ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חגים וזמנים
- פסח
הזמן ככוח משחרר
איך יוצאים לחירות? איך משתחררים ממגבלות הטבע? על ידי זמן! פסח הוא החג שבו נולד הזמן בעולם. "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. כאשר ישנו זמן, אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה, וממנה ניתן להתקדם הלאה. זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בעולם הקדום מושג הזמן היה מעורפל מאוד. האדם האלילי חי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אומנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים מדויקות וציון פתיחה של שלב חדש – נוסחו בלשון מעורפלת: "כך וכך היה לפני שלוש עונות גשם". לבעיה ה"טכנית" הזאת ישנה השלכה נפשית: בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה, או במילים אחרות - עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן, ולכן הוא נשלט בידי הבל הזמן - נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו.
במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו); לא רק עם ישראל, גם "האדונים" המצרים היו מצויים במצב נפשי של עבדות; סגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית; אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן. הרעיון של מחזוריות ללא מטרה מתבטא בצורה הגרפית של העיגול, ששימשה סמלו של אל השמש המצרי (המכונה 'רַע' או 'רַא'). בניגוד לקו ישר שמבטא פריצה, התקדמות ורוחניות - הרי המעגליות משמעה דרך ללא מוצא, מחזוריות וחושניות.
המשיכה לעצמים מוחשיים שמעניקים אשליה של ממשות ויציבות היא כה גדולה בנפש האדם, עד שגם כאשר עם ישראל יוצא ממצרים הוא מתפתה להקים עגל מסכה. משה רבנו, שעולה לארבעים יום להר סיני, מציב תביעה עליונה לעם ישראל. הוא דורש מהם התעלות לעולמות מופשטים של התרוממות רוח והיפתחות לעידן חדש. ואולם בני ישראל חוששים מכך ומתלוננים לאהרון הכהן - "האיש משה לא ידענו מה היה לו". במילים אחרות: גדול עלינו. אנו מעדיפים מעגליות נוצצת. עגל, כדוגמת השה, אלוהי המצרים – הוא בעל חיים רגוע. צפוי מראש. מבוית. הרצון להישאר במעגל, בעגליות, בכבשיות, בקטנוניות – במצריות – הוא כוח חזק שיש להתמודד איתו.
הולדת הזמן היהודי
הכול הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש הראשון. יתרה מזאת, כל חג הפסח הוא סביב לזמן: זמן ביעור חמץ, זמן שבו הבצק מחמיץ, זמן אכילת אפיקומן וכדומה. בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך, מתחילה לפרוץ את המעגל. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני ממדים: זמן קבוע וזמן משתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים ראשית לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב; ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אנו לא בתנועה ובהשתנות, אנו מרגישים שהזמן 'לא זז'.
במעגל השנה היהודי ישנם אכן שני הצירים הללו: שבת - הבסיס הקבוע, ויום טוב - התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב), היא "קביעא וקיימא", היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת המועדים הם דינמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א). לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג שבו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק – חלה שבת הגדול, נקודת הבסיס של הזמן מכאן ולנצח נצחים.
בשבת הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלוא הוא השה – בעל חיים המבטא את המעגליות, עדר כבשים הנע ללא מטרה, צאן ללא רועה וללא תחושת זמן. אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. פורצים את המעגל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע הממד השני: יחול חג יום טוב הראשון של עם ישראל - חג הפסח - וייוולד העם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.
כשההיסטוריה הופכת לחירות
לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי", כדבריהם של היסטוריונים פסימיסטים. ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, היסתוריה - הסתר־יה. ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, א־לוהים מתגלה בהיסתוריה. מכיוון שכך, בשבת הגדול לוקח עם ישראל את האליל המצרי - השה, בעל חיים המבטא את שיא התמימות, שיא הטבעיות הפשוטה והזורמת - ועוקד אותו לרגלי המיטה. אנו עוקדים את הטבע לרגלי הגופניות הישראלית הנחותה ביותר (מיטת השינה בלילה) וזובחים אותו.
בהמשך אותו שבוע מופלא, הטבע כולו על כל מערכותיו: הנוזלים, המוצקים, בעלי החיים שבים, ביבשה ובאוויר, מערכות הקוסמוס ובכורי המין האנושי - כולם מקבלים צורה חדשה כאשר נולדים הגודל והחירות בעולם במכת בכורות. בשבת זו מתבררת גדולה נוספת - הגדול שבעם הולך ודורש דרשה גדולה. תלמידי החכמים הולכים ומרימים אותנו מעבר לשגרה. המסגרת הטבעית של ימי השבוע מובילה באופן טבעי לסוג של אפרוריות וקטנוניות. בשבת אחת בשנה אנו מצליחים לפרוץ את המעגליות היומיומית, באמצעות דרשה שהינה מעבר לזמן הרגיל הננו מכינים עצמנו לקראת היציאה לחירות, לקראת הפסיחה ודילוג המדרגות שיחולו עוד כמה ימים.
זאת ועוד, בשבת זו אנו יוצאים ממצרי הזמן הטבעי ונוגעים בעולם העתיד, באותו "יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג), אותו עידן מופלא שבו אליהו הנביא, הדמות העולה בסערה השמיימה ומבטאת את הניצחון על המוות הטבעי, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". בשבת הגדול קראנו את ההפטרה המבשרת לנו על ימים אחרים, שבהם תופיע אחדות הכוחות בעם ישראל. קראנו הפטרה הלוחשת לנו על ימים גדולים שבהם יופיעו נשמות גדולות שיתעלו מעבר למציאות הטבעית ומעבר למגבלות הזמן, לגדולה של אותו "יום שכולו שבת" וליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
מתוך העיתון 'בשבע'
הלכות שטיפת כלים בשבת
איך ללמוד גמרא?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אהבת ה' או אהבת האדם, מה גדול יותר?
עבודת ה' ליום העצמאות
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך עושים קידוש?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
בדיקת קורונה בשבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
