ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ראש השנה
ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה. וראבי"ה הביא הירושלמי תוקע שופר צריך לברך אקב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקעין. וכן כתב בה"ג הא דמברכים לשמוע בקול שופר ולא מברכים לתקוע בשופר או על תקיעת שופר כמו על מקרא מגילה משום דבשמיעת קול שופר הוא יוצא ולא בתקיעת שופר. כדתנן (לעיל דף כז ב) התוקע לתוך הבור וכו' ופעמים שהתוקע בעצמו לא יצא כגון שהיה עומד על שפת הבור והכניס פיו לתוך הבור ותקע:
המחלוקת המובאת היא על נוסח הברכה, אך יסודה של מחלוקת זו נעוצה במחלוקת בהבנת גדר מצוות השופר. שכן כל ברכה באשר היא מגדירה את המעשה או התופעה אליה הברכה מתייחסת. כגון הדיוק שיש בברכות הנהנין בין פירות לירקות. וממילא גם כאן שייך לדייק לפי נוסח הברכה את מהותה של המצוה. לפי ר"ת עיקר של המצוה בתקיעה וזה בא לידי ביטוי בברכה 'על תקיעת שופר' ואילו לבה"ג ודעימיה מצוותה דווקא בשמיעה.
שיטת ר"ת וסמ"ג
כשיטת ר"ת כותב גם הסמ"ג (עשין סימן מב):
מצות עשה לתקוע בשופר בראש השנה שנאמר יום תרועה יהיה לכם.
אך על שיטה זו קשה, שכן הגמרא אומרת (כז, ב):
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות וכו'. אמר רב הונא. לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור. אבל אותן העומדין בבור - יצאו.
אך לפי שיטתם מדוע התוקע לבור לא יצא, והרי עיקרה של המצוה היא בתקיעה? ועוד, על עצם הדין שניתן להוציא אחרים ידי חובה בשופר יש לתמוה לשיטתם, שהרי היא לכאורה מצוה שבגוף?!
שיטת הרמב"ם
מאידך גיסא, הרמב"ם כותב במפורש בכמה מקומות שהמצוה היא בשמיעה. כך כותב בתחילת הלכות שופר (א, א): מצות עשה של תורה לשמוע תרועת שופר בראש השנה. עכ"ל. ובצורה עוד יותר מובהקת מברר הרמב"ם עצמו בתשובה וכותב (שו"ת הרמב"ם קמב):
השאלה הכ"ד שאלה מה ההבדל בין לשמוע קול שופר ובין על תקיעת שופר?
התשובה ההבדל ביניהם גדול מאד. וזה שהמצוה המחוייבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה, והיוצא מזה, שאלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב, והשומע, שלא תקע, לא היה יוצא ידי חובתו, והיה גם כן התוקע, שלא שמע, יוצא ידי חובתו, כגון אם סתם אזניו תכלית הסתימה ותקע, היה יוצא, משום שתקע. ואין הדבר כן, אלא המצוה היא השמיעה, לא התקיעה, ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר.
העולה מדבריו שהמצוה היא רק בשמיעה ולא בתקיעה, שאינה אלא מכשירי מצוה, כמו בניית סוכה. ולכאורה הנפק"מ מהגדרה זו היא שלא חלים חובות הלכתיות על עצם התקיעה משום שאינה בגדר מצוה ואין צורך שבר חיובא יקיימה.
אך אם כן, גם על הרמב"ם יש כמה קושיות מסוגיות שונות:
מדוע המשנה (כט, א) אומרת שחרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן? הרי בסך הכל צריך האדם לשמוע קול שופר, וזאת הוא עשה, ומה בכך שתקע מי שאינו חייב בשמיעה?
קושיא נוספת ישנה מדברי הגמרא (כח, ב):
איתיביה: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע.
ולפי הרמב"ם לא מובן מדוע צריך כוונת המשמיע להוציא, הרי הוא רק הכשר מצווה? סוף סוף השומע שמע קול שופר של מצוה!
יישוב השיטות – שני חלקי מצווה
כמה כיוונים מצאנו בהסבר השיטות. אפשרות אחת מביאים האחרונים שיש שני חלקים למצוות שופר: תקיעה ושמיעה. כך כותב המנחת חינוך (מצוה תה, אות א):
שנצטווינו לשמוע קול שופר ביום ר"ה וכו' שנאמר יום תרועה וכו'... מ"ש הרב המחבר מצוה לשמוע כן הוא ל' הר"מ כאן, וע' בטור וע' מ"ש האחרונים דשניהם הן שמיעה והן התקיעה הוא המצו' וא' בלא חבירו לא מהני דהשומע מאינו חייב כגון מנשים ודומה אינו יוצא, אלמא דהמצוה לאו בשומע לחוד, רק צריך להיות תוקע, ואז הוא יוצא דוקא מחבירו המחויב.
וכן תקיעה בלא שמיעה לא מהני כמבואר התוקע לתוך הבור וכו' וגם לא אם אינם ביחד כגון שומע מאינו מחויב ואח"ז תוקע לתוך הבור אינו יוצא דצריכים השמיעה והתקיעה להיות ביחד. אך על השמיעה לא שייך שליח וצריך לשמוע בעצמו וחלק התקיעה יוצא ע"י אחר ודוקא ממחויב בדבר ככל המצות. ע' בקונטרס יום תרועה במשנה דחש"ו שפלפל בזה והדברים ברורים.
כלומר גדרי מצווה חלים במקביל על שני חלקי הקיום שלה, אלא שבמעשה התקיעה ניתן למנות שליח, וזאת משום שאע"פ שהוא מעשה בגוף, תכליתו היא השמעת הקול ותכלית זו מושגת בשליחות, משא"כ בעצם השמיעה האישית, דבר שא"א להעשות ע"י שליח. ולפי זה, שיש שני חלקים למצווה, מובן מדוע צריך כוונת משמיע להוציא, וכן מובן מדוע צריך שיהיו המוציאים ברי חיוב כיון שכן הוא דין השליחות. ולפי ההנחה שיש שני חלקים נפרדים של המצווה צריך המנ"ח להדגיש שחיובן צריך להיות בבת אחת ולא תקיעה ללא שמיעה ושמיעה ללא תקיעה.
יישוב השיטות – מחלוקת בנוסח הברכה
אפשרות שניה אומר המנחת אשר שאין כלל מחלוקת בעניין המצווה של שופר אלא נחלקו רמב"ם ור"ת בעניין אחר והוא קביעת נוסח הברכה. והדברים צריכים הקדמה קצרה: יש בכל מצוה את מעשה המצוה ואת קיום המצוה, המעשה הוא הביצוע הגשמי ואילו הקיום הוא התכלית הרוחנית הנדרשת. הקב"ה דרש שיהיה גם מעשה בפועל וגם קיום רוחני. ומכאן לסוגייתנו - מעשה המצוה של שופר הוא ודאי בתקיעה, ולכן הוא נצרך לגדרי מצוה כ'בר חיובא' וכוונה, אך קיום המצוה הוא בשמיעה. ונחלקו כאן הראשונים איזה מן החלקים עיקרי יותר עליו יקבעו את נוסח הברכה. לרמב"ם הברכה תקנה על הקיום, שמיעת שופר. ואילו לר"ת הברכה תוקנה על מעשה המצווה, תקיעת שופר. וחיזוק להסבר זה רואים מדברי ר"ת עצמו בספר הישר (סימן שמ):
והלכתא על ביעור חמץ. ואף על גב דלבער כולי עלמא לא פליגי, על ביעור עדיף ליה טפי, הואיל ועשיית מצותו זו היא גמר מלאכתו. דכיון שבדק עכשיו שוב אינו צריך לחזור ולבדוק כגון מילה ושחיטה וכיסוי הדם ותקיעת שופר ופדיון הבן וטבילת כלים ונטילת ידים ומקרא מגלה ואכילת מרור והפרשת חלה והפרשת מעשר על כל אלו וכיוצא בהן מברך על(יהן). דכיון שעשאו פעם אחת שוב אינו חייב לחזור בו ולהאריך במצותן. וכו'.
והרי הביטוי כאן הוא מקביל לביטוי שהביא הרא"ש לעיל, עשייתו היא גמר מצוותו. והיינו בשל מהות מעשה המצווה יש לברך על התקיעה. אך אין מדברי ר"ת אלו לומר שאין בשמיעה מצווה.
יישוב השיטות – מחלוקת בעיקר המצווה ותנאיה
אך לענ"ד עדיין הסבר זה קשה שכן הרמב"ם כותב בתשובה במפורש שאין מצווה בתקיעה, אלא היא כעין הכשר מצוה של בניית סוכה. ולאידך גיסא, מדקדוק לשונו של הסמ"ג רואים שהגדיר את המצוה כתקיעה. אלא שאם נרצה להשאיר את השיטות במחלוקת אזי יש לתרץ את הגמרות לכל שיטה:
לשיטת הרמב"ם הסובר שהמצוה היא בשמיעה דווקא, אפשר לומר שהצורך בכוונת משמיע נובעת היא מדיני הוצאה ידי חובה, כעין דיני שומע כעונה ולא מצד דיני השופר, וכפי שכותב החזו"א (או"ח כט, סעיף ד):
וכן לענין תקיעת שופר אינו יוצא בשמיעה אלא בקול שופר של מצוה והלכך אינו יוצא מחשו"ק ולא ממתעסק. וכן כשלא כיון חבירו להוציאו דלדידיה לא הוי קול שופר של מצוה.
שופר של מצוה הוא תקיעה הנעשית לשם מצוה ורק היא מוציאה ידי חובה ולא קול שופר בעלמא. ועל כן, בכדי שיחשב לשומע ששמע קול של מצוה צריך שהמשמיע יתכוון להשמיע לו קול של מצוה, ואם לא מתכוון, אזי אע"פ ששמע קול שופר אין זה קול של מצוה. וזאת משום שהכוונה מגדירה את המעשה, היא מבדילה בין סתם פעולה אנושית לבין עשיית רצון ה'. וכך הוא אף בהוצאת חבירו ידי חובה, הכוונה ההדדית משייכת פעולה מסוימת אף למי שלא עשאה, ואם כן ה"ה בתקיעת שופר. אע"פ שהעיקר הוא בשמיעה, אם לא היתה כוונה המייחסת את הקול עבור השומע בשביל מצוותו, אזי נחשב הדבר לשמיעת סתם קול שופר של חולין.
ואילו לשיטת האומרים שהמצוה בתקיעה, ר"ת וסמ"ג, יש לומר שצריך תקיעה שתאפשר שמיעה, וכאשר לא ניתן לשמוע מכל סיבה שהיא, אזי אין על זה שם תקיעה. אפילו אם המונע הוא טכני, כגון העומד חוץ לבור, עדיין לא תקרא זו תקיעה.
וביחס לקושיא כיצד יכולים אחרים להוציא ידי חובה מצוה שבגוף, אפשר לתרץ על פי דברי רבי יהונתן מלוניל (ר"ה לד, ב):
ויחיד שלא תקע - חברו תוקע לו, דהא לא כתיב ותקעתם כדכתיב בלולב ולקחתם 'שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד', אלא זכרון תרועה ויום תרועה, לפיכך כיון ששמע התקיעה מחברו יום תרועה איכא וזכרון תרועה איכא.
וכעין זה כתב גם היום תרועה:
י"ל דקרא כתיב יום תרועה יהיה לכם ומשמע שכל ישראל יוצאין בתרועה אחת, כדדרשינן פרק הישן מקרא דכל האזרח בישראל ישבו בסוכות שכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת, וא"א זה אלא ע"י שמיעה! א"כ הרי גלי קרא דלענין התקיעה מצי לעשות שליח ולא הקפיד בגוף של אדם אלא השמיעה ולפיכך לא מצי משוי שליח בשמיעה.
יש לציין שהיום תרועה עצמו סובר ששני חלקים הם למצווה, אך לענין קושיא זו ניתן לסמוך על דבריו בזה.
אפשרות נוספת לביאור שיטת ר"ת חשבתי שניתן לייסד על מה דאיתא בגמרא (ר"ה ל, א):
דכתיב ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם - מלמד שכל יחיד ויחיד חייב לתקוע.
והרי אנו למדים דין שופר בר"ה מיוכ בגז"ש כפי שלמדנו בסוגיא קודמת, ויתכן שלמד ר"ת גז"ש שביעי-שביעי אף להגדרת המצווה, שכל אחד ואחד חייב בתקיעה בר"ה. אלא דבר"ה יש תירוצים מיוחדים מדוע יחשב כמצוה שיכול להוציא בה אחרים ידי חובה אע"פ שהיא מצוה בגופו, וכפי שהבאנו לעיל. אך יסוד הדין עדיין קיים והוא שעיקרה של המצווה היא בתקיעה. והדבר מתאים לשיטת ר"ת הלומד גז"ש גמורה אף לענין שופר כפוף (ראה סוגיא ראשונה).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
