ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- חנוכה
- עניינו של חג
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בבית שני כשמלכו יון גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם...
את דברי הרמב"ם "ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם", הסבירו 2 שהכוונה היא לדברי הגמרא בתחילת מסכת כתובות (ג, ב), שם בהסבר לדין שבתולה נשאת ליום הרביעי, מביאה הגמרא ברייתא:
דתניא: מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי? שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין [...] ומסכנה ואילך, נהגו העם לכנוס בשלישי, ולא מיחו בידם חכמים; [...] מאי סכנה? [...] אמר רבה, דאמרי: בתולה הנשאת ביום הרביעי, תיבעל להגמון תחלה.
התיאור "פשטו ידם בממונם ובבנותיהם", אם כן, עוסק בגזרה שבתולה הנשאת ליום הרביעי תיבעל להגמון תחילה.
מלבד הטעם הפשוט לכך שבתולה נישאת ליום הרביעי, ישנו טעם נוסף. רבי יצחק אייזיק חבר 3 כותב על צד הנסתר שהתקנה שבתולה נישאת ליום הרביעי היא משום שהמאורות נבראו ביום הרביעי. ויש לבאר, מה בין עניין בריאת המאורות לעניין נישואין של בתולה?
ידועה הסתירה בפרשת הבריאה – כתוב (בראשית א, טז): "אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים", ובהמשך הפסוק נאמר "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה". איך ייתכן שמצד אחד שניהם גדולים, ומצד שני אחד מהם הוא המאור הגדול והשני הוא הקטן?
רש"י שם מביא שבתחילה נבראו שניהם גדולים, אלא שקטרגה הלבנה ולכן נתמעטה, ושעיר ראש חודש הוא כביכול לכפר על הקב"ה שמיעט את הלבנה, אך לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה.
בביאור עניין זה כתוב בספרים שאין הכוונה שהיו לנו שתי שמשות; הלבנה תמיד הייתה כפי שאנו מכירים, שאין לה מגרמה כלום ולא האירה באור עצמי כשמש. אלא שבשלב שבו נתלו המאורות ברקיע השמים, הקב"ה ברא את הלבנה כך שהיא מוכנה להיות כלי לקבל את אור השמש, ובקבלת אור זה יש לה היכולת להאיר כמו השמש. בריאת הלבנה בצורה כזו יצרה מצב שהיא מסוגלת לקבל את אור השמש, ולהחזיר אותו בדיוק באותה צורה.
ולפי זה ניתן להסביר את דברי ר' יצחק אייזיק חבר, שקביעת יום הנישואין ליום הרביעי היה משום שבאותו יום נתלו המאורות – שהרי זהו גם עניין הזיווג. בזיווג יש משפיע ויש מקבל, וכשיש קבלה שלמה המקבל הופך להיות חלק מהמשפיע.
מובא בתשבץ 4 על דברי המשנה בסוף תענית, "ביום חתונתו וביום שמחת ליבו", שמתן תורה נקרא יום החתונה, כיוון שביום זה נשקו השמים והארץ, "וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי" (שמות יט, כ) – התגלה החיבור שבין העליונים לתחתונים. חיבור זה הוא היכולת של התחתונים לקבל את השפע, ולעלות מתוך קבלה זו למדרגה של עליונים.
עניין זה אנו מוצאים גם בדברי רש"י על הפסוק (ישעיהו כו, ד) "כִּי בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים", שהמילה 'בי-ה' מורכבת מהאות י', שזו האות של העולם הבא, ומהאות ה' שמבטאת את העולם הזה, ויחד הן יוצרות שם אחד. אמנם יש פה קבלה, אבל כשהיא שלמה המקבל הופך להיות חלק מהמשפיע ומתחיל להשפיע בעצמו. זהו עניין המאורות, חיבור שמים וארץ, ובחיבור אמיתי של שמים וארץ, הארץ מקבלת והופכת להיות חלק מהשמים.
זהו גם היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. תורה שבכתב היא שמיימית ועליונה, אך עניין תורה שבעל פה הוא להתגלות על ידינו, לקבל מלמעלה, ולאחר שאותו האור נקלט בצורה שלמה על ידנו, הוא מוחזר כאור עצמי שלנו.
המאבק היווני נגד כוחם של חכמים
זו הנקודה המרכזית שחכמת יוון אינה יכולה לקבל. החכמה היוונית מושתתת כולה על ההנחה שהעולם הזה הוא מנותק. אין לו בכלל קשר למעלה, ואין בכלל מושג שהוא למעלה מהטבע. והגזרה שכלה תיבעל להגמון תחילה, היא אחד מהניסיונות לקעקע את היסוד של הגשר שבין העליונים לתחתונים. משום שהמלחמה של היוונים היא כנגד יכולת זו של חכמים לתקן תקנות ולגזור גזרות, שבנויה על "ושמרתם את משמרתי – עשו משמרת למשמרתי" 5 .
יכולתם של חכמים להוסיף על התורה, היא ביטוי של הזיווג בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין עליונים לתחתונים. היכולת של חכמי ישראל להתגלות במה שהם מבינים שזה רצונה של תורה, שזאת מחשבתה של תורה.
דבר זה מסביר גם מדוע גזרו היוונים על ראשי חדשים, משום שקידוש החודש מסור בידי בית דין, וכמו שאומרים חז"ל (ירושלמי כתובות א, ב) על הפסוק (תהלים נז, ג) "לָאֵל גֹּמֵר עָלָי" – שבידי חכמים לשנות מציאות על ידי הקביעה של קידוש החודש ועיבור השנה. הקב"ה מסר לבית דין של ישראל את הכוח לקבוע את המציאות, ויותר מכך – להנהיג את המציאות על פי הנהגתם.
יסוד הזה עומד בסתירה מוחלטת לכל התפיסה היוונית, שאומרת שאין שום דבר עליון וגם אם יש הוא אינו שייך אלינו, ויש נתק מוחלט בין מה שבשמים למה שבארץ. העולם הזה עומד לעצמו. ועל פי זה מובן מה שכותב הרמב"ם שפשטו ידם בבנותיהם – שבגזרה שכל הנישאת ברביעי תיבעל להגמון תחילה, ניסו היוונים לעכב ולמנוע את תקנת חז"ל.
חביבות נר החנוכה
נקודה זו באו חכמים להאיר ולבסס, דווקא באמצעות מצוות הדלקת נרות החנוכה. הנר הוא ביטוי מעשי של החיבור בין הצד של המופשט אל החומר – על ידי החומר יוצרים אור. באמצעות מצווה זו רצו חז"ל לבטא את יסוד החיבור והגילוי, את יכולת החומר להאיר באור שהוא מקבל כמושפע, וכביכול להחזיר את האור חזרה.
בתחילת פרשת תצוה (שמות כז, כ), בעניין הדלקת נר תמיד, מביא רבנו רבנו בחיי את דברי המדרש:
אמר רבי מאיר: אמר הקדוש ברוך הוא, חביבין עלי נרות שאהרן מדליק מן המאורות שקבעתי בשמים.
למה? שבשעה שהקריבו הנשיאים חנוכת המזבח ולא הקריב שבט לוי, היה נפשו של אהרן עגומה, אמר לו הקדוש ברוך הוא: כל השבטים הקריבו חנוכה אחת ואתה לבדך תעשה חנוכה לעצמך, הוא שכתוב: (תהלים י, יז) "תאות ענוים שמעת ה'", וזהו שכתוב: "מחוץ לפרוכת וגו' יערוך אותו אהרן ובניו", ע"כ. ויהיה רמז לחנוכה של נרות חשמונאי, ואם כן כשאמר "יערוך אותו אהרן ובניו" ירמוז לשעה ולדורות.
יש לעמוד על שני דברים. א. מהי כוונת הביטוי "חביבין עלי נרות שאהרן מדליק"? ב. מהי הסיבה שנרות אהרן חביבים כמאורות?
לאור מה שביארנו לעיל, לאחר התמעטות הלבנה המאור הגדול הוא לממשלת ביום. שהרי נבראו שני מאורות גדולים, וכפי שהסברנו, בשעת יצירת הלבנה אור השמש האיר בה באופן כזה שהיא האירה כאור השמש. אבל אחרי התמעטות הלבנה היא איננה יכולה להביא לידי ביטוי את מה שהיא מקבלת, ורק לעתיד לבוא יהיה אור הלבנה כאור החמה.
הביטוי 'חביבין' מופיע במקומות נוספים. הרמב"ם בסוף הלכות חנוכה (ד, יב) כותב: "מצוות נר חנוכה מצווה חביבה היא עד מאוד". עוד אנו מוצאים ביטוי זה בחז"ל "חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (ירושלמי ברכות א, ד) ובמשנה באבות (ג, יד) "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם [...] חביבין ישראל שנקראו בנים למקום חיבה יתירה נודעת להם".
ויש לבאר את החוט המקשר בין כל התבטאויות אלה בדברי חז"ל.
"חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה". הדבר שנותן את החביבות לדברי הסופרים, הוא בדיוק הסיבה שבגללה ישראל נמשלו ללבנה, שלית לה מגרמה כלום. לישראל ישנה היכולת להתבטל בצורה מוחלטת כלפי רצונו של מקום וכלפי השפע העליון, המצב של "לית ליה מגרמיה", שבו האדם הופך להיות כלי שמסוגל לקבל את האור ולהחזיר אותו באותה עוצמה שבה הוא קיבל אותו. ולכן חביבין דברי סופרים יותר מיינה של תורה, משום שדברי סופרים הם היכולת לקבל את האור של תורה שבכתב ולהאיר באותו אור. כך גם במשנה: "חביב אדם שנברא בצלם" – פירוש המושג בצלם אלוקים הוא שאמנם האדם הוא נברא, אבל הקב"ה מסר לו את היכולת להיות שותף עם הקב"ה בבריאת העולם ובקיום שמים וארץ, וזוהי חביבות מיוחדת.
לאחר שכותב הרמב"ם שמצוות נר חנוכה חביבה, הוא מוסיף: "וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הא-ל". בדבריו הוא מחדש שהדלקת הנר עצמה נחשבת הודאה. ההודאה נאמרת בכריעה, כפי שאומרת הגמרא (ברכות לד, א) על הכריעה בתפילת עמידה "בהודאה תחילה וסוף", ומשמעות הכריעה היא התבטלות שגורמת להיות כלי שמקבל, כפי שהסברנו בלית ליה מגרמיה.
את הפסוק (דברי הימים-א טז, כז) "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ", מבאר הגר"א שההבדל בין הוד והדר הוא שהוד הוא יופי עצמי, כמו אור החמה שהאיר את אורו העצמי, והדר הוא נוגה הירח שמקבל מן השמש. משמעות המילה הדר בארמית היא חזר – היכולת להאיר כשאין אור עצמי, על ידי החזרת האור המתקבל.
ההידור וההודאה
ייחוד נוסף במצוות נר החנוכה הוא עניין המהדרין – אמנם בכל המצוות יש עניין של "זה אלי ואנווהו – התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג, ב), אבל בחנוכה הדין של מהדרין ומהדרין מן המהדרין הוא חלק מעיקר התקנה. השימוש בלשון זו אינו סתמי – ההידור הוא עניין נר חנוכה, היכולת לקבל אור ולהחזיר אותו, להפוך להיות כלים מאירים. התבטלות מוחלטת שנותנת את האפשרות להיות כלי מקבל וממילא להפוך את הכלי הזה להיות חלק מהאור, וזה ההידור – החזרה.
ראינו שכתב הרמב"ם: "כשמלכו יוון גזרו גזירות על ישראל וביטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות". עמדו הפרשנים על השימוש בלשון "וביטלו דתם", מדוע לא הסתפק הרמב"ם בתיאור שגזרו גזרות על ישראל ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, מה המשמעות של ביטול הדת?
ולפי מה שראינו הדברים מובנים, משום שזהו כל עניינה של התורה, ופירוש "ביטלו דתם" הוא שנלחמו נגד הבסיס של התורה, כפי שביארנו שכל עניינה של התורה הוא החיבור שבין עליונים לתחתונים ובין שמים וארץ, היכולת שלנו לקבל דברי אלוקים חיים ולהפוך בעצמנו לחלק א-לוה ממעל, להיות כלים שמקבלים את האור העליון ומאירים באותו אור עצמו ממש. זו הדת שהתאמצו היוונים לבטל, זוהי כל המלחמה.
ועשאום ימים טובים
אומרת הגמרא בשבת (כא, ב):
מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.
בביאור "ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה", כותב רש"י: "לא שאסורים במלאכה, שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הניסים בהודאה". אולם בראשונים אחרים רואים שהפירוש הוא כפי שאמרנו ברמב"ם, שההודאה של חנוכה באה לידי ביטוי בעצם הדלקת הנר. ולפי זה ניתן לומר שבעצם הדלקת הנר מלבד ההודאה יש יום טוב, משום שהדלקת הנר היא לא רק מצווה שמתקיימת בזמן החנוכה אלא המהות של היום – בהדלקת הנר בא לידי ביטוי עניין חיבור עליונים ותחתונים, וזה הופך אותם לימים טובים, כפי שאמר התשב"ץ על יום חתונתו.
בהלכות קריאת שמע כותב הטור על ברכת יוצר המאורות 6 :
ונוהגין באשכנז לחתום: 'כאמור: לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו, אור חדש על ציון תאיר ונזכה כלנו במהרה לאורו, בא"י יוצר המאורות'. ואין נוהגין כן בספרד, וכן כתב רש"י שאין לחתום באור העתיד, שאינו מעין החתימה – לפי שסדרו חז"ל הברכה על אור המתחדש בכל יום ולא על אור העתיד.
וא"א הרא"ש ז"ל כתב בתשובה דהוי שפיר מעין החתימה ופתיחה, דיוצר אור היינו אור שברא הקדוש ברוך הוא בו' ימי בראשית ולא היה העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים לעתיד לבא, ועל אור זה נאמר (ישעיה ס, ג) 'והלכו גוים לאורך', והיינו נמי אור חדש שחדש בו' ימי בראשית שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדש לנו.
בהסבר הנוסח שלא מוסיף "אור חדש על ציון תאיר" בסוף ברכת יוצר אור, אומר רש"י שאנחנו מברכים על האור שמתחדש בכל יום, ולכן אין להזכיר את אור העתיד. ומסביר הרא"ש ש"אור חדש על ציון תאיר" מדבר על אור ישן, וכשמדברים על יצירת המאורות הכוונה היא גם למה שגנוז בחמה ובלבנה, על הב"כוח" שנמצא בהם, שגם הוא יתגלה לעתיד לבוא.
וזהו עניין הדלקת נר החנוכה, גילוי האור, שהופך את חנוכה ליום אחר, כפי שאמרנו שעניינה של התורה הוא לקבל את האור על ידי ביטול כלפי השפע, ומתוך כך להאיר באותו האור שהוא אור המקור.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מנגנוני כוח, כפייה וחירות הנפש
השיעור בוחן את מושג הכוח, יחסי השליטה והכפייה התת-מודעת בחברה מול תפיסות פילוסופיות כמו זו של פוקו. כנגדן מוצגת התפיסה היהודית, לפיה האדם אינו יוצר את עצמו מאפס אלא מגלה את נשמתו האלוקית הפנימית ואת ייעודו בעולם.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א זיכוך המידות בדרך לדבקות
טהרת הנפש והמידות י"א - י"ג
השיעור עוסק באתגר המוסרי והרוחני של האדם בעת עלייתו במעלות הדבקות, שבה מתעצמות גם המידות והחיסרונות הדורשים זיכוך מתמיד. מתוך כך מודגש כי ההכרה בליקויים וההתמודדות עמם אינן עילה לנפילה או לעצבות, אלא מנוף פנימי להמשך צמיחה, התעלות ותיקון.
יסודות הש"ס יסודות וטעמי שבועות בדיני ממונות
פתיחה לענייני שבועות
השיעור עוסק בסוגי השבועות השונים בדיני ממונות מדאורייתא ומדרבנן, ומנתח את הופעתם בסוגיות המרכזיות במסכת בבא מציעא. בהמשך לכך, נבחנים טעמיהן של השבועות והשאלה העקרונית האם שבועה נתפסת ככלי ראייתי מברר או שנועדה לפייס את דעתו של בעל הדין.
עבודת הקודש להחיד"א סודות כתבי החיד"א בספר עבודת הקודש
השיעור עוסק בתהליך הההדרה והמחקר של ספרי החיד"א, וחושף כיצד ביטויים שנראו כטעויות דפוס או שגיאות כתיב התגלו למעשה כמליצות, רמזים וסודות עמוקים. המרצה מדגים באמצעות דוגמאות מכתבי יד כיצד גישתו הייחודית של החיד"א מדויקת ומכוונת בכל אות וסימן.
רביבים איסור כתובת קעקע
אסור מהתורה לחקוק בעור אותיות או צורות שיישארו בו לתמיד | האיסור חל על איש ואישה כאחד, ועל כל מקום בגוף | איסור עשיית קעקוע הוא חוק שטעמו לא נתפרש בתורה | עם זאת, ביארו כמה ראשונים שכך היה מנהגם של עובדי עבודה זרה | המקעקע על עורו צורה קבועה, משתעבד לצורה זו ומונע מעצמו להמשיך ולהתחדש | אחר שהקעקוע כבר קיים אין איסור בקיום התוצאה, ולכן אין חובה מהתורה להסירו | כיום ניתן להסיר את הקעקוע באמצעות לייזר, ולכן נכון להתאמץ להסירו, כדי לבטא בכך את ההתנערות מהחטא
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
עין אי"ה - הרב משה גנץ חיבור השכל אל הרגש והיראה
שבת א, קס"ט - ק"ע
השיעור עוסק בצורך לחבר את ההבנה השכלית והלימוד אל רגש טהור של יראת שמיים כדי שהדברים יופנמו באדם ולא יישארו ידיעה חיצונית בלבד. בעזרת משלים ומאמרי חז"ל, מודגשת החשיבות של הקדמת הכללים, המידות והקדושה לעיסוק בפרטים כדי להגיע לחיים שלמים ומתוקנים.
חיי שרה כיצד לבקש בקשה -ארבעה ביקשו שלא כהוגן ושלושה נענו כהוגן
המבקשים אליעזר עבד אברהם, כלב בן יפונה, שאול המלך, יפתח הגלעדי.
חיי שרה פרשת חיי שרה – נפילת בני ישמעאל
כשהאויב הערבי מרים ראש בהתנשאות על המדינה היהודית ועוד מבפנים זו בדיוק נקודת המפנה שתביא לצמיחה ישראלית
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
