"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה, צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבנו".

"נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים. אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה - כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? - לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן".

"שציונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם, ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע... ויתמנו בירושלם בית דין הגדול משבעים דיינים. ויתמנה אחד על אלו השבעים והוא ראש הישיבה והוא שיקראוהו החכמים נשיא גם כן... והוא אמרו יתברך למשה (בהעלותך יא) אספה לי שבעים איש... כלומר, שהוא דבר מתמיד ואינה מצוה לפי שעה אבל הוא ראוי ומחויב לדורי דורות".

הרמב"ם מציע פתרון להקמת סנהדרין בכל דור ודור, בהסכמת חכמי ישראל - כפי שיבואר להלן, אך נקודת המוצא להצעתו היא, שזו מצווה מחויבת, ואין להעלות על הדעת את ביטולה מסיבה כלשהי. ראה את דבריו בפירושו למשנה בסנהדרין (א, ג) שם כתב: 'שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם!" באמירה זו קבע, כי יסוד היסודות הוא שמצווה לדורות קיימת ונמשכת ואין לה ביטול.

ראה מה שכתב הרמב"ם בספר המצוות בהקדמה:
"כל המצוות שיכללם ספר התורה אשר נתן לנו האל יתעלה הם שש מאות ושלש עשרה מצוות... אמרו: שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה בסיני: שלש מאות וששים וחמש כנגד ימות החמה, ומאתיים ארבעים ושמונה כנגד אבריו של אדם. ואמרו גם כן (תנחומא תצא ב) על דרך הדרש... כל אבר ואבר אומר לו עשה בי מצוה... כל יום ויום אומר לו לאדם אל תעשה בי עבירה".

יתירה מזו, כותב הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, ב) שאין להעלות על הדעת שיתבטל אף לא חלק מן המצווה, וכדבריו שם בעניין הוספת שלוש ערי מקלט על השש שכבר נקבעו משני עברי הירדן:
"בערי מקלט הוא אומר: אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים על הערים האלה, ומעולם לא היה דבר זה, ולא ציוה הקב"ה לתוהו!"

נמצא, שמיסודות התורה לדעת הרמב"ם, הוא קיום תרי"ג מצוות בכל יום ויום, כל עוד קיימים השמים על הארץ. ממילא, אם נתבטלה מצווה כתוצאה מאונס כזה או אחר, וכגון, כשהרומאים גזרו וביטלו את המצווה מישראל, חובה לחדש את המצווה בכל דרך אפשרית.

ראוי להוסיף בעניין זה את דברי בעל ספר החינוך (מצוה תצא) הכותב בעניין הסנהדרין כשיטת הרמב"ם, ומדגיש, שמצווה זו אינה מוטלת על חכמי הדור אלא על הציבור כולו, קטן כגדול - כולם אחראים על קיום המצווה בכל דור ודור, וכלשונו:
"וזאת אחת מן המצוות המוטלות על הציבור כולן שבכל מקום ומקום. וציבור הראוי לקבוע ביניהם בית דין, כמו שמבואר במסכת סנהדרין [ב, ב] ולא קבעו להם - ביטלו עשה זה, וענשן גדול מאד כי המצוה הזאת עמוד חזק בקיום הדת".

"כתב הרמב"ם ז"ל: אינו נקרא בית דין שם מוחלט אלא סמוך בארץ. בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקדוש ברוך הוא קראם כל הקהל, ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתם בחוצה לארץ... מתוך כך נראה, שהסמיכה היא ראויה היום ובארץ ישראל... עוד כתב הרמב"ם ז"ל: בכל ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים ראויה לסמוך. גם מזה ראיה שהסמיכה היא היום".

"כבר בארנו שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בבת אחת... ומכל מקום כתבו גדולי המחברים, שאם היו כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי, והסכימו למנות דיינין ולסמכן - עושים. ויש להם אחר כך לסמוך אחרים ולדון דיני קנסות. ולא היו החכמים מצטערים על הסמיכה... אלא מפני שישראל היו מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם".

"סמיכת הזקנים - הוא מינוי הדיינין, והרמז על זה מה שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, ואין אנו צריכין סמיכה בידים, אבל האיש אשר ראוי למנותו יאמרו לו הבית דין הממנים אותו: אתה רבי פלוני [הרי אתה] סמוך ורשאי אתה שתדין דיני קנסות!... ודבר זה לא יהיה כי אם בארץ ישראל... ויראה לי, כי כשתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים להקדים [למנות] עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש, ובלבד שיהא זה בארץ ישראל כמו שזכרנו, הנה האיש ההוא תתקיים לו הישיבה, ויהיה סמוך, ויסמוך הוא אחר כן מי שירצה. שאם לא תאמר כן אי אפשר שתמצא בית דין הגדול לעולם. לפי שנצטרך שיהיה כל אחד מהם סמוך על כל פנים. והקב"ה יעד שישובו, [והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם] כמו שנאמר: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק, וזה יהיה בלא ספק כשיכשיר הבורא יתברך ליבות בני אדם ותרבה זכותם ותשוקתם לשם יתברך ולתורה, ותגדל חכמתם לפני בא המשיח כמו שיתבאר זה בפסוקים הרבה במקרא".

'אינו נקרא 'בית דין' בשם מוחלט, אלא סמוך בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים - 'קהל', והקב"ה קרא אותן: 'כל הקהל', ואפילו היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתן שבחוצה לארץ - כמו שבארנו בהוריות".

"דע! שכל הדברים [בחיבור משנה תורה] הסתם שבו - תלמוד ערוך הוא: בבבלי או בירושלמי, או מספרא וספרי, או משנה ערוכה ותוספתא. על אלו סמכתי ומהן חברתי... ודבר שהוא מפלפולי אומר בפירוש: יראה לי שהדבר כך וכך".

"וענין ראש ישיבה, שיעשה ישיבה בכל מקום שיהיה, ודן, ומלמד, ושופט... ואל תטעה בכל ענינים האלו שכללתי במאמרי זה אלו השמות הידועים בארץ ישראל ובארץ המערב, שקורין קצת בני אדם: 'ראש ישיבה', ואחרים: 'אב בית דין', ועושין חילוק בין 'ראש ישיבה - גאון יעקב' [בארץ ישראל] ובין 'ראש ישיבה של גולה'. וכותבין לבני אדם שלא ראו אותם: 'ראש ישיבה'!... וכבר ראיתי בארץ ישראל אנשים נקראין 'חברים', ובמקומות אחרים - יש מי שנקרא 'ראש ישיבה' [ומתברר] שאפילו בר בי רב דחד יומא ליתיה"

(כן ראה איגרות הרמב"ם לקהל לוניל, שם מתאר, שלא מצא חכמים בערי ארץ-ישראל כי אם בעיר חאלב שבארם צובא, ובלשונו: "שלא נשארו בזמן הזה אנשים להרים את דגל משה... אתם בעלי בינה וחכמה, אבל בכל המקומות האלה אבדה תורה מבינם... בכל ארץ ישראל ובכל סוריא - מדינה אחת והיא אחלב, שבה מקצת חכמים ועיסקם בתורה").

נמצא, שבתקופת הרמב"ם בתי הדין בארץ היו בשפל, עם זאת, בית הדין בחוץ לארץ פועל מכוחם.
מכאן גם יובן מדוע כתב בהלכותיו, שכדי לחדש את הסנהדרין צריך הסכמת "כל החכמים שבארץ ישראל". אין זה תנאי מעכב לדורות, אלא כתב זאת כדבר ראוי לכתחילה, שלפחות אותם חכמים מועטים המצויים בארץ - כפי שהיה בתקופתו - אלו יביעו את הסכמתם למינוי, אך אין זה תנאי מעכב לדורות.

הוכחה ברורה לכך, שהרמב"ם סבור שלא ניתן להשיג הסכמה על אדם אחד מכל חכמי ארץ-ישראל, הוא מה שאירע לרמב"ם עצמו. ראה מה שכתב באיגרתו לתלמידו, על ההתנגדות לרמב"ם ופסיקותיו, והערעור שיצא על חיבורו "משנה תורה": "כל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלו כראוי, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאות השררה, יסתפקו כל ישראל בו לבדו". נמצא, שהרמב"ם הרגיש על בשרו, כי לא ניתן להגיע להסכמה סביב חכם אחד, זאת מחמת הקנאה ותאוות השררה. לאור האמור, איך קבע הלכה: "שתהיה הסכמה מכל החכמים והתלמידים למנות עליהם איש מן הישיבה וישימו אותו לראש"? הרי אילו היו באים, למשל, בדורו של הרמב"ם, ומציעים לאנשי ארץ-ישראל המועטים למנות אותו ל"סמוך", לא היו יושבי הארץ המועטים מסכימים לכך, מפני הקנאה ותאוות השררה, וכפי שחש על בשרו בקשר לספרו. איך, אם כן, תיתכן מציאות "שיסכימו עליו כל החכמים שבארץ-ישראל" ?

ובהכרח, שהתנאי שכתב הרמב"ם: "שיסכימו הכל" התכוון לומר, שכך ראוי לכתחילה, אך בדיעבד, כל עשרה מישראל בארץ-ישראל רשאים - ואף חייבים - למנות סמוך ולהקים את הסנהדרין. ולכתחילה ראוי שיצרפו אליהם חכמים ותלמידים המסכימים לחדש את המצווה.

כמובא לעיל, בעל "כפתור ופרח" - אשר בימיו היו תנאים דומים בארץ-ישראל, כדוגמת המתואר לעיל בתקופת הרמב"ם - מדגיש אף הוא פעמיים בדבריו: "שהסמיכה היא ראויה היום! " ועיין מה שכתב בהמשך הפרק בעניין הסמיכה, כשהביא את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ד, הביאם בשינוי לשון: "נראין לי הדברים, שאם הסכימו חכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סומכים", ולא כתב " כל החכמים", שכן אין זה דבר אפשרי במציאות שיסכימו הכל, גם לא מצאנו לכך סימוכין בדברי