ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
- שבת ומועדים
- שבת
- שיעורים במסכת שבת
תנו רבנן: היו לפניו מיני אוכלין - בורר ואוכל, בורר ומניח. ולא יברור, ואם בירר - חייב חטאת.
הוראת המשנה צריכה ביאור, שכן אם אסור לברור כיצד זה שהתירו לברור לאכול?! סוף סוף נעשית כאן פעולת ברירה, ומה לי אם אחר כך האדם אוכל את התוצר? ובאמת הגמרא מביאה חמישה תירוצים או העמדות שונות להיתר האכילה: עולא – בו ביום מותר. רב חסדא – פחות מכשיעור מותר. רב יוסף – בידו מותר. רב המנונא – אוכל מתוך פסולת מותר. אביי – לאלתר מותר. ונעיין ברמת ההסכמה שלהם זה לזה.
ברירה מול אכילה
ובפשטות נראה שתורף כל התירוצים אחד הוא – אין כאן ברירה כלל אלא אכילה! המעשה יכול להתפרש כברירה אך לפי האמת אין הוא כזה, אלא חלק מלקיחת המאכל אל האדם שודאי הותרה לו.
נביא את מהלך הגמרא עם הרחבות כפי הבנתי בראשונים, לפי היסוד הנ"ל שאין כאן ברירה אלא אכילה:
עולא סובר שהפרדת אוכל מפסולת ע"מ לאכלו באותו היום, אפילו שאינו מיידית, הרי היא מדרכי האוכלים ועל כן מותר. לעומת זאת, רב חסדא חולק על כך וסובר שבזה לבד לא סגי להתיר, שכן מהותה של ברירה היא הכנה אל האכילה ולא האכילה עצמה ועל כן היא דומה לבישול שמכין את האוכל ובה לית מאן דפליג שאסור לבשל לבו ביום. ולכן סובר רב חסדא שמלבד התנאי של בו ביום (ראה ריטב"א כאן) נדרש תנאי נוסף של שיעור קטן. דווקא בזה מתברר שאין כאן בורר, שכן אין אדם מכין לשמירה כמות קטנה, אלא רק באכילה מיידית עושה כן. עולא יכול לענות שאין הברירה דומה לבישול, שכן בישול הוא שלב ארוך שלעולם אין משולבת במהלכו אכילה. משא"כ ברירה, שיש לא מעט אכילות בהם האדם נדרש לברור מאכלו.
רב יוסף דוחה את רב חסדא, בטענה שפחות משיעור הוא עדיין איסור גמור! ואין לראות בזה אכילה. אלא טוען שהתירו ברירה ביד אך לא בכלי ייעודי, ואילולי תנאי זה, אין היכר שהפעולה היא אכילה אם רק בורר לבו ביום ובשיעורים קטנים. אך רב יוסף מחלק לג' רמות: ביד מותר. בכלי משונה - פטור אבל אסור. בכלי ייעודי – חייב חטאת. יתכן שעולא ורב חסדא סוברים שאין זה מעכב כלל, שכן אין דרך לברור אפילו בכלים לזמן שכזה או בכמות כזו על כן ודאי שנראה כאכילה.
רב המנונא סובר שאין החילוק הנ"ל מוזכר כלל בברייתא, אלא רק שתי רמות: מותר וחטאת. ואם נכון הוא החילוק חייבת הברייתא לכתבו. ועל כן נראה שעל אף שהחילוק נכון, לא זה מה שבאה המשנה ללמד כי אם שצריך לאחוז את האוכל ולא את הפסולת ולא הפוך, ובזה מבוררת הפעולה כאכילה ולא כהפרדה-ברירה. רב יוסף לעומתו סובר שאע"פ שהברייתא לא ציינה זו היא כוונתה, ויתכן והשמיטה דינים שחשבה שנבינם לבד.
אביי טוען שכל עוד אין אכילה מיידית הרי המעשה מתפרש כמעשה ברירה. ונחלקו בראשונים (עיין ריטב"א) האם חולק הוא על רב המנונא ולא מצריך אוכל מפסולת ואכילה מיידית סגי בכדי להגדיר את המעשה כאכילה או שמא מסכים איתו ורק בשילוב כמה תנאים נחשב לאכילה.
שינוי מברירה
בתחילה היה נראה לי שכיוון זה שהיתר הברירה אינו היתר במהותו אלא בעצם מעשה של אכילה, הוא ההסבר היחיד בסוגיא. ועל אף שרש"י בכמה מקומות בסוגיא וכן התוס' משתמשים בביטוי 'אין דרך ברירה' כוונתם גם כן שהוא אכילה. וזאת משום שמעשה ההפרדה בין אוכל לפסולת נעשה – וכיצד אם כן נקרא לו? או ברירה או אכילה?
ועוד שהתוס' עצמם (ד"ה וכי) כותבים בביאור דעת רב חסדא שהתיר פחות מכשיעור משום שהוא 'דרך אכילה'. אך קשה על הסבר זה משום שהתוס' (ד"ה בורר) כותבים שאם יש פסולת מרובה אזי אסור לקחת את האוכל משום שהוא דרך ברירה. ואילו היה סובר שההיתר הוא משום דרך אכילה, מדוע אין בלקיחת האוכל המועט משום אכילה ויש בה משום ברירה?
ואמנם היה אפשר לתרץ בכמה אופנים, לפחות את התוס', שמש"כ לא יברור אוכל מועט הוא רק בבורר ומניח, אך אם בורר ומיד אוכל, גם תוס' יתיר (ואח"כ ראיתי שכך כותב האג"ט [בורר א, ס"ק טז] לדינא בשיטת התוס'). או שאין דרך אכילה בלקיחת אוכל מועט מהרבה פסולת, אלא קודם מבררים ורק אז אוכלים.
אך למעשה הביאו בשם תוס' רי"ד שכתב על שינוי ושינוי גמור (ספר המכריע סימן כג):
שינוי גמור אבל בקנון ובתמחוי דהוא שנוי קצת פטור אבל אסור ובנפה ובכברה דהוא מלאכה גמורה חייב חטאת.
ונראה אם כן שלשיטתם, היתרי העבודה אינם משום דרך אכילה אלא משום שאינם בורר. אך עדיין שאלתו עומדת – ומה היא כן הפעולה אותה פועל?
וחשבתי שהיא בעצם כלום, דהיינו מעשה ההפרדה הזה הינו הכנת האוכל אך לא נכנס לגדר שום מלאכה ועל מותר. הנחת היסוד בשבת היא שהכל מותר אלא אם כן נאסר משם מלאכה או שבות, אך פעולה שאין בה זה או זה – מותרת היא. לדו', המכין תה בשבת, כל חד כדאית ליה, האם הוא מוגדר 'דרך אכילה'? לא. האם הוא מוגדר 'מבשל'? לא. אלא הוא מכין. וה"ה גם ביחס למלאכות השונות של בורר, שאולי דומות לו בתוצאה אך שונות כ"כ בדרך ועל כן אינן כלולות בו.
גדר מלאכת בורר
לאחר שביארנו שתי דרכים בהבנת היתרי הברירה, נעבור לברר את גידרה. נפתח בשאלה מפורסמת בדין בורר – מדוע כלל נאסרה, והרי היא מלאכה שאינה צריכה לגופה? הרי הוצאת הפסולת אינה לשם הפסולת! כך שואל הבה"ל (שיט, ד"ה לאכול מיד) בשם ישועות יעקב. וכך מתרץ הישועות יעקב:
דענין מלאכת בורר הוא שהפסולת אינו ראוי לאכילה וגם האוכל אין ראוי כ"כ לאכילה עם הפסולת שבתוכו גלל כן הוא מפריד הפסולת מן האוכל וא"כ המלאכה אינה נקראת על ברירת הפסולת רק דמתקן האוכל שיהיה ראוי לאכילה וזהו מלאכה הצריכה לגוף האוכל דמשוי ליה אוכל גמור.
כלומר, המלאכה אינה הוצאת הפסולת אלא תיקון האוכל, העיסוק במלאכה אינו בפסולת אלא בתערובת כולה ועל כן נקראת היא מלאכה הצריכה לגופה. ולפ"ז בבורר אוכל מאוכל אכן לא יחשב כצריכה לגופה. אך הבה"ל לא מקבל את החלק האחרון, וסובר שאף בהפרדת שני מיני מאכלים יש תיקון, שכן השימוש נח יותר באופן זה.
מה מקור החילוק בין הוצאת הפסולת לתיקון האוכל? הדברים מבוארים באריכות בדברי האג"ט (זורה א, ה) ושם תולה את הצדדים במח' בבלי וירושלמי. לפי הירושלמי (פרק ז, הלכה ב) יש מציאות בה אדם בורר כל היום ולא חייב. עיי"ש. ואילו הבבלי לא מביא זאת כלל. ומדוע? וכנראה הירושלמי סבר שהעיקר הוא התיקון השלם של הכרי, ולא נחשב שברר האדם אם לא הוציא את כל הפסולת. שכן המושג 'ברירה' עניינו העמדה על ייחודו, ברור, נקי, ניכר. ואע"פ שבהוצאת מעט פסולת הכרי מתוקנת יותר, א"א לתת שם 'ברור' וממילא שם 'בורר' על זה. אך לבבלי יש לומר שהעיקר הוא בהוצאה של פסולת, ועל כן על כל מעט פסולת שמוציא מתחייב.
ואמנם בעל המאור כותב במפורש שברירה היא משאצל"ג:
כל שלשים ותשע מלאכות שהיו כנגדן במשכן כולן היה בהם צורך לגופן חוץ מן הזורה והבורר שהוא זורה המוץ מן הגורן ובורר הצרורות מן הכרי וזה הוא עיקר מלאכתן לדחות המוץ והצרורות וכן חייב עליהן ועל כל תולדה שלהן אבל שאר המלאכות עיקר הוא לצורך גופן.
אך מהרמב"ן (קו, א ד"ה ואין אני) נראה שסובר שהיא מלאכה הצריכה לגופה, שכן כתב:
ואין אני אומר כן דמילה ודאי מלאכה הצריכה לגופה היא שהוא צריך שיהא אדם זה מהול, ומה דומה לזה הנוטל צפרניו בכלי וכן שפמו (צ"ד ב') שהוא חייב משום תולדה דגוזז ואף על פי שאינו צריך לגוף הצפרנים והשיער מלאכה הצריכה לגופה נקראת, וכן הזורה והבורר ומאן דשקיל איקופי מגלימא (ע"ה ב') כולן דומות למילה.
ואמנם אולי ניתן לפרש את הבבלי והירושלמי אחרת, לא כהוצאת פסולת ותיקון האוכל. אך נלך עם הסבר זה המצוי בכמה אחרונים. ועוד נותר לבאר את דעת בעל המאור. שהרי לפי הרמב"ן מובן מהי המלאכה, ומדוע נאסרה, אך אם היא במהות משאצל"ג מדוע נאסרה מהתורה? והרי תנאי במלאכת מחשבת הוא שתהיה מלאכת תיקון!
ונראה לי לומר שהגדרת משאצל"ג בברירה היא רק בפרטי המעשים אך ודאי שעניינה הוא תיקון. וסובר בעה"מ שא"א לומר שהברירה מתקנת את המאכל כיון שהוא מתוקן לגמרי אלא שמעורב עם פסולת. ועל כן פעולת התיקון שבו תיעשה דווקא על ידי הסרת הגורמים החיצוניים המפריעים לו. ואילו למ"ד שברירה היא צריכה לגופה, סובר שכל עוד הדבר לא יכול לממש את ייעודו, בין אם הגורם הוא עצמי-פנימי או חיצוני, סוף סוף איננו מתוקן, ועל כן יקרא תיקון האוכל ומלאכה הצריכה לגופה.
גדר תערובת ומיון
השאלה הבאה שיש לברר הוא מתי בכלל יכול האיסור להיות שייך? האם בשני חפצים העומדים זה לצד זה ניתן לברור? בשני מאכלים מתוקנים שייך בורר?
בגמרא מובא 'היו לפניו מיני מאכלים' ואילו בתוספתא (שבת טז, ט) כתוב 'נתערבו לו פירות בפירות', ואם כן נוספה כאן מילה אחת משמעותית והיא 'נתערבו' והיינו שכל מלאכת בורר היא במקום בו יש תערובת. אך כיצד נגדיר תערובת מהי?
ונראה לי שבאופן כללי אפשר להגדיר לפי בורר – מה שעושה בורר, תהפוך אותו וזהו תערובת. אם בורר הוא מצב בו כל פרט הינו ברור לעצמו, אזי בתערובת כל פרט הינו בטל אל השלם. ולפי זה נוכל לדון במצבים שונים בהם הדברים עומדים ניכרים לעצמם.
ויש לדון בכמה סוגי תערובות: א. שני מיני מאכלים (מיון והעדפה). ב. מין אחד. ג. לא דברי מאכל.
א. מיון והעדפה
כאמור, בגמרא דידן רק מוזכר 'היו לפניו מיני אוכלין' ונחלקו רש"י ותוס' האם גורסים את המילה 'שני', כך שיוצא שלפי רש"י אין ברירה בין שני מיני מאכלים ולתוס' יש משום שהעדפת אחד על השני נחשבת לחלוקה של אוכל ופסולת. אך לפי שניהם הציור הפשוט הוא שהיו לפניו, ושמא הוא אפילו זה לצד זה?
ובמה נחלקו? יתכן והדבר תלוי בשאלה האם נחשיב כ"כ את דעת האדם עד שדבר מתוקן יחשב כפסולת.
הרמב"ם (שבת ח, יג) כתב אף הוא כתוספתא:
היו לפניו שני מיני אוכלין מעורבין בורר אחד מאחד ומניח לאכול מיד. ואם בירר והניח לאחר זמן אפילו לבו ביום כגון שבירר בשחרית לאכול בין הערבים חייב.
אך כאן התחדש עניין נוסף, והוא שיש איסור במיון. ואמנם, שלא כתוס' שהגדירו את הוצאת האינו רצוי כפסולת, לפי הרמב"ם לא מוזכר שצריך לבחור דווקא את הרצוי. וא"כ עולה שלשיטתו עצם ההפרדה בין שני מינים היא עניינה של מלאכת ברירה (כך מבארים כמה אחרונים). ואכן שו"ע (שיט, ג) העתיק את הרמב"ם אך הרמ"א הוסיף:
היו לפניו שני מיני אוכלים מעורבים, בורר אחד מאחד ומניח (השני כדי) לאכול מיד.
ומבארים אחרונים שהוא משום שחושש לתוס' שהעדפת אחד מחשיבה את השני כפסולת ועל כן יש לבחור דווקא את מה שרוצה לאכול. אמנם הפמ"ג (מובא הבה"ל ד"ה היו) מסתפק האם יש איסור ברירה במיון.
ב. מין אחד
תרומת הדשן (סימן נז) כותב:
אמנם נראה דאפי' לפי זה לא חשיב ברירה, אלא דווקא בשני מינים ולא במין אחד כלל, דודאי דוקא נקט התנא, וכן כל המחברים שני מיני אוכלין...
מדבריו עולה שאין איסור ברירה במין אחד, וכדבריו פסק הרמ"א (שיט, ג) אך הט"ז סובר שודאי יש ברירה במין אחד, ומה שנקטו שני מינים הוא משום שזהו חידוש (שם, ס"ק ב):
ותמוה לע"ד דלפי הנראה לרבותא נקט ב' מינים דבא' פשיטא ששייך ברירה במה שרוצה להניח אלא אפי' ב' מינים דכבר ניכר ומופרש כל א' מחבירו ואין שייך בזה עירוב, אפ"ה לא יברור. ותו דבאוכל המעורב עם פסולת הוא במין אחד, וה"ה אם אין שם פסולת רק שרוצה להניח קצת ממנו מקרי אותו השיור פסולת כמ"ש הטור בסמוך בב' מינים והוא הדין בזה דמ"ש וכן משמע בדברי ר"ח שמביאים התוספות פרק כלל גדול וז"ל פירש ר"ח דבאוכל מתוך אוכל שייך ברירה שבורר אותו שאינו חפץ לאכול מתוך אותו שרוצה לאכול דאותו שאין חפץ בו חשיב פסולת משמע אפי' במין אחד הוה כן דמקרי פסולת מה שאינו רוצה לאכול עתה ובוררו להניח על סעודה אחרת ואסור...
ורוב האחרונים נקטו כרמ"א, אך הסכימו שיש מקומות בהם אפילו שהוא מין אחד באמת, הרי בשל מציאות שונה יוגדר כמינים נפרדים הנמצאים בתערובת. וההבדלים המובאים באחרונים: א. שם אחר. ב. טעם אחר. ג. שימוש אחר.
ג. לא מאכלים
הגמרא אומרת (עד, ב):
האי מאן דעבד חביתא - חייב משום שבע חטאות.
והכוונה למי שמייצר חבית של חרס בשבת עובר על שבעה אבות מלאכה. רש"י (ד"ה שבע) מונה כאחד האבות 'ובורר הצרורות הגסות מתוכן', ושם לא מדובר במיני מאכלים אלא ברגבי אדמה. ואעפ"כ חייב משום בורר. וכך בסתמא נקטו הפוסקים. ומסתפק ערוך השולחן, דא"כ שיש בורר בכל הדברים, כיצד אפשר להשתמש בחפצים בשבת הרי תמיד בוחרים ובוררים בהם. ותירץ כך (ערוך השולחן שיט ז-ט):
הרי שבכל דבר שייך ברירה והסברא כן הוא דהא במשכן הוה ברירה בסממנים וגם הם אינן לאכילה. לפ"ז יש לשאול שאלה גדולה דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בכמה דברים כגון שמונחים מעורבים כפות ומזלגות וסכינים... וכן אם היו מונחים הרבה ספרים מעורבין זה על גבי זה וצריך כעת לאיזה ספרים... וכיוצא בזה כמה עניינים ואם יש ברירה בכל דבר לא מצאנו ידינו ורגלינו בהרבה עניינים: ותשובת דבר זה משני פנים: האחד דבדבר הניכר הרבה לעין הרואה לא שייך לומר בזה ברירה שאין זה ברירה אלא נטילה בעלמא. וכל אלו הדברים שחשבנו הם נראים לעין כמו בבגדים וכלים וספרים כמובן... והשני שהרי יתבאר דבשעת האכילה יכול ליטול אוכל מתוך הפסולת ולאכול שאין זה דרך ברירה ודרך האכילה בכך וממילא דבכל הדברים שאנו צריכין כעת ללבוש הבגדים ולהשתמש בהכלים וללמוד בהספרים הוי כשעת אכילה ולא שייך בזה ברירה.
עצם ההגדרה של חפצים שונים כבורר מקשה את ההגדרה של תערובת. ואמנם אור שמח כתב הגדרה מעניינת (אור שמח שבת ח יא):
דע דבורר גדרו הוא בדבר הבלול יחד ומשתמש כשהוא בלול, בזה אם בורר מאתו פסולת מתוך האוכל, או בשני מינים, הוי בורר, והוי מלאכה, אבל בדבר שאינו בלול לא שייך בורר, וזהו שמעורר הירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) רמונים מגו רמונין, מעתה אפילו בני נשא מגו בני נשא, פירוש דאינן בלולים, ולפי זה בורר כלי מתוך כלי, דאטו משתמש כשהן בלולים, הלא בכל קערה משתמש בפ"ע לא שייך בהו בורר, אלא שהטורי זהב כתב דבורר הוי לא במאכל לחודה, רק בעץ ומתכות ג"כ, והביא ע"ז מדברי רש"י (שבת עד, ב ד"ה חייב אחת עשרה) גבי חלתא דבורר קנים יפות חייב, ושם יכול לעשות כשהן בלולין, וזה כתב הט"ז סימן שי"ט ס"ק י"ב, דבדברי התוס' (שם עד, א ד"ה היו) נראה דדוקא באוכלים הוי בורר, ולא כלים, והביא דברי רש"י, וממה שפלטה קולמוסו כלים הביאו המחברים הבאים אחריו דגם בכלי איכא בורר, וטעו בזה, דבמלאכת בורר צריך שיהא בלול, ואין זה לא בכלים ולא בבגדים, אלא שמאכל לאו דוקא וכמו שביארנו.
והיינו שאכן יש בורר בדברים שאינם מאכל אך לא בבגדים וכלים, וטעמו שתערובת היא כפי שהבאנו לעיל מציאות בה הפרט מתבטל לכלל, אך כאשר מדובר על בגדים בהם ברור שמשתמשים בכל אחד בפני עצמו אין שייך להגדיר זאת כתערובת כאשר המציאות מוכיחה שכל אחד ניכר ומופרש לעצמו.
אך למעשה, האחרונים לא קבלו את החילוק הזה, ועדיין התקשו בהגדרה מדוייקת. וכתב השבט הלוי (קובץ מבית הלוי חלק ו עמוד מא):
אין איסור בורר אלא בדברים מעורבים זה עם זה וגדר התערובת לגבי איסור בורר לא נתבאר בפוסקים ונראה שהכל תלוי במראית עין שאם נראה מעורב נחשב לבורר ואם אינו נראה מעורב לא נחשב בורר...
ונראה מדברי כמה אחרונים שעולות אפשרויות שונות להגדרת התערובת: כמות הפריטים, גודלם, פיזורם.
מהו אוכל?
לאחר שביררנו מהות המלאכה וגדר תערובת נעבור לדון בתנאי ההיתר לברירה. ולמעשה, רוב הפוסקים נוקטים את שלושת התנאים המובאים בגמרא בכדי להחשיב את מעשה ההפרדה באכילה ולא כברירה. התנאים הם: א. אוכל מתוך פסולת. ב. ביד ולא בכלי. ג. לאלתר ולא לאחר זמן ( - אוכל ביד ומיד). וצריך לברר כל אחד לעצמו.
רב המנונא בגמרא אמר שאוכל מתוך פסולת מותר לברור ולא חילק, וכך נראה מרוב הראשונים שאכן דווקא אוכל מתוך פסולת מותרת ולא פסולת מאוכל בשום צורה. ונראה שסברתם שצורת המלאכה בברירה היא בהוצאת הפסולת, ובהוצאת האוכל אין זו צורת המלאכה כלל. אך מצאנו שתי שיטות שונות בדבר.
התוס' במקום כותב מכח קושיא מביצה שדרך הברירה נקבעת לפי רוב התערובת. וראה שם בתוס' מה שהקשה עליו רשב"א, שאם אכן בהוצאת מיעוט אוכל יש ברירה כיצד התירו בית שמאי להוציא אוכל כאשר הוא מועט והרי הם מצריכים שינוי ביו"ט? וראיתי בנשמת אדם הסבר לשיטת התוס', שבית שמאי לא מצריכים ביו"ט שינוי אלא עיסוק באוכל, אע"פ שיש בזה יותר טירחא, ואילו בית הלל סוברים שהעיקר ביו"ט הוא מיעוט הטירחא. ועל כן גם לב"ש במקום בו יש מיעוט אוכל יקחהו משום שהוא עיסוק בהיתר.
שיטת הטור (תחילת סימן שיט) שהדבר תלוי במיעוט הטירחא. אם יש טירחא גדולה יותר באוכל, אזי יוציא אותו, ואם הטירחא היא בפסולת אזי יוציא הפסולת. וכתב הבית יוסף שראשונים לא קבלו דבריו משום שחלוקה זו של טירחא שייכת ביו"ט ולא בשבת.
וחשבתי ששיטת הטור ביסודה כתוס', שהיתרי ברירה הם משום שינוי במלאכה. ולפי תוס' עיקר הדרך היא בלקיחת המיעוט, ולפי טור עיקר המלאכה היא בלקיחת החלק שקל יותר לברור. ועדיין יש לברר בתוס' מדוע לקיחת הפסולת אין בה משום בורר והרי מתקן המאכל בעיסוק בפסולת?
וראיתי הסבר (חיי אריכי על נשמת אדם) שברירה לפי תוס' היא תמיד בהפרשת המיעוט מהמרובה. לא יתכן לומר כאשר יש רוב והוא נלקח שבררו את הרוב מהמיעוט. אלא אנו אומרים שהוא בחר או השתמש ברוב. דווקא כאשר הרוב נשאר ונלקח המיעוט אומרים שהוא נברר. כלומר, אין על לקיחת הרוב שם ברירה אלא שם נטילה (דבר קרוב מובא בערוך השולחן המובא לעיל).
למעשה נקט השולחן ערוך כדעת רוב הראשונים ותמיד יש לברור את האוכל מהפסולת. אך מה הדין ברגע לפני ההכנסה לפה? האם שם יהיה מותר לברור הפסולת עצמה? הבאר היטב (שיט, ס"ק ב) בזה מח'. נחלקו האם מותר להוציא זבוב מתוך כוס המשקה לפני השתיה. דעת מהר"י אבועלפיא להתיר, ודעת מהרי"ט צהלון לאסור מצד הוצאת הפסולת. אך למעשה מתיר מכיוון אחר והוא שאין ברירה בלח, וכלשונו 'וגם את הצרעה ישלח'.
פתרון נוסף מביאים והוא הוצאת הזבוב עם חלק מהמשקה, כך פוסקים ט"ז ומ"ב. אך חזו"א חולק עקרונית על פתרון זה, ונראה משום שהוא סובר שעצם ההוצאה אפילו שלא היתה בה הפרדה יש בה מתיקון המאכל.
מהו ביד?
הגמרא אומרת שמותר לברור ביד, מה הדין בשימוש בסכו"ם?
על פניו נראה שהחילוק הוא בין כלים המיועדים לברירה כגון נפה וכברה, לבין מה שאינו מיועד אך משמש לברירה כגון קנון ותמחוי, לבין כלים שלא מסייעים לברירה. ויש בזה דיונים ונראה את תורף הדין כפי שהגדירו האגרות משה (אג"מ או"ח א קכד):
בדבר בורר בשבת לאכול לאלתר אוכל מתוך פסולת ע"י מזלג וכף אם נחשב כבורר בכלי שאסור. הנה פשוט לע"ד דאם ע"י המזלג והכף נברר בנקל מבידו שנמצא שמסייעים למעשה הברירה יש להחשיב זה בורר בכלי ויש לאסור כמו בקנון ותמחוי אבל אם אין עושים להברירה כלום יותר מבידו אלא מחמת שאינו רוצה ללכלך ידו או מחמת שהוא מרחוק ואינו יכול להגיע שם בידו או מחמת שהוא דבר לח ואינו יכול ליקח בידו וכדומה הוא רק כבורר בידו שמותר לאלתר באוכל מתוך פסולת. דהא פירוש קנון איתא ברש"י שבת דף ע"ד שהוא צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ונותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי והובא /או"ח/ בסי' שי"ט סעי' ד'. וא"כ הוא כלי שמתברר בנקל עי"ז אף שאין עיקר הברירה בכלי זה אלא בנפה וכברה ופטור דהוא כלאחר יד מ"מ אסרו מדרבנן כיון שדמי לברירה מאחר דג"כ ע"י הכלי נברר כדפרש"י שם /שבת עד/, וא"כ אף בתמחוי שפרש"י בביצה דף י"ב שהוא קערה גדולה נמי הוא באופן שע"י הקערה מתברר ביותר קלות ע"י ההתפשטות בהקערה ונפרד האוכל מהפסולת ובהו נאמר פטור אבל אסור וניליף מזה לכל כה"ג בכלים שמסייעין להברור. אבל כשהמזלג והכף לא מסייעין להברור אלא משום שאינו רוצה ללכלך ידו או שרחוק ממנו אין לאסור.
וראיה גדולה מהא שלקלוף שומים ובצלים ולהמג"א אף לקלוף תפוחים אסור משום בורר כדאיתא /או"ח/ ס"ס שכ"א ומ"מ מפורש שם דרק להניח אסור אבל לאכול לאלתר שרי אף שסתם קליפת שומים ובצלים הוא בסכין ותפוחים א"א כלל לקלוף ביד. אלא צריך לומר כיון דלעצם הברירה אין הסכין מברר ביותר באם היה עושה זה ביד ומה שעושה בסכין הוא מחמת שא"א לו לעשות החתיכה ביד או אף שאפשר לו בדוחק ובקושי אבל קל הוא לעשות ע"י סכין ולא מסייע לענין הברור כלום הוא כבורר ביד שמותר לאכול לאלתר.
כלומר, כאשר הכלי בא לסייע בברירה, אזי הדבר אסור אפילו בסכו"ם שאינו מיועד לכך. אך כאשר הכלי בא לסייע לאדם להגיע למאכל, לא להתלכלך וכו' אזי מותר. במילים אחרות אפשר לשאול האם הכלי מסייע למאכל או מסייע לאדם.
ובזה מיושבת סתירה בדברי מ"ב שבמקום אחד (ס"ק סב) אסר שימוש בכף ואילו במקום אחר (ס"ק סו) התיר. ונראה שהחילוק הוא כפי הנ"ל.
מהו לאלתר?
מסקנת הגמרא כדברי אביי שההיתר לברירה תלוי בסמיכות הפעולה לאכילה:
אלא אמר אביי: בורר ואוכל - לאלתר, ובורר ומניח - לאלתר, ולבו ביום - לא יברור, ואם בירר - נעשה כבורר לאוצר, וחייב חטאת. אמרוה רבנן קמיה דרבא, אמר להו: שפיר אמר נחמני.
וצריך להגדיר מהו אותו 'לאלתר' האמור כאן ולהלכה. ופירש ר"ח כאן בסוגיא:
ולאלתר דאמר אביי כל זמן שיושב על השולחן ואוכל דגרסינן בתלמוד דא"י ברר אוכלין מתוך אוכלין חזקיה אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור מתניתא פליגא על חזקיה דאמר בורר ואוכל בורר ומניח על השלחן רבין בר חייא אמר תפתר כשהיו אורחין אוכלין ראשונה ראשונה.
מדבריו עצמו נראה שהברירה מותרת רק תוך כדי האוכל ממש, ועל כן כתב 'כל זמן שיושב על השולחן'. וכנראה כך למד מהירושלמי שגם המניח על השולחן אינו לאחר זמן אלא האורחים אוכלים מיד מה שמגישים. ואמנם על אף שאינו לאלתר ממש, אך הוא באותה הסעודה בה נמצא, ואפילו אם יקח זמן עד סוף הסעודה, נחשב לאלתר, שכן לא יתכן שהאדם יאכל לאלתר כפשוטו. ויתכן שהסברא היא שהאדם לא מחוייב לאכול כל גרעין שבורר מיד אלא יכול לצבור, כדרך אכילה רגילה, ואז לאכול. ואם כן יוצא שהרי אין אדם אוכל כמות גדולה בבת אחת אלא טיפין טיפין ועדיין זה נחשב לאלתר כיון שהוא ברצף אכילה אחד.
אך מדברי רי"ו נראה שהוא מתיר לברור גם קודם הסעודה, שכתב כך:
ואפילו ביד שאמרנו דמותר דוקא לאלתר כלומר לאותה סעודה, אבל לבו ביום כלומר שבורר ומניח לצורך סעודה אחרת של אותו יום בעצמו אסור. ונראה לי דהכי קאמר שאם הוא בורר אחר סעודה כל שבורר לצורך סעודה אחרת באותו יום בעצמו הוי לאלתר ואם כשהוא בתוך סעודה בורר אינו יכול לברור אלא לצורך אותה סעודה בלבד וכן אם בורר קודם סעודה צריך לאכלם בתוך הסעודה הראשונה ואם השהה מהם עד אחר שעמד מסעודתו לא מיקרי לאלתר וחייב.
דיוק לשונו – לא כתב באותה סעודה, אלא לאותה סעודה. ומזה מובן שמתיר להכין לסעודה, אע"פ שאינו יושב בתוכה כבר. ועוד יותר מכך חידש שאפילו אם בורר לסעודה הקרובה, שהיא אינה סמוכה כלל מבחינת השעות, עדיין מותר. וטעמו הוא שאין במצב כזה ברירה לאוצר וממילא הדבר מותר.
שיטה שלישית מובאת בבית יוסף בשם הגהות מרדכי ודעתו שצריך לאכול ממש סמוך לברירה. ונראה שדיוק לשונו הוא כפשוטו – לאלתר.
שיטה רביעית היא שיטת הרמב"ם, עליה לא נרחיב. וכותב הבית יוסף שהרמב"ם מחלק בין בורר אוכל מפסולת לבין בורר אוכל מאוכל. בראשון צריך לסמוך ממש את האכילה לברירה. ואילו בשני אפשר להתעכב מעט, ובתנאי שיהיה באותו יום. וראה שם שמקשה על הרמב"ם וראה בערוך השולחן (סעיף טו) שמיישב דבריו.
אך נראה שאף ר"ח התכוון שאפשר להכין לסעודה לפניה, אך לא כדברי רי"ו שמותר כמה שעות מראש. וכך למעשה פסק הרמ"א (שיט, א):
וכל מה שבורר לצורך אותה סעודה שמיסב בה מיד, מקרי לאלתר.
היינו שאפשר להכין אך צריך להצמיד לסעודה. וכמה הוא צמוד? יש אומרים שעה ממש, אך הנראה לי יותר מסתבר הוא מה שכתב האגרות משה (או"ח ד, עד, יג):
אי' בהגהות מרדכי ובמאירי דלהניח לאחר שעה הוי כבורר לאוצר וכן הוא בשו"ע הגר"ז ואג"ט האם פחות משעה של ס' מינוט חשיב כבורר לאכול לאלתר.
תשובה: אין שעה זו של שיעור שעה אלא הזמן שהדרך הוא לאשה זו שמסדרת האוכלין להסעודה וקודם לזה אפילו שעה קטנה אסור.
וראה עוד בברכת אברהם כאן שתולה את יסוד המחלוקת של השיטות השונות בחקירה הראשונה בסוגיא, האם ההיתר בבורר הוא משום דרך אכילה או משום שינוי. ככל שמקרבים את המעשה לאכילה הרי הוא תלוי באכילה. אך למרחיקים מעט את מעשה ההפרדה ממעשה האכילה, נראה שהיתרי הברירה תלויים הם בשינוי מצורת מלאכת בורר, והיא בעיקרה ברירה אוצר. וא"כ כל שאינו נראה כבורר לאוצר יהיה שונה ומותר בהשלמת התנאים האחרים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
