ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- פסח
- ליל הסדר
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פסחים
ארבע קושיות יש להקשות על ארבעה שינויים המאפיינים באופן ייחודי את ההלל הנאמר בליל הסדר, בשונה משאר אמירות ההלל.
א. לא מברכים לפניו, בשונה מכל הלל אחר שמברכים עליו כדין כל מצווה, וכפי שנאמר בפסחים קיט ע"א, שכל מצווה מברך עליה עובר לעשייתה. כפי שנראה בהמשך, כך הדין למעשה אולם נקודה זו נתונה במחלוקת ראשונים, ויש הסבורים שבאופן עקרוני הלל זה חייב בברכה.
ב. מפסיקים באמצע ההלל, לאחר שני הפרקים הראשונים, לאכילת המצה וכל הסעודה, אף שבשאר אמירות ההלל דבר זה אסור, וכמבואר ברמ"א (או"ח סי' תכב, ד) שדינו כדין קריאת שמע לעניין איסור ההפסקה.
ג. נאמר בישיבה בשונה מכל הלל שיש לאומרו בעמידה, כדברי שיבולי הלקט בשם מהר"ם שנפסקו בשולחן ערוך (או"ח תכב , ז).
ד. נאמר בלילה בשונה מכל הלל שדינו להיאמר דווקא ביום, כמבואר במשנה במגילה כ ע"ב: "כל היום כשר לקריאת המגילה ולקריאת ההלל"... זה הכלל: דבר שמצותו ביום כשר כל היום. דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה.
הגורמים לאמירת הלל
מצאנו שלוש סיבות שונות הגורמות לאמירת הלל.
בגמרא בערכין י ע"א מונה רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. הגמרא (י ע"ב) שואלת על כך מדוע לא אומרים הלל בשבת ומשיבה שאינו נקרא מועד, ובראש חודש – אף שנקרא מועד מכל מקום לא נתקדש באיסור עשיית מלאכה, ומהפסוק "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג" (ישעיהו ל, כט) למדים שדווקא לילה המקודש לחג טעון שירה. נמצאנו למדים שעצם קדושתו של חג גורמת לאמירת הלל.
הגמרא שם ממשיכה ומקשה מדוע בחנוכה אומרים הלל, הרי הוא לא נתקדש באיסור עשיית מלאכה, ומשיבה: "משום ניסא". ולגבי פורים נאמרו כמה תירוצים מדוע לא אומרים הלל למרות הנס, ולפי אחד מהם אכן אומרים אך לא באופן הרגיל אלא "קרייתה זו הללה". על כל פנים עולה מהדברים טעם נוסף המצריך הלל והוא הודיה על נס. לא מדובר רק על הודיה חד פעמית בעת הנס ממש, אלא על הודיה חוזרת ונשנית מידי שנה.
נראה שהלל זה יסודו בתקנת נביאים, כמבואר בפסחים קיז ע"א: "הלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן. במגילה יד ע"א נאמר לגבי פורים: "ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה - ממיתה לחיים לא כל שכן?!", ויש לעיין מה היחס בין הגמרות הללו. רש"י שם (ד"ה מעבדות) מפרש לגבי השירה שנאמרה בפסח, שהכוונה לשירה שנאמרה על הים. לפי זה לכאורה לא מדובר בתקנת נביאים אלא המקור הוא מהתורה, ועיין במהר"ץ חיות שם (ד"ה ולא פחתו), שאכן כך הבין הרא"ם בתוספותיו לסמ"ג ומתוך כך נתקשה מצד אחר, מדוע הגמרא במגילה אומרת שמצאו סמך מהפסוק "כתוב זאת זכרון בספר" שניתן להוסיף ולחדש את המגילה, והרי כיוון שקל וחומר הוא מהתורה נמצא שלא הוסיפו כלום. לעומת זאת, הטורי אבן שם (ד"ה מעבדות) מקשה על רש"י כמה קושיות נמרצות1, ומתוך כך חולק ומפרש שהכוונה לתקנת הנביאים הנזכרת. לדבריו צריך לומר שהקל וחומר בא לבאר באלו מקרים חלה תקנת הנביאים. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שורש א ד"ה והפליאה) כותב שהמקור הוא מהתורה, ש"נצטווה למשה בסיני שיאמרו ישראל במועדיהם שירה לאל שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והבדילם לעבודתו", ומסביר שהנביאים שתקנו הם משה, אהרן ומרים ואצילי בני ישראל וכל שבהם רוח הקודש.
נעבור לגורם השלישי. המשנה בפסחים (ה, ז; בגמ' סד ע"א) מספרת על תהליך שחיטת הפסח בשלוש כתות, וכותבת שהיו קוראים את ההלל במהלך השחיטה וההקרבה: "קראו את ההלל, אם גמרו - שנו, ואם שנו - שלשו, אף על פי שלא שלשו מימיהם". וכן במשנה (ט, ג; בגמ' צה ע"א) הדנה בהבדלים בין פסח ראשון לפסח שני: "הראשון טעון הלל באכילתו, והשני אינו טעון הלל באכילתו. זה וזה טעון הלל בעשייתן".
לא מפורש במשנה ובגמרא מהו הטעם להלל זה, שהרי אינו ההלל שנאמר משום קדושת היום או משום הנס, שכן קדושת היום וכן הנס הם בט"ו ולא בי"ד לחודש ואכן בט"ו בבוקר נוהגים לומר הלל משום טעמים אלו. אולם בגמרא שם (צה ע"ב) מסבירה הגמרא מניין שבעשיית הפסח גם פסח שני טעון הלל, ומנמקת: "אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן ואין אומרים הלל?!, וכן בדף קיז ע"א מובא: "הלל זה מי אמרו? רבי יוסי אומר: אלעזר בני אומר: משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים, וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד אמרו, ונראין דבריו מדבריהן. אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן ולא אמרו שירה?". משמע שהטעם להלל זה הינו זהה להלל הנאמר בעת נטילת לולב, ושטעמו הוא שלא שייך שייעשו מצוות אלו ללא אמירת הלל. ואכן רש"י בדף צה ע"ב (ד"ה אפשר) מבאר: "דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל", וכן מפורש בדברי הרמב"ן (פסחים קיח ע"א) ובר"ן (כו ע"א מדפי הרי"ף) שציטט את דבריו. הם מביאים את הסתירה בדברי רבי שמעון בן יהוצדק בין דבריו במסכת סופרים (פרק כ, הלכה ז או לט [תלוי במהדורות]) שמנה גם את ליל טו בניסן בין הימים בהם גומרים את ההלל, לבין דבריו בערכין י ע"ב ששם לא נמנה, ומיישבים שבערכין לא נמנו קריאות הלל שעל עשיית מצווה, כשם שלא נמנה ההלל של שחיטת הפסח בי"ד.
הנקודה שעדיין טעונה ליבון היא באלו מצוות תקנו לומר הלל ובאלו לא, שהרי ברוב המצוות איננו נוהגים לומר הלל. כמובן, לא תקנו על מצוות יומיומיות אלא רק על כאלו הבאות מעת לעת, אך עדיין אין בכך מענה על מצוות רבות. אין להשיב שנתחייבו רק מצוות המתקיימות במועדים (המצריכים הלל נוסף גם מצד עצמם), שהרי כמבואר בדף צה ע"ב, גם שחיטת פסח שני זוקקת הלל למרות שאינו מועד, כמפורש בגמרא בערכין, ומאידך מצוות סוכה אינה טעונה הלל2. עוד קשה, לכאורה גם נטילת לולב אינה טעונה הלל, שהרי בשונה משחיטת הפסח, ההלל הנאמר בנטילת לולב אינו הלל הנאמר בפני עצמו אלא זהו ההלל שנאמר משום קדושת היום, ואדם שלא היה לו לולב ואמר את ההלל משום קדושת היום ולאחר מכן השיג לולב, אינו חוזר ואומר את ההלל.
לגבי הקושי השני, הגר"מ שטרנבוך בספרו פשט ועיון (ד"ה אפשר) אכן הסיק מכאן שיש שני דינים בהלל זה ולפיכך נכון להסמיך את נטילת הלולב לאמירת ההלל, אולם כאמור צריך עיון מדוע לגבי לולב אין זה טעם מספיק כדי לתקן הלל בפני עצמו, ואילו לגבי שחיטת הפסח כן תקנו הלל בפני עצמו. ונראה ליישב שבגלל שזמן נטילת לולב הוא בבוקר בזמן שבין כה וכה אומרים הלל מפאת קדושת היום לא רצו לתקן אמירת הלל פעמיים, בשונה משחיטת הפסח.
רש"י (צה ע"ב ד"ה לילה) כותב לגבי שחיטת פסח שני: "הרי הוא כפסח ראשון שטעון הלל בשעת שחיטתו, כדאמרן בתמיד נשחט, ולקמן אמרינן: נביאים שביניהן תקנו להם שיהו אומרים על כל פרק ופרק וכל דבר חידוש". לכאורה דבריו אינם מובנים, שהרי כמפורש בדבריו הנזכרים לעיל ההלל כאן נאמר משום עשיית המצווה, ואילו תקנת הנביאים היא משום הנס, כמבואר בדף קיז ע"א: "נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". והנה רש"י כאן הוסיף על דברי הגמרא "על כל פרק ופרק" את המילים "וכל דבר חידוש", וצריך לומר שכוונתו היא שלא תקנו רק על נסים אלא גם על מצוות המתחדשות מעת לעת.
ההלל של ליל הסדר
אנו נוהגים לומר הלל בליל הסדר, כאשר שני הפרקים הראשונים נאמרים יחד עם אמירת ההגדה, מפסיקים לאכילת מצה וסעודה ולאחר ברכת המזון מסיימים את ההלל. הדברים מבוארים במשניות במסכת. החלק הראשון (פרק י, ה-ו): "לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה. עד היכן הוא אומר בית שמאי אומרים עד אם הבנים שמחה ובית הלל אומרים עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה". החלק השני (י, ז): "מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר".
כמובא לעיל, בדברי הרמב"ן והר"ן (כו ע"א ד"ה מאי) מבואר שסיבת אמירתו היא הלל הנאמר על עשיית המצוות. בסוף הדיבור מבואר שכוונתם למצוות אכילת הפסח ואכילת מצה. יש מקום לעיין אם העיקר הוא כנגד אכילת הפסח ובזמן הזה נאמר רק זכר לאמירתו בזמן המקדש, או כפי פשט דבריהם, שגם המצה לבדה זוקקת אמירת הלל. על כל פנים, מהותו הוא הלל הנאמר על המצוות. בכך הם יישבו את הסתירה בין דברי רבי שמעון בן יהוצדק המובאים בערכין, ששם לא הזכיר הלל זה משום שמנה דווקא קריאות הלל הנאמרות משום קדושת היום, לבין דבריו במסכת סופרים שכן ציין הלל זה.
בתחילת המאמר העלנו מספר קושיות לגבי השינויים הייחודיים בהלל זה. הרמב"ן והר"ן משיבים על השתיים המרכזיות שבהן – מדוע לא מברכים על ההלל, וכיצד מפסיקים בין שני חלקיו. לגבי הברכות דעתם שאכן מעיקר הדין צריך לברך כשם שמברכים בסוף ההלל, אלא שפשט המנהג לומר הלל גם בבית הכנסת בתפילת ערבית, והואיל וכבר נאמר שם בברכה, שוב אין מברכים בעת חגיגת ליל הסדר בבית. לגבי ההפסק משיבים שאין הפסק הבא מחמת המצווה מבטל המצווה, ולפי שכך תקנו את סדר המצווה אין בכך הפסק. הם משיבים מדוע הפסק זה אינו בעייתי ואינו זוקק ברכה מחדש, אך אין בכך עדיין תשובה מדוע תקנו להפסיק, ולכאורה זה תמוה. אולם לפי דבריהם שההלל נאמר על מצוות האכילה יש מקום להשיב שבאופן שהאכילה נעשית באמצע ההלל בולט יותר הקשר ביניהם.
רבנו האי גאון וגאונים נוספים (מובאים בר"ן שם ד"ה אבל) צעדו בדרך אחרת והשיבו שהטעם שלא מברכים על ההלל שבלילי פסחים הוא "שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה"3, והביאו חיזוק לדבריהם מהנאמר במשנה "לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל". נראה שביאור דבריהם הוא שאין כאן תקנת אמירת הלל כדין בפני עצמו, אלא זהו חלק מן ההגדה, וכפי שהדגיש גם הרמב"ם בספר המצוות (מצווה קנז): "ציונו לספר ביציאת מצרים... וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב". אנו למדים מדבריו שמצוות הסיפור אינה רק להעביר שיעור בהיסטוריה, אלא חלק מהותי ממנה הוא להגיע על ידי הסיפור להודיה לה'. כך מבואר גם בדברי הריטב"א (ביאור ההגדה סוד"ה ואילו לא הוציאנו) שכתב: "אנו מצווין לספר בזה בשמחה ובהודאות". זוהי גם ההוכחה שהביאו מלשון המשנה "לפיכך". מתוך קריאת ההגדה אנו מגיעים להרגשה הנפשית של מחוייבות להודות ולהלל.
לאור זאת ניתן להסביר שדברי המשנה "לפיכך" מוסבים באופן מיוחד על המשפט שנאמר לפניהם במשנה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים". כדי להגיע לתובנות השכליות של יסודות האמונה העולים מיציאת מצרים די בסיפור על אבותינו, ולכן נראה שמטרתה העיקרית של הוראה זו – לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים – היא להביא את הלב והרגש להתפרצות של הודיה.
דברי הגאונים באו להסביר מדוע אין ברכה על הלל זה, הואיל והלל זה אינו נאמר משום שיש דין לאומרו, אלא זהו פועל טבעי היוצא מקריאת ההגדה. תשובה זו שופכת אור גם על שאר הקושיות שהעלנו. הואיל ואין כאן דין קריאה, גם אין בעיה הלכתית בהפסקה באמצעו, ואדרבה אכילת קרבן הפסח והמצה ואף סעודת המצווה הם חלק מחגיגת השמחה. לכן גם הלל זה נאמר בישיבה ובלילה בשונה מדיני ההלל הנהוגים באמירת "הלל הלכתי".
לפי דברי רש"י, הרמב"ן והר"ן ראינו שמהותו של הלל זה הוא הלל הנאמר על עשיית מצווה. לעומת זאת לדברי הגאונים נראה שזהו הלל הנאמר על הנס, ובשונה מחנוכה תקנוהו דווקא בלילה, משום שהנס אירע בלילה, או כדי להפריד מן ההלל הנאמר ביום מצד עצם קדושת היום, וליצור היכר שהלל זה נאמר על הנס.
הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה ג, ו) מנה את הפעמים בהם גומרים את ההלל, וכפי הגמרא בערכין גם הוא לא מנה את ליל הסדר, והאריכו האחרונים לפלפל מדוע. כמו כן הוא כתב שאמירת ההלל הינה מדברי סופרים, והראב"ד שם השיג וכתב: "ויש בהם עשה מדברי קבלה – השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". בחידושי הגרי"ז (שם) מיישב על פי דברי רבנו האי גאון, שיש שני סוגי הלל. ההלל של ליל הסדר הוא הלל בתורת שירה והוא אכן מדברי קבלה, ואילו ההלל של שאר המועדים הוא דין של קריאת הלל מדברי סופרים.
אמירת הלל בבית הכנסת
בשולי הדברים, נתייחס גם למנהג אמירת ההלל בבית הכנסת בערבית בליל ט"ו בניסן. השולחן ערוך (תפז, ד) כותב שבליל ראשון של פסח גומרים את ההלל בציבור בנעימה בברכה, ואילו הרמ"א כותב שאיננו נוהגים לומר בבית הכנסת. מנהג רווח היום גם בקרב האשכנזים כן לומר, וכן נוהגים החסידים והנוהגים כגר"א (ראה פסקי תשובות).
כפי שרואים מלשון השולחן ערוך ("בציבור בנעימה") היסוד לדבריו לקוח מדברי מסכת סופרים (כ, ז/לט), שהובאו גם ברמב"ן ובר"ן (ד"ה מאי), שלאחר שהביאו את הדין לומר בליל פסח הוסיפו: "ומצוה מן המובחר לקרות את ההלל בשני לילות של גליות, ולברך עליהן, ולאומרן בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו", ומכח כך כתבו שכשהוא קורא אותו בביתו אינו צריך לברך, שכבר בירך ברבים. לפי דבריהם הטעם למנהג הלל זה הוא אותו הטעם של ההלל של ליל הסדר, שלדעת הר"ן הוא אמירת הלל על עשיית מצווה, וכדי להדר ולאומרו בציבור הקדימו לומר יחד בבית הכנסת, ומכוונים מראש על המצווה שתיעשה סמוך לכך בעת שישובו לבתיהם ויאכלו את המצה. מכיוון שזהו אותו הלל בדיוק, מובנת שיטתם שאין לחזור ולברך.
בתוספתא (פסחים י, ה) נאמר: "בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל הולכין לבית הכנסת וקוראין פרק ראשון ובאין ואוכלין ושותין וחוזרין וגומרין את כל ההלל". הגר"א (תפז, ד) מציין לתוספתא זו כנימוק ומקור לשיטת הרמ"א, שכן במקום שבקיאים לא קוראים בבית הכנסת. מכל מקום, לפי התוספתא נראה שהמקור להתפשטות המנהג התחיל מכך שהיו מקומות שבהם לא היו בקיאים. גם לדרך זו מדובר באותו הלל הנאמר בליל הסדר אלא שהקדימוהו.
טעם שלישי לגבי הלל זה מצאנו בדברי המאירי (קיז ע"ב ד"ה ומצוה) ובדברי המכתם (קטז ע"ב ד"ה לפיכך), שכתבו שהוא זכר להלל שהיו אומרים בעזרה בשעת שחיטת פסחים. גם לפי דבריהם מהות ההלל הוא הלל הנאמר על עשיית המצווה, אולם לדרכם זהו רק זכר וכן אין זו אותה המצווה של אכילת המצה והפסח שבלילה אלא מצוות עשיית הפסח.
^ 1.
א. שירת הים לא הוקבעה לדורות. ב. על הים ההצלה הייתה ממוות לחיים ולא מעבדות לחירות. ג. הנס על הים היה בשביעי של פסח, ואילו גמירת ההלל בפסח נקבעה ביום טוב ראשון של פסח, כמבואר בגמרא בערכין.^ 2.
המנחת שלמה (ד"ה אפשר) כותב שלא תקנו על מצוות הנעשות בפה, ולכן על אכילת הפסח לא אומרים בפסח שני, וכן הגמרא לא הקשתה על ראש השנה אלא מצד עצם קדושת היום ולא מצד תקיעת שופר. לכאורה דבריו אינם לפי דעת הרמב"ן והר"ן שכתבו במפורש שגם ההלל שבאכילת הפסח הוא מטעם המצווה, ולגבי אכילת פסח שני צריך ליישב כפשט הגמרא ששם יש מיעוט מפורש מהפסוק "כליל התקדש חג". עיין עוד במאמרו של הרב אריאל אדרי שליט"א ("אמירת הלל בליל יום העצמאות", ערוגות הבושם עמ' רסו) שמציע שתי דרכים: האחת, שתיקנו דווקא על מצוות הבאות מזמן לזמן. השנייה, שתיקנו דווקא על מצוות הקשורות לבית המקדש. ומפלפל שם ליישב קושיות על כל אחת מן הדרכים, ועדיין צריך עיון.^ 3.
בלשון מעט שונה נאמר במרדכי (פסחים, הסדר בקצרה רמז תריא): "כתבו הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתן ואינו אלא כקורא בעלמא".
א. שירת הים לא הוקבעה לדורות. ב. על הים ההצלה הייתה ממוות לחיים ולא מעבדות לחירות. ג. הנס על הים היה בשביעי של פסח, ואילו גמירת ההלל בפסח נקבעה ביום טוב ראשון של פסח, כמבואר בגמרא בערכין.^ 2.
המנחת שלמה (ד"ה אפשר) כותב שלא תקנו על מצוות הנעשות בפה, ולכן על אכילת הפסח לא אומרים בפסח שני, וכן הגמרא לא הקשתה על ראש השנה אלא מצד עצם קדושת היום ולא מצד תקיעת שופר. לכאורה דבריו אינם לפי דעת הרמב"ן והר"ן שכתבו במפורש שגם ההלל שבאכילת הפסח הוא מטעם המצווה, ולגבי אכילת פסח שני צריך ליישב כפשט הגמרא ששם יש מיעוט מפורש מהפסוק "כליל התקדש חג". עיין עוד במאמרו של הרב אריאל אדרי שליט"א ("אמירת הלל בליל יום העצמאות", ערוגות הבושם עמ' רסו) שמציע שתי דרכים: האחת, שתיקנו דווקא על מצוות הבאות מזמן לזמן. השנייה, שתיקנו דווקא על מצוות הקשורות לבית המקדש. ומפלפל שם ליישב קושיות על כל אחת מן הדרכים, ועדיין צריך עיון.^ 3.
בלשון מעט שונה נאמר במרדכי (פסחים, הסדר בקצרה רמז תריא): "כתבו הגאונים שאין מברך עליו לגמור לפי שמפסיקין בו לאכול סעודתן ואינו אלא כקורא בעלמא".
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
איך ללמוד אמונה?
האם מותר לפנות למקובלים?
התשובות לשאלות הגדולות שבחיים
"בזאת התורה" - איזו תורה?
זמן הדלקת נרות חנוכה
אי אפשר לבד!
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
