ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
פרקנו מתחיל במעין רשימה של חפצים השייכים למוצאם. אם נחלק את המשנה נמצא בה רק מקרים ודינים אך לא טעם. אם כן, מהו טעם ההיתר לזכות בהם? הרי התורה מצווה אותנו 'השב תשיבם לאחיך'?!
והנה ברש"י על המשנה (ד"ה פירות מפוזרין, וכן ד"ה מעות מפוזרות) מבואר שטעם ההיתר ליטול לעצמו את המציאות האמורות הוא משום שיש יאוש, והמציאה היא הפקר. וצריך קצת בירור בדברי רש"י מדוע צריך לכתוב פעמיים את אותו הטעם, ומדוע רק בפעם השנייה (ד"ה מעות מפוזרות) כתב וזהו טעם כולם? ובכלל יש לברר מהו בדיוק יאוש ומדוע הוא מתיר לקחת את האבידה?
יאוש כהפקר
בפשטות לשון רש"י כאן נראה שיאוש הוא בעצם הפקר, שכן כתב שהפירות והמעות הן הפקר מחמת יאוש הבעלים 1 . וכן רש"י לקמן (כז, ב ד"ה תובעין) כותב: למעוטי מידיה דאיאוש ואפקריה. וכן הוכיח המחנה אפרים (זכיה מהפקר, ז), שסובר רש"י כן מהא דכתב בגיטין (לח, ב) ביחס לבירור המקרה של המתייאש מעבדו האם יצא בזה לחירות: נתייאשתי לשון הפקר הוא.
ונראה שיש עוד ראשונים מהם עולה השוואה זו שבין יאוש להפקר. רמב"ן כותב (י, ב): ועוד שהרי נתיאש ויצאה מרשותו ביאוש. עכ"ל. וכן משמע מדברי הרמב"ן בפסחים (ד, ב עיי"ש באריכות במחלוקתו עם ר"ת בדין ביטול חמץ האם הוא הפקר הוא ביטול). ואולי אפשר להבין כן גם מדברי ריטב"א בריש פירקין שכתב: דכיון דדבר שאין בו סימן הוא איאושי מייאש מסתמא ונעשה הפקר 2 .
וצריך הבנה מה מקור דבריהם ומה מהותם?
יאוש אינו כהפקר
מאידך, התוס' (ב"ק סו, א ד"ה כיון) כתב במפורש לא כך, אלא הדין הוא יאוש אינו הפקר גמור. וראייתו מהשקלא וטריא של הגמרא שם המבררת מה המקור לכך שיאוש קונה בגניבה. ואלו הצדדים בגמרא: שמא מדאורייתא קונה – והיינו שנלמד מדין יאוש דאבידה. ושמא מדרבנן קונה – ואז קונה משום תקנת השבים, דאילו מאבידה אין ללמוד משום ששם הוא היתרא אך בגנב החפץ הגיע לידו באיסור.
ושואל התוס', אם יאוש הוא הפקר גמור, היינו ניתוק מוחלט מהבעלים, מדוע שלא יקנה אם הגיע לידיו באיסור? סוף סוף אין לחפץ שום בעלים? אלא על כרחך שיאוש אינו הפקר גמור. ובאופן זה מבאר גם את הגמרא של יאוש מהעבד – אין מדובר שהיאוש מפקיר את העבד אלא מסיר את רשות הבעלים ממנו.
אך דברי תוס' אלו טעונים הסבר, יאוש אינו הפקר גמור – אז מה הוא כן? הפקר חלקי? מה משמעות דבריו?
הנחת יסודות
בכדי לענות על שאלות אלו הן לרש"י והן לתוס' עלינו לברר מעט כמה הנחות חשובות.
א. מושג היאוש 3 . ב. מושג הבעלות. ג. מושג ההפקר.
יאוש
מהו בכלל יאוש? האם זו פעולה או מצב?
הגמרא (כג, א) אומרת:
כללא דאבידתא: כיון דאמר ווי לה לחסרון כיס - מיאש ליה מינה.
המציאות של אובדן החפץ מהאדם מביאה אותו לאמירה 'חבל לי על ההפסד הכספי'. וזהו היאוש. אין כאן פעולה משפטית של הקנאת החפץ האבוד לכל מאן דבעי כמו בהפקר אלא הבנה של האדם שחל ניתוק בינו לבין החפץ. נראה את לשונו של ר' שמעון שקאפ בהגדרת היאוש (שערי יושר שער ה פרק יב אות רנו):
ונלענ"ד לבאר ענין זה על פי מה שנבאר היסודות בכללי היאוש, דהנה ענין זה של יאוש לא נתבאר היטב במפרשי הש"ס, ולדעתי נראה דהוא ענין התרצות וניחותא, דבדבר שהבעלים חושבים שאבוד ממנו לעולם ולא יוחזר אליו, מתרצים המה על כל המקרים שיתהוו עוד ואינם חסים עוד עליו, מחמת שכבר הוא אבוד מהם אין להם שום קפידא מעתה אם יטלנו זה או אחר, שאין שום תועלת בו עוד, וכל חפץ שאין הבעלים מקפידים על חסרונו יכול כל אדם לזכות בו, ומה דיש חילוק בין יאוש דגזילה ליאוש דאבידה, הוא משום דכיון דהתרצות זו באה בע"כ של הבעלים, י"ל דלא חידשה תורה רק באבידה ולא בגזילה.
מכאן אנו למדים שאין שום רצון מעורב כאן, אלא התהליך הוא כפוי על האדם.
בעלות
המושג השני אותו צריך לבאר הוא מושג הבעלות. המהר"ל בבאר הגולה (באר שני, ו) כותב שבעלות האדם על חפציו בנויה על שני יסודות: א. השליטה בחפץ. ב. הרצון בחפץ.
כאשר האדם מאבד את ממונו הרי היסוד הראשון של שליטה בחפץ בטל, ומה שעדיין קושר את האדם לממונו הוא רצונו בחפץ. אך כאשר האדם גם מתייאש מממונו, אזי אין לו כבר שום שייכות לחפץ ויכולים אחרים לזכות בו (יסוד זה מבואר גם במנחת אשר ב"ק, מ).
הפקר
המושג השלישי בו נדון הוא 'הפקר'. המשנה במסכת נדרים (מג, א) אומרת כך:
היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחד לשום מתנה והלה מותר בה; אם אין עמהם אחר, מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרים לכל מי שיחפוץ, והלה נוטל ואוכל, ור' יוסי אוסר.
פירוש הדברים, אדם שהדיר את חבירו מלהנות ממנו, והתחדש צורך להנות את המודר, נחלקו בזה חכמים ורבי יוסי. דעת חכמים היא שיכול להפקיר את החפץ לכל הרוצה, וממילא בא השני ונהנה בהיתר. שכן יש פער בין בעלות הנותן לבעלות מקבל והוא השלב של ההפקר. ואילו דעת רבי יוסי היא שפעולת ההפקר אינה מוציאה את החפץ מרשות המפקיר עד אשר יבוא הזוכה ויטול אותו. ובלשון הגמרא:
אמר ר' יוחנן: מ"ט דר' יוסי? קסבר הפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתיא מרשות נותן לרשות מקבל, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה.
העולה מדברי חכמים שהפקר היא פעולה 'משפטית-קניינית' שעל האדם לעשות. ולהלכה אנו פוסקים כשיטת חכמים.
לאחר הקדמת ג' יסודות אלו נשוב להתבונן בדעת רש"י ותוס'. בהקדמת דברי תוס'.
ביאור שיטת התוספות
השו"ע כתב (חו"מ רסב, ה):
מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו.
והרחיב לבאר כאן נתה"מ (ס"ק ג) שמושג היאוש שונה מהותית ממושג ההפקר. את דבריו הוא מייסד על תוס' המובא לעיל שיאוש אינו הפקר גמור. נקודת ההבדל השורשית היא בנקודת הרצון – הפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת. נפק"מ היוצאת מכך היא שתוצאת ההפקר היא שהאדם מאבד לחלוטין את זיקתו לחפץ עוד קודם שאחר זה בה, שכן יש מעשה פעיל של הוצאה. משא"כ ביאוש הנגרם שלא ברצונו של האדם וממילא זיקתו לחפץ נחלשת אך לא מתנתקת כל עוד אחר לא זכה בו. ולכן, המתייאש יכול פשוט לחזור בו ללא צורך במעשה קניין, בשונה מהפקר.
ביאור שיטת רש"י
לעומתם, רש"י ודעימיה לא התכוונו לומר שיאוש הוא ממש סוג פעולה של הפקר, שהרי הפקר הינו מעשה והיאוש הוא מצב. אלא שההפקר הוא תוצאת מצב היאוש (שיעורי ר' שמואל, ב"מ, פרק שני סימן א). והסיבה לתוצאה זו היא שהגם אם נאמר שאין היאוש יכול להפקיע את הבעלות, כיון שהיא מאפשרת לכל הרוצה לבוא ולזכות ממילא פוקעת הבעלות, דהלא איזו משמעות יש לבעלות על חפץ שכל הרוצה יכול ליטלו לעצמו?! היא שאין לאדם שום בעלות על החפץ (חידושי ר' שמואל ב"מ, סימן כא, ס"ק ד. אמנם עיין שם בהמשך הסימן לביאור אחר ברש"י). ובמחנה אפרים משמע שהוא מעשה הפקר אלא מסוג אחר.
הסבר המחלוקת
שיטת התוס' היא שיאוש אינו הפקר משום שהוא כפוי על האדם, והיאוש הוא השלמה שלא ימצא אותו אך בעקרון רוצה בחפץ, משא"כ בהפקר שמדעתו הוציא את החפץ. ואילו שיטת רש"י שיאוש הוא הפקר גמור שכן הרצון הקטן עוד שהחפץ יחזור אלי לא מספיק בשביל לחבר את שני מרכיבי הבעלות שהתנתקו. והראיה לכך שחיבור קטן זה לא חשיב כממש, הוא מעצם מה שהתורה התירה ליטול אבידה לאחר יאוש, דאי לאו הכי, אלא שקשר זה הוא משמעותי, מדוע התורה התירה ממון שיש קשר אליו?!
להערות [email protected]
^ 1.
מדוע רש"י חוזר פעמיים על כך שהבעלים התייאש והממון הופקר? וכן מדוע שינה לשונו מ'הן הפקר' ל'הוו להו הפקר'? מסביר ר' דוד פוברסקי שישנו הבדל מהותי בין המקרה הראשון במשנה לבאים אחריו. הגמרא הרי מעמידה את המקרה של פירות מפוזרין במכשנתא דבי דרי והיינו שהאדם השאיר שם את החפץ מרצונו, וזה שונה מכל שאר המקרים בהם ישנה אבידה של האדם. ובזה מובן שבפירות כתב רש"י 'הן הפקר' משום שהוא הפקר ממש, לעומת שאר הפירות שהתחילו ביאוש אלא שתוצאתו הפקר.
וחשבתי שאולי אפשר לדייק גם שבפירות כ' רש"י התייאשו, לשון עבר וזה מלמד שמראש התייאש. לעומת שאר דברים שם כ' רש"י 'איאושי מיאש' לשון הווה מתמשך, והוא שאנו מניחים שעכשיו נוצר היאוש בשל הנפילה ולכן נהיה מזה הפקר.^ 2.
ועיין גם רשב"ם ב"ב פז, ד ד"ה משום יאוש בעלים.^ 3.
להסבר ארוך ומפורט יותר עיין לקמן בשיעור על מהות היאוש.
"בזאת התורה" - איזו תורה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך ללמוד גמרא?
ניסוך מים: איך שמחים גם בדרך ליעד?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
איך עושים קידוש?
מה חשוב לשים לב כשמדליקים נרות שבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
