ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- תזריע
מפטיר כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי ישעיה סו
אבות פרק ב'
פרשת תזריע מצורע
עלון חידושי תורה ופרפראות על פרשת השבוע בעניינא דיומא ממפרשי ומדרשי חז"ל
בפרשת תזריע 67 פסוקים = בִינָה. בפרשת מצורע 90 פסוקים = מַיִם.
לָדַעַת חׇכְמָה וּמוּסָר לְהָבִין אִמְרֵי בִינָה. (משלי א ב) וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. (ויקרא יד נ)
בפרשת תזריע - מצורע שמונה עשרה מצוות, מתוכן 16 מצוות עשה, ו-2 מצוות לא תעשה. (ספר החינוך)
עשה: טומאת יולדת • קרבן יולדת • טומאת מצורע • הנהגת המצורע וכל מטמאי אדם בקריעה ופרימה • נגעי בגדים • הטהרה מן הצרעת שתהיה במינים ידועים • תגלחת מצורע ביום השביעי • טבילה לטמאים • קרבן מצורע כשיתרפא מצרעתו • טומאת בית שיהיה בו נגע • טומאת זב להיות טמא ומטמא • קרבן זב כשיתרפא מזובו • טומאת שכבת זרע שהוא טמא ומטמא • טומאת נדה שטמאה ומטמאה • טומאת זבה שטמאה ומטמאה • קרבן זבה כשתתרפא מזובה .לא תעשה: שלא יאכל טמא מן הקדשים • שלא לגלח שער הנתק.
ספירת העומר - איתא בכתבים (פרי עץ חיים שער ספירת העומר פ"ו) שיכוין כל אחד בימי הספירה לתקן שורש נשמתו, כי עֹמֶר בגימטריא יֵשׁ היא חכמה, יש מאין, וְהַחׇכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא (איוב כח יב),וכל אחד יש לו שורש בחכמה. ולכך אומרים בימי הספירה: כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וכו', לתקן נשמת כל אחד ולהעלות אותו, ובאמירת מסכת אבות גם כן היא כוונת כל הספירה. (הר"ר פנחס מקאריץ זצוק"ל)
דהנה המוחין נקראו אבות כידוע לך ותתבונן שמעשה אבות קדמו בתורה לסיפור נתינת התורה, הנה גם אנחנו עוסקים במסכת אבות קודם חג השבועות זמן מתן תורתינו. ובפרט לפי דרכנו, אשר כל הנהו מילי מעלייתא, משנת חסידים מסכת אבות, נלמדים ממעשה האבות אשר מבוארים בתורה, המשכיל יתבונן, על כן שם המסכת אבות, והתחלת המסכת: מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וכו'. (בני יששכר מאמרי חודש ניסן מאמר יב)
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמׇּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. (ויקרא כג טו)
כתב האוה"ח - ובדרך רמז, רמז באומרו וּסְפַרְתֶּם על דרך אומרם ז"ל כי נשמות עם בני ישראל הם בבחינת הלוחות, ובאמצעות תחלואי הנפש וטומאת התיעוב יתלכלכו ויחשיך אורם, וארז"ל )ויק"ר פל"ב( כי הלוחות של סנפרינון היו. לזה אמר וּסְפַרְתֶּם לָכֶם פירוש באמצעות מנין זה אתם מאירים כסנפרינון את עצמכם.
סגולה לרפואה - הגשמים מפסח ועד עצרת הם רפואה גדולה מכל התחלואים, שאין לך רפואה כמוהו בכל הרפואות, דהיינו לעמוד על הגשם ולגלות קצת את ראשו כדי שירד הגשם על ראשו, וגם לפתוח את פיו בכדי שירד הגשם לתוך פיו. (נופת צופים)
אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. ר״ת זכות. דצדקת הבנים על הרוב תלוי באשה. (חומת אנך)
וְיָלְדָה זָכָר. ז׳ כ״ר ז׳ דורונות שולח הקב״ה למי שנולד לו בן זכר. נולד מקיים מצות מילה. גדל מעט מקיים מצות פדיון הבן. התחיל לדבר מלמדו תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ. גדל מעט יותר מלמדו ספר. גדל מעט הגיע לחינוך מחנכו במצות. גדל יותר מלמדו אומנות. גדל יותר משיאו אשה. (רבינו אפרים)
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טׇהֳרָהֿ (יב ד). מבואר בזוהר (ח"ג דף מג ב), הנשמה היורדת מלמעלה אינה מתיישבת בגוף כי אם אחר ל"ג ימים.
וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים (יב ב), שכל שבעת ימים הולך רוח הנשמה בגוף הַוָּלָד לתור לו מקום בגופו, ואז נאמר (כב כז) וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל (יב ג).
ומה שצריכין ל"ג ימים, היינו שְׁלֹשִׁים יוֹם לְיַשֵּׁב הרוח בגוף, וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים הוא שלושה ימים של מילה שכואבת לְהַיֶלֶד. והקליפה החיצונית אין לה אז כח לשלוט בו כבשאר ימים.
ולכן ל"ג ימים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טׇהֳרָהֿ בתחלה, ולאחר כך יְמֵי טׇהֳרָהּ. דְמֵי טׇהֳרָהֿ אלו ימי מילה כל שלושה ימים, ולכן אינו מפיק ה"א, לפי שקאי על דמי הַזָּכָר הנולד ממנה, ויְמֵי טׇהֳרָהּ קאי על עצמה, לכן הוא במפיק ה"א. (אוצרות השל"ה)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ. (יב ג)
הפסוק מתחיל בו' ומסיים בו', לפי שכל מעשה בראשית עומד בזכות המילה. דאמרו חז"ל (נדרים לא:) גְּדוֹלָה מִילָה — שֶׁאִלְמָלֵא הִיא, לֹא בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לג כה) כֹּה אָמַר יְ-הֹוָה אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי.
מִזְבֵּחַ ר"ת מילה זמנה ביום ח', רמז שהמל את בנו כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח. {וכן מִזְבֵּחַ ר"ת מְחִלָּה זְכוּת בְּרָכָה חַיִּים. תנחומא צו יד}
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, נֶאֱמַר בַּמִּילָה עֲבוֹדָה וְנֶאֱמַר בַּקָּרְבָּנוֹת עֲבוֹדָה, מָה עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה בַּקָּרְבָּנוֹת דָּמִים, אַף עֲבוֹדָה הָאֲמוּרָה בַּמִּילָה דָּמִים. לָמָּה זֶרַע יַעַבְדֶנּוּ?
כֵּיוָן שֶׁאָדָם מַטִּיף טִפָּה אַחַת שֶׁל דָּם, הִיא חֲבִיבָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּקָּרְבָּנוֹת. לְפִיכָךְ נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אַבְרָהָם כְּשֶׁמָּל כְּשֵׁם שֶׁנִּגְלָה בַּקָּרְבָּנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ וְגוֹ' כִּי הַיּוֹם יְ-הֹוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם (ויקרא ט, ד). (תנחומא וירא ו)
גדולה המילה משאר מצוות עשה שיש בה צד כרת וגם נכרתו עליה י"ג בריתות בפרשת מילה ולא נקרא אברהם שלם עד שנימול ובזכותה נכרת לו ברית על נתינת הארץ והיא מצלת מדינה של גיהנם כמו שאמרו חכמים שאברהם אבינו יושב בפתחה של גיהנם ואינו מניח ליכנס בו לכל מי שנמול ומאוסה היא הערלה שנתגנו בה העובדי כוכבים שנאמר (ירמיה ט כה) כִּי כׇל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים. (טור יו"ד סימן רס)
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל ר"ת למפרע יה"ו, והוא שם המפורש שבו נחתמו ששה קצוות בו' היפוכים שבו כמ"ש בספר יצירה ג' אבנים בונות ו' בתים {האותיות נק׳ אבנים וצירופיהם נקראו בתים}, רמז שאינו רואה שכינה אם לא נימול לשמונה (כדאיתא במדרש תנחומא שם - שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל נִמּוֹלִים בָּאִין בְּגַן עֵדֶן, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂם שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיִּכָּנְסוּ בְּגַן עֵדֶן. וּמָה הַשֵּׁם וְהַחוֹתָם שֶׁשָּׂם בָּהֶם, הוּא שַׁדַּי. הַשִּׁי״ן שָׂם בָּאַף, וְהַדָּלֶ״ת בַּיָּד, וְהַיּוּ״ד בַּמִּילָה. וּלְפִיכָךְ בְּעֵת שֶׁיִּשְׂרָאֵל הוֹלֵךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ, יֵשׁ מַלְאַךְ מְמֻנֶּה בְּגַן עֵדֶן, שֶׁלּוֹקֵחַ לְכָל בַּר יִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא מָהוּל וּמְבִיאוֹ בְּגַן עֵדֶן.), ולזה תמצא בפסוק (דברים ל יב) מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה ר"ת 'מילה', וס"ת מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה 'יהו-ה'.
בפסוק וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עׇרְלָתוֹ ה' תיבות ומסיים עׇרְלָתוֹ, כנגד ה' ערלות שהם: ערלת האוזן - הִנֵּה עֲרֵלָה אׇזְנָם ירמיה ו י, ערלת השפה - וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם שמות ו יב, ערלת הלב - בְּנֵי נֵכָר עַרְלֵי לֵב יחזקאל מד ז, ערלת הבשר - וְעַרְלֵי בָשָׂר שם, ערלת האילן - וַעֲרַלְתֶּם עׇרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ ויקרא יט כג,
ה' תיבות בפסוק לומר שהיא שקולה כנגד כל ה' חומשי תורה, וכל העולם שנברא בה' מתקיים בשבילה. דכתיב (בראשית ב ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם. פרש"י - בְּהֵ"א בְּרָאָם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כו ד) בְּיָ-הּ יְ-הֹוָה צוּר עוֹלָמִים, בִּשְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ שֶׁל הַשֵּׁם יָצַר שְׁנֵי עוֹלָמִים. וְלִמֶּדְךָ כַאן שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה נִבְרָא בְּהֵ"א. (רבינו אפרים)
מה הטעם שלכתחילה טוב שיהיו עשרה גדולים מישראל בשעת ברית המילה. (שו"ע או"ח רסה ו)
כמה טעמים נאמרו בדבר: א) כדי לפרסם המצוה. (לבוש) כיון שהמילה נקראת 'אות' צריך לזמן עשרה שם למול ולברך לפניהם כדי שיפרסם הנסיון הזה והאות שבו נתנסה אברהם אבינו. (ספר 'כללי המילה') ב) לפי שהתינוק דומה ליוצא מבית האסורים, שצריך להודות בפני עשרה. (דרכי משה בשם השלטי גיבורים) ג) כדי להעיד בפני עשרה על האב שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אע"ה. וכל עדות נאמנת לישראל בעשרה. (מטה משה) ד) שדין התינוק כגר המתגייר שצריך עשרה גדולים מישראל שיקבלו אותו. הן בכדי להרבות זכויות לנימול ולנוכחים, וגם כדי להקביל פני השכינה ברוב עם. כי (משלי יד כח) בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ. (זכר דוד) ה) משום שהנימול שופך את דמו לכבוד הבורא, והוא כעין קידוש השם שצריך להיות במעמד עשרה מישראל. (סוד ה') (ברית ציון)
שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת (יג ב) הם מיני נגעים שבהם רואה הכהן ומראים מאיזה עוון באו, שְׂאֵת הוא לשון נשיאות שהלך בנשיאות ראש שהיה הולך בגובה ובקומה זקופה ובגאוה, והמהלך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה, שנאמר (ישעיה ו ג) מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וההולך בגאוה עליו נאמר (תהלים קא ה) גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב אֹתוֹ לֹא אוּכָל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בעוֹלָם אחד, וכן אָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ לְסוֹף נִפְחָת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד נו): וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וגו' אין שאת אלא גסות, ואין ספחת אלא נפחת. פרש"י - מתמעט מחשיבותו ונעשה פחות באנשים. שנאמר (ש"א ב לו) סְפָחֵנִי נָא. (סוטה ה.)
שֶׁאֶת סַפַּחַת בַּהֶרֶת צָרַעַת - ראשי תיבות שסב"ץ והם רמז לארבעה אבות נגעים הנזכרים במשנה (נגעים פרק א משנה א) בַּהֶרֶת עַזָּה כַּשֶּׁלֶג, שְׁנִיָּה לָהּ כְּסִיד הַהֵיכָל, וְהַשְּׂאֵת כִּקְרוּם בֵּיצָה, שְׁנִיָּה לָהּ כְּצֶמֶר לָבָן. שלג סיד ביצה צמר, ומחית, בגימטריא מחיה בכעדשה. (שפתי כהן עה"ת)
אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים. (יג ב)
שאלה – מה הטעם דלא כתיב בו וְנִרְפָּא, ולהלן כתיב (יג יח) וּ'בָשָׂר' כִּי יִהְיֶה בוֹ בְעֹרוֹ שְׁחִין 'וְנִרְפָּא'. ולא כתיב אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׁחִין (סוטה ה.)
תשובה – לפי שהמתגאה כ'אדם' אין רפואה למכתו, אבל המחזיק עצמו כ'בשר' בעלמא כתיב 'וְנִרְפָּא', ואמרו חז"ל (סנהדרין לח.) אָדָם נִבְרָא בְּעֶרֶב שַׁבָּת שגופו נברא אחרון לכל מה שנברא ביום ששי שֶׁאִם תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ עָלָיו, אוֹמֵר לוֹ: יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. דָּבָר אַחֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס לַסְּעוּדָה מִיָּד. וכוונת הגמרא שבאמת לאדם היה אסור לאכול בשר, ורק לבני נח הותר בשר, ואם כן תינח מה שנבראו הצמחים קודם לאדם היינו כדי שיהיה סעודתו מוכנה לפניו, אבל למה קדמו בעלי החיים לאדם? אלא לומר לו שקדמו הבעלי חיים כדי שלא יתגאה, שהרי יתוש קדמו במעשה בראשית. ועל כן אם האדם אינו מתגאה ומחשב עצמו כבשר בעלמא וכבעל חי בעלמא וכדכתיב (תהלים כב ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, אם כן השפלות הזו שהוא משפיל את עצמו כתולעת, הוא הוא הגבהתו, שנבראו הצמחים תחלה לסעודתו, אבל אם מתגאה ועושה עצמו 'אדם' הרי זה פחיתותו, שהרי יתוש קדמו. (תורת משה להחת"ס)
שאלה – יַתּוּשׁ קְדָמְךָ בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. למה נקט דווקא יתוש ולא נקט נמלה או פרעוש, שגם הם קדמו לאדם והם דומים ליתוש?
תשובה – אמרו רז"ל (גיטין נו:) בְּרִיָּה קַלָּה יֵשׁ לִי בְּעוֹלָמִי, וְיַתּוּשׁ שְׁמָהּ. אַמַּאי קָרֵי לַהּ 'בְּרִיָּה קַלָּה'? דְּמַעֲלָנָא אִית לַהּ, וּמַפְּקָנָא לֵית לַהּ. פרש"י - יש לה פה להכניס המאכל ומוצא דרך בית הרעי אין לה. ויש בזה תוכחת מוסר לאדם מן היתוש שהיא עדיפה ממנו שהאדם מאכל הטוב שיכנס לפיו מוציא אותו ממנו סרוח, והיתוש אוכל ואינו מוציא סרחון. לכך מוכיחין לאדם בגאוה מצד קדימת היתוש עליו כי עוד יש מן היתוש תוכחת מוסר לאדם בענין הגאוה מצד היותו בריה קלה שאוכל ואינו מוציא סרחון. (בן יהוידע שם)
וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת. (יג ב) אמרו רז"ל (ערכין טו:) 'כׇּל הַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו'.
אָמַר רַב: יֵצֶר הָרָע דּוֹמֶה לִזְבוּב וְיוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי מִפְתְּחֵי הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י א): זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. (ברכות סא.)
נראה שרמזו ליצר הרע המיוחד לדבר לשון הרע, הדומה לזבוב בשני דברים:
א)
הזבוב אינו נמשך בטבעו לבשר חי בריא, כי אם למוכה שחין ולכל פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה. (פסוק בישעיהו א ו) כמוהו כן בעל לשון הרע, מחפש בכל אדם איזה דבר של גנאי וקלון, כדי לספר עליו לשון הרע.
ב) כשם שהזבוב כאשר נופל בשמן רותח, מבאיש את כל השמן, כך בעל לשון הרע מבאיש ומקלקל את כל התורה שקיבץ בקרבו, ואפילו שלמד תורה הרבה. (פניני הגר"א)
ב) כשם שהזבוב כאשר נופל בשמן רותח, מבאיש את כל השמן, כך בעל לשון הרע מבאיש ומקלקל את כל התורה שקיבץ בקרבו, ואפילו שלמד תורה הרבה. (פניני הגר"א)
וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. (יד ד)
שאלה – למה צוה הקב"ה לקחת שְׁתֵּי צִפֳּרִים לטהרת המצורע ולשחוט אחת ולשלוח אחת, ולא סגי באחת.
תשובה – סימן נתן לו הקב"ה כשם שאי אפשר לַצִּפּוֹר השחוט והקבור בארץ לזוז ממקומו כך אי אפשר לצרעת לבוא עוד עליך. ואם תאמר הואיל והלכה לה לא תבוא עוד הצרעת, הסתכל בַּצִּפּוֹר המשולחת שסופה יכולה לחזור, כך אם חזרת מן התשובה סופה לחזור הצרעת עליך לכך שולח אחת ושוחט אחת. (מושב זקנים)
א"נ לכך צוה להביא שְׁתֵּי צִפֳּרִים על שם (משלי כז ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ דכתיב ביה במצורע (יג מו) בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. לפי שסיפר לשון הרע לפיכך אמר הכתוב שְׁתֵּי צִפֳּרִים שכולן מצפצפין. (הרא"ש)
א"נ סימן טהרה הוא להפריח ממנו הצרעת, ולעשות לו דוגמא שכבר ישב כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב ח) ונקשר ואסור מלבוא עם שאר בני אדם, ועכשיו הותר לבוא עם חבריו כעין צִפּוֹר זו שהיתה קשורה בידי אדם, ועכשיו משולחת ורשויה ללכת עם חברותיה. (החזקוני)
שְׁתֵּי צִפֳּרִים - רמז ליצר הטוב וליצר הרע, ומראה לך הכתוב בקרבנו היאך יעשה וימשול בשתי יצריו. וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת ימית יצר הרע. אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ כלומר יחשוב בלבו איך נמשל האדם לכלי חרס כיון שנשבר אין לו תקנה עולמית, ובזה ימית יצרו וישפילהו, ועוד תקנה אחרת למדה שישחט אותו עַל מַיִם חַיִּים היא התורה שנקראת מים שנאמר (שה"ש ד טו) מַעְיַן 'גַּנִּים' בְּאֵר מַיִם חַיִּים, 'גן ים' ג"ן פרשיות שנמשלו לים שנאמר (איוב יא ט) וּרְחָבָה מִנִּי יָם. (אִיהוּ גַ"ן סְדָרִים דְּאִתְּמַר בָּהּ )שיר ד, יב (גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה תיקוני זהר לח א) וכן ארז"ל (קידושין ל:) אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. וְעֵץ אֶרֶז זה שלבו גבוה ומתגאה כארז. וּשְׁנִי תוֹלַעַת היא העבירה שבידו שנאמר (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וְאֵזֹב זה יצר הטוב ששפל כאזוב הזה. (רבינו אפרים)
שְׁתֵּי צִפֳּרִים – טעם לב' צִפֳּרִים כי האדם יש לו שני מיני דיבור. אחד אסור ואחד מצוה בו. והאסור היינו לשון הרע ודוגמתו זהו הצִפּוֹר שעושה מַעֲשֵׂה פַּטִּיט השחוטה על כְּלִי חֶרֶשׂ שאין לו תקנה אלא בשבירה לרמוז דאם עם הארץ הוא, יהיה לו רוח נשברה. ואם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה וזהו שכתוב עַל מַיִם חַיִּים תורה שנמשלה למים חיים. וצריך לצרף בדיבור התורה עֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב המורה על ההכנעה. (חומת אנך)
אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוּוֹל זֶה – מׇשְׁכֵהוּ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. (קידושין ל:)
שאלה – מָשְׁכֵהוּ משמע שמוליכו עמו לבית המדרש, ומה יעשה בו שם? והוה ליה למימר ברח ממנו לבית המדרש. כאומרו וְתַרְחִיקֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע.
תשובה – אִם פָּגַע בְּךָ מְנֻוָּל זֶה להחטיאך בחמדה וקנאה ותאוה גשמית אל תדחהו ותשליכהו לגמרי אלא מְשֹׁךְ אוֹתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ להשתמש בו בדבר טוב, ששם יהיה לך קנאה מלומדי תורה וחמדה ותאוה להסביר סברה ולעשות חידושי תורה ויהיה לו מכחו חדוותא דשמעתתא כי כאשר דבר סתום ומוקשה שלא יכלו לפתרו ולפרשו כל חכמי המדרש ואתה זכית לפרשו ולפתרו במה שעתה יגיע לך, הוא הדבר אשר אמר דוד מלך ישראל שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב (תהלים קיט, קסב). (בן יהוידע שם)
אמרו חז"ל - כל העופות הטהורים נקראים צִפּוֹר שנאמר (דברים יד יא) כׇּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ, פרט לעופות טמאים. לְהַתִּיר מְשֻׁלַּחַת שֶׁבַּמְּצֹרָע שמותרת באכילה. (ספרי קג , קידושין נז.)
שאלה – מאחר וכתוב צִפֳּרִים משמע שהם טהורים, טְהֹרוֹת למה לי. באיזה מקרה עופות אע"פ שהם טהורים, הם אסורים לטהרת המצורע. (בלא מום)
תשובה – צִפּוֹר עיר הנידחת או עוף שהרג את הנפש אסורים בטהרת המצורע. ולכך הוצרך לכתוב טְהֹרוֹת שיהיה עוף טהור ומותר. (רבינו בחיי)
מַכְרִיז רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי: מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מי רוצה חיים, מי רוצה חיים אִיכְּנוּף וַאֲתוֹ כּוּלֵּי עָלְמָא לְגַבֵּיהּ התאספו ובאו הכל אליו לקנות ממנו, אָמְרִי לֵיהּ: הַב לַן חַיֵּי! אֲמַר לְהוּ (תהלים לד): מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. (עבודה זרה יט:)
שאלה – מה הטעם שנקט בכפל לשון מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי?
תשובה – בא לרמוז על שני מיני אריכות ימים האחת באיכות והאחת בכמות. ועוד על דרך שארז"ל (חגיגה טו.) זָכָה צַדִּיק — נָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרוֹ בְּגַן עֵדֶן. ועוד מַאן בָּעֵי חַיֵּי לנפש וּמַאן בָּעֵי חַיֵּי לגוף, כי המשכת חיי הנפש הוא בחינה בפני עצמו והמשכת החיים לגוף הוא בחינה בפני עצמו. (בן יהוידע שם)
א"נ רמז בכפל שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא. ואמר נְצֹר לְשׁוֹנְךָ וכו' ורמוז בפסוק מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים בעוה"ז אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב בעוה"ב ואמר נְצֹר לְשׁוֹנְךָ וכו' וכן אמרו במדרש מי שרוצה לקנות בזול העוה"ב נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע. וס"ת נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ גימטריא ש"י דבזה זוכה לש"י עולמות דלנצור לשונו הוא פתח ועיקר גדול לזכות לעוה"ב דאח"כ יקיים סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב. (מראית העין)
אמרו רז"ל - לָשׁוֹן תְּלִיתַאי קָטֵיל תְּלִיתַאי, הוֹרֵג לַמְסַפְּרוֹ, וְלַמְקַבְּלוֹ, וְלָאוֹמְרִין עָלָיו. (ערכין טו:)
לשון הרע הורגת שלושה בני אדם: האומרו, והמקבלו, ואותו שנאמר עליו .והמקבל לשון הרע על חברו נענש יותר ממי שאומרו. מספרי לשון הרע אסור לדור בשכונתם, כל שכן לישב אצלם לשמוע דבריהם. (אורחות צדיקים שער לשון הרע). לפיכך אמר רַבִּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי מַאן בָּעֵי חַיֵּי? מַאן בָּעֵי חַיֵּי? בכפל לשון לומר שמצילה לא רק את חיי עצמו אלא גם חיי אחרים.
אַל יִפָּטֵר אָדָם מֵחֲבֵירוֹ אֶלָּא מִתּוֹךְ דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ זוֹכְרֵהוּ. (ברכות לא. עירובין סד.)
שאלה – רבים נתקשו בהבנת מאמר הגמרא, למה רק מתוך דבר הלכה יזכרהו?
תשובה – לפי שמתוך דברים אחרים אי אפשר להזכיר את חברו. ממה נפשך, אם ידבר בשבחו, הרי מתוך שבחו יבוא לידי גנותו, ואם בגנות ידבר הלא בוודאי ענשו כפול – גם לשון הרע וגם (ויקרא יט יז) לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ.
נמצא שהעצה היחידה היא לזכרו דווקא מתוך דבר הלכה, ואז לא רק שלא ייענש, עוד יהיה שכרו כפול ומכופל, שהרי (מגילה טו.) כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם. (פניני הגר"א)
א"נ דכתיב (בראשית מה כד) אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ - אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ (תענית י:). נמצא דבדרך אין לו להתעסק בהלכות והשתא כיון שנפטר מחבירו מתוך דבר הלכה כיון דבדרך מפסיק להתעסק בדבר הלכה אתיא זכירה מהלכה אשר שמע בפרק הנסיעה איידי דחביבה ליה שכמה ימים הפסיק להיות שונה הלכות. (פתח עינים עירובין סד.) כיון דעוסקים בדבר הלכה שהוא עיוני יש בזה מלחמתה של תורה ודרך הלוחמים זה בזה במלחמתה של תורה שנראין רוגזים זה בזה לפי שעה מתוך דבריהם ולכן אמר לו אל תרגזו בדבר הלכה כדי שלא תרגז עליכם הדרך שתתעו.(בניהו תענית י:)
שבעים פנים לתורה , לעיתים תהיה יותר מתשובה אחת
התשובות אינם להלכה למעשה , הערות והארות יתקבלו בברכה
לעילוי נשמת הרב חפץ בן אסתר זצ"ל
לקבלת העלון במייל ניתן לפנות לכתובת [email protected]
"בזאת התורה" - איזו תורה?
האם מותר לפנות למקובלים?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שימוש נכון בתנור הביתי
מה זה אומר בחזקת בשרי?
הלכות שטיפת כלים בשבת
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
דיני קדימה בברכות
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
