ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ארץ אגדה
- עסקי גוג ומגוג
כמו כן לא מובן פשר הסיום "וְלֹא יִהְיֶה כְנַעֲנִי עוֹד בְּבֵית ה' צְבָאוֹת". ה"כנעני" הוא אחד מהעמים הקדומים שהיו בארץ ישראל בזמן כיבוש הארץ, ומשמע מן הנבואה שהוא היה מצוי באופן תמידי בבית ה', ורק בסיום בגאולה העתידה הוא לא יהיה שם עוד. מדוע היה הכנעני מצוי בבית ה'?
ביאורי המפרשים
רש"י ועוד פירשו שה"כנעני" מופיע כאן בתור כינוי ל'סוחר', וכתב רד"ק: "כלומר, לא יצטרך בית ה' עוד לסוחר שימכור שם סירות (=סירי בישול) או נחשת לעשות מהם סירות כי רבים יהיו המתנדבים המקדישים". אך יש קושי בפירוש זה, שהרי לא מסתבר שהכנעני (הסוחר) היה צריך להיכנס לבית ה' כדי להציע שם סירים למכירה. ולכן הביא הרד"ק פירוש נוסף בשם אביו: "ואדוני אבי ז"ל פירש כי על הגבעונים אמר, שהיו חוטבים עצים ושואבי מים בבית המקדש, לא יהיו שם עוד כי מגדולי העכו"ם יהיו עובדי הכהנים". אך גם בפירוש זה יש קושי, אם 'הכנעני' הוא 'הגבעוני' מדוע לשלול לגמרי מן הגבעונים את זכותם לעבוד במקדש. והרי הגבעונים (עזרא ב,מג ובפרשנים) היו יכולים למצוא אזור בבבל שבו יגורו בכבוד, והם העדיפו לעלות לארץ ישראל עם שבי הגולה ולהיות במעמד נחות של משרתים במקדש. מדוע לפגוע בנאמנותם ובזכותם לעבוד במקדש. והרי אפשר שהעובדים במקדש יהיו גם מן הגויים החדשים וגם מן הגבעונים.
ונראה שהסבר סיום הנבואה תלוי בקשר שיש בין ה'בשר' לבין ה'כנעני' שבבית ה', וכדי להעמיק בקשר שבינם - צריך להעמיק בקשר שבין פרשיות הגעת ה'בשר' לבני ישראל במדבר ובין פרשיות המלחמות ב'כנעני' שבתחילת ספר שופטים, וכדלקמן. בחלק הראשון של המאמר נעמיק בפרשיות הגעת ה'בשר' לבני ישראל. ובחלק השני של המאמר נעמיק בפרשיות המלחמות ב'כנעני'.
חלק א: פרשיות הגעת הבשר לבני ישראל
פרשיות ה"בשר" בתורה ובתהילים
בספר שמות מסופר שכחודש לאחר שישראל יצאו ממצרים, הם התלוננו שהם זוכרים לטובה את הלחם והבשר שהיה להם במצרים. הקב"ה נענה להם והעניק להם שני דברים: את המן במקום הלחם, ואת השְּׂלָו במקום הבשר, ומשמע שהדבר נעשה לאורך זמן וללא תקלה. מאידך, בספר במדבר מסופר שכעבור כשנה בעת שבני ישראל החלו במסעם לארץ ישראל הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול בשר, וה' העניש אותם והמטיר להם שְׂלָו, והמתאווים אכלו מהַשְּׂלָו - ומתו. צריך להבין, מדוע ירידת השְּׂלָו הזו הסתיימה כאן באופן שונה מירידת השְּׂלָו הקודמת?
כמו כן קשה שבספר תהילים (עח) משמע שהשְּׂלָיו הרג את בני ישראל כבר בפעם הראשונה. המשורר אסף מקדים שמאז יציאת מצרים ניזונו בני ישראל ממשקים מזינים שיצאו מתוך הסלעים: "וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע וַיּוֹרֶד כַּנְּהָרוֹת מָיִם". אלא שכעבור כחודש בהגיעם למדבר סין הם דרשו אוכל רגיל: "וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ:". המשורר מספר שה' התייחס בסובלנות ובהבנה לדרישת ה'לחם', אך התייחס בכעס לדרישת ה'בשר':
"לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ: לֶחֶם אַבִּירִים... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף... וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם: לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱלֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ:"
ה'מן' מתואר לשבח בתור "דְגַן שָׁמַיִם" ו"לֶחֶם אַבִּירִים". אך ה"שְׁאֵר" ("בשר") שהגיע כ"עוֹף כָּנָף" המית אותם. לפי המשורר הדבר ארע כבר בפעם הראשונה, וכמו כן לפי המשורר בני ישראל בערו ב"אש" כשהם אכלו את הבשר: "לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב". גם מן התלמוד עולה שכל מה שארע בירידת השְּׂלָיו בפעם השניה ארע כבר בפעם הראשונה (מהרש"א חידושי אגדות יומא דף עה,ב). אלא שאם השְּׂלָיו הרג את בני ישראל כבר בפעם הראשונה מדוע הם לא חששו לאכול ממנו בפעם השניה.
'המשקפיים הראשונות' של משה רבנו
המשורר אסף והתלמוד מרמזים לנו שמשה ראה בעיניו הרוחניות כבר בפעם הראשונה, שכשהם אוכלים מהשְּׂלָיו הם 'בוערים' ב'אש' של 'תאוות', ושהם נחשבים לאנשים 'מתים'. אולם לאחר שבני ישראל קיבלו תורה והקימו את המשכן, והם היו במסעם לארץ ישראל, ה' רצה להעלות אותם למדרגה של משה רבנו. לפי המשורר אסף הכתוב בספר במדבר "וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה", פירושו שהם בערו ב'אש של תאוות', וכתוב זה מקדים ומתאר בקצרה את מה שמתואר מייד בסמוך באריכות בירידת השְּׂלָיו.
העם ביקש ממשה שיתפלל עבורם לבשר, אך משה לא רצה להתפלל, ונהיה כביכול 'קטן אמנה' ביכולתו של ה' להביא להם בשר, ועשה כך כדי למנוע את הגעת הבשר. ה' לא הסכים עם משה ואמר לו לאסוף שבעים זקנים כדי לתת להם בשר. 'שבעים' הזקנים האלו, מייצגים את 'שבעים' העמים של תולדות נוח, והם מייצגים את החשיבה הגויית ואת התאווה הגויית. זקנים אלו התנבאו והתפללו להגעת הבשר, ותפילתם הנבואית התקבלה, והגיע שפע של שְּׂלָיו למחנה. אלא שאז הקב"ה האיר את עיניהם של ישראל, וכשהם החלו לאכול מן הבשר הם הבינו כיצד הם בוערים באש של תאוות ושהם נחשבים לאנשים מתים. יש כאלו שנגמלו מיד מהתאווה הזו, ויש כאלו שנגמלו מהתאווה הזו רק כעבור זמן ארוך יותר, וכפי שהבטיח ה': "לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם: עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא...". הם התחננו למשה שיתפלל לה' שיינצלו מן התאווה הזו: "וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ". ובזכות ההשגה הגבוהה הזו נקרא המקום בשם "תַּבְעֵרָה".
אח"כ נקרא המקום הזה גם בשם "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה". משה הודיע שם לישראל שהעולם חייב את 'המתים' האלו. ללא האנשים המוכים בתאוות האוכל הטעים והעלאת רמת החיים - העולם לא מתפתח. ישראל הסכימו ליטול לעצמם את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'החיים' - שהוגים בתורה ומתנזרים מתאוות העולם הזה. ואילו את המקומות (=התפקידים) שמתאימים לאנשים 'המתים' הם הותירו לגויים; כדי שהגויים "המתאווים" – 'יקברו שם' במשך שנות חייהם ויעסקו בפיתוח הגשמי של העולם. וזו משמעות השם "קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה".
אך בסופו של דבר משה הסכים שיהיו גם אנשים מישראל בתפקיד של 'המתאווים', וכדלקמן.
המשקפיים הנוספות של משה רבנו
משה מת במקום גבוה ב"הר נבו", אולם התורה מספרת שהוא נקבר במקום נמוך ב"גיא". משה כינה את כל עבר הירדן המזרחי בשם ה"גיא"; כדי להפנים בקרב ישראל שזהו מקום "נמוך" שנועד עבור הגויים שאמורים לרדוף אחרי העושר והחיבור לארציות. ואילו הצד המערבי כונה בשם "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה". אך בני גד ובני ראובן לא הושפעו מהאמצעים החינוכיים של משה. הם רצו להרבות עושרם ולהישאר בעבר הירדן המזרחי; ובסופו של דבר משה נעתר לדרישתם. כמו כן בסיום חייו משה פעל באופן שלכאורה - אינו עולה בקנה אחד עם כינויי הגנאי האלו.
בברכת משה לשבט גד נאמר: (דברים לג, כ-כא): "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד... וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן...". משה מברך את הקב"ה על שנטע בשבט גד את תאוות ההתרחבות והרצון להישאר בצד המזרחי. והוא אף מסביר ששבט גד ידע שמשה רבנו (המחוקק של ישראל) ייקבר אצלם - 'כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן'. משה נקבר במקום שהוא מת בו - בהר נבו שנמצא בנחלת ראובן2. כאשר משה אומר שה"חלקה" שלו "ספונה" ב"נחלה" של גד הוא מתכוון ל"נחלה" במשמעות סמלית. בני גד היו "יוזמי התאווה" לנחול בצד המזרחי3. משה מגלה בברכתו שבני גד ידעו, שמצד אחד הוא גינה את תאוות ההתרחבות והעושר שלהם; אך מצד שני הוא מסכים שיש צורך והצדקה בדרכם. וכאות הצדקה לדרכם הוא מסכים ליטול את חלקת הקבר שלו בצד של בעלי התאווה - הצד המזרחי של הירדן.
בנבואת ישעיה (נג, ט) נאמר: "וַיִּתֵּן אֶת רְשָׁעִים קִבְרוֹ וְאֶת עָשִׁיר בְּמֹתָיו..."; וחז"ל מבארים שהנבואה הזו מתייחסת למשה. 4 משה לא ביקש שיעבירו את עצמותיו לצד המערבי, והסכים להיות במותו ('בְּמֹתָיו') - בצד של הרודפים אחרי 'העושר' ('וְאֶת עָשִׁיר'). בסיום חייו גילה משה שצריך שיהיו גם בישראל "רודפי העושר", והם אינם "רשעים ממש" - שלא ראוי היה שייקבר אצלם.
כיצד יש להתייחס לסתירה זו ב'תורתו' של משה רבנו. והרי בתחילת המסע לארץ ישראל הוא חינך את ישראל להתייחס בתיעוב לתאוות הבשר והעשירות, וחינך אותם לקרוא למקומות האלו "תבערה" ו'קברות התאוה'. ואילו בסוף חייו הוא ביקש ל'היקבר' ב'נחלת גד' (ב'תאוות ההתרחבות והעשירות'). נראה שבענין זה נחלקו נביאי וחכמי ישראל עוד בראשית ימי עם ישראל, וכדלקמן.
נבואת גוג ומגוג – ה"אש" ו"קברות התאוה"
כאמור לעיל, שבעים הזקנים שנבחרו על ידי משה התנבאו והתפללו להגעת הבשר. אולם היו שני זקנים בשם אלדד ומידד שהתנבאו בנפרד. בתורה לא מסופר מה הם התנבאו, אך תרגום יונתן מביא
שאלדד התנבא שמשה ימות ושיהושע ינהיג את ישראל וינחיל להם את הארץ, ומידד התנבא שהשליו שיגיע למחנה יהיה לתקלה. ומוסיף תרגום יונתן ש'שניהם כאחד' היו מתנבאים את נבואת גוג ומגוג שבספר יחזקאל. בנבואה מסופר שבאחרית הימים כשבני ישראל יחזרו מהגלות, יגיע מלך מארץ מגוג ואיתו עמים רבים, והם יכבשו את ארץ ישראל, אלא שאז ה' יהרוג את כל הגויים האלו באש.
תרגום יונתן הוסיף שמדובר בנבואה 'בסגנון אחד'. ידוע שנבואה שכזו היא בעייתית, ונראה שתרגום יונתן מרמז לנו בכך שמדובר במלחמה סמלית. ההבנה שמדובר במלחמה סמלית ששייכת בכל דור מופיעה כבר ב'פרי צדיק'5. תרגום יונתן מרמז, שגוג הוא מלך סמלי רוחני שתחתיו כפופים 'שבעים' העמים של הגויים שאינם עוסקים בתורה. עמי הגויים השונים מחזיקים צבא שמעניק בטחון לעם שלהם, ובני העם עסוקים בצבירת עושר. גם האומה הישראלית שחזרה לארצה מהגלות דומה להם, והיא מחזיקה צבא שמעניק בטחון לאזרחים ("וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם"), והאזרחים עסוקים בצבירת עושר ("עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן"), והם אינם עוסקים רוב היום בתורה. גוג המלך הסמלי של כל הגויים טוען שהאומה הישראלית שחזרה לארצה דומה לשאר הגויים - והיא שייכת לו. וזו המשמעות הסמלית של כיבוש של ארץ ישראל בידי גוג והגויים שבאים איתו.
ואז ה' מתגלה והוא מבעיר ב'אש' את גוג ואת הגויים שבאו איתו. משמעות הדבר היא שה' יעורר בלב קבוצת אנשים מישראל את ההשקפה שהגויים בוערים ב'אש' של תאוות גשמיות. התאווה לעושר היא תאווה גשמית, וגם התאווה להשגת ביטחון באמצעות צבא וכלי נשק גשמיים היא תאווה גשמית, ומי שלכוד בתאוות האלו הוא בוער כביכול באש. יחזקאל מנבא שם: "וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים". ואמנם, לפי כלי הנשק שמשתמשים בהם היום נראה לכאורה שנבואה זו לא תתקיים, שהרי בימינו כבר לא משתמשים בכלי נשק העשויים מעץ, ולא מסתבר שיחזרו להשתמש בם בעתיד. אמנם לפי מה שהתבאר כוונת הנבואה היא שאנשים שמוגדרים "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" יתייחסו אל מי שמשתמש בכלי נשק גשמיים בתור מי שבוערת בו אש תאווה של גויים. "יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" יחשיבו את עצמם ל'ישראל (האמתיים)', ואילו את חבריהם שעוסקים בהשתדלות צבאים גשמית וגם עמלים לפרנסתם, הם מחשיבים כמי שהגויים השתלטו עליהם וכבשו אותם.
בנבואת יחזקאל מסופר גם על 'קבורה': "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל גֵּי הָעֹבְרִים קִדְמַת הַיָּם... וְאַנְשֵׁי תָמִיד יַבְדִּילוּ עֹבְרִים בָּאָרֶץ מְקַבְּרִים אֶת הָעֹבְרִים אֶת הַנּוֹתָרִים עַל פְּנֵי הָאָרֶץ לְטַהֲרָהּ מִקְצֵה שִׁבְעָה חֳדָשִׁים יַחְקֹרוּ: וְעָבְרוּ הָעֹבְרִים בָּאָרֶץ וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג:". משמעות הנבואה היא, שתאוות הגויים ל'עושר' ול'ישיבה לבטח' מפתחות אמנם את העולם. אך מי שצריך להיות 'קבור חיים' בתאוות האלו הם ה'גויים'. משה רבנו קרא לצד המזרחי של ארץ ישראל 'הגיא', ושם 'הקבר הסמלי' של גוג.
ב'מלחמה' זו יש אנשים מישראל שהפסיקו לרדוף אחרי העושר, והחלו לרדוף אחר הרוחניות ובאופן סמלי הם עוברים לצד הגבוה 'המערבי' שנקרא אצל משה בשם "הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה". ומאידך יש אנשים שהחלו לרדוף אחרי העושר, והם עוברים כביכול 'לצד המזרחי' אל 'הגיא'. ותפקיד העוברים לצד המערבי הוא להגדיר את אלו שעברו ל'צד המזרחי' בתור 'מתים' (="עֶצֶם אָדָם"), ולומר שהם 'קבורים חיים' בתפקיד של גוג (="עַד קָבְרוּ אֹתוֹ הַמְקַבְּרִים אֶל גֵּיא הֲמוֹן גּוֹג").
נבואת גוג ומגוג שלפיה הגויים 'בוערים באש' ולבסוף 'זוכים לקבורה בגיא' וכך גם אלו מבני ישראל שדומים להם ועוברים ל'גיא', מגלה שהמסר שלימדה התורה בפרשיות 'תבערה' ו'קברות התאווה' יחזור ויילמד בגאולה העתידה על ידי קבוצה שתיקרא 'יושבי ערי ישראל'. יחזקאל מציין שזו נבואה קדמונית "אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי בְּיָמִים קַדְמוֹנִים בְּיַד עֲבָדַי נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּבְּאִים בַּיָּמִים הָהֵם שָׁנִים לְהָבִיא אֹתְךָ עֲלֵיהֶם", וחז"ל (סנהדרין יז,א) אומרים: "אַל תִּיקְרֵי 'שָׁנִים' אֶלָּא 'שְׁנַיִם'. אֵילּוּ הֵן 'שְׁנַיִם נְבִיאִים' שֶׁנִּתְנַבְּאוּ בְּפֶרֶק אֶחָד נְבוּאָה אַחַת? הֱוֵי אוֹמֵר: אֶלְדָּד וּמֵידָד".
אמנם כנגד נבואת אלדד ומידד, היו שבעים זקנים שהתנבאו עם משה, ויש לברר את מהות נבואתם, וענין זה יתבאר לקמן.
נבואת שבעים הזקנים
בתורה נאמר על שבעים הזקנים "וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ". ויונתן תרגם: "וַהֲוָה כַּד שְׁרַת עֲלֵיהוֹן רוּחַ נְבוּאָה וּמִתְנַבָּן וְלָא פָּסְקִין", ובדומה תרגם גם אונקלוס. כלומר, מעלתם היתה גדולה, ורוח הנבואה לא פסקה מהם. שבעים זקנים אלו התנבאו והתפללו לה' שיביא את השלו. ולפי הנבואה שקיבלו והתנבאו אז, בני ישראל צריך לעבור כעת במדבר תקופה קצרה של 'הכנה רוחנית מרוכזת' לפני הכניסה לארץ. בני ישראל צריכים לעורר כעת בקרבם גועל מ'תאוות הגויים', שהן התאווה לעושר והתאווה להשגת בטחון באמצעים גשמיים, אך לא כדי לשלול אותן לגמרי אלא רק באופן זמני. לפני הכניסה לארץ הם חייבים להקדים ולהפנים בתוכם את ההכרה שה' פועל ומנהיג את העולם כולו בנס. אמנם אחרי 'ההכנה הרוחנית המרוכזת', בעת שבני ישראל ייכנסו לארצם, הם צריכים לפעול דרך האמצעים של הגויים, דרך תאוות הגויים לעשירות ודרך השימוש באמצעים גשמיים כמו חרב גשמית כדי להשיג נצחונות וישיבה לבטח. ולכן 'שבעים הנביאים' התפללו להגעת השליו כדי להשיג כעת את ה'הכנה הרוחנית'. ואז לאחר השגת מדרגת 'תבערה' ומדרגת 'קברות התאווה' כאשר בני ישראל יכנסו בעתיד לארצם וישתמשו בתאוות הגויים, כמו התאווה להשתמש בחרב כדי לשבת לבטח, ותאוות אכילת הבשר והשגת העושר, הם ידעו שה' הוא הנותן להם כוח להצליח דרך האמצעים הגשמיים האלו.
הסנהדרין שתהיה עם יהושע
בתרגום יונתן (שמות מ,יא) מובא שהכיור ובסיסו שהיו במשכן הם כנגד יהושע בן נון ומשיח בן אפרים שיוצא ממנו, וז"ל בתרגום חופשי לעברית6: "ותִמשׁח את הכיור ואת בסיסו ותקדש אותו בשביל יהושע משרתך הגדול ראש הסנהדרין שׁל עמו, שעל ידו עתידה ארץ של ישׂראל להִתחלק ומשיח בן אפרים שיוצא מִמנו, שעל ידו עתידים בית ישׂראל לנצח את גוג וסיעתו בסוף הימים:"
התרגום מכנה את יהושע בתואר 'ראש הסנהדרין של עמו', והוא מרמז שיתכן שיהיו בעתיד שתי קבוצות בעם ישראל שכל אחת מהן תחשוב, שהיא 'עם ישראל (האמתי)'. וכל אחת תקים לה מעין 'מועצת חכמים' משלה ותחשיב אותה בתור 'הסנהדרין של בני ישראל (האמתיים)'. יהושע בן נון (בתמיכת הסנהדרין שאיתו) יכבוש וינחיל את ארץ ישראל, ובאופן דומה משיח בן אפרים יצא מיהושע (כלומר ימשיך את דרכו ובכך יהיה 'זרע רוחני' שלו), ועל ידו (ועל ידי החכמים שיתמכו בו) ינצחו בית ישראל את גוג וסיעתו בסוף הימים. מהות הנצחון היא שעם ישראל נמצא במעלה גבוהה יותר מ'גוג וסיעתו' משום שעם ישראל משלב בין עמל התורה לבין עמל הצבא, ומשלב בין עמל השגת הרכוש לבין עמל התורה (=משיח בן אפרים). ואילו גוג וסיעתו עוסקים בענייני הצבא והשגת הרכוש בלא לשלב בכך את עמל התורה
הסנהדרין שעם יהושע בן נון, הם מועצת 'שבעים הזקנים' וממשיכיהם בתקופת הכניסה לארץ, שלדעתם פרשיית 'קברות התאווה' היתה 'תקופת חינוך מרוכזת' זמנית. אך 'למעשה' הקב"ה רוצה שבני ישראל יכבשו את הארץ בחרב גשמית, מתוך הבנה שה' הוא זה שנלחם עבורם ומצליח בידם.
ומאידך, נוצרה קבוצת חכמים שמנהיגיה היו אלדד ומידד וממשיכיהם, שלפי השקפתם, הקב"ה שולל את 'תאוות הבשר' ואת כיבוש הארץ 'בחרב גשמית', ולהשקפתם אפשר וצריך לכבוש את הארץ באמצעות עמל התורה בלבד. מחלקת זו מסבירה את הסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים, וכדלקמן.
חלק ב: המלחמות נגד הכנעני שבתחילת ספר שופטים
לפשר הסתירות שבין ספר יהושע לבין ספר שופטים
בספר יהושע (י; יא; יד; טו) מסופר שכבוש אזור חברון ודרום יהודה בכניסת ישראל לארצם נעשה בחיי יהושע, ואילו בתחילת ספר שופטים מסופר שנעשו "אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ". וז"ל (שופטים א,א-י): "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן: ... וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:... וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן..."
תרגום יונתן מרמז לפתרון הסתירה. כאשר התנ"ך מזכיר את השם "יהודה" וכוונתו לשבט יהודה, יונתן מתרגם "דְבֵית יְהוּדָה"; כלומר, "(האנשים) של בית יהודה". אולם בספר שופטים תרגום יונתן חורג מהרגלו, ובכמה מקומות הוא משאיר את השם "יהודה" ללא שינוי. כמו בכתוב: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי" – מופיע בתרגום: "ואמר יהודה לשמעון אחוהי סק עמי". התרגום וסוגיית התלמוד במסכת תמורה (דף טז,א) מרמזים שספר שופטים ליקט לתוכו קטעים מתוך ספר נבואה שכתב עתניאל שתיאר את המאורעות לפי האיספקלריא ('המשקפת') הרוחנית הנבואית שלו. עתניאל שנקרא גם בשם "יהודה" ובשם "יעבץ" הקים ישיבה שאליה התלקטו תלמידים שקבלו את השקפתו הרוחנית, ולפיה הם נחשבים ל'לויים חדשים' שהם צאצאים רוחניים של משה רבנו שזכותו טובה מרכב ופרשים, ולכן הם פטורים מגיוס לצבא של יהושע.
הצלחת ישיבתו של עתניאל שנקרא גם יַעְבֵּץ מרומזת גם בספר דברי הימים (א ב, נה): "וּמִשְׁפְּחוֹת סוֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב:". וכך כתוב שם בתרגום המצוי לכתובים בתרגום חוזר לעברית:
"ומשפחת רחביה בן אליעזר בן משה - תלמידי יַעְבֵּץ הוא עָתְנִיאֵל בן קנז. 'יַעְבֵּץ' היו מכנים אותו מפני שהקים בעצתו תרביץ (ישיבה) לתלמידים. ... 'שׂוּכָתִים' מפני שהיו בסוכת רוח נבואה. הם 'שָׁלְמָאֵי' ('הֵמָּה הַקִּינִים' =משפחת 'הַקֵּינִי') בני צפורה, שמתייחסים עם משפחת הלויים שבאו מצאצאי משה רבם - שזכותו טובה להם מרכב ופרשים."
התרגום מרמז שם שלפי השקפת עתניאל (=יעבץ=יהודה) יש לויים מסוג חדש. למשה היתה אשה רוחנית שנקראה גם היא 'צפורה', וצפורה הרוחנית ילדה לו גם את נשמות "הַקִּינִים", שהתגיירו והצטרפו לישיבה של עתניאל. והם ושאר 'הלויים החדשים' אינם צריכים להתגייס לצבאו של יהושע, מפני שגם הם 'צאצאים רוחניים' של משה רבנו שזכותו טובה יותר מרכב ופרשים.
לשיטתם, רק מי שחושב כמוהם - הם "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)". ויהושע וחייליו שרוצים לכבוש את הארץ בחרב גשמית - חושבים כמו 'גויים', ונחשבים ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (הגויים)". הגויים אינם דבקים לגמרי בה' ונחשבים באופן סמלי ל'מתים', וכך הם התייחסו גם ליהושע ולחייליו, וזהו פשר הפסוקים הפותחים את ספר שופטים: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה...". 'בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' שבכתוב הזה הם 'תלמידי יהודה (=עתניאל)' שהחשיבו את עצמם ל"בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (האמיתיים)", ואילו את יהושע הם החשיבו ל"מת".
הם לא פנו לנביא יהושע לשאול ממנו את פי ה', אלא לאלדד ומידד שהיו בעלי השקפה דומה להשקפתם, או לנביאים אחרים שהיו ממשיכי דרכם של אלדד ומידד. ונביאים אלו קבלו נבואה ב'סגנון אחד' שאישרה את השקפת השואלים, ובחרה ב'יהודה' (=עתניאל=יעבץ) שיהיה מנהיג הקבוצה הזו. נביאים אלו ידעו בעת שקיבלו נבואה ב'סגנון אחד', שמדובר ב'נבואה בעייתית', אך הם היו רשאים להישאר בה, 7 ולא היו מוכרחים לעלות למדרגה גבוהה של נבואה ולראות שיהושע וכל אנשי צבאו שמשתמשים בחרב גשמית הם אנשים 'חיים'.
הכיבוש שכבש יהודה (=עתניאל) את ירושלים
בפרשיה המלחמה ב'כנעני' שפתחה את ספר שופטים מסופר שיהודה ושמעון אחיו ניצחו את אֲדֹנִי בֶזֶק, ומסופר: "וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱלֹהִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם: וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ:". כאמור לעיל, תרגום יונתן מרמז שמדובר בחזון נבואי של יהודה (=עתניאל) שלמד בחברותא עם שמעון אחיו, וראה ב'חזונו' כיצד באמצעות עמל תורתם הם ניצחו את "אֲדֹנִי בֶזֶק" ואת "שִׁבְעִים מְלָכִים" שהיו כנועים תחתיו.
הכנעת "אֲדֹנִי בֶזֶק" ו"שִׁבְעִים מְלָכִים" היא 'מלחמת גוג ומגוג הראשונה' שהחלה כבר כשכבשו יהושע וחייליו את הארץ. לפי השקפת עתניאל, 'החשיבה הגויית' (של 'גוג' ושל 'שבעים' אומות הגויים שתחתיו) השתלטה על יהושע וחייליו והם חושבים כמו גויים, ולכן הם כובשים את ארץ ישראל באמצעות מלחמה גשמית. אולם עתניאל (=יהודה) ניצח את גוג (=אֲדֹנִי בֶזֶק) והכניע אותו. ועתניאל ותלמידיו כובשים את הארץ באמצעות עמל תורתם בלבד. ולאחר שהם מכניעים ב'שמים' את הכנעני, ממילא מוכנעים הכנענים שבארץ, ויהושע וחייליו נלחמים מלחמה מיותרת כנגד חיילים גויים שאמורים למות מעצמם תוך זמן קצר. ומסופר ש"בני יהודה" כבשו את 'ירושלים'. לא מדובר בירושלים של מטה, אלא ב'ירושלים של מעלה'. וכך מתברר בהמשך.
מי התרשל בגירוש היבוסי מירושלים
בהמשך ספר שופטים כתוב: "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:". לפי ספר שופטים, 'בני יהודה' הצליחו לכבוש את ירושלים ולהרוג את יושביה, ואילו 'בני בנימין' התרשלו בגירוש היבוסי מירושלים. ומאידך בספר יהושע (טו,סג) יש כתוב דומה אלא הפוך: "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא (יוכלו) יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה:". לפי ספר יהושע, 'בני יהודה' הם אלו שהתרשלו בגירוש היבוסי. מה פשר הסתירה הזו? 8
אמנם לפי מה שהתבאר לעיל, הפרשיות שבתחילת ספר שופטים נלקטו מתוך חזון נבואי שנכתב על ידי עתניאל. וכאן מדובר בחזון נבואי שני של עתניאל שהוא באיספקלריא יותר מאירה מהחזון הקודם, והוא רך ועדין ממנו בשני מובנים. בחזון הקודם אין מקום בכלל לגויים 'בירושלים של מעלה' ואילו כאן יש בה אזור שבו מקום לדמות שנקראת 'היבוסי'. כמו כן הדמויות מישראל שהן ניגודיות לדמות של 'יהודה', כבר לא מוגדרות כ'מת'. מול 'יהודה' עמדו כמה דמויות ניגודיות. באופן כללי עמדה מולו הדמות של 'קבוצת משיח בן יוסף' שדוגלת בכיבוש הארץ באמצעים גשמיים, אולם קבוצה כללית זו מכילה כמה דמויות. דמות אחת היא של יהושע בן נון ורוב ישראל ששילבו בין עמל התורה ובין אחיזה בחרב גשמית כדי לכבוש בה את הארץ, דמות זה נקראת בדברי חז"ל בשם 'משיח בן אפרים', שהיא חלק מקבוצת משיח בן יוסף. והדמות הנוספת היא דמות קיצונית בתוך 'קבוצת משיח בן יוסף' והיא דמות של מי שמתמסר כל זמנו לכיבוש הארץ וממעט מאוד בעמל התורה. דמות זו נקראת 'בנימין הצדיק', ו'בני בנימין' הם תלמידים של דמות סמלית שנקראת שנקראת 'בנימין הצדיק'.
"היבוסי" מוזכרים בכתוב בדרך כלל בסוף שבעת העמים אך בחזונו הנבואי השני של עתניאל הם מייצגים את 'הגויים חסידי אומות העולם', שרוצים להמשיך ולהיאחז ב'ירושלים של מעלה'. הם רוצים, שהשפע ימשיך להגיע לאומות העולם גם באמצעותם - ולא רק באמצעות בני ישראל. לפי החזון הזה (השני) של עתניאל יש ב'ירושלים של מעלה' כמה דרגות או אזורים. באזור הגבוה ביותר נמצאים רק הוא ותלמידיו (='בני יהודה'), ועיקר השפע יורד לעולם בזכותם. ויש אזור ממוצע ששם נמצאים רוב ישראל שמשלבים בין עמל התורה לבין עמל הצבא (=משיח בן יוסף), וחלק מועט מהשפע שיורד לעולם בא בזכותם. ויש את האזור הנמוך ביותר, ששם נמצאים 'בני בנימין' שעמלים בענייני הצבא בלבד והם נמצאים שם סמוך ליבוסי (= חסידי אומות העולם), ורק 'מיעוט שבמיעוט' מהשפע מגיע לעולם בזכותם.
הפרשיות שבספרו של עתניאל והפרשיות שבספר יהושע נכתבו באותה העת, ויהושע ועתניאל ראו את הפרשיות שכתב כל אחד מהם עוד לפני שיצאו לצבור בתור ספר נבואה מוגמר. מצב שמזכיר את הרמ"א והרש"ל בתקופתם. יהושע חלק על השקפת עתניאל, והוא כתב בספרו (יהושע טו,סג) את מה שהוא ראה ב'איספקלריא' שלו. לפי 'חזונו' של יהושע 'בני יהודה' הם אלו שלא הצליחו לגרש מירושלים את היבוסי. הכתיב "לֹא יָכְלוּ" והקרי "לֹא יוכלו" מגלה שלפי חזונו הם גם לא יצליחו בכך גם בעתיד. יהושע רמז ש'חסידי אומות העולם' אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה', שהרי הם אינם רוצים להתגייר ולקבל עליהם עול כל תרי"ג מצוות, וגם 'בני יהודה' (=תלמידי עתניאל) אינם מתבטלים לגמרי בפני רצון ה' שרוצה שבני ישראל יכבשו את ארץ ישראל בפשטות במלחמה גשמית, ולכן 'בני יהודה' נמצאים סמוך ל'יבוסי' בפרבר מרוחק ונמוך בתוך 'ירושלים של מעלה'.
הסיבות להצלחת כיבוש דביר – הבית של ה'
עתניאל כתב בספרו באריכות את פרשית כיבוש העיר דביר, וספר שופטים (א,י-טו) ליקט לתוכו את סיפור כיבוש העיר דביר מתוך ספרו של עתניאל. חז"ל גילו לנו (תמורה דף טז,א) שעתניאל מרמז שהוא הצליח להשיג את סודות התורה של משה שאותן שכח יהושע, ובזכות עמלו בתורה הצליחו ישראל במלחמותיהם כנגד הכנעני והצליחו לכבוש את חברון ואת דביר. יסוד זה רמז עתניאל בכותבו (שופטים א,יא): "וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר". גם כאן, 'דביר' מסמלת את 'קדש הקדשים' שהוא ביתו של ה', ולפי החזון הזה דווקא עתניאל - בזכות עמלו בספר – כבש את 'דביר' וגרש ממנה את ה'כנעני'.
יהושע חלק על שיטת עתניאל, ולפיכך הביא יהושע בספרו את פרשיית כיבוש דביר מתוך ספרו של עתניאל, אולם בפרשיה הסמוכה לה הוסיף יהושע את ראייתו הנבואית, וכתב "וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר" (יהושע טו,מט). לפי יהושע שמה הקדום של דביר הוא 'קרית סנה'. הצליל סנה מזכיר את שיח הסנה שהוא שיח פשוט ודווקא שם מתגלה הקב"ה וגואל את ישראל, כאמור בילקוט שמעוני (יתרו רמז רפד): "שהרי הניח הקדוש ברוך הוא כל ההרים והגבעות והשרה שכינתו על הר סיני והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה". צד זה של ענווה ופשטות מיוחד אצל יוסף הצדיק כמרומז בברכת משה "וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף" (דברים לג,טז). ויהושע מגלה שם שכיבוש 'דביר' הצליח בזכות בני ישראל שנהגו בפשיטות והתגייסו לצבא ונלחמו וכבשו אותה באופן גשמי.
המחלקת בין יהושע ועתניאל בענין שמה הקדום של 'דביר' ובזכות מה גורש ממנה ה'כנעני', דומה למחלקת בינם בענין מי שלא הצליח לגרש את הגויים מ'ירושלים של מעלה'. ושורש המחלקת הזו נמצא במחלוקת שבין אלדד ומידד ובין שבעים הזקנים בענין היחס הנכון ל'תאוות הבשר'.
פשר נבואת הסיום של זכריה
הרעיון שבתחילת נבואת הסיום של ספר זכריה דומה לרעיון שבנבואת גוג ומגוג, אלא שהוא מופיע בדימויים אחרים: "הִנֵּה יוֹם בָּא לַה' וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ: וְאָסַפְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וְנִלְכְּדָה הָעִיר וְנָשַׁסּוּ הַבָּתִּים וְהַנָּשִׁים תִּשָּׁכַבְנָה וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר:". בדומה לנבואת יחזקאל גם כאן עם ישראל עוסק בצבירת רכוש ("שְׁלָלֵךְ"), ולפי השקפת אלדד ומידד ה'חשיבה הגויית' השתלטה עליהם, והגויים חדרו ל'ירושלים של מעלה'.
אמנם לא כולם 'נכבשו' על ידי הגויים. אלו שה'חשיבה הגויית' השתלטה עליהם ורודפים אחר הרכוש וה'שלל' מתוארים כ'נשים' שנאנסו על ידי הגויים. כמו כן יש גם קבוצה שמתוארת בתור 'גולים' - "וְיָצָא חֲצִי הָעִיר בַּגּוֹלָה", וזהו דימוי למי שיצא מ'ירושלים של מעלה' לאחוז ב'חרב גשמית' כדי להילחם בה באויבי ישראל. אולם כשם שבנבואת יחזקאל יש את 'הקבוצה הנאמנה' להשקפת אלדד ומידד שמכונה " יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל" גם כאן קיימת הקבוצה הזו - "וְיֶתֶר הָעָם לֹא יִכָּרֵת מִן הָעִיר".
אך בהמשך חל מהפך בנבואה, מייד בסמוך כתוב: "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב". מלחמה שהיתה כרוכה ב'יציאה' ושנמשכה יום שלם היא מלחמת יהושע בעמלק כמסופר בתורה: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק, מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי... וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב:"
במלחמה זו הצטווה יהושע לבחור אנשים ולהילחם בחרב גשמית, כאשר חור משבט יהודה סייע למשה רבנו בתפילתו. רוב ישראל נבחרו 'לצאת' ולהילחם בחרב גשמית ולהיות מחייליו של 'משיח בן אפרים' שהוא יהושע בן נון. ואילו רק בודדים כמו חור נשארו מאחור כדי לסייע בתפילות כמו 'משיח בן יהודה' (=עתניאל). וזכריה מנבא שכך יהיה גם בעתיד. בעתיד יפסיקו להתייחס למי ש'יצא' להילחם בחרב גשמית כמו ל'גולים', שהרי אדרבא ה' 'יצא' אליהם כדי להילחם יחד איתם - "וְיָצָא ה' וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם".
וההסבר למהפך מובא בכתוב שמסיים את הנבואה, ולפיו כל סיר ביהודה יהיה 'קודש' ולא יהיה 'כנעני' בבית ה', וכדלקמן
קידוש 'תאוות הבשר' – ושלילת ההשוואה ל'כנעני'
פסוק החיתום של נבואת זכריה מהווה חזרה מ'החזון' שפתח את הנבואה הזו. בתחילת הנבואה 'השקיפו' על היהודים שעוסקים בצבירת רכוש ("שְׁלָלֵךְ"), כאילו הם 'נשים' שנאנסו על ידי 'גויים' שחדרו לבית של ה' ('ירושלים'). וכמו כן 'השקיפו' על היהודים שיצאו מבית המדרש ואוחזים בחרב גשמית ונלחמים באויבי ישראל כאילו הם 'גולים מירושלים של מעלה'.
לעומת זאת כאשר זכריה חותם את נבואתו ואומר - "וְהָיָה כָּל סִיר בִּירוּשָׁלִַם וּבִיהוּדָה קֹדֶשׁ לַה' צְבָאוֹת וּבָאוּ כָּל הַזֹּבְחִים וְלָקְחוּ מֵהֶם וּבִשְּׁלוּ בָהֶם" - כוונתו שבשלב הסיום שבגאולה יבינו כולם שעם ישראל צריך להשתמש בתאוות הגויים להיאחז בארץ ישראל. ולכן לעתיד לבוא יתייחסו כולם לתאוות אכילת בשר חולין (בשר רגיל) ולתאוות השגת "שְׁלָלֵךְ" (=עושר) - בתור תאווה קדושה, משום שהיא מפתחת את העולם והיא עוזרת לבני ישראל להתיישב בארצם. באותה העת יבינו כולם שההנהגה המתאימה לרוב ישראל היא גם לשלב בין עמל התורה לבין האחיזה בחרב גשמית, ושה' 'יוצא' ונמצא יחד עם אלו ש'יצאו לאחוז בחרב גשמית'. באותה העת קבוצת 'משיח בן יהודה' (=עתניאל) תכבד את קבוצת 'משיח בן אפרים' והיא תעיד עליה שהיא נמצאת בבית ה' לבדה, והיא לא תאמר עוד שהיא נמצאת שם יחד עם 'הכנעני'.
^ 1.
והמהרש"א (פסחים דף נ,א) כבר הקשה זאת, וראו שם במה שנדחק.^ 2.
במדבר לב, לח; דברי הימים א ה, ח. הבנה זו עולה גם מתרגום יונתן בכמה מקומות (במדבר לב, ג; לב, לח; לג, מז); וכן כתב אבן עזרא.^ 3.
שבט ראובן היה מרובה משבט גד כמבואר במנין השבטים שבפרשת פנחס (במדבר לב); והוא אף היה חשוב ממנו - והדגל המשותף של שניהם היה נקרא "דגל מחנה ראובן". אולם במשא ומתן ששני השבטים האלו ניהלו כדי לנחול בצד המזרחי, הכתוב מקדים תמיד את בני גד לבני ראובן. הסיבה לכך היא מפני שבני גד היו אלו שעוררו את בני ראובן לנחול עימם בצד המזרחי.^ 4.
רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א) בביאור כתוב נוסף בנבואה הזו; זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).^ 5.
וז"ל פרי צדיק (פרשת שמיני, ט): "איתא בגמרא (שבת דף קיח,א): "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג. ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד? ויותר פלא דבעל המימרא היה בר קפרא שהיה בימי רבי. ובסנהדרין (דף צז,ב) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דורם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח, ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש? אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צב,א) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכוחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עם כל זאת ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש".^ 6.
"וּתְרַבֵּי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל יְהוֹשֻׁעַ מְשׁוּמְשָׁנָךְ רַבָּא דְסַנְהֶדְרִין דְּעַמֵּיהּ (יש גרסה "דְּעִמֵּיהּ") דְּעַל יְדוֹי עֲתִידָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְאִיתְפַּלָגָא וּמְשִׁיחָא בַּר אֶפְרַיִם דְּנָפִיק מִינֵיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לִמְנַצְחָא לְגוֹג וּלְסִיעָתֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָא:" (תרגום יונתן שם).^ 7.
כשם שהנביא מיכיהו בן ימלה הרשה לעצמו להישאר מתחילה ברמת הנבואה 'בסגנון אחד' למרות שידוע היה שזו נבואה בעייתית. ורק אחרי שהשביעו אותו לומר "רק אמת" הוא התאמץ להגיע לרמת נבואה גבוהה ואז אמר את האמת לאמתה (וראו מלכים א כב,א-כג)^ 8.
תרוץ שהיו שני מקומות שונים וסמוכים בשם 'ירושלים' הוא תרוץ חלקי שמותיר קושי. שהרי לפי ספר שופטים כיבוש ירושלים על ידי 'בני יהודה' נעשה לאחר מות יהושע, ונמצא שבחיי יהושע התרשלו גם 'בני בנימין' וגם 'בני יהודה' בכיבוש ירושלים, ואם כן מדוע ספר יהושע מאשים דווקא את 'בני יהודה' בהתרשלות בכיבוש ירושלים?
והמהרש"א (פסחים דף נ,א) כבר הקשה זאת, וראו שם במה שנדחק.^ 2.
במדבר לב, לח; דברי הימים א ה, ח. הבנה זו עולה גם מתרגום יונתן בכמה מקומות (במדבר לב, ג; לב, לח; לג, מז); וכן כתב אבן עזרא.^ 3.
שבט ראובן היה מרובה משבט גד כמבואר במנין השבטים שבפרשת פנחס (במדבר לב); והוא אף היה חשוב ממנו - והדגל המשותף של שניהם היה נקרא "דגל מחנה ראובן". אולם במשא ומתן ששני השבטים האלו ניהלו כדי לנחול בצד המזרחי, הכתוב מקדים תמיד את בני גד לבני ראובן. הסיבה לכך היא מפני שבני גד היו אלו שעוררו את בני ראובן לנחול עימם בצד המזרחי.^ 4.
רבי שמלאי במסכת סוטה (דף יד, א) בביאור כתוב נוסף בנבואה הזו; זוהר (רעיא מהימנא ג, נשא דף קכה ב; כי תצא דף רפב א).^ 5.
וז"ל פרי צדיק (פרשת שמיני, ט): "איתא בגמרא (שבת דף קיח,א): "כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח, ומדינה של גהינם ומלחמות גוג ומגוג. ולהבין זה איך שייך בכל פרט נפש להיות ניצול מחבלו של משיח ומלחמת גוג ומגוג שיהיה רק באותו הדור בלבד? ויותר פלא דבעל המימרא היה בר קפרא שהיה בימי רבי. ובסנהדרין (דף צז,ב) אמרו ז"ל שקודם לשמונים וחמשה יובלות לא יבא משיח, ולפי חשבון הזה היה דורם כמאתיים שנה קודם זמן ביאת המשיח, ואיך אמרו על דורם ניצול מחבלו של משיח על כל פרט נפש? אך הענין הוא על דרך שאמרו ז"ל (שם צב,א) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דהיינו שכל נפש מישראל יש בכוחו לבנות המקדש בפנימיות עם מדת ימיו הגם שבפועל הוא המניעה מהכלל, עם כל זאת ברוחניות יש מציאות בנין בית המקדש בכל נפשות ישראל בפרט, וממילא גם התיקונים מחבלו של משיח ומלחמות גוג ומגוג ישנם גם כן ברוחניות בכל פרט נפש".^ 6.
"וּתְרַבֵּי יַת כִּיּוֹרָא וְיַת בְּסִיסֵיהּ וּתְקַדֵּשׁ יָתֵיהּ מְטוּל יְהוֹשֻׁעַ מְשׁוּמְשָׁנָךְ רַבָּא דְסַנְהֶדְרִין דְּעַמֵּיהּ (יש גרסה "דְּעִמֵּיהּ") דְּעַל יְדוֹי עֲתִידָא אַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל לְאִיתְפַּלָגָא וּמְשִׁיחָא בַּר אֶפְרַיִם דְּנָפִיק מִינֵיהּ דְּעַל יְדוֹי עֲתִידִין בֵּית יִשְׂרָאֵל לִמְנַצְחָא לְגוֹג וּלְסִיעָתֵיהּ בְּסוֹף יוֹמַיָא:" (תרגום יונתן שם).^ 7.
כשם שהנביא מיכיהו בן ימלה הרשה לעצמו להישאר מתחילה ברמת הנבואה 'בסגנון אחד' למרות שידוע היה שזו נבואה בעייתית. ורק אחרי שהשביעו אותו לומר "רק אמת" הוא התאמץ להגיע לרמת נבואה גבוהה ואז אמר את האמת לאמתה (וראו מלכים א כב,א-כג)^ 8.
תרוץ שהיו שני מקומות שונים וסמוכים בשם 'ירושלים' הוא תרוץ חלקי שמותיר קושי. שהרי לפי ספר שופטים כיבוש ירושלים על ידי 'בני יהודה' נעשה לאחר מות יהושע, ונמצא שבחיי יהושע התרשלו גם 'בני בנימין' וגם 'בני יהודה' בכיבוש ירושלים, ואם כן מדוע ספר יהושע מאשים דווקא את 'בני יהודה' בהתרשלות בכיבוש ירושלים?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה המשמעות הנחת תפילין?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
האם מותר לאכול לפני התקיעות?
בדיקת קורונה בשבת
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מהי המצווה "והלכת בדרכיו"?
עבודת ה' לחופש
איך מותר להכין קפה בשבת?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א הצימאון לאלוקים
דרך הקודש ג' פסקה י - י"ב
הקדושה מתגלה בנשמתו של האדם בצימאון לאור ה', ומי שיש לו צימאון כזה צריך להכיר את תכונתו ולנהל את חייו על פייה. אסור לכבות את הצימאון הזה. אך צריך לדעת לאזן את הצימאון הזה בחיבור לשכל.
מאמר שלישי אור החיים - מדרגת החסיד האמיתי
מאמר שלישי המשך סיכום פסקאה י"א
הרב עוסק בפירושיו המעמיקים של אור החיים הקדוש למידת יראת השמים ולמדרגתו הגבוהה של ה"חסיד", אשר אינו מסתפק בקיום מצוות מתוך חובה ופחד, אלא פועל מתוך אהבה טהורה במטרה לעשות נחת רוח לבוראו. כמו כן, מובאים בשיעור סיפורים על שקידתו העצומה בתורה והסבר עמוק על כך שנשמתו מהווה בחינה של נשמת משיח המצויה בכל דור.
י"ז בתמוז איך חלה תענית?
למה חייבים לקבל תענית? ולמה דווקא מבעוד יום, הרי אפשר לאכול עד עלות השחר? על הקדושה שבתענית ומשמעותה, ועל סדר התענית אצל חז"ל ובזמננו.
י"ז בתמוז כוח הראייה בחודש תמוז
שיחה כללית
הרב מנתח את הקשר העמוק בין חטא העגל לחטא המרגלים, תוך הדגשה כיצד שניהם נובעים מקלקול כוח הראייה המיוחס לחודש תמוז. בנוסף, מוסבר כי ימי בין המצרים נועדו לתיקון הפגם הזה, במטרה להשיב את החיבור האמיתי בין עם ישראל, ארץ ישראל וקבלת התורה כסם החיים.
האור החיים הקדוש משנת אור החיים הקדוש
השיעור עוסק בגישתו הרוחנית העמוקה של אור החיים הקדוש כלפי לימוד התורה, תוך פירוט שלוש ההכנות הנדרשות להשגת אורה: פרישות מהחומר, עמל עצום וחיפוש האמת, ויראת שמיים טהורה. בנוסף, מוסברת כמיהתו העזה לגאולת השכינה, שהובילה לעלייתו ההיסטורית לארץ ישראל והקמת ישיבת "כנסת ישראל" בירושלים מתוך דבקות ואהבת השם.
האור החיים הקדוש משנת אור החיים הקדוש
השיעור עוסק בגישתו הרוחנית העמוקה של אור החיים הקדוש כלפי לימוד התורה, תוך פירוט שלוש ההכנות הנדרשות להשגת אורה: פרישות מהחומר, עמל עצום וחיפוש האמת, ויראת שמיים טהורה. בנוסף, מוסברת כמיהתו העזה לגאולת השכינה, שהובילה לעלייתו ההיסטורית לארץ ישראל והקמת ישיבת "כנסת ישראל" בירושלים מתוך דבקות ואהבת השם.
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת פנחס
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָבִיאוּ כַּפָּרָה עָלַי שֶׁמִּעַטְתִּי אֶת הַיָּרֵחַ. - איזה חסרון מצא הקב"ה במה שמיעט את הירח עד שנזקק לכפר על כך | וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ - לכאורה אין מקומו כאן כי אם בפרשת קֹרַח | וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה פ מה הטעם שיש כאן פרשה פתוחה והפסק אע"פ שהיא באמצע הפסוק | וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה - מדוע התורה כופלת את דבריה הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה | משה רבינו אמר לקב"ה שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח - מאין למד רבי יונתן בן עוזיאל מהפסוק שהכוונה לפנחס ועוד!
רביבים בין מלאכת החיים להלכות אבלות
מעבודתו של יעקב אבינו בחריצות רבה אצל לבן הארמי, עלינו ללמוד שיש ערך גדול לעבודה | חכמים אמרו שבזכות שעבד בחריצות, חייו של יעקב אבינו ניצלו | צריך ללמד את הילדים שחשוב מאוד שכל אדם יעבוד ויפרנס את משפחתו | החובה ללמד את הילדים אומנות שיתפרנסו ממנה היא מהתורה | תיקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב | יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד, ובתוכם יוצאי מרוקו וג'רבה והנוהגים על פי האר"י, נוהגים להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות
פנחס איש אשר רוח בו
על רקע רוחות הבחירות, פרשת השבוע מזכירה לנו שמנהיגות אמיתית אינה נמדדת רק בחזון או ביכולת ביצוע, אלא בהקשבה עמוקה ובמסוגלות הייחודית "להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד"
עסקי גוג ומגוג הכנעני שהיה בבית ה'
בסיום נבואת זכריה כתוב שלא יהיה עוד כנעני בבית ה', הכוונה היא שאלו שעמלים רק בתורה יכבדו את אלו שדומים ליהושע בן נון ועמלים בתורה ובצבא, ולא יתייחסו אליהם עוד כאילו הם גויים.
אור החיים על הפרשה בני יהודה בתור משל לחורבן הבית והגאולה העתידה
אור החיים על פרשת פנחס חלק א'
האור החיים מפרש את הפסוק על בני יהודה בתור משל לעם ישראל בשני זמני חורבנות בתי המקדש ובזמן הגאולה העתידה.
נדרים מצוות לאו להנות נתנו
נדרים דף ט"ז:
השיעור מעמיק בכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו", ובוחן את גדרי ההנאה ממצוות דרך סוגיות הגמרא ומחלוקות הראשונים, כדוגמת הרשב"א והר"ן. כמו כן, הדיון מבחין באופן מהותי בין פעולת קיום המצווה עצמה שאינה נחשבת להנאה גשמית אסורה, לבין הנאות צדדיות ונלוות (כגון שכר כספי או תועלת פיזית גרידא) אשר נידונות תחת כללים הלכתיים אחרים.
יסודות התורה והאמונה סגולת ישראל
למדנו תחילה על מרכזיותו וחשיבותו של יסוד הבחירה בישראל וסגולתם כקותב התורה ממש, וביארנו את מקומו גם בתוך עיקרי האמונה של הרמב''ם. אחר, למדנו על שתי דעות במהות הסגולה ובסדר התגלות הבחירה בישראל, שייצגו אותן הכוזרי והרמב''ם, ומצאנו להן יסודות בחז''ל והרחבה אצל חכמים נוספים. חתמנו בהשלכות של ההסברות השונות, ובהדגשת ההסכמה הרחבה על היסוד העיקרי המוסכם, ובגישה כיום ליסוד הסגולה לאור הקושי לקבלו ע''י חוגים שונים.
לנתיבות ישראל שלבי הגאולה ותהליך התשובה
לנתיבות ישראל א' , מאמר 'המדינה וחזון הגאולה'
השיעור עוסק בקשר העמוק שבין תהליך הגאולה הלאומי לבין מצוות התשובה, ומסביר מתוך מגוון מקורות תורניים ודברי חז"ל כיצד ההתעוררות הפיזית ויישוב הארץ מקדימים לעיתים את ההתעוררות הרוחנית. בנוסף, מובהר כי הגאולה היא תהליך הדרגתי המובטח לעם ישראל, אשר אינו מותנה לחלוטין בתשובה מוקדמת ומושלמת של כלל הציבור, אלא שזור בה לאורכו ומוביל בסופו לקרבה שלמה לבורא.
חקת מבלעם הרשע ועד שלבי הגאולה
שיחת מוצ"ש פרשת בלק
השיעור עוסק במידותיו של בלעם הרשע שהטעה את עצמו לחשוב שהוא פועל לשם שמיים, תוך פירוט המדרגות השונות של לומדי התורה והשלבים השונים בתהליך הגאולה של עם ישראל. בנוסף, מוסבר כי השורש של חטא בעל פעור והעבודה הזרה נובע משאיפה לפריקת עול מוחלטת, והתגברות על משברים רוחניים אלו מהווה שלב הכרחי ובונה בדרך אל הגאולה השלמה.
חקת מקללת בלעם לברכה נצחית
הרב בוחן את ההבדל המהותי בין נבואת משה לנבואת בלעם, תוך הדגשת קדושתו הפנימית והנצחית של עם ישראל מול כוחות אומות העולם. בנוסף, מוסבר כיצד ניסיונות הקללה וההכשלה הופכים בסופו של דבר לברכות מוחלטות, מהלך המרמז על הגאולה העתידית והפיכת ימי בין המצרים לימי ששון ושמחה.
