ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
היינו זורה היינו בורר היינו מרקד!
אך לא מפורש בגמ' מהו ההבדל. והרי חייב היה להיות איזה שהוא היכר משמעותי במעשים ובפעולות, אפילו שמגמת כולן היא אחת – ברירה. שאלה זו עולה בדברי הריטב"א (עג, א ד"ה הזורה):
בגמרא מפרש אמאי חשיב להו בתלתא, ולא דמו לנוטע וזורע ומבריך ומרכיב שהם כולם מלאכה אחת כדאיתא בגמרא, דהכא שלשתן צריכין בדבר אחד בזה אחר זה, משא"כ בהנהו דהיכא דאיתיה להאי ליתיה להאי וכל אב לענינו לפי מה שהוא, והשנויים מחמת שנויי הפרטים שבו, אבל כולם ענין אחד נטיעה וזריעה.
כלומר, שלוש מלאכות אלו הינם שלבים עוקבים במהלך אחד ועל כן אין הם מתבטלים זה בזה. משא"כ בזורע ונוטע מבריך ומרכיב שכולם הם מעשה דומה ותכלית דומה, ואינם תלויים זה בזה. אדם יכול לזרוע ויותר לא לגעת בצמח. יכול לנטוע ולא להבריך או להרכיב. ממילא יכולים להחשב כאופנים שונים של אותה המלאכה. אך אי אפשר להגיע אל התוצאה הרצויה של זורה אם לא יברור וירקד.
אך עדיין לא ביאר לנו מהו ההבדל? ומצאנו בדברי רבותינו שני כיוונים: א. אופן עשיית המלאכה. ב. החומר אותו בוררים.
א. כותב הר"ן בחידושיו ללא פירוט ש'אין מעשיהן שווין'. אך מה ההבדל בין המעשים של המלאכות? כתב ר"ח (עד, א):
וכן אם נטל בידו אדם תבוא' בתיבנא ובפסולת שיש בה וניפח בה ברוח פיו ובירר חשוב הוא כזורה. פי' בורר נוטל פסולת מבין האוכל ומשליכ' או נוטל האוכל ומניח הפסולת. מרקד שמטיל את האוכל והפסולת בכברה ונשארת האוכל ואם האוכל דק והפסולת עבה כמין תבן יוצא האוכל ונשארת הפסולת בכברה.
היינו שזורה הוא באמצעות הרוח, בורר בידיו, ומרקד באמצעות כלי. ויש לציין לדברי רש"י על המשנה (עג, א) שכתב שזורה הוא ברחת לרוח, ומשמע ממנו שדווקא בכלי חייב ולא רק בשימוש ברוח, ודלא כר"ח.
ב. כיוון נוסף כותב רש"י (עה, ב ד"ה הרי הוא):
ולא דמי לזורה ובורר ומרקד, דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח.
וכעין זה מובא במאירי וזו לשונו (עג, א):
ובגמ' שאלו שהרי זורה ובורר ומרקד שלשתן מין אחד הן להפריש אוכל מתוך פסולת ולמה נחלקו לשלשה ותירץ כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא אחריתי דדמיא לה חשיב להו ופירוש הדברים אחר שאין מעשיהם שוים ולא בזמן אחד ובענין אחד אלא זה בתבן וזה בצרורות וזה בסובין.
והבין האגלי טל (זורה אות ג ס"ק ד) שסוברים שניהם אותו הדבר. ונפק"מ היא שאם אדם יוציא המוץ בידיו לפי דבריהם יתחייב משום זורה ואילו לפי ר"ח יתחייב משום בורר. ועיי"ש באגלי טל בביאור השיטות.
השוואה לירושלמי
דין מיוחד שמופיע בירושלמי אומר כך (פרק ז הלכה ב):
רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה וכל דבר שהוא מחוסר לרוח חייב משום זורה.
ודין זה אף הוא להלכה ברמ"א (שיט, יז). אך קשה, שכן הוא עומד בסתירה להבנת הגמ' בבבלי שזורה הוא כבורר ומרקד, והיינו שהם כולם עסוקים בברירה! כיצד אם כן פוסק הרמ"א לכאורה בניגוד לבבלי? ובעיקר יש לברר מהי סברת הירושלמי בזה, הרי אין זה דומה כלל לזורה בשדה?
ואמנם, רוב הפוסקים דחו את דברי הרמ"א מן ההלכה, וסברו שאין הלכה כירושלמי משום שסותר את גמ' דילן. האריך מעט בדבר הגרע"א (שו"ת ח"א סימן כ) והוכיח מהתעלמות הפוסקים מגמ' זו וכן מכך שאין לאדם כוונה שיתפזר הרוק, ומעוד סיבות - שאין הלכה כירושלמי בדין זה. והביא הביאור הלכה את דבריו למעשה (שם ד"ה מפזר).
זורה מלאכת הרחקה
ושוב נשאל, מהי סברת הירושלמי בזה? רעק"א התבסס בתשובתו על ביאורו של הקרבן העדה שם בירושלמי שכתב:
וכל דבר שהוא מחוסר לרוח. פי' שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים חייב משום זורה.
אך כיוון נוסף מתבסס על ביאורו של הפני משה לסוגיא שם:
וכל דבר שהוא מחוסר לרוח. כלומר שע"י הרוח הוא נעשה ובלתי הרוח לא היה נעשה ה"ז חייב משום זורה.
כלומר, אין מדובר כלל ביריקה שמתפזרת ברוח אלא ביריקה שהאדם מתכוון להשתמש ברוח על מנת להרחיקה, ומבלעדי הרוח היריקה לא היתה מגיעה למקום שרצה. וכן כל פעולה שפועלים דווקא על ידי הרוח ומבלעדיה לא היתה מקיימת הרי זה זורה. על פי זה מבאר העלי תמר:
זה שרוקק וכו'. פירוש כשהוא רוקק ואינו רוצה שישאר הרוק על הארץ כדי שלא תגרום מיאוס ולכלוך... רוקק ומפריחתו הרוח, וקאמר שזה אסור שחייב משום זורה. וראיתי בשו"ת רע"א סימן כ' שהקשה דמהבבלי וכו'... ונ"ל שהירושלמי הרגיש בזה... אולם נראה ששיטת הירושלמי הוא שגדר מלאכת זורה היא כל פעולה שעושה במטרה להרחיק הדבר ממקומו הטבעי בסיוע הרוח כמו שמטרתו היא להרחיק הגרעין מהקליפה ממקומו הטבעי בסיוע הרוח, ואף כאן כשמטרתו הוא שהרוק היוצא מהפה לא ינוח במקומו הטבעי אלא להרחיקו ממקומו הטבעי בסיוע הרוח. בכלל מלאכת זורה, וזה שמסיים הירושלמי וכל דבר שמחוסר לרוח וכו'. הוא"ו של מלת וכל במקום אות שי"ן... ושיעורו שכל דבר שמחוסר לרוח, כלומר, שזקוק לרוח בפעולתו להרחיקו ממקומו הטבעי חייב משום זורה ל"ש אם מרחיק אוכל או פסולת העיקר שהוא מלאכת מחשבת להרחיק הדבר ממקומו בצירוף פעולת הרוח לשם מטרה ידועה... אולם לפמ"ש שמתכוון להרחיק הרוק שלא יגרום מאוס ולכלוך א"כ הרי יש כאן כוונה ופס"ר דניחא ליה ושפיר חייב... ואמנם הק"ע פירש פירוש שהרוח מחסרו ומפררו לחלקים דקים חייב משום זורה ועל יסוד פירושו בנויה קושית רע"א דמה לי בכך שיתחלק ע"י הרוח לחלקים דקים איזו ניחותא יש לו בזה עיין שם, ברם דברי הק"ע אינם מובנים שהפירוש לחלקים דקים אינו מגדר זורה ולא נזכר כלל מזה בירושלמי, אלא רקק והרוח מפריחתו, והיינו כמו שפירשתי שכוונתו להרחיק הרוק ממקומו הטבעי ע"י הרוח שיפריחו.
קיצור דבריו, מלאכת זרייה לירושלמי היא הרחקת דבר ע"י הרוח, ואכן חולק על הבבלי בזה.
זורה מלאכת פיזור
אך כיצד יענה קרבן העדה על קושיית העלי תמר, הרי באמת לא נזכר מהפיזור כלל דבר בירושלמי. ואולי אפשר להסביר את דבריו שאכן הירושלמי חולק על הבבלי בהבנת מלאכת זורה, ואין עניינה ברירה, ואין עניינה הרחקה, אלא עניינה - פיזור על ידי הרוח. אלא שבסידורא דפת השתמשו במלאכה זו בדי לברור את החיטים, וצורך הפיזור שם הוא כדי שלא תתכנס כל הפסולת במקום אחד אלא תתפזר ותרקב באדמה בכמה שיותר מקומות.
ודוגמא מציאותית לשאלה זו היא המאווררים המפזרים טיפות מים דקיקות באוויר על מנת לצנן ולא להרטיב את הנוכחים. ואם כן ניחא ליה בכך. ואם תשאל ביחס לרוק, הרי לא אכפת ליה כלל אם יתפזר או לא?! וחשבתי על פי הנחת היסוד של עלי תמר (דלעיל) ניתן לתרץ, שהאדם היורק אינו רוצה שישאר הכל במרוכז כיון שיש בזה בכדי להגעיל אחרים וכו'. על כן נוח לו שרוקו יתפזר וכך לא יפריע להולכים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
