ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- תורה ולימודה
- הלכות תלמוד תורה
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שמעון בן מזל
ויש לשאול כאן כמה שאלות. [א] הרי ראינו לדורותינו שהיו הרבה נשים דגולות שהיו חכמניות בתורה, דוגמת ברוריה אשת רבי מאיר. עיין בספר "מקור ברוך" (ח"ג עמ' 1954 ואילך) לר' ברוך עפשטיין, מחבר "תורה תמימה", המציין כי כלתו של מחבר "תרומת הדשן" היתה שוקדת בתורה כאחד הגברים ("לקוטי יושר" ח"ב, ל"ב). וכן בספר הקדמון "סבובי ר' פתחיה מרגנשבורג" מספר כי לר' שמואל הלוי, ראש ישיבת בגדד, היתה בת הבקיאה במקרא ותלמוד, והיתה מלמדת לבחורים כשהיא בבנין, מדברת דרך החלון והתלמידים בחוץ ואינם רואים אותה. וכן מספר מהרש"ל (בשו"ת סוף סי' כט) כי אמו זקנתו הרבנית מרים "תפסה ישיבה כמה שנים, וישבה באוהל [וילון, מסך] לפניה והגידה הלכה לפני בחורים מופלגים" ועוד דוגמאות. ובימינו היתה המלומדת הדגולה דר. נחמה לייבוביץ. ומי הם אלו שעברו על איסור הנ"ל ולימדו אותן?
אלא בספר "תורה תמימה" (דברים יא, יט, סוף פסקא מח) מביא דברי ר' שמואל הרקוולטי (בספרו שו"ת מעין גנים, תקופת ר' יוסף קארו) המחלק כך: "ומאמר חכמינו 'כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות' אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה [שאי אפשר להבחין עדיין מה אופיה, אם לא תשתמש בחכמתה לדברים שליליים] וכו'. דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב נשים דעתן קלה, מבלות זמנן בדברי הבאי וכו'. אבל הנשים אשר נדב ליבן אותן לקרבה אל המלאכה, מלאכת ה', מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה', תשכונה במקום קדשו, כי נשי מופת הנה. ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן, לחזק ידיהן, לאמץ זרועותיהן" עכ"ל. כלומר הרב מדייק מלשון חז"ל: "המלמד בתו", [א] כי דוקא מדובר בבת צעירה, שהרי יוכלו לומר בקצרה "אשה הלומדת תורה". ועוד חילוק יש. [ב] חז"ל אסרו פעילות ויוזמה של המלמד אותה, כלומר שההתעוררות הזו באה לא ממנה. אבל כשהאשה עצמה היא מבקשת ומעוניינת ביוזמתה בלימוד התורה, יש לעזור לה בכך. ועל ידי חילוקים אלו הדרך מורווחת לפנינו.
ובאמת הרב היה יכול לציין סיוע גדול להנחתו זאת מדברי ה"פרישה" לטור (שו"ע יורה דעה, סי' רמו, ס"ק טו) שם בד"ה מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונות, שם כתב: "אבל אם למדה בעצמה, אנו רואות שיצאו מה'רוב'" עכ"ל. הרי מפורש שבבת מעל גיל בת מצוה לא נאמרו דברי חז"ל, אם היא עצמה הבוחרת ללמוד תורה ולא לחצו עליה לכך.
וגם החיד"א (שו"ת טוב עין, סוף סי' ד) מרחיב את ההיתר ללמדה כאשר מכירים בה "כוונתה ללמוד בכל לבה וגודל שכלה".
וכאן המקום לספר עצתו של ה"חזון איש". הגיע אליו בחור שהציעו לו "שידוך" עם בת שהיא עצמה שומרת מצוות אבל אחיה הוא מחלל שבת. והרי אמרו חז"ל: "הנושא אשה צריך שיבדוק באחיה וכו' רוב בנים דומים לאחי האם" (בבא בתרא קי.). ענה הגאון כי בימינו נשתנו התנאים ממה שהיו בימי חז"ל. בימיהם לא היו מוסדות לימוד עבור בנות. ממילא רוב דעותיהם והשקפותיהם קבלו מהוריהם ובני ביתם (סוכה נו: שותא דינוקא). אבל בימינו אם הבת מחונכת ממוסד חינוכי טוב, יש לתלות שהיא לא מהרוב, ובכן טוב להתחתן איתה ואין לחשוש להשפעת אחיה. עד כאן. ובכן גם בנושא זה, אשה המעוניינת בלימוד תורה, יצאה מה"רוב" עליו דיברו חז"ל לעניננו.
[אחרי כותבי דברים הנ"ל הגיע לידי דיונו של הגאון הרב יהודה הנקין (שו"ת בני בנים ח"ג סי' י"ב) בנושא זה. הוא מביא סיוע נפלא לדברי שו"ת מעין גנים, מלשון הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א הי"ג) שם לשונו: "אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית וכו'. ואע"פ שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם בתו תורה, מפני שרוב נשים אין דעתן מכוונות להתלמד וכו' אמרו חכמים כל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות". הנה לפנינו כי פתח דבריו ב"אשה" סתם, ובהמשך לשונו קבע "לא ילמד אדם את בתו תורה". ואין לומר שהמשיך כאן מפני לשונם של חז"ל במשנה, כי לזה היה די לו במה שציטט הרמב"ם את גוף המשנה בסוף פסקא זו [כנ"ל]. אלא ודאי בא כאן לדייק ולהבחין כי "אשה" שלמדה תורה יש לה שכר, אבל "המלמד בתו" עושה שלא כראוי.]
[שאלה ב] הרי לכל דברי התורה יש טעמים ונימוקים נכונים. אמנם לא תמיד זכינו לדעת מה טעמיהם. כיצד עלינו להבין הלכה זו? חז"ל עצמם נימקו את האיסור. "דכתיב 'אני חכמה שכנתי ערמה' (משלי ח, יב) כיון שנכנסה חכמה באדם, נכנסת עמו ערמומיות" (סוטה כא ע"ב). כלומר, נמצאת אופן שהאדם עלול להתקלקל מרוב חכמתו. הא כיצד?
הנצי"ב מבאר בשם המדרש כי לפעמים "בתלמידי חכמים שלט יצר הרע ביותר (עיין סוכה נב ע"א). והדעת נותנת על כך באשר שתלמיד חכם בחכמתו מוצא דרכים להורות היתר ולהפך דברי אלוקים חיים לדעתו, ומטעה את הדעת אשר עוד היא מצוה" ("העמק דבר", דברים ד, יד). כלומר לא מדובר על היתר אמיתי, אלא שע"י פלפול של שוא, או ע"י חידוד עקום, הוא מתיר אסורים. וזאת היא הערמומיות הבאה ע"י לימוד בלתי בשל. על זה אמרו "לפעמים חצאי ידיעות גרועות מחוסר ידיעה כללית". הרי משום זה פסל הסמ"ע (שו"ע חו"מ ג, יג) "פסקי בעלי בתים". וגם בימינו אנו שומעים לפעמים "פסקים" מרבנים צעירים שהם היפך כוונת התורה האמיתית, משום שפסקו בחפזון. [עיין תענית ז ע"א שלפעמים תורה היא "סם המוות". ועיין על כך דברי הגר"א למשלי כד, לא].
אפשר כי לכן חששו חז"ל מללמד תורה לכל ציבור הנשים, אלא רק למובחרות שבהן, לראויות לכך. ואם נשאל, מה ההבדל בין איש לאשה? משום מה לא חששנו לכך בלימוד לזכרים? נלע"ד כי זה תלוי בהמשך הפסוק עליו אנו דנים. "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" (דברים יא, יט). כדי להשכיל לאמיתתה של תורה, הלימוד צריך להיות בהתמדה, יום ולילה, "בשכבך ובקומך". וכן ביאר רש"ר הירש את המשך פסוקנו "לדבר בם: למדו אותם את התורה כך שהיא תדבר אל לבם ותחדור אל רוחם, עד שהיא תהיה הנושא העיקרי של מחשבתם ודיבורם והבסיס לדיעותיהם ולהשקפות חייהם". כלומר, זה יהיה עיסוקם התמידי של המתחנכים! יהיו שקועים בעסק התורה בהתמסרות טוטאלית. אז ישכילו להסיק מסקנות ראויות.
הרי מסיבה זו פטרו את הנשים מחובת תפילה בציבור (לפי שיטת הקדמון ר' דוד אבודרהם). כי לא מדובר רק לבוא לבית הכנסת כל יום שביעי לתפילת שחרית ומוסף, אלא לבוא שלש פעמים ביום, שבעה ימים בכל שבוע. ואשה שהיא טרודה בעסקי מצוה לגדל הילדים הפעוטות, והיא עסוקה בהכנת צרכי הבית וכל הקשור לכך, כיצד תתפנה לבוא כל פעם? הוא הדין בלימוד תורה, היא אינה מובנת בפשטות בלימוד ראשוני, אלא ע"י ההגיה בה שוב ושוב, פעמים רבות. והרי חז"ל הודיעו כי "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג ע"א) ובמאמר המקביל (שבת קכ.) פירש רש"י "עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש". ומי יערב לנו שהאשה תחזור על לימוד שלה כמה וכמה פעמים עד שתבין היטב? והתורה נקנית רק בחבורה (תענית ז.) היא לא קבועה בבית המדרש ללבן הדברים ע"י ויכוח ומשא ומתן. ושמא לכן תגיד הלכה מוטעית, תטעה את עצמה ותטעה לאחרים? ואמנם גם האיש הוא מוזהר על כך, ואם אין האיש שוקד על לימודיו יום ולילה, בהתמדה ובעמל, גם הוא יטעה. אבל לפי חלוקת תפקידי החיים, עיסוק זה התמידי נמסר לו, עם כל האחריות הכבדה שבכך. ואמנם כן, אם גם הוא לומד בשטחיות, גם בו נכנסת ערמומיות, להשתמש בתורה כדי לעוות את הדברים או כדי להכין לעצמו "חיים קלים", או כדי להחניף לבריות, או כדי להשיג מבוקשיו הפרטיים. [ובשו"ת בני בנים ח"ג סי' י"ב עמ' מז כתב נימוק אחר, הדומה במקצת למה שכתבנו, עיי"ש].
[שאלה שלישית] כיצד ננהג בדורנו שידיעת התורה נחוצה מאד גם אצל הנשים? הרי יש לנו התנגשויות רבות, וויכוחים טענות ומענות עם הכופרים שבזמננו. קשה מאד להתמודד אתם כאשר אין האדם יודע בתורה. ועוד, לאשה יש חלק גדול בחינוך הילדים. כיצד היא תדריך אותם ותחנך אותם כאשר אין לה מספיק ידיעות תורניות? הרי כדי להשפיע עליהם כראוי היא צריכה לדעת הרבה יותר ממה שהם לומדים בבית הספר. והיא צריכה לדעת יותר מהם לא רק בגיל הרך, אלא עד קרוב לנישואיהם [וגם אח"כ]. וכיצד תדע אם לא תלמד? ועוד, בדורנו כאשר הבעל מתקדם יפה בתורתו, והאשה נשארת בדרגתה ההתחלתית כמו בגיל בת מצוה, כיצד הבעל ישתף אותה ברעיונותיו, כיצד ישוחח איתה בנושאים תורניים אקטואליים כאשר היא אינה יודעת כלום? כלום ידבר עמה רק על דברים של "מה בכך"?
אלא צריכים לפרסם דברי "ספר חסידים" (סי' שיג) הפוסק: "חייב אדם ללמד לבנותיו המצוות כגון פסקי הלכות. ומה שאמרו שהמלמד לאשה תורה כאילו לימדה תיפלות, זהו עומק התלמוד וטעמי המצוות וסודי התורה, אותם אין מלמדים לאשה". האם יש להבחנה זו מקור במקרא? יש ויש. והדברים הובאו להלכה ע"י הט"ז (שו"ע יו"ד רמו ס"ק ד) כי רק דרך התחכמות אסורה, אבל לימוד מקרא ודאי טוב להן. וגם הב"ח (בסי' הנ"ל) סבור שנשים חייבות בברכת התורה, ומביא בשם מהרש"ל: "דהנשים שייכות בדברי תורה, כשלומדת מצוות הצריכות לה". וכן הוא בסמ"ק, בהקדמה לספרו. וכן הוא בבית יוסף (טור, יו"ד סי' ש"מ בדיני קריעת בגדים של העומדים ליד מטתה בעת מיתתה).
רבנו החפץ חיים הרחיב את ההיתר: "ונראה דכל זה [האיסור ללמד בתו תורה] דוקא בזמנים שלפנינו, שכל אחד היה דר במקום אבותיו, וקבלת האבות היה חזק מאד אצל כל אחד ואחד, להתנהג בדרך שדרכו אבותיו. וכו'. אבל כעת בעוה"ר שקבלת האבות נתרופף מאד מאד וכו' בודאי מצוה רבה ללמדן חומש וגם נביאים וכתובים ומוסרי חז"ל, כגון מסכת אבות ומנורת המאור וכדומה, כדי שיתאמת אצלן אמונתנו הקדושה" ("ליקוטי הלכות", הערה שלישית על סוטה פרק ג, עמ' יא בנדפס). ויש לשים לב שאין דברי החפץ חיים רק לאותן נשים דגולות בלבד הרוצות ובוחרות ללמוד תורה, אלא היא הוראה כללית לכל ציבור הנשים. זו כוללת הרבה יותר ממה שייסדנו בתחילת דברינו. ובסוף תשובתו של הגר"י הנקין (בני בנים ח"ג, סוף סי' יב) כותב: "ונשים המשכילות בלימודי חול, כשאינן משכילות גם ביהדות, מוציאות דברי תורה לדברי הבאי, שמדמות שדברי תורתנו הם דברים טפלים ח"ו לעומת השכלה אחרת. ולכן עת לעשות לה' להעמיקן בלימודי תורה, ובתנאי שיש פנים לכך בהלכה וכמו שכתבתי" (שם במשך דבריו).
נביא כאן דבריו הנפלאים של רבי שמשון רפאל הירש לפסוקנו. הביטוי המקראי הוא "ולימדתם את בניכם". מבאר הרב: "האב פטור רק מן החובה להקנות לבתו למדנות של תורה וכו' אולם אותה הבנה של ספרות היהדות ואותה ידיעה של המצוות הדרושה כדי לקיים 'ויראו את ד' אלוהיכם ושמרו לעשות את כל התורה הזאת', אותה יש להקנות לבנותינו לא פחות מאשר לבנינו!" (עיי"ש ראיותיו מהמלים "למען ישמעו", שהיא אינה שמיעה גרידא כי אם הבנה נאותה).
[הערה: חז"ל (קידושין כט:) לא דייקו את הדרשה הזאת לענין לימוד תורה "בניך ולא בנותיך" מהפסוק המקביל "ושננתם לבניך", שכתוב עוד קודם לכך בפרשת ואתחנן (דברים ו, ו). ברור כי כל דברי חז"ל הם בדיוק נמרץ! למה התעכבו מלומר דבריהם עד פרשת עקב? אלא שם (בפרשת ואתחנן) מדובר על עצם מצוות "קריאת שמע", וגם שם הוא הדין "בנים ולא בנות" שנשים פטורות ממצוה זו (ברכות כ.) אבל לא מטעם דרשת הפסוק אלא מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. אבל פרשה שניה (בפרשת עקב) ביארו חז"ל (ברכות יג:) "ההוא בדברי תורה כתיב", כלומר על כלל מצות לימוד התורה [וכן הבינו בקידושין כט:)]. ואמנם יש מקומות שחז"ל דרשו אותה מלת "ושננתם" גם לענין לימוד תורה הכללי (קידושין ל.) אבל היא רק "כוונה שניה" ולא פשוטו של מקרא. כי בעצם, התורה פוקדת עלינו כאן לשנן לצאצאינו יסודות האמונה של יחוד הבורא, אהבתו ועבודה אליו, והשגחתו עלינו, ונעסוק בזה כל היום "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך". וענין לימוד תורה היא תולדה המתרחבת מהיסוד הראשוני הזה].
בחובת ידיעת התורה ללא "למדנות" גם הבנות הן בכלל! גם המשנה (נדרים לה ע"ב) מדברת על הוראת תנ"ך לבנות: "אבל מלמד הוא את בניו ואת בנותיו מקרא". ובזה הנשים ראויות כמו הגברים. ובכן רק מאותו עיון דקדקני ["למדנות"] פטרו את הנשים, ולא מהידיעות הרחבות הנחוצות לכל יהודי ויהודיה בחיינו המודרניים.
ועוד עיין שו"ת ציץ אליעזר (חלק ט סי' ג'; וחלק י סי' ח) שאף הוא מרחיב את ההיתר בזמנינו. וכן בספר מאזנים למשפט (של הגאון ר' זלמן סורוצקין, סי' מב) כתב שאין שום פקפוק שמותר ללמד לבנות תורה שבעל פה את המסקנא האחרונה בלי קושיות ופירוקים. וגם החיד"א כותב שעל האשה ללמוד עיקרי דינים, כמו ספרו של הרמב"ם (ספר "יוסף דעת", סי' סו, דף פט ע"ב ד"ה ונראה ליישב).
ודאי כי בכל הנוגע להתבססות "מחשבת ישראל", לימודים באמונה והשקפה נכונה, מחוייבת האשה ללמוד לא פחות מהאיש. וזה מסתעף לעוד פרטים.
עלינו ללכת בעקבות גדולי ההוראה שהבאנו מקצת מדבריהם כאן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש ראש השנה
תרועת ראש השנה היא יללה או גניחה, והרי נאמר בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְ-הֹוָה. וכי פירושו הוא לילל או לגנוח לפני המלך ה'. מדוע תוקעים תשר"ת ולא תרש"ת. מה הטעם כשמזכירים זכות אבות מהפכים הסדר ומזכירים קודם את יעקב ואח"כ את יצחק ואברהם. אמר הקב"ה לאדם זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס . והלא נתקלל וגורש מגן עדן, ונקנסה עליו מיתה? ואיך אמר שיצא בדימוס שהוא פטור גמור?
הלכות ראש השנה הלכות ראש השנה שחל בשבת
הלכה למעשה
השיעור מאיר את מהות ראש השנה מתוך גישה של ביטחון, אהבה ושמחה לצד כובד הראש והרצינות הנדרשים ביום הדין. במרכזו הדרכה הלכתית ומעשית לקראת החג שחל בשבת, כולל התרת נדרים, הכנות מוקדמות, סדר התפילות והקידוש, והלכות החג והשבת בהרחבה.
הלכות יום הכיפורים עליות לתורה של חולה ביום כיפור
רבי עקיבא איגר סובר כי חולה שאכל ביום כיפור אינו יכול לעלות לתורה, כיוון שברכות הקריאה נתקנו על יום הצום ומאחר שאכל – הצום אינו מתקיים לגביו דיו כדי לברך, ואילו החתם סופר סובר כי החולה רשאי לעלות לתורה, מכיוון שאכילתו הותרה על פי דין תורה משיקולי פיקוח נפש, ולכן קדושת היום והחובות ההלכתיות שבו נשארות בתוקפן לגביו באופן מלא.
כינוסי אברכים שו"ת בוגרים תשפ"ו
איך להמשיך לעלות בקודש גם כשרחוקים מהישיבה | הפער בין ההצלחה להתיישבות לבין מינוי רבני ערים
סליחות עומק הסליחה ומידות הרחמים
שיחה לפני סליחות תשפ"ו
השיעור עוסק במהות אמירת הסליחות לקראת הימים הנוראים, תוך בירור מקומו של הצדיק שאינו חוטא במזיד מול תביעת הווידוי והנפש. דרך דברי הזוהר ומידות הרחמים, מודגש כי כוחה האמיתי של התשובה נובע מהצנעת האדם בתוך הכלל ומהידמות מוסרית מעשית למידותיו של הבורא.
מידות הראי"ה שורשי האמונה ומשמעות החיים
אמונה כ"ג -כ"ה
השיעור עוסק בחשיבות החיבור לאמונת הילדות התמימה כבסיס עמוק הנשגב מכל תובנה שכלית מאוחרת. בנוסף, מוסבר כיצד הכרת האמת האלוקית מעניקה עוגן, משמעות וערך ממשי לכל פיתוחי התרבות וקנייני החיים של האדם.
עסקי גוג ומגוג הרמב"ם ותשובת החכמים המבזים
הרמב"ם כתב שכל חכמי דורו של רבי עקיבא סברו שבר כוכבא הוא מלך המשיח. מקור דבריו הוא תורה שלמד בהיכלו של דויד המלך, ולפיה החכמים שביזו מי ששילב ספרא וסייפא והתגייס לצבא בר כוכבא, חזרו בתשובה והסכימו עם רבי עקיבא.
נצבים עבודת הלב: מהשכל אל הרגש
שיחת מוצ"ש פרשת ניצבים - וילך
השיעור עוסק בתורתו של הרב אליהו לופיאן לקראת יום הדין, ומדגיש כי קיום מצוות ומעשי חסד מתוך חובה שכלית אינם מספיקים לאדם. עיקר העבודה הרוחנית היא להפנים את הדברים ברגש עמוק, לפתח אהבה ותענוג פנימי בעבודת השם, ולחבר בין המושכלות למורגשות.
אור החיים על הפרשה הבחירה בחיים מתוך קיום רצון ה'
אור החיים על פרשת נצבים חלק א'
שלשה דברים כלליים במצוות ה' שמרומזים בפרשה. פירוש תיאור התורה על המצות שהם לא רחוקות להשגה. פירוש כפילות התורה "ראה נתתי לפניך...את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע...החיים והמוות...הברכה והקללה".
לנתיבות ישראל הופעת המלכות: מהכלל אל הפרט
לנתיבות ישראל א' , מאמר נ"א, נ"ה
השיעור עוסק בהופעת מלכות שמיים בעולם דרך כלל ישראל, וכיצד היא מתגלה בחיי הפרט באמצעות משמעת עצמית, תורה ומצוות. מתוך כך מוארים מועדי תשרי – מביטול הגבולות בראש השנה ויום הכיפורים ועד לחירות, שמחה והתעצמות מעשית בסוכות.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א כוח הרצון והתעלות העולמות
חלק ג' פסקה כ"ב , כ"ג
השיעור עוסק בהשפעתו העמוקה של היחיד על כלל מרחבי הבריאה, שבהם כל התעלות רוחנית אישית סוחפת ומרוממת את המציאות כולה. דרך בירור הרצון הפנימי, התפילה וחיבור המעשים הגשמיים לקדושה, האדם מגלה את כוחו לחבר את העולם למקורו האלוקי.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א מרחבי הרוח באור התחייה
אורות התחיה -פסקה ג'
השיעור עוסק בחיבור שבין עומק האמונה והקדושה לבין פתיחות לרוחב הדעת, המדע, האמנות והתרבות האנושית הכללית. מתוך לימוד תורת הרב קוק, מובהר כיצד משברים ושינויים היסטוריים אינם באים להרוס, אלא לרומם את האומה לגילוי שלם ועוצמתי של האמת האלוקית במציאות המעשית.
