ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
בפעם הקודמת התמקדנו בשני הדברים הראשונים: שיעור בששים ובטעם. עתה נעבור לאפשרות של ההתייעצות בקפילא.
לכאורה בכדי להתיר את האיסור אנו זקוקים לעדות של עד אחד. מכאן עולה השאלה: מדוע סומכים על הנכרי להעיד על האיסור?
רש"י מבאר שקפילא הוא 'נחתום נכרי', וסומכים עליו אם הוא משיח לפי תומו.
הרעיון של "משיח לפי תומו" עולה במספר מקומות בש"ס. הרעיון הוא שאדם (ובפרט – נכרי) אמין יותר כאשר הוא אומר דברים מעצמו, בלי שהוא מבין את החשיבות וההקשר ההלכתי של דבריו. ככל והוא אומר את הדברים בלי לנסות להשפיע עלינו, יש יותר מקום לתת בו אמון.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
99 - חמדת הכשרות: שיעור בששים ובטעם כאשר איסור התערב בהיתר
100 - חמדת הכשרות: סמיכה על נכרי
101 - חמדת הכשרות: האם אפשר לסחוט את האיסור מתוך המאכל בו הוא נבלע?
טען עוד
למדנו בעבר שלפי רש"י טעם כעיקר אסור מדרבנן בלבד. אם כך, יתכן ורש"י אומר שכשם שסומכים על הנכרי המשיח לפי תומו באיסורי דרבנן אחרים, כך אפשר לסמוך עליו באיסור דרבנן זה.
כזכור, בעלי התוספות סוברים שטעם כעיקר אסור מן התורה (ואף לוקים עליו!). לכן הם מציגים בסיס שונה לאמינות הנכרי במקרה זה: הם מסכימים שמדובר בנחתום נכרי, בשף כלומר מומחה. מומחה שכזה נזהר מאוד לא לטעות בטעימה. אם האיסור נתן טעם בתבשיל, הוא יוודא לומר לנו את זה, אחרת זה יפגע באמינות המקצועית שלו בלשון חז"ל: אומן לא מרע אומנותיה.
הרא"ה (בדק הבית שער ד) מסכים עם בעלי התוספות, ואומר מפורשות: במקרה זה משיח לפי תומו לא יועיל. רק החשש של איבוד האמינות המקצועית מספיקה בכדי לסמוך על הנכרי במקרה זה.
הרשב"א (תורת הבית שער ד) חולק עליו ומקל יותר: הוא פוסק שניתן להאמין לאיש מקצוע, שלא ירצה להרוס את האמינות המקצועית שלו; אך ניתן גם להאמין לאדם מן השורה המשיח לפי תומו.
תרומת הדשן מוכיח מכאן שהרשב"א מסכים עם רש"י, שטעם כעיקר אסור מדרבנן בלבד, ולכן הוא סומך על שני הדברים.
אך הט"ז (סימן צח ס"ק ב) חולק, ומראה שיש ראשונים הסומכים כאן על משיח לפי תומו, למרות שהם סוברים שטעם כעיקר אסור מן התורה.
הש"ך מציע תירוץ: העדויות הנידונות בסוגיה בבבא קמא הן עדויות על דברים שהיו בעבר. סביר שלא נוכל לדעת את האמת לעולם, אלא רק לדעת מה אמר על כך הנכרי. בדברים שכאלה לא ניתן לסמוך על הנכרי, למרות שהוא משיח לפי תומו, אלא באיסורי דרבנן בלבד. אך במקרה שלנו, מיד אחרי שהנכרי יאמר שהוא אינו טועם איסור בתבשיל, אנו נאכל את התבשיל. מיד נדע אם הנכרי שיקר. במצב שכזה אפשר לסמוך על כך שהנכרי לא ישקר לנו על דבר שתיכף נעמוד על אמיתתו. כלומר, במקרה זה ישנה סיבה נוספת לסמוך על האמירה של הנכרי, מעבר לעצם היותו משיח לפי תומו.
לכן הט"ז מבאר אחרת: הסוגיה בבבא קמא עוסקת בדברים שמבחינה עקרונית יש צורך בעדות כדי להתיר אותם. במקרה זה אין צורך בעדות.
הדברים נוגעים להגדרה של 'עד אחד נאמן באיסורים'. לא נאריך בדברים במסגרת זו, אך נסתפק בשאלה כללית: כאשר אנו אומרים ש'עד אחד נאמן באיסורים', האם הכוונה היא שלדברים מסוימים יש צורך בעדות של שניים, ובדברים אחרים יש צורך בעדות עד אחד? במקומות רבים מוכח לא כך, אלא שמשמעות 'עד אחד נאמן באיסורים' היא שאין צורך ב'עדות' במובן הרגיל, אלא רק בירור.
הט"ז מקשה על בעלי התוספות והרא"ה: מדבריכם משמע שיש כאן צורך בעד ממש (אמנם לא שניים, ובכל זאת, עד שראוי להיות אחד מן השניים). אך את העדות של הנכרי אתם מעמידים על החשש שדבריו יתבדו. היכן מצינו שעדות נוצרת בגלל חשש שכזה?
על כרחנו, אומר הט"ז, שגם אתם מודים שיש צורך בבירור ברמה גבוהה, ולא בעדות ממש. אם כך, אין הבדל מהותי בין בירור מכוח החשש של הנכרי ובירור מכוח משיח לפי תומו. כך או כך, יש סיבה מיוחדת לתת אמון בנכרי, למרות שהוא לא הגיע להגדרה של 'עד' ממש. אם כולנו מסכימים שאין כאן 'עדות', אלא רק סיבה נוספת לסמוך על הנכרי, מה ההבדל בין משיח לפי תומו והחשש של השף?
לבסוף הט"ז חושש לדברי בעלי התוספות והרא"ה. אך מה יענו בעלי התוספות והרא"ה לדברים הנוקבים של הט"ז?
לכאורה יש הבדל משמעותי בין משיח לפי תומו ובין החשש של הפגיעה באמינות המקצועית. משיח לפי תומו אינו חשוד כמשקר, מפני שהוא אינו מודע לחשיבות של דבריו. אם כך, אין לנו סיבה מיוחדת לחשוב שהוא אינו אומר אמת. אך ביחס לשף אנו אומרים את ההיפך: הנאמנות אינה 'שלילית' (אין לו סיבה לשקר), אלא האמינות 'חיובית' – יש לו סיבה חיובית לומר את האמת. לשיטתם, ניתן לסמוך על דבריו רק אם יש סיבה חיובית להניח שהוא אומר אמת, ואין די בכך שאין סיבה לחשוב שהוא משקר.
יצוין שהמהר"ם פדוואה (רבו של הרמ"א) אומר שמנהג אשכנז הוא לא לסמוך על הקפילא, בכל מקרה, למרות שהוא מודה שמפורש בגמרא שניתן לסמוך עליו, וכמובן שהעושה כך אינו חורג מן הדין. הרמ"א פוסק את דבריו.
הש"ך מציין שלא נאמר כאן לא לסמוך על היכולת שלנו לטעום, אלא מקובל לא לסמוך על קפילא. אם יש דברים שישראל יכול לטעום (כמו לבדוק אם יש טעם של בשר או של חלב, שלא נתערבו), אין מקור לכך שאי אפשר לסמוך על טעימה.
מדוע לא לסמוך על הטעימה של הנכרי? יתכן ויש כאן החמרה כללית, שמא נטעה ולא נזהה את הטעמים נכון. במקומות רבים חז"ל העדיפו "ליישר קו", לדוגמא: לומר לכולם לשער בששים כדי שלא ניתן דברינו לשיעורים.
אך רבי עקיבא איגר מציע טעם מתוחכם יותר:
לכאורה יש שאלה, על מי יותר נכון לסמוך: על הנכרי המשיח לפי תומו, או על הנכרי בעל המקצוע? הדבר הנכון לעשות הוא שניהם יחד. אבל זה בלתי אפשרי: איש המקצוע אינו יכול לומר "לפי תומו", בגלל שהוא נזהר מאוד במילותיו, שהרי על כך בנויה מקצועיותו. כל העניין של איש המקצוע הוא הדקדוק והידיעה שדבריו נבחנים. אם כך, מכיוון שלא ברור איזה מהם עדיף, ואי אפשר לקיים את שניהם, נקבע מנהג לא לסמוך על טעימה של נכרי, למרות שמעיקר הדין ניתן לסמוך על טעימתו.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
