ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- משנה
- מסכת שביעית
הסוגיא הראשונה בה ניגע עוסקת בשלב הראשוני ביותר, באופן האיסוף של הפירות.
ספרא
אומרת התורה 'אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר' (ויקרא כה, ה) ודרשו חכמינו בספרא (בהר א, ג):
את ספיח קצירך לא תקצור, מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית, ואת ענבי נזיריך לא תבצור, מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן המופקר, לא תבצור, לא תבצור כדרך הבוצרים, מיכן אמרו תאינים של שביעית אין קוצים אותה במוקצה, אבל קוצה אתה בחורבה, אין דורכים ענבים בגת אבל דורכים בעריבה, אין עושים זיתים בבד ובקוטבי, אבל כותש ומכניס לבדידה, ר' שמעון אומר אף טוחן הוא בבד ומכניס לבדידה.
שני דינים מופיעים בספרא: א .בצירה דווקא מן השמור ב. בצירה שלא כדרך הבוצרים. ויש להתבונן ביחס שבין שני הציווים הנ"ל, האם תלויים הם זה בזה או שמא אינם קשורים.
דיני הדרשה המובאים בספרא הובאו גם למעשה במשנה בשביעית (ח, ו). ונחלקו רבותינו בביאורה של המשנה.
שיטת הרמב"ם
ישנן כמה נקודות שיש לשים לב אליהן בלימוד הרמב"ם (פרק ד):
א. בהלכה כב כתב:
הפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה.
אין חילוק בדבריו בין פירות שמורים לפירות מופקרים, אלא בכולם יש לשנות. וכן הגדיר את האיסור בכך שאסור לאסוף כדרך כל השנה. ונקודה נוספת היא הדוגמאות הנוספות של בצירה לצורך אילן או דרך הבוצרים. על פניו יש לברר מה ראה לנכון דווקא כאן הרמב"ם את הבצירות הנ"ל?
ב. בהלכה כג כתב:
וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל מייבשן בחרבה, ולא ידרוך ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה, ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הבד ובקוטב ומכניס לבד קטנה, וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה.
וכאן פוסק הרמב"ם את המשנה בשביעית, ומפרשה כפי שכ' בפירוש המשנה. מוקצה האסור אינו כלי (עיין ר"ש לקמן) אלא הוא מקום האיסוף הרגיל. ולכן צריך לייבש את התאנים במקום אחר. וכך מפרש את שאר המשנה ופוסק אותה.
עוד מוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה 'וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה'. מה ביאור 'שאר הדברים'? האם גם כולל את דרך הקצירה עצמה?
מתוכן ההלכה והקשרה נראה שלא, ואכן כך פירש בדרך אמונה (ד, ס"ק קסז):
היינו בשאר פירות כגון שעושה מתמרים טרימא (שזה מותר כנ"ל פי"א מתרומות ה"ב) או לרסק פירות שרגילין לרסקן ולסחוט פירות שרגילין לסוחטן (כמו שיתבאר בפ"ה איזה מותר) בכ"ז צריך שינוי:
ג. בהלכה כד כתב:
ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר.
והרחבת הדברים מובאת לעיל בהלכה א:
וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל.
כלומר עיקר השינוי הוא בכמות הנאספת ע"י הבעלים וסידורה כבכל שנה.
ד. בפרק ח הלכה ג כתב:
כיצד מוכר הוא לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט ה"ז מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו אסור.
מכאן למדנו שאפשר לקצור כדרכו ממש עם כלים המיוחדים לכך אלא שלא יהיה בכמות גדולה.
ביאור שיטת הרמב"ם
אם כן, העולה מדברי הרמב"ם לדינא הוא שבין במופקר בין בשמור אפשר ללקוט כדרכו אלא בכמות קטנה ולעבד את היבול במקום קטן יותר ושאין רגילות לעבד שם.
וכעת יש לברר את סברת שיטתו. ונראה לפי מה שכתב בספר המצוות (ל"ת רכב-רכג) שעניינם של איסורים אלו הוא שלא להפגין בעלות. ובניסוח מדויק של ספר החינוך (שכח):
רצה לומר שלא נקצור אותו כדרך שאנו קוצרין תבואתינו בשאר שנים. אבל מכל מקום אכילתו הותרה לנו, ובלבד שנאכלהו דרך הפקר, כלומר בלי הכנה, וכמו שנפרש במצוה שלפנינו. כי לא תקפיד התורה בדברים אלו זולתי שיראה ממעשה האדם בכל ענין שנה זו כאילו אין דבר מיוחד ברשותו, רק שהכל ברשות אדון הכל.
הוי אומר, 'לא תקצור' האמור בתורה לעניין שביעית אינו דומה לקצירה של שבת, שם האיסור הוא על היצירה של במלאכה ואילו בשביעית עניינה של הקצירה הפגנת בעלות כל התבואה. ומבין הרמב"ם שעיקר הביטוי של בעלות ע"י קצירה בשביעית אינו שייך כלל לשינוי בכלים אלא לכמות הנקצרת. (ראה חזו"א שביעית יב, ה)
שיטת ר"ש
לעומתו, ר"ש הביא את דברי העיטור שכ' שהשינוי הוא בגוף פעולת האיסור. אמנם לאחר מכן דוחה את פירושו על המשנה משום שהמשכה אינו הולם את הרישא אליבא דפירוש הערוך אך לעצם דינו מסכים ששינוי בעצם הקצירה מחוייב כפשטא דקרא ודברי חכמים (מהלך זה אינו מופיע בדפוס וילנא אלא במהדורה החדשה באוצר שביעית) ולכן את כל האיסורים במשנה מפרש ככלים שונים המיועדים לאיסוף הפירות בכל שנה. אך כ' שכל האיסור ללקוט כדרכו הוא רק בשדה שמורה, אך בשדה הפקר מותר ללקוט כדרכו.
הקשה עליו הרדב"ז:
וק"ל עליה והלא כל השדות הפקר הם בשביעית וכי איצטריך קרא שלא יבצור כדרך הבוצרים למי שעבר ושמר כרמו ולא הפקירו.
ביאור דבריו, הרי הפירות הינם הפקר מכח חיוב התורה, וא"כ לומר שחובת השינוי שייכת רק לאדם שלא הפקיר, היא קשה – מדוע שתייחד התורה לאו לאדם יחידי שלא נהג כדין?! ומסיים שייתכן ומכח קושיא זו הרמב"ם לא פירש כמו ר"ש.
ואכן המבואר בדבריו הוא שאם עבר הבעלים ושמר את פירות השביעית חל עליו איסור נוסף ללקטם כדרך הרגילה. כך כתב בשבת הארץ (ד, כב). אמנם הרב זצ"ל לא חילק שם בין הבעלים הקוצר לבין אחרים הקוצרים.
ננסה לומר סברא בדברי ר"ש.
בנוגע לסוגיית אפקעתא דמלכא, כנראה שסובר הר"ש שהפירות מופקרים בלא הפקר הבעלים. כך מבאר את המשנה (ד, ב) בש"א אין אוכלים פירות שביעית בטובה. ופירש – 'משום שאין מחזיקים טובה לבעלים משום דרחמנא אפקרינהו'. וביאר הרא"ש דבריו, 'שאם יחזיק טובה הרי הוא נראה כמלקט מן השמור'. עכ"ל. כלומר, באמת הפירות הפקר, אלא עצם אחזקת הטובה היא בעייתית, שנראה כעובר על דברי תורה.
ולפי זה נבוא להסביר את סוגיין, סברתו של ר"ש היא ששדה שמורה, אע"פ שהקוצר נוהג בהיתר, שכן השמירה איננה גורעת מכח ההפקר, עדיין יש לנהוג כמי שאיננו הבעלים, אך אם יקצור כרגיל, סוף סוף הוא נראה כנוהג מנהג בעלים ולכן אסור. ומכאן נבאר שאין הר"ש עוסק דווקא בבעלים השומר ולא אליו בלבד יחסה התורה את הציווי לשנות בקצירה, אלא בכו"ע עסקינן.
ושמחתי לראות שכיוונתי לדברי דרך אמונה (שו"י ד, ס"ק יא):
ודעת הר"ש שאין איסור קצירה רק במשומר ואפשר דדוקא אם בשעת קצירה הוא משומר אז אם קצר כדרך הקוצרים עובר בלאו ואם קצר בשינוי אין עובר אלא בעשה דתשמטנה שלא הפקיר והקוצר בשל חברו אם הוא משומר אסור לקצור כדרך הקוצרים אבל מותר לקצור בשינוי.
שיטת תוס'
התוס' בר"ה (ט, א ד"ה ובקציר ש"ש היוצא) כ' שדין השינוי מדבר דווקא בפירות של הפקר, וזאת משום ששמור אסור אפילו ע"י שינוי (לשיטתו ראה סוגיא יד). ובהפקר התורה רוצה שלא ינהג האדם כבעלים הבוצר כפי שרוצה, אלא משמרים את 'צמצום הבעלות'.
שיטת רמב"ן
הרמב"ן (ויקרא כה, ה סוף הדיבור) כתב שאת פירות ההפקר צריך לבצור שלא כדרך בעלים, ואף השמורים שמותר לאכול (שכן לשיטתו לא נאסרו מחמת השמירה) יש לבצור כן. וחיוב השינוי הוא מדרבנן משום 'גדר ואסמכתא מדבריהם כדי שלא יבואו לשימור ואסיפת הפירות ויגזלו אותם מן העניים'.
שיטת הגר"א
פירות שמורים אסורים לגמרי אפילו בשינוי וזהו מאמר חז"ל 'מן השמור אי אתה אוכל ואבל אתה אוכל מן המופקר'. ופירות הפקר מותרים בשינוי והוא החלק השני של הספרא 'לא תבצור כדרך הבוצרים'. שינוי זה עוסק בעבודה בפירות התלושים בלבד, והוא מש"כ במשנה אין קוצין וכו' וכפי פירוש הרמב"ם. אך פירות מחוברים אסור ללקוט כלל ע"י כלים אלא רק תלישה ביד מותרת. ונראה שסברתו היא שדרך הבוצרים מתייחסת לכל תהליך הבצירה החל מהקטיף עצמו ועד סוף הכנת הפירות לאכילה או למכירה.
אחרונים
דעת החזו"א שאף לרמב"ם, יש לקצור בשינוי ולכל הפחות מדרבנן, אפילו בשדה מופקר. אך מכיון שכל החיוב של שינוי נובע מחמת עניין הבעלות הרי הוא לא שייך במקרה שאחרים בוצרים כיון שהם בלאו הכי אינם כבעלים (סימן יב, סעיף ה). ונפק"מ גדולה לקולא בעניין זה הוא ששליחי אוצר בית דין אינם צריכים לקצור בשינוי כיון שאינם בעלים.
אך דעת גרש"ז שגם אחרים צריכים לבצור בשינוי (מעדני ארץ סימן ז, ד ד"ה הנה).
ובילקוט יוסף פסק כרמב"ם שעיקר השינוי הוא בכמות אך הוסיף שראוי לכת' לשנות גם באופן הקצירה.
להערות [email protected]
אנחנו קודש למענך
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מהי אמונה?
סודה של ברכה
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
איך ללמוד גמרא?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
