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון" (חגי ב, ט) במובן זה שהוא לא ייחרב לעולם, ולבית זה התכוון הנביא יחזקאל (מג, י-יז). אך כשהבינו שהנביא יחזקאל ניבא על בית שלישי (רמב"ם הל' מעשה הקרבנות ב, יד) וכעת "בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל" (רמב"ם הל' בית הבחירה א, ד) ובית זה עתיד להיחרב, הם צמו בימי בית שני על חורבן בית ראשון. דברים דומים ובקצרה כתב גם הרב יוסף דב סולובייצ'יק (בכה תבכה בלילה, עמ' 130). הוכחה נוספת לכך שבימי הבית צמו מופיעה בתוספתא (תענית ג, ו), שם אמר רבי אלעזר בר צדוק בנוגע ליום הקרבת קרבן העצים שאסור לצום ולהספיד בו, שהתנגש עם תשעה באב שבו צמים: "אני הייתי מבני סנאב בן בנימין וחל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת". אמנם ייתכן שהיו מציינים את יום קרבן העצים גם לאחר החורבן. ראה בעניין זה: הרב ראובן מרגליות ("קרבן עצים בתשעה באב", עוללות, עמ' 52-50).^ 25.
במדרש (איכה רבה, פרשה ג) נאמר: "'ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר' (תהלים סט, יג) אלו ישראל שהם יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ונגינות שותי שכר – מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין בסעודת תשעה באב, יושבין וקוראים קינות ונהי באיכה". הרמ"א (שולחן ערוך, אורח חיים סי' תקנב, ט) ציין שממדרש זה יש ראיה לכך שיש להרבות בסעודה ראשונה שלפני תפילת מנחה בערב תשעה באב. הרב ישראל יהושע מקוטנא (ישועות מלכו, רמב"ם הל' מגילה ב, יח) כתב: "ועין מדרש איכה דמשמע בימי בית שני דהתשעה באב היה לששון ולשמחה, היו קורין איכה". כך כתב גם הרב דוד שפרבר (שו"ת אפרקסתא דעניא, א, סי' מז) שבבית שני לא התענו בתשעה באב אך אמרו קינות אחרי הסעודה "והוא מפני שידעו דלא היה גאולה שלימה עדיין".^ 26.
כך מופיע בכתבי היד של הרמב"ם, וכפי שמופיע בפירוש המשנה (מהדורת הרב יוסף קאפח), ואין זו טעות סופר. הרב חיים יוסף דוד אזולאי, החיד"א (מחזיק ברכה סי' תקנ, ב) הסכים לדברי התשב"ץ.^ 27.
הרב מנחם המאירי (בית הבחירה, יח ע"א) לא גרס במשנה את המילה "אף": "וכשבית המקדש קיים היו יוצאין על אייר מפני פסח קטן ר"ל פסח שני, ומ"מ באותו זמן לא היו יוצאין על אב שהרי לא היה בו תענית". לפיו השלוחים יוצאים על שישה חודשים בלבד, בין בזמן הבית בין לאחר החורבן.^ 28.
דברים ברוח זו כתב גם הרב נחום לאם ("תשעה באב בימי בית שני", הלכות והליכות, עמ' קצ-קצא). לפיו זו גם מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, מאחר שלפי הירושלמי (תענית ד, ה) פריצת החומה בבית ראשון הייתה גם כן בי"ז בתמוז, ואז יוצא שאותה צרה קרתה פעמיים, ובכל זאת יום י"ז בתמוז אינו חמור כמו תשעה באב. לדבריו הירושלמי סבר שצמים בתשעה באב מפני ש"חורבן בית המקדש תקיפא טובא". ^ 29.
משך תקופת בית חשמונאי ובית הורדוס הוא מאתיים ושש שנים. לזה התכוון הרמב"ם (הל' חנוכה ג, א) כשהסביר את מהות הקביעה לקיים את ימי חנוכה: "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".^ 30.
אחרונים נוספים תירצו כדברי השפת אמת: הרב יהושע פלק (פני יהושע, יח ע"ב); הרב ברוך פרנקל תאומים (אמרי ברוך, שם) ועוד. בביאור דברי הרמב"ם והתשב"ץ עסק בהרחבה ובעמקות רבה הרב נריה גוטל ("צום החמישי בתקופת בית שני", שלמי שמחה, סי' נ). ^ 31.
בירושלמי (מגילה א, א) נאמר: "רבי היה מפרסם עצמו שני ימים בשנה רוחץ בשבעה עשר בתמוז ונוטע נטיעות בפורים". בירושלמי (מגילה א, ד; תענית ד, ו; יבמות ו, ו) נאמר: "רבי בא בר זבדא בשם רבי חנינה: ביקש רבי לעקור תשעה באב ולא הודו לו. אמר לו רבי אלעזר: עמך הייתי ולא איתאמרת. אלא ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת ולא הניחו לו. אמר: הואיל ונדחה ידחה. אמרו לו: ידחה למחר".^ 32.
במשנה (מגילה ה ע"א) נאמר שאם ט' באב חל בשבת הצום נדחה ליום ראשון. אין מקדימים הצום כי "אקדומי פורענות לא מקדמי". רש"י (ד"ה אבל זמן) כתב שהוא הדין בנוגע לי"ז בתמוז ולי' בטבת שחלים בשבת. "והאי דנקט תשעה באב – משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו, אבל שאר צומות, אמרינן במסכת ראש השנה (יח, ב): רצו – מתענין, רצו – אין מתענין".^ 33.
כך גם כתבו ראשונים נוספים: רמב"ן (כתבי הרמב"ן, תורת האדם, עמ' רמד [הוצאת מוסד הרב קוק]); רבנו ניסים (הר"ן, ה ע"א בדפי הרי"ף; יח ע"א); ריטב"א (יח ע"ב); הרשב"א, הריטב"א, פסקי הרי"ד (מגילה ה ע"ב) ועוד. ראה גם: הרב ישראל גוסטמאן ("כיום שנהרג בו גדליה", קונטרסי שיעורים – נדרים, סי' יג); הרב יעקב אריאל ("טיסה לארצות הברית בתשעה באב", באהלה של תורה, ב, סי' עה). ^ 34.
בגמרא (תענית שם) אמר רבי יוחנן שלו הוא היה בתקופת החורבן, הוא היה קובע את הצום לי' באב מפני שרובו של בית המקדש נשרף בי' באב. למרות זאת חכמים קבעו את הצום בט' באב, מאחר שלפיהם יש עדיפות לקבוע את הצום בתחילת הפורענות. ראה בשיעור יא: התאריכים של הצום הרביעי, החמישי, השביעי והעשירי. ^ 35.
ראה בגמרא (עבודה זרה י ע"א-ע"ב; סנהדרין צה ע"א-ע"ב); בירושלמי (סנהדרין י, ה); במדרשים (בראשית רבה יא, ד; תנחומא, פרשת מקץ ט).^ 36.
הרב יששכר תמר (עלי תמר, מגילה א, א) הפנה לדברי רב שרירא הללו.^ 37.
הרב יעקב בצלאל ז'ולטי (שו"ת משנת יעב"ץ, אורח חיים סי' מו [עמ' קמו]) הסביר שבגמרא (יבמות עט ע"א-ע"ב) סבר רבי שההלכה שמקריבים אף על פי שאין בית (זבחים סא ע"א) כוונתה שחייבים לעשות זאת, ואין זו רק מתן אפשרות. אף על פי שבימי רבי כבר לא היה מזבח, הואיל ויש חובה הרי זה נחשב כאילו בית המקדש קיים, ולכן חלק על עצם תקנת תשעה באב. על דברים אלו יש להעיר שכל ההלכות הללו לא נזכרו כלל בגמרא במגילה שם, והן מסברה. חסרונו של בית המקדש איננו רק חסרונו הפיזי, ולא רק חסרונו של המזבח. יש להעיר שלא נראה שמתחושה כאילו בית המקדש קיים יוסקו כאלה מסקנות.^ 38.
רבנו ניסים (ר"ן, יח ע"ב) כתב: "ראיתי לרמב"ם ז"ל בפ' ה' מהלכות תענית שלא הזכיר בצומות הללו רצו כלל". אכן הרמב"ם לא כתב את הביטוי "רצו", אך כאמור, מדבריו כאן נראה שעם ישראל רצה וקיבל על עצמו את התעניות הללו.^ 39.
דברי הטור מבוססים על דברי הרמב"ן (תורת האדם, עמ' רמג [הוצאת מוסד הרב קוק]). גם רבנו ניסים (ר"ן, ה ע"א בדפי הרי"ף; יח ע"ב), הרב אהרון הכהן מנרבונא (אורחות חיים, הל' תענית סי' יח) והרב דוד אבודרהם (ספר אבודרהם, הלכות תעניות) ציינו לדברי הרמב"ן הללו.^ 40.
כך ציינו שם גם הרב יעקב סופר (כף החיים שם ס"ק ג), הרב יצחק יוסף (ילקוט יוסף שם) ועוד. הראי"ה קוק (עץ הדר השלם, אות לד, עמ' קסו) כתב: "כיוון שרצו וקבלו כבר אסור לעשות באופן אחר, וכהאי גוונא (ראש השנה יח ע"ב) בד' צומות כשאין גזירה ואין שלום, רצו מתענין רצו אין מתענין, דכשרצו כבר הקבע חובה, וכן דעת טור (אורח חיים סי' תקן)".^ 41.
זלמן בן טובים ("לדמותו הרוחנית", זכרון מאיר – ספר היובל לרב יעקב מאיר, עמ' 85) סיפר על הרב יעקב מאיר, שהיה אחר כך הראשון לציון יחד עם הראי"ה קוק, שבהיותו באונייה בדרכו לארץ ישראל מסלוניקי בקיץ תרע"ט, היה תשעה באב, והרב מאיר דן בשאלה "אם על פי דין צריך להתענות בצום הלאומי, כיון שלפי הצהרת בלפור ודבר המלך הבריטי הננו חוזרים לארץ אבותינו שתהיה בית לאומי ליהודים, והרי יום הנחמה אחרי החורבן כבר הגיע. מובן שהרה"ג יעקב מאיר נטה להחמיר וצם באותו יום, אבל עצם התעוררות לרעיון כזה מעידה על התלהבותו הנפרזת לתחית עמו וארצו". ^ 42.
מר הרברט סמואל, הנציב העליון הבריטי, התחיל לכהן בתפקידו בארץ ביום חמישי ט"ו בתמוז תר"פ, ארבעה ימים בלבד (!) לפני כתיבת מכתב זה של הראי"ה קוק. ייתכן שכניסתו לתפקיד בסמיכות לתאריך מיוחד כל כך, י"ז בתמוז, עוררה את השואל. תשובתו של הראי"ה קוק היא מיום י"ט תמוז, למחרת יום הצום שנדחה באותה שנה משבת י"ז בתמוז ליום ראשון י"ח בתמוז.^ 43.
מכתב זה מופיע אצל הראי"ה קוק (אגרות הראיה, ד, עמ' סו) וכן אצל הרמ"צ נריה (מועדי הראי"ה עמ' תקמד) בהשמטות קלות. שורה זו המוקפת בסוגריים מרובעים מופיעה שם. בשנת תשע"ח יצא הספר: אגרות הראיה, שנים תר"פ-תרפ"א, ואיגרת זו מופיעה באגרת קמט. שם נכתב שמשפט זה המוקף בסוגריים מרובעות מופיע בספר: תפארת יעקב (עמ' 5), ספרו של שואל השאלה, הרב צבי זיסלמאן, אך משפט זה ובו מניין השנים "שנה ראשונה..." איננו מופיע באיגרות אחרות של הראי"ה קוק. אמנם הביטוי "ירום הודו" בנוגע להרברט סמואל מופיע בכמה איגרות.^ 44.
הרב צבי זיסלמאן היה מזקני יפו, וכנראה הכיר את הראי"ה קוק מהשנים שבהן כיהן הראי"ה קוק כרבה של יפו. בספרו (לעיל הע' 43) הוא כתב שמכתב זה הוא: "תשובה על שאלתי אותו 'האבכה בחודש החמישי'". שם (עמ' 7-6) מופיעים עוד שני מכתבים שהראי"ה קוק כתב לו.^ 45.
הרב שמואל כ"ץ ("ממסמכי הרבנות הראשית משנות קום המדינה", תחומין, יח, עמ' 488).^ 46.
בדבריו שם הוא פירש את שיטת הרמב"ם כך: "הכל תלוי אם אין יד העכו"ם תקיפה על ישראל, וזה מספיק לבד שיקרא בזמן שלום יהיה לששון ולשמחה, אבל בית המקדש בנוי אינו פועל כלום להקרא זמן שלום, וזה ברור בסברת הרמב"ם". כאמור, לדברינו שיטת הרמב"ם היא ששלום הוא בימות המשיח כשיד ישראל תקיפה והמקדש בנוי וכפי שכתב הרמב"ם (הל' תעניות ה, יט).^ 47.
כך גם הודיעה הרבנות הראשית לישראל בג' במנחם אב תשכ"ז (הרבנות הראשית לישראל – 70 שנה ליסודה, ג, עמ' 1389), והרב איסר יהודה אונטרמן חזר על כך שוב בח' במנחם אב תשכ"ט (שם, עמ' 1397). הרחבה בעניין זה ראה שם (ב, עמ' 970 הערה 8).^ 48.
בחודש תמוז תשל"ו נחטף מטוס לאנטבה והיו בו נוסעים יהודים רבים. במבצע צבאי אמיץ ומיוחד, שהיו בו תעצומות עוז וגבורה, שוחררו החטופים על ידי צה"ל. הרב חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב, ב, סי' לט) נשאל בעקבות כך על נוסח תפילת "עננו" הנאמרת בימי צום: "איך נאמר 'בצרה גדולה אנחנו' וכו'? תמיהני. וכי נצחון אנטבה גדול מנצחון מלחמת ששת הימים? ועדיין אנו בצרה, ועדיין נכונים לנו קשיים מדיניים, ואפילו מערכות צבאיות קשות נכונות לנו עד לגאולה השלימה. וכל זמן שלא בא משיח צדקנו עדיין מתענים אנו על הצרות שאירעו לאבותינו 'ולנו', ממש כדברי הרמב"ם בהלכות תענית פרק ה' הלכה א' עיין שם".^ 49.
על ההליך ההיסטורי של קביעת יום הקדיש הכללי ראה: הרב יהודה שביב (זכרון לשואה", הרבנות הראשית לישראל – שבעים שנה לייסודה, ב, עמ' 451-445), הרב ישעיהו שטיינברגר ("עשרה בטבת – יום השואה שהפך להיות יום הקדיש הכללי", אישי יובל, עמ' 445-443). מאז שנקבע יום הקדיש הכללי בשנת תש"ט, מתברר שיום זה מצוין בעיקר בציבור הדתי־לאומי במסגרת בתי הכנסת – בלימוד משנה, באמירת פרקי תהלים ותפילת "אל מלא רחמים", וכן במערכת החינוך הדתית. מתמעטים גם ניצולי שואה שאומרים "קדיש" לזכר קרוביהם שלא נודע מקום קבורתם והתאריך שבו הם נהרגו, ומעטים מבני הדור השני והשלישי שממשיכים באמירת "קדיש" ביום זה. בציבור הכללי, האזכור של מאורעות השואה הוא ביום השואה והגבורה – כ"ז בניסן: טקסים ממלכתיים, תוכניות מיוחדות בתקשורת, תכנים מתאימים במערכת החינוך ועוד.^ 50.
עוד בנוגע ל"ביטול הצומות" ובהקשר לתקומת מדינת ישראל כתבו גם: הרב חיים מנחם לויטס ("האבכה בחודש החמישי?", צמיחת גאולתנו, עמ' כ-כד); הרב דוד חיים שלוש ("היש לצום ארבע צומות בדורנו?", שו"ת חמדה גנוזה, א, אורח חיים סי' כב); הרב יעקב אריאל ("דין תשעה באב בזמן הזה", שו"ת באהלה של תורה, ב, סי' עד); הרב שמואל דוד ("על חובת התעניות בזמן הזה", ברקאי, ג, עמ' 93-86); הרב ארי כהן ("תוקף הצומות בימינו לאור תחית ישראל בארצו", צהר, מג, עמ' 79-59).