ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש במדבר
- בלק
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
יום פטירת אור החיים הקדוש
קראנו השבת את פרשת בלק. בהקדמה לספר 'אור החיים' הקדוש, כתוב שיום פטירתו הוא י"ד תמוז, לעומת זאת התאריך המקובל הוא שיום פטירתו הוא ט"ו תמוז. ראיתי שהרב'ה מהוסיאטין אומר שכיוון שכבר נהגו כך העולם, אז לא משנים. הוא אומר ש'אור החיים' נפטר בשבת ונקבר ביום ראשון. 'אור החיים' הקדוש היה ענק מיוחד, אנחנו יכולים לספר עוד ועוד בשבחו. החיד"א אומר שהוא היה מבהיל בגדלות שלו. הוא זכה להיות בבית מדרשו לשמוע אותו, ומה ש'אור החיים' כתב בספריו זה מעט מאוד מכל גדלותו. הוא מהיחידים שבמשך הדורות זכה לשם 'קדוש'. לא הרבה מגדולי ישראל זכו שזה התואר שלהם. אם כן, נעסוק מקצת, מדבריו כאן על פרשת השבוע.
כיצד בלעם הרשע יכול להתנבא?
השאלה הראשונה שאנחנו צריכים להתבונן בה היא, כיצד ייתכן שאדם מקולקל במידות בצורה חמורה ביותר, מתנבא ודבר ה' נשמע מפיו? אפשר היה להבין שהאדם הזה מחובר לכוחות רוחניים טמאים ויש לו כוח להזיק ולקלקל. אפשר עוד להבין שיש מציאות כזאת, שיש אנשים שיש להם כוח של טומאה, כוח של קלקול, שיש כוחות רוחניים כאלו ואותם אנשים מקושרים עם הכוחות המקולקלים ופועלים רע. אבל שיוציא מפיו דבר ה' בשבח ישראל? ברכות על ישראל, הכיצד?
דבר ה' לא יצא מפיו הטמא בלעם
מסביר 'אור החיים' שזה באמת מה שנאמר בפסוק " וַיָּשֶׂם ה' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" (במדבר כג ה), הלשון הזאת היא לשון מיוחדת. הקב"ה שם משהו בפה של בלעם. איזה דבר הוא שם, לא חייבים לפרש שזה דיבור, אלא אפשר לומר שהוא שם בפיו איזו שהיא מחיצה, כדי שיוכל לצאת לו מהפה משהו מנותק מהפה הטבעי שלו. וזה לשונו (שם) "לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה לבל תעבור במבוי מטונף ועשה מחיצה בין כוח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר, והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כוח אחד שיכול להתמצע בין שניהם ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו והדבר מפסיק לגבול כוח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר".
כוחה של הקללה
האם אדם יכול להזיק בקללה את מי שלא מגיע לו עונש? הרי יש השגחה בעולם, מי שמגיע לו עונש יכול לקבל את העונש גם בלי קללה, ומי שלא מגיע לו נזק ופגיעה, אז איך הקללה תגרום שהוא יקבל את העונש הזה, הרי זה לא מגיע לו? יש השגחה אלוקית! כבר דיברו על כך חז"ל (שבת לב א, מכות י ב), שאם אדם רוצה לפגוע באדם אחר, והשני לא עשה דבר שראוי לו להיענש על זה, הקב"ה מסדר מצד אחד בחירה חופשית ומצד שני השגחה עליונה, ואדם שרוצה לבחור ברע, מזמנים לו את האדם שמגיע לו הרע ואז הראשון בחר ברע והשני קיבל את עונשו שהגיע לו. זה לא פוטר את מי שבחר ברע. הוא לא יכול לטעון שהוא פטור מעונש משום שהוא פגע באדם שמגיע לו עונש, כיוון שזו בחירה חופשית של האדם, הוא החליט לעשות רע והוא אחראי על מעשיו. הקב"ה מזמן שיהיה סדר של התאמה בין ההשגחה האלוקית ובין הבחירה. זהו נושא רחב ולא נעסוק בזה עכשיו. אבל אותו הדבר גם אם אדם רוצה לקלקל בפה, ולפגוע, ולפגום.
אם יש אדם מישראל שחוטא, הקב"ה מאריך אפו וממתין, אולי אדם יעשה תשובה בזמן הזה של ההמתנה. מצד אחד ריבונו של עולם שומר לו את העונש כי הוא עשה דבר שראוי להיענש עליו, ומצד שני הוא ממתין מצד זה שאולי בכל זאת הוא יחזור בתשובה, אז אם יבוא מישהו ויעורר את הדין עליו על ידי כך שיקלל אותו, אז העונש יוקדם, והקללה יכולה לפעול באופן כזה. כל אדם שחוטא הוא יוצר מציאות רוחנית שלילית שקשורה באותו האיבר שהוא חטא בו והיא יונקת כביכול מהאיבר הזה, מהמקור הזה. זה כוח רוחני שהוא בעצם מושך מהקדושה לכיוון השלילי, שכל מי שעושה חטא הוא בורא פרקליט אחד. יש פרקליט טוב ויש פרקליט רע, עשה מצווה - נברא פרקליט טוב, עשה עבירה - נברא פרקליט רע. והכוח הזה הוא כוח שהוא דבוק בו. וכאשר מעוררים עליו את הדין על ידי קללה אז עלול הפגם הזה שיש בתוכו להתפשט ולפגוע בו פגיעה כפי מה שהוא עשה.
בכלל ישראל אין פגם
אלו דברי בלעם "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה" (במדבר כג ח). כלומר, בלעם מחפש משהו להיתלות בו, איזה פגם שיהיה אצל ישראל שעל ידי הפגם הזה הוא יוכל לפגוע בו. אך אין אפשרות. "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ" (שיר השירים ד ז). מדובר כאן על קללה לכלל ישראל, וכלל ישראל הוא תמיד במדרגה של קודש. אצל יחידים, יש כאלו שאולי נמצאים לפעמים בחולשות, אבל הכלל "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי", כשאת כולך בשלימות "וּמוּם אֵין בָּךְ".
מה אקוב ומה אזעם, אין אפשרות. אולי נחפש בדורות הראשונים "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" (במדבר כג ט). ראש צורים - אלו האבות, זה אברהם שנקרא צור, ומגבעות - אלו האימהות. הוא איננו מוצא דבר שאפשר לערער ולפגוע בהם. אך הרי היו בעם ישראל שורשים של רשעים, תרח אבי אברהם, לבן אבי האימהות רחל ולאה, והם לא היו מושלמים. אז אם כן דרך הנקודה הזאת אולי אפשר למצוא איזו דרך לפגוע בהם "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", עם ישראל התחיל התחלה חדשה, הם לא מחוברים למה שהיה קודם. זאת הנבואה, כך מסביר 'אור החיים' הקדוש. מעניין לעניין באותו עניין, ממשיך 'אור החיים' בביאורו על הפסוק "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ" (במדבר כג כא). זאת אומרת, הוא לא ראה רושם בנפשות זרעו של יעקב. כל חטא עושה איזה שהוא רושם, פגם בנפש האדם, והקב"ה לא רואה פגמים כיוון שכל החטאים בישראל הם חיצוניים, הם לא פוגמים בעצם הנפש, הם לכלוך חיצוני שאותו אפשר לשטוף ולנקות. יעקב זו המדרגה של החלק הפשוט של העם, לעומת ישראל שזה החלק היותר רוחני, תורני, היותר קדוש. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", ביעקב הקב"ה לא ראה און, לא ראה פגם עצמי אלא רק לכלוך חיצוני ואת זה אפשר לשטוף. "וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", בישראל הוא לא ראה בכלל פגם, אפילו אין צורך לשטוף, לא צריך להתאמץ ולנקות כיוון שבמדרגה העליונה של ישראל לא מוצאים שום פגם, אפילו חיצוני, אפילו לכלוך בעלמא.
מצוות לא מכבידות
עוד הוא מפרש "וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", עבודת ה' שלהם היא בהתלהבות, בחשק עצום, זה לא קשה להם, זה לא עול, זה לא עמל. ישראל זה החלק של עובדי ה', הם עושים את עבודת ה' מחשק פנימי, מרצון פנימי. סיפרתי פעם שסבי זיכרונו לברכה בימי זקנותו, היה קצת תשוש והיה לו קשה להניח תפילין. פעם באתי לבקר אותו, אז סבתי, שהייתה אחראית להניח לו תפילין, אמרה לי, תגיד לסבא שבמצב הזה שקשה לו להניח תפילין מספיק להניח תפילין של רש"י, לא צריך שאני אניח לו גם תפילין של רבנו תם. סבי שמע את זה ואמר לי, מה הסבתא אומרת, שקשה לקיים מצווה? מצוות לא קשה לקיים, מצוות קל לקיים! להניח את התפילין לוקח הרבה זמן, וזה באמת היה מאמץ, אבל זה לא קשה. זה מאמץ אהוב, מאמץ חביב. הקב"ה לא ראה שהמצוות מכבידות על עם ישראל, מצוות הן תמיד דבר משמח, דבר שרצים לקראתו.
פירוש נוסף שמסביר 'אור החיים' הקדוש, שבגלל ישראל הקב"ה לא ראה עמל, לא ראה קושי בבריאתו של העולם. בריאת העולם, בריאת כל הנבראים, זה דבר גדול, ובזכות ישראל הקב"ה לא ראה עמל בבריאתו של העולם, משום שהיה כדאי לברוא את העולם כיוון שישראל נמצאים בתוכו. "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב", הוא לא ראה את הקושי שיש בעולם כי יש יעקב בעולם, "וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל", כיון שיש ישראל בעולם הוא לא ראה עמל, בזכות ישראל. "ה' אֱלֹקיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ". אלה הדברים שאומר 'אור החיים'.
מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע
התופעה הזאת צריכה התבוננות. אדם עם כישרונות גאוניים, אפילו כישרונות על שכליים, כישרונות נבואיים. התורה מעידה, חז"ל (ספרי דברים לד י) אומרים על הפסוק: "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים לד י), "ולא קם נביא בישראל כמשה - אבל באומות קם" (ספרי שם). נבואתו של בלעם, כביכול, יש לה איזה שהוא דמיון לנבואתו של משה אדון הנביאים. איך יכול להיות אדם מקולקל כזה שיש לו כוחות כאלה רוחניים? זאת אומרת, יכולה להיות תופעה שאדם מתקדם ועולה ומפתח כוחות רוחניים גדולים מאוד ומשהו מעוות אצלו, וזה לא בסתירה, יכול להיות דבר כזה. ולכן אמרו חז"ל בפרקי אבות (ה יט) "עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע". אלו שלוש מידות בסיסיות שעושות את ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. יש השוואה בין אברהם ובלעם, יש דברים משותפים ביניהם, וכמובן כל אחד הוא ההפך של השני. אברהם לוקח את חמורו ושני נעריו איתו, ובלעם לוקח את אתונו ואת שני נעריו איתו. מה מבדיל בין אברהם לבלעם? זה לוקח את האתון וזה לוקח את החמור, שניהם משכימים בבוקר, אבל כל אחד לתפקיד אחר, אברהם הולך לקיים את רצון בוראו ובלעם מזדרז לעשות היפך מרצון ה'.
לכן באים חז"ל ואומרים לנו שצריך לראות את ההבדל בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע. עין טובה - כשאדם אוהב לראות טוב אצל אחרים, שמח שלאחרים טוב, מפרגן להם, משבח את הדברים הטובים שלהם, הלב שלו שמח בטוב של אחרים. זו עין טובה. לב טוב - זה דבר אחר. לב טוב, זה כאשר אדם אוהב לעשות טובו, אוהב להיטיב עם הבריות. כמובן שתי המידות הללו קרובות אחת לשנייה, לב טוב ועין טובה, אבל אלו שתי מידות, כל אחת עומדת בפני עצמה. לב טוב זה שאדם אוהב להיטיב ולעזור וזה עושה לו טוב, זה משמח אותו. יש אנשים שאוהבים לקבל דברים, ויש אנשים שאוהבים לתת ונהנים יותר מלתת מאשר מלקבל. זו בריאות, שאדם שונא מתנות, ואוהב לתת מתנות. אוהב לשמח את הבריות וזה עושה לו נחת יותר גדולה ממה שהוא יקבל מהם. זה לב טוב.
ועין טובה. זה לא אדם שעושה דברים לאחרים, אלא הוא מסתכל על אחרים ורוצה לראות שטוב להם, הוא שמח שטוב להם, הוא מצטער כשקשה להם. זו עין טובה. מצב של בריאות גדולה מאוד, אפילו שקשה לו, אם הוא רואה שלאחרים אין את הקשיים האלו הוא שמח, לפחות שלאחרים לא יהיה הקושי שלו. עין טובה באה מהסתכלות בריאה על אנשים, שכולם בריותיו של הקב"ה, ומי שאוהב את הקב"ה אוהב את בריותיו ושמח שטוב להם.
אהבת ישראל גדולה מאהבת ה'
זה מזכיר לי סיפור, פעם ישבו חסידי חב"ד במסיבת חסידים עוד בזמן האדמו"ר הזקן אך הוא עצמו לא היה נוכח שם. אחד החסידים הרים כוס לחיים ואמר, יהי רצון שהקב"ה יזכה אותי לאהוב בכל ליבי את הקב"ה. לאחר כמה זמן האדמו"ר האמצעי, בנו של בעל התניא, הרים כוסית ואמר, יהי רצון ש הקב"ה יזכה אותי לאהוב את ישראל בכל ליבי. התעורר דיון, מה יותר חשוב, להיות אוהב ה' או להיות אוהב ישראל? יש צדדים לכאן ולכאן. לאחר התחבטויות ארוכות, החליטו לשאול את הרב'ה מה הוא אומר, ובהזדמנות מתאימה הציגו לפניו את השאלה: שתי אהבות יש בלב, אהבת ישראל ואהבת ה', את שניהם אנו מצווים, אך מה יותר חשוב? אז הרבי 'בעל התניא' אמר: שתיהן אהבות גדולות, אהבת ה' ואהבת ישראל אבל האהבה היותר גדולה היא זה לאהוב את מה שהאהוב אוהב. אתה אוהב את הקב"ה והוא אוהב את ישראל, והפסוק אומר: "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם" (מלאכי א ב), הקב"ה אוהב את ישראל, אז אם אתה אוהב את הקב"ה ואוהב את ישראל, אז אהבת ישראל היא האהבה היותר גדולה, כי אז אתה אוהב את מה שהאוהב אוהב. יש בזה עומק גדול. זאת אומרת, אתה כבר מזדהה כל כך עם מי שאתה אוהב, שמה שהוא אוהב אתה יחד אתו. זה לא שאתה אוהב אותו ובגלל שאתה אוהב אותו, אתה אוהב את מי שהוא אוהב, זו דרגה פחותה. אך הדרגה הגבוהה יותר היא, שאתה כל כך אתו שמה שהוא אוהב גם אתה אוהב.
להשתתף יחד עם הקב"ה בגאולה
לא מזמן עמדנו על שלוש מדרגות בעבודת ה' בדברי הרב במוסר הקודש (אורות הקודש עמוד רא). הזכרנו שיש מדרגת לוויים כהנים ומשה רבינו, וכך הסברנו את דרגתו של משה, שהוא כל כך קרוב ובטל כלפי הגדולה האלוקית שהוא בעצמו תורה. והוא כבר פונה לישראל כביכול יחד עם הקב"ה להשפיע שפע על ישראל. במידה מסוימת, אנחנו מוצאים זאת אצלנו בפסוק, "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל". ואומרים חז"ל על פסוק זה (ויקרא רבה כז ב) "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומרת כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכר". הקב"ה פועל את גאולת ישראל ומי שמשתתף איתו יחד, אז יבוא ויטול שכרו". כלומר, יש מציאות כזאת שפועלים למען הקב"ה, ויש מציאות שפועלים כביכול יחד אתו. אלו כל האנשים האידיאליסטים, כל האנשים שאוהבים ופועלים בתוך כלל ישראל, לרומם את כלל ישראל ולקרב את גאולת ישראל, לקרב את הופעת שמו של ריבונו של עולם, אז כביכול הם פועלים עם א-ל, פועלים עם ריבונו של עולם, עושים את מה שהאהוב אוהב, מה שהוא רוצה, לא מפני שרוצים לעשות את רצונו אלא מצד ההזדהות מלאה אתו.
העין פועלת לטובה או לרעה
להפך מעין טובה, זו עין רעה. כאשר אדם לא רוצה לראות את הדברים הטובים אצל האחר, הוא קנאי. כל דבר שטוב אצל האחרים ואצלו חסר, זה מרגיז אותו, זה מכאיב לו, הוא מחפש לראות דווקא שלאחרים יש חסרונות ושהוא יותר טוב מהם. זאת מידת הקנאה, עין רעה. זה לא שהוא חושב איך לראות את האחרים בעין טובה או רעה, זו נטיית נפש, נטייה מקולקלת ומזיקה. העין זה כוח שפועל. חכמים אמרו (בבא מציעא קז, א) שעין רעה זה דבר שמאוד מזיק. כאן התכוונו לעין רעה מבחינת האופי, אבל היא גם עובדת, היא מזיקה. אם אדם מסתכל בעין רעה על אחרים הוא פוגע. אל יעמוד אדם ויסתכל על קמת חברו מפני שאם הוא מקנא בו זה יכול לעשות נזק, היזק ראייה. אך 'מידת טובה מרובה ממידת פורענות' (סוטה ד א). אם אדם מסתכל באהבה ובעין טובה על אחרים ורוצה את טובתם, זה עושה שיהיה להם יותר טוב, הוא פועל טוב על אחרים. כאשר אדם לא מחפש להתבלט, לא רודף כבוד, יש לו הרגשה שמכבדים אותו יותר ממה שמגיע לו, הוא שמח מאוד במעמד שלו, במצב שלו, לא מבקש יחס מיוחד כלפיו, זו מידת הענווה, זו רוח נמוכה, זה מתלמידיו של אברהם אבינו. וההפך מזה, רוח גבוהה, מתלמידיו של בלעם הרשע שצריך כבוד, צריך מעמד, צריך שכולם יכבדו אותו, אם מישהו מזלזל בו הוא נפגע, הוא כועס, מקפיד שלא התייחסו אליו בכבוד המתאים, שיבחו אותו אך מעט מידי משבחו, לא כתבו הגאון הרב אלא כתבו הרב הג'. זו נפש שפלה, נפש רחבה, זה מי שאף פעם לא מספיק לו מה שיש לו, יש לו מנה רוצה מאתיים, מאתיים רוצה ארבע מאות. ככה זה בממון וככה זה בתאוות, רדוף אחרי תאוות, אף פעם אין לו סיפוק, תמיד הוא רוצה עוד ועוד. נפש רחבה, תאוותנית, נמוכה, זה מתלמידיו של בלעם הרשע.
לימוד תורה עם מדות מקולקלות
כשיש מידות כאלו מקולקלות, ואדם מתעלה מבחינה רוחנית, הוא נעשה אדם מעוות עם המון כוחות, ויכול להיות גם חלילה שאדם ילמד תורה, לא יתקן את מידותיו, ויתפתח בתור כביכול תלמיד חכם, אבל עקום, רע. יש פה קלקולים כי התורה היא "וְשַׂמְתֶּם"(דברים יא יח) סם תם (קידושין ל ב), זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה" (יומא עב ב). אם אדם לא מחנך את עצמו למידות טובות והוא עוסק בתורה ומתעלה, אז הוא רוצה שהתורה תגרום לו כבוד, הוא רוצה להרוויח מהתורה, ונשאר עם כל המידות הרעות. ואם יש מישהו אחר שמצליח יותר ממנו אז קורה "ושמתם סם תם", עינו רעה על זה, הוא לא מרוצה, הוא צריך להצליח הכי טוב ואם יכבדו את האחר בתור איש תורה זה אפילו ירגיז אותו, כי הוא רוצה להיות כמוהו. כל מי שעוסק בתורה, צריך ראשית כל לתקן את מידותיו או לפחות להחליט שהוא מתקן את מידותיו, לרצות שהתורה תתקן אותו, ללמוד מהתורה איך להיות מתוקן יותר. לא ללמוד תורה כדי להיות יותר מכובד וכדי להרוויח וכדומה, אלא להפך, כדי לתקן את מידותיו להיות יותר ישר, יותר הגון, יותר בעל מידות טובות, שאם לא כן הוא יכול להתפתח בצורה מאוד מעוותת.
מטרת הימים שבין המצרים
על זה אנחנו צריכים לדבר באופן מיוחד דווקא בימים האלה, לקראת שלושת השבועות. שלושת השבועות הם ימים שאנחנו מתאבלים בהם, זכר לחורבן בית המקדש, לגלות ישראל. אנו רגילים שבימים הללו לא מתחתנים, לא מסתפרים ונוהגים שאר מנהגי אבלות. אך זה לכשעצמו לא מספיק. זאת לא המטרה של הימים הללו. מטרתם היא להתעורר, לעשות משהו למען בניין בית המקדש, למען חזרת עם ישראל לארצו, למען גאולת ישראל, לתקן את עצמנו ולסלק מעצמנו את כל הסיבות שגרמו לחורבן, ליישר את המידות באופן מיוחד. אם חרב בית המקדש על שנאת חינם, על יחסים מקולקלים בין אדם לחברו, זה בדיוק הזמן לעבוד על זה. ימים אלו תפקידם, לא רק לזכור כמה זה עצוב שהבית נחרב, אלא להתעורר ולעשות פעולות, כל אחד לפי כוחו, לתקן את עצמו בראש ובראשונה, זה תלוי רק בו. להשפיע על אחרים זה כבר יותר קשה וגם את זה צריך לעשות, אבל את עצמו, מי מפריע לו לתקן, לשפר את ההתנהגות שלו, את עבודת ה' שלו, את יראת ה' שלו, זה עיקר עניינם של הימים הללו. אולי לא במקרה, מזדמנת לנו הפרשה הזאת, פרשת בלק, עם הדמות הזאת - בלעם, שיהיה לנו מוסר השכל, לראות שיכול להיות ביננו אדם כביכול שהוא בן תורה, ואם הוא לא עובד לתקן מידותיו אז יכולים להתפתח בו כוחות רוחניים מקולקלים. וכמובן שאם מידותיו של אדם מקולקלות, ככל שהוא יותר מתגדל בכוחות הרוחניים, אז הקלקולים שלו גדלים אף הם.
המבחן שלפני הגאולה
בסוף הפרשה, עם ישראל כבר עומדים בכניסה לארץ ישראל על ירדן יריחו. עברו ארבעים שנה במדבר, שם עלו ישראל למדרגה רוחנית גדולה שהם כבר ראויים להיכנס עוד מעט לארץ ישראל. בזוהר כתוב, שכשהגיעו ישראל אחרי ארבעים שנה לארץ ישראל, הם היו במדרגה הרבה יותר גבוהה ממה שהיו בשעה שקיבלו את התורה. לא ממש באותו הרגע שקיבלו את התורה, שאז הייתה עלייה מיוחדת במינה, אבל כמו שהם היו בתקופה הזאת, התקופה הראשונה שיצאו ממצרים. והנה, קרה אז משבר השיטים. חז"ל אומרים לנו (תנחומא בלק יז) שבשיטים יש אוויר לא טוב, המעיינות לא טובים ומי ששותה מהמעיינות האלו מתגבר אצלו יצר התאווה. הוא כמעט מאבד שליטה. התמודדות הזאת קשה מאוד וצריך לעבור את זה. מה שקורה לישראל זה לא במקרה. ריבונו של עולם כביכול מעמיד את עם ישראל במבחן לקראת כניסתם לארץ. צריך לעבור עוד מבחן אחד. כל מבחן שישראל עברו במדבר הם עברו אותו בהצלחה, לפעמים שילמו על זה מחיר, לפעמים היו מגפות, נענשו, אבל בסופו של דבר היה ניצחון, המבחן הביא תוצאות חיוביות. הם למדו לנצח את ההתמודדות הזאת. ככה אנחנו צריכים להסתכל על כל המהלך במדבר, וכך לראות את מה שקרה בשיטים. זאת אומרת, הגאולה מתקרבת, יש להם מבחן קשה, נותנים להם לשתות מים שגורמים לתאוות גדולות מאוד, וזה גורם להתגברות של יצר הרע, יש הסתות גדולות. חז"ל מתארים את זה בצורה מאוד חזקה, שלא היה פשוט להתמודד עם האתגר הזה, עם בנות מואב שעשו את כל התחבולות בכדי לפתות אותם, והיה ממש קשה להתגבר על זה. אבל זה הניסיון. יש כאלו שנפלו, יש כאלו שנכשלו, אבל עם ישראל למד שצריך לדעת להתמודד גם עם ניסיון כזה, גם כשיצר הרע בוער, וגם כשיש קשיים גדולים מאוד, חייבים לנצח אותם. זה היה שלב שהכין את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל. יש כאלו שלומדים את הפרשה הזאת אחרת, הם חושבים שהייתה צרה, הייתה מגפה, היו שנהרגו במגיפה, ואז עם ישראל נבהלו והפסיקו לחטוא. אבל בעצם אם נתבונן בעומק העניין נראה שזה היה לקח שיש ללמוד מזה. הפרשה מלמדת אותנו להתבונן ולהסתכל על המציאות שאנו נמצאים בה.
כיצד מצליחים להתגבר על הקשיים
גם כיום אנו נמצאים במצב כזה, לא ממש על ירדן יריחו, חלקנו כבר בארץ ישראל ועדיין אין לנו שלווה ושקט. אנחנו מתקדמים בשלבים. זה כמו לעמוד על יד ירדן יריחו בשלבי הכניסה לגאולתנו וריבונו של עולם רוצה שנהיה מוכנים לגאולה. כדי שנהיה מוכנים לגאולה הקב"ה עושה לנו מבחן השיטים. זה מבחן מאוד קשה. מבחן של אינטרנט, טלפונים, עיתונים, מחשבים וכל מיני פיתויים שקשה לעמוד בהם. קשה זו עובדה, זה ממש דומה למה שהיה שם כשהיו פיתויים נוראיים וצריך לנצח אותם. יש שנופלים בזה, אבל בסופו של דבר זה מבחן שאנחנו צריכים לעבור אותו בהצלחה ולמעט את הנופלים ממנו כמה שאפשר. לא להיות בין אלה שנופלים. זה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל לא קשה עד איבוד שליטה, אפשר לנצח. בזה בעצם תלוי המשך גאולתנו. הצעד הבא של הגאולה הוא שאנחנו ננצח. אני לא יודע אם זה אפשרי שכולם ינצחו, אבל צריך שיהיה אחוז גבוה של מנצחים, כאלו שיפתחו כוחות שלא נכשלים למרות כל הקושי. איך מפתחים את הכוחות האלו? אי אפשר לפתח כוחות רק של שלילה, לומר כל הזמן אסור, אלא הדרך היחידה היא להתמלא באהבת ה', כזו שממלאת את כל הלב ולא משאירה שום מקום פנוי. אהבת ה' זה דבר שיכול למלא את הלב יותר מכל אהבה אחרת וכל תאווה אחרת. כי הגודל האלוקי הוא בלתי גבולי, ולכן האהבה הזו יכולה למלא את הלב באהבה בלתי גבולית, וזאת הדרך לנצח.
עבודת ה' מאהבה
הווי אומר, שבעצם ריבונו של עולם רוצה להביא אותנו למדרגה חדשה של עבודת ה', עבודת ה' מאהבה, כי אי אפשר היום לעבוד את ה' בלי עבודה מאהבה, אחרת לא נוכל לנצח את הקשיים. גם יראת ה' גדולה מאוד יכולה לבלום ולעצור את הקשיים. מי שחי באופן מוחשי כזה, שריבונו של עולם מסתכל עליו כשהוא נמצא לבדו, כאשר נגרר אחרי מראות אסורים וכד', מסתמא שלא ימשיך לעשות את הדברים הלא טובים. זו יראת ה' גדולה מאוד שחיה בלבבות. אבל יותר מזה, זו אהבת ה', וזה הגודל היותר שלם, זה הביטחון היותר גדול לניצחון על התאוות, וזה כנראה התפקיד של הדור שלנו, לפתח אהבת ה' גדולה, עצומה, והרבה יותר חזקה מכל המשיכות האחרות. אהבת ה' ואהבת תורה. את הסוד הזה אומר כבר הרמב"ם (איסורי ביאה כב כא). הוא אומר "שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה". אצל הרמב"ם אהבת התורה הייתה כל כך עצומה. התורה נמשלת לאישה כמה פעמים, "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג ד), "אל תהי קורא מורשה אלא מאורסה" (שמות רבה לג ז). אבל זו אישה מיוחדת, אין מתוקה כמוה. זו האהבה אהבת התורה ויראת שמיים. זה האתגר, ובע"ה ננצח. אנחנו נשתדל להיות הראשונים ונמשוך אחרינו עוד רבים, וכך נוביל את המהלך הגדול, ויהפכו להם שלושת השבועות האלו, לימי שמחה וששון בע"ה.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
