השבוע אנו ממשיכים לעסוק בנושא של מעמד הרישום בטאבו על פי ההלכה.

התביעה: התובע טוען, שהיות ששילם מקדמה בכסף, הרי זה קנין כסף, ולכן המגרש שייך לו. הוא תובע מבית הדין לחייב את הנתבעת לגמור את תהליך העברת הזכויות .
תשובת הנתבעת : הנתבעת טוענת, שמראש הודיעה לעורך הדין בא כוחה, שאם אחד מיורשיה ירצה לקנות את המגרש תהיה לו עדיפות. מיד כשידעה על כוונתו של אחד מהיורשים לקנות את המגרש התקשרה לעורך דינה, שיבטל את המכירה ויחזיר לתובע את כספו.
פסק הדין : בית הדין דחה את התביעה.

הלכה פסוקה (259)

הרב ש.ב.ורנר

add_alert

60 - הוכחת בעלות על סמך הרישום בטאבו

61 - קנין בנכס ללא העברת הזכויות בטאבו

62 - תוקף צוואה שלא נכתבה כראוי

טען עוד

הנימוקים: בית הדין קבע, שלמרות שהתשלום של דמי הקדימה מועיל מדין קנין כסף, קנין זה אינו מועיל לבדו בימינו. זאת מכמה סיבות:
ראשית, הלכה פסוקה היא, שקנין כסף אינו מועיל לבדו, במקום שנוהגים לכתוב גם שטר, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קצ סעיף ז). היות שהחוזה לא נחתם ולא הוסכמו כל התנאים, אין הקנין לחוד מועיל.
שנית, היות שעל פי החוק אי אפשר להקנות קרקע כי אם ע"י העברה בטאבו, לא יועיל שום קנין אחר, מלבד העברת הזכויות בטאבו. כן נפסק גם בשו"ת דברי אמת (סימן יב), בשו"ת תועפות ראם (חושן משפט סימן יג) ובשו"ת חתם סופר (סימן קמב).
אמנם, אף שדמי המקדמה ששולמו אינם נחשבים כקנין, יש לכאורה מקום לומר, שאם תחזור הנתבעת מהחלטתה למכור, הרי היא עומדת ב'מי שפרע'. זאת בדומה לדין הקיים במכירת מטלטלין כמובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רד סעיף א): "מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע".
אמנם, בבית יוסף (שם) הביא מחלוקת ראשונים, אם בקניית קרקע יש דין מי שפרע. דעת הרמב"ן (בבא מציעא מח: ד"ה כתב) שכיוון שבדרך כלל קרקע נקנית בכסף, ואז יש קנין גמור, אין בקרקע דין מי שפרע, אף באותם מצבים שבהם הכסף לחוד אינו קונה, כמו במקום שנוהגים לקנות בשטר. אבל הב"י מסיק מדעת הר"ן, שבקרקעות יש מי שפרע במקום שנוהגים לקנות בשטר.
כדעת הר"ן נוקט גם רע"א (שו"ת סימן קלד) וכן כתב בשו"ת משכנות יעקב (חושן משפט סימן נה). ואם כן, לכאורה אם תחזור הנתבעת, הרי היא במי שפרע.
אולם, למעשה קבע בית הדין שבנדון דידן לא שייך מי שפרע. זאת משום, שהנתבעת לא ביצעה את הקניין בעצמה, אלא באמצעות בא כוחה, והיות שהתובע ידע שאין הסכמתו של בא כחה של הנתבעת מחייבת את הנתבעת, והיא עדיין לא אישרה את הקנין באופן סופי, לא היה לתובע לתת מקדמה קודם שתסכים. וכעין דברים אלו כתב גם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה בתרא חלק ד סימן קי), שבמכירה שסוכמה על תנאי אם ירצה המשלח, לא שייך מי שפרע.
נוסף על כך, לא הוכח שהנתבעת הסכימה שבא כוחה יקבל את דמי הקדימה קודם שנגמר המשא ומתן. ואם כן, הרי שמה שעשה בא כוחה אינו מחייב אותה, אף לא לקבלת מי שפרע, בדומה לדין המובא בשולחן ערוך (חושן משפט סימן קפב סעיף ז): "הנותן מעות לשלוחו לקנות לו פירות ויפסוק עם המוכר ליתנם לו ביום פלוני, וטעה השליח ולא התנה. שיתנם לו כשעת הזול, והוזלו, הרי זה עיוות והמשלח יכול לחזור בו, ואין צריך לקבל מי שפרע, לא השליח ולא המשלח".