בית המדרש

  • כא - לא שכחנו ולא סלחנו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

שמעון בן מזל

על הכלל ועל הפרט

שאלת היחס לאחר הגירוש לסובב אותנו, מה בין סלחנות וקבלת ייסורים באהבה להיבדלות מהרשעה ונושאיה, הרב שרייבר בהבחנה בין הפרט לכלל וביצרת תקווה להובלת העגלה

undefined

הרב אברהם שרייבר

אב תשס"ז
7 דק' קריאה
קץ שם לחושך
"ויהי מקץ שנתיים ימים"... ובמדרש (ב"ר פט) "קץ שם לחושך, זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה... ד"א זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום". שנתיים ימים מאז גורשנו מחבלי ארצנו האהובים והפורחים, ואנו תפילה שיהיה זה בבחינת קץ שם לחושך, ומבירא עמיקתא נעלה בעז"ה לאיגרא רמא (לא רק במובן הפיזי בבניין של עשרים קומות). ובינתיים, "גם כי אשב בחושך ה' אור לי". אל לנו ליפול לייאוש ולמרה שחורה. אל לנו לחשוב עצמנו כשבורים ומסכנים. אלא עלינו לקום ולהתעודד, ולדעת כי ה' עזי ומעוזי, והחושך המכסה ארץ מוגבל לזמן מוקצב אשר ניתנה לו הרב שליטה, אך השקר אין לו רגליים, ומיד בבוא העת, ייעלם מן העולם, "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה". ואנו, שעברנו ועדיין עוברים תלאות רבות בגוף ובנפש, זוכים להיות משלוחי הציבור ובבחינת מלח הממתק את הגוף, כך ייסורינו אינם פרטיים או עונש למי מאתנו, אלא מכפרים ומזכים את הדור כולו. והחושך והכאב העוברים עלינו באופן פרטי, הרי הם כחושך הכללי המכסה ארץ, ובעז"ה במהרה במהרה אור חדש על ציון יאיר ותיראה האמת גלויה וברורה, ואז נזכה לראות בשוב ה' ציון בבניין ארצנו הקדושה כולה על כל מרחביה, ובית המקדש מתנוסס על מכונו בירושלים עיה"ק. תושבי גוש-קטיף וצפון השומרון, הגולים והמוכים, יהיו בוודאי מן הראשונים הזוכים לראות באור הגדול, ומן הקרובים ביותר בישיבתו של משיח צדקנו שיבוא בב"א.

באיזה מצב רוח
אחת השאלות העולות אצל הציבור היא, מה צריך להיות יחסנו בעת הזו אל הסובב אותנו. יחס של סלחנות וקבלת הייסורים באהבה, הליכה קדימה כמה שאפשר וניסיון לשכחה והתגברות על פצעי העבר, או שמא להיות בבחינת תלמיד חכם הנוקם ונוטר כנחש, לזכור את אשר עשו הרשעים, להתבדל מהם ומהמונם, ולא לנוח ולא לשקוט עד אשר יקבלו המגרשים והמחריבים את עונשם. ובמילים אחרות: "לסגור" את תיק הגירוש מגוש-קטיף ומצפון השומרון, להשתדל להשכיח אותו מתודעת עמנו, לפעול ביצירה ובבניין, ולחזק עצמנו כמה שיותר באהבת אחים. או להיפך, לשמר ואף להגדיל את זכרונו, אולי אף להישאר במכוון ב"מעברות/מחנות פליטים" (כשם שעושים הערבים, להבדיל, כבר שנות דור), ולקחת ציון דרך היסטורי זה כנקודה המבררת בין צדיק לרשע, בין עובד אלקים לאשר לא עבדו.

הדרכה אישית
נראה לענ"ד שיש לחלק בזה בין תורת הכלל ובין ההדרכה לפרט.
ההדרכה האישית לכל אחד ואחד, אותה אנו לומדים בתורה ובדברי חז"ל, היא דרך של אהבה ולא של שנאה ונקימה. וכפי שנאמר "לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'". אנו מצווים ללמד זכות כמו שכתוב "בצדק תשפוט עמיתך". וגם כאשר יש להוכיח צריך לעשות זאת בלא לשאת עליו חטא. עלינו להיות מעבירים על מדותנו ולהיות בבחי' "הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים". עלינו לקבל את הייסורים באהבה ואף בשמחה (לשון הגמרא "לקבלינהו בשמחה") – בידיעה כי הקב"ה דיין האמת ולהיות "עושין מאהבה ושמחים בייסורים". עלינו לשאוף גם להגיע למדה שעליה אנו מתפללים מידי יום "ולמקללי נפשי תדום ונפשי כעפר לכל תהיה". וגם בדברים שמן הדין אין חיוב לסלוח, אנו מקדימים לומר בשוכבנו על יצועינו מדי לילה "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי" וכו'. מעבר לחשבון המידותי, יש בכך גם חשיבות לשיקום הנפשי. אדם שיהיה עסוק כל יומו בכאב על ההיעדר, בעצב ובדיכאון, עלול להידרדר מטה. עלול להפוך להיות "מת חי" ל"ע. ועל כן מגבילה התורה בהלכות האבלות את הבכי על המת ואף את המספד עליו. ישנו זמן שבו על האדם להתנער ולחזור לחיים. הדרך של לבישת שחורים ופקידת הקבר כל ימות השנה, אינה דרך התורה, המלמדת אותנו על השקפה של המשכיות החיים ותקווה מתמדת לתיקון ותחייה. אדם שיהיה עסוק יתר על המידה בעבר, לא יוכל לבנות את עתידו. אדם כזה יהפוך להיות כועס וממורמר על העולם ועל עצמו, וסופו שיאבד את הטעם לחייו ויבודד עצמו ממשפחתו ומחבריו.
ועל כן באופן אישי, צריך אדם לשאוף לכך שתהיה בו מידת הסליחה והפיוס, שיהיו בו כוחות חיים מחודשים לבניין ונטיעה, והוא ישוב להיות אדם חי ומרגיש, שמח ומלא תקווה וביטחון. כמובן, אין זה יכול להיעשות בצורה מלאכותית. והרי זה כאדם אבל ל"ע, שאם אינו מקיים בכלל את מנהגי האבלות, הרי הוא כמזלזל בכבוד המת. וגם כאן, מי שלא חש כלל באבלות ובעצב, מי שניסה "לבנות את העתיד" מהר מדי, גם הוא נהג שלא כהוגן. אך המדובר כאן, לאחר שנה ושנתיים, לאחר שגם הזמן כבר עושה את שלו, וכל אחד ואחד לפי הרגשתו ומדרגתו, כאשר הוא יודע בעצמו שכבר הגיע לכך, עליו לחזור ולחיות חיים תוססים ויצירתיים, חיים מלאי אהבה ושמחה.

תורת הכלל
לעומת זאת, כאמירה ציבורית הדבר שונה. "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". הנהגת ציבור יש בה מעין כבוד המלכות. הציבור אינו רשאי למחול על כבודו. פה לא מדובר בעניין נפשי או בתיקון המידות. פה מדובר באמירה מוסרית הנובעת מתפיסה ערכית. אנו מייצגים דרך שונה להנהגת המדינה, דרך חדשה שהיא למעשה דרכו הישנה של עם ישראל כעם בעל צבא וממלכה. חורבן גוש-קטיף היה במידה לא מבוטלת התנכרות לדרך שאותה ייצגו התושבים שם. דרך השואפת להקמת מדינה שתהיה ממלכת כוהנים וגוי קדוש. היתה בגוש-קטיף מדינת ישראל האידיאלית בזעיר אנפין. חיבור אמיתי בין קודש לחול, והקודש הוא המכוון ומדריך את מגמות החיים, והחול משרת את הקודש ונותן לו את חזקו ויציבותו. היתה בגוש-קטיף האמירה החזקה שהתורה היא חיינו, ולא תרבויות נכר. היתה בגוש-קטיף הראייה שדרך זו היא אפשרית, ואך שקר נחלו אותם מאבות הציונות שטענו שעם הדתיים אי-אפשר לבנות מדינה... להיפך, נתגלה שם שרק עם התורה אפשר להקים ממלכה, וכל דרך אחרת סופה להישבר ולהתרוקן מכל ערכיה. חורבן הגוש היה בפירוש ניסיון לחורבן עולם התורה שהצמיח את ייחודו של הגוש. היה בו מכת גרזן שהונף על בית מדרשו של מרן הראי"ה קוק זי"ע, גם אם לא נאמרו הדברים בזמנו באופן מפורש (לאחר מעשה לא התביישו לומר כן זעיר פה וזעיר שם). גוש-קטיף היה כגוף לנשמה, נשמת תורת הראי"ה זצ"ל. ועומק כוונת המחריבים היא להותירה כנשמה ללא גוף, מרחפת ואינה נוגעת בארץ. דווקא הציבור התורני לאומי, שלכאורה הוא הקרוב יותר אל הציבוריות החילונית, ונושא עמה בעול בצבא ובאזרחות, הפך להיות שנוא נפשם של הוגיה ודבריה, עוד יותר מהציבור החרדי המנותק בערכיו מהמדינה ומוסדותיה. ואין זאת אלא משום שציבור זה מהוה איום על דרכם ושיטתם. הוא זה שהציב את הדרך החילופית, והתגלמות התיאוריה למעשה היתה במפעל ההתיישבות הנהדר בגוש-קטיף. ובזה, אבוי לנו אם נשכח ואם נסלח! לא לנו לסלוח על מעשי פשע ועוול כאלו, שיש בהם פגיעה בכבוד המקום, בכבוד התורה ובכבוד הארץ. עלינו לזכור ולא לשכוח כל הימים את אשר עוללו לנו. להציב את הזיכרון הזה באופן חי בכל קהילה ובכל בית-ספר. לבנות תוכניות לימודים המספרות את סיפור מפעל ההתיישבות הפורח שהוכחד, ולפרש את המשמעות של מעשה חורבן זה. עלינו להפיק את הלקחים מגירוש תשס"ה ולעשות כל שביכולתנו כדי שדבר זה לא ישנה ח"ו, שכן הסכנה לא חלפה, ועדיין הגרזן מונף ומאיים על מפעל התיישבות כולו ועל העולם הרוחני שאותו הוא מייצג. עלינו לדרוש ללא הפסקה לשוב ולבנות את חבלי הארץ שנחרבו, ולפעול בכל הדרכים האפשריות כדי לשוב אליהם: בדורון תפילה ומלחמה, בדרך חינוכית, משפטית, הסברתית ופוליטית. ויתרה מכך, להקים גרעיני התיישבות לשיבה לכל חבלי ארצנו, מנהר מצרים ועד נהר פרת, ולהשבת עבר הירדן שנגזל מידינו. עלינו לחדד את ההבדלים בין תפיסות העולם, זו המדברת על נסיגה והתבטלות לגויי הארץ, לעומת זו המדברת על הרחבת הארץ וחידוש ימינו כקדם בשיבה שלמה אל אבינו שבשמים. כציבור, אל לנו להתבטל. אל לנו להעביר על מידותינו. אל לנו להיות כעפר ואסקופה הנדרסת. כציבור, אנו מצווים לומר את האמת שלנו בגאון. אין פה מקום למחשבה שאם נאמר את שלנו ולא נשדר ציות עיוור ונאמנות מוחלטת למדינה ולמנהיגיה כפי שהם כיום, נחטא בחוסר אהבת ישראל. ההיפך הוא הנכון, אהבת ישראל אמיתית מחייבת אותנו להלחם על דעותינו. משום שאנו יודעים ומאמינים שדרך זו היא שתביא את עם ישראל לחוף מבטחים. ואילו דרך הנסיגות וההתכחשות העצמית למה שאנו באמת, דרך זו מדרדרת אותנו כבר עשרות שנים לעברי פי פחת. דווקא מתוך אהבתנו לאומה כולה, אנו חייבים להתמלא באחריות לאומית ולא להתקפל! ובזה, אין שתי אמיתות. והאמת אינה ביישנית ואינה פחדנית!

אנו צריכים גם לדרוש להעניש בחומר הדין המגיע למי שפעל בשחיתות והרס מפעל חיים פורח. למי שאמלל אלפי אנשים והפכם לפליטים. כל מגרש ומחריב לפי חומרת מעשיו וזדון כוונותיו צריך לבוא על עונשו. אין כאן כלל מקום לא לפיוס ולא לסלחנות. סליחה מוקדמת ומלאכותית כזו, עלולה לשדר חולשה ולהזמין את המשך מעשי העוול. ויותר מזה, יש בכך שורת האמת והצדק, שכן אין מדובר פה על עניין אישי של הבית שחרב. באופן אישי אפשר להתפייס, לאחר תיקון העיוותים ולאחר הבטחה שמבצעי העוול לא ישובו על קיאם. אך כאן לא מדובר על השאלה הפרטית אלא על הדרך. אסור לוותר להנהגה מושחתת שמועלת באמון שולחיה. אסור לוותר למי שמשתמש בשלטון כקרדום לחפור בו למען מטרות אישיות שהן הרות אסון לציבור היושב בציון. פיוס וסלחנות במקום זה, הם למעשה חולשה וחוסר מוכנת ללקיחת אחריות ציבורית. יש בהם התגמדות וחוסר בשלות להנהגת המדינה. עברה התקופה שאנו צריכים את ההסכמה ממאן דהוא שגם אנחנו שווים, שגם אנחנו מקובלים, שיואיל להכיר בנו כאנשים נורמליים וכאזרחים שווי זכויות. ועל כן, אם רק יחייך ויתרצה אלינו אנו נבוא על סיפוקינו. אנו נמצאים כיום בפרשת דרכים שבה עלינו לתבוע להוביל את העגלה בדרך אחרת. הוויכוח כאן אינו ויכוח פרטי, אלא על דרך שונה בהנהגה, ועל כן אל לנו למחול על כבודנו שהוא כבוד האומה. אך יחד עם זאת, אנו מצווים שכל מעשינו יהיו לשם שמים, מתוך צדקות אישית ומתוך מידות טובות ונאמנות, ולהקפיד שגם אמירותינו יהיו נשמעות וקולעות אל מטרתן, ולא גורמות את ההיפך מכך.

הנהגה חדשה
השילוב הזה, של ציבור רחב ובו אנשים ונשים, נוער וילדים – שבעז"ה אינם לא מדוכאים ולא שבורים ורצוצים, אלא מלאי כוחות ושמחת חיים, אנשים צדיקים ובעלי מידות טובות, מלאים בתורה ויראת שמים אמיתית, חדורי הכרה ושליחות, אוהבים ופועלים מתוך שמחה ודבקות במטרה – השילוב הזה יחד עם אמירה והבנה ציבורית נחושה ותקיפה, אמירה ערכית של ציבור בעל חוט שדרה העומד על שלו ופועל ללא הרף לקראת השגת היעדים שבהם הוא מאמין, שילוב זה יכול שיהיה בו בעז"ה כדי לקדם אותנו אל מטרתנו. הוא זה שיכול להביא בעז"ה לגידול דור צעיר שיצמיח מתוכו מנהיגים בעלי חזון, מנהיגים שהאמת נר לרגלם, שהתורה והמידות הטובות הם כוחם ובסיסם, שיתפסו בבוא העת את הנהגת המדינה מכוח שליחות ולא כתאוות בצע, ויובילו את עם ישראל בהנהגה של אנשי אמנה, בטוהר המידות וביושר, לבניין עם ישראל בארצו, לגאולת העם והארץ, ולשיבת השכינה לציון בב"א.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il