ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כלל ופרט בתשובה ;">

דף הבית בית מדרש גאולה ונבואה דרכי הגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

כח באב תשס"ז

כלל ופרט בתשובה


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

הכרה פנימית מיישרת אלפי מעשים
בהלכות תשובה כתב הרמב"ם עפ"י הגמרא ביומא, כי התשובה השלמה היא כאשר שב החוטא באותו הפרק באותה אישה. וביאר את דבריו כי מי שחטא באישה מסוימת, אין תשובתו נשלמת עד שיעמוד בניסיון מחדש באותה אישה כשהוא באותן נסיבות שחטא ובאותם כוחות שהיו לו בשעת החטא. למדנו שהתשובה חייבת להיות מפורטת עד פרטי הפרטים בהתאמה ובמקביל לפרטי החטא. ואמנם כך מצאנו בחז"ל, כי מי שגזל שווה פרוטה מחברו אין מתכפר לו עד שישיב את הפרוטה, ואפילו יצטרך ללכת אחרי הנגזל עד למדי. בדרך זו של תיקוני החטא הלכו רוב המחברים את ספרי התשובה כשהתייחסו לפרטי החטאים והכינו להם תיקונים מפורטים מידה כנגד מידה. רוב החטאים הנמדדים בדרך כלל שייכים לתחום המעשה או הדיבור, ורק פעמים נדירות עוסקים המחברים גם בחטאים הקשורים במחשבה כמו הרהורי עבירה. יוצא מן הכלל הוא הרמב"ם, שכתב בהלכות תשובה כי יש לשוב גם ממידות רעות כמו הקנאה והתאווה, אותן המידות שהן אבות הטומאה של הרהורי העבירה ומעשי הרשע. העיון בכתובים בתורה ובנביאים מראה כי לא זו בלבד שתשובה על המידות הכוללות שייכת לדרכי התשובה, אלא תשובה זו היא העיקרית בין כל דרכי התיקונים. כך נאמר בתורה על הכרת החטא שתבוא לישראל באחרית הימים: "ואמרת בלבבך הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה". ובתשובה נאמר: "ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו". בזאת הצביעה התורה בפירוש על סיבת החטאים והעונשים גם יחד – ריקנות הלב מהאמונה באלוקים. בדרך דומה שמענו את אברהם אבינו אומר לאבימלך מלך פלשתים: "רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי". חוסר יראת אלוקים הוא סיבת החטאים החמורים שפיכות דמים וגילוי עריות. על כן גם דרך התיקון לא תסתפק בדרישת תיקון המעשים, אלא בחתירה לשורש הרעות ושם לעסוק בטהרה העתידה להבריא את הגזע והענפים גם יחד. כך מפורשים הדברים בפי ישעיה הנביא: "יעזוב רשע דרכו ואיש אוון מחשבותיו וישוב אל ד' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". כלומר קודם לכל צריכה לבוא החלטה יציבה על שינוי הדרך הרעה, אחר כך עזיבת המחשבות הרעות, ורק אחר כך תועיל התשובה ותזכה לרחמי שמים.
הדברים מפורשים עוד יותר בירמיה ג', שקרא לישראל: "שובו בנים שובבים לא אפיל פני בכם אך דעי עוונך". בתנאים מסוימים, עצם הכרת החטא והידיעה המבחינה ברורות בין אור לחושך ובין טוב לרע יכולה להכריע את המשקל השלילי לכיוון החיובי. נראה שכך הבינו חז"ל כי בכוחה של ההכרה הפנימית הישרה להכריע כנגד אלפי מעשים רעים. במסכת קידושין נאמר כי מי שאמר לאישה "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור" הרי זו ספק מקודשת, אעפ"י שאותו האיש ידוע ומפורסם במעשים הרעים כרשע, שמא הרהר תשובה בלבו. כיוון שהלב כולל את מקור החיים ושם נמצאים שורשי המעשים כולם, די במחשבה כללית אחת להכריע את כל פרטי המעשים הרעים ולהטותם לכף זכות.

יסוד התשובה הכללית נמשך מדרך התורה
יכולת זו של התשובה הנעשית בגרעין הנפש הכללי לגונן על האדם מפרטים רבים שאינם ראויים נמשכת מהוראת התורה המדריכה את צורת החיים הישרה, כפי שהיא מופיעה בחלקיה הכתובים והמסורים.
הבטחת ד' לאברהם להיות גוי גדול שבו יתברכו כל גויי הארץ קשורה במצוות אברהם לבניו לשמור את דרך ד' לעשות צדקה ומשפט. הידיעה הברורה מהי דרך ד' והרצון הנחוש להתמיד בה היא המכשירה את הבנים לעשות צדקה ומשפט. וכך אומר ד' בדבריו במשנה תורה: "אנכי נותן לפניכם את החיים ואת הטוב ובחרת בחיים". וכן נאמר בסוף נצבים: "לאהבה את ד' ללכת בדרכיו ולשמור מצוותיו חקיו ומשפטיו". כך ציווה דוד המלך את שלמה בנו: "דע את אלקי אביך ועבדהו", לאמור עבודת ד' תוכל להשתלם רק אם תקדם לה ידיעת ד' אלקי אבותינו. לימוד זה כי עבודת ד' תלויה בהכרת ד', לא בעניינו המופיע כאלקי עולם אלא כאלקי אבות ישראל, הוא הנותן משמעות עמוקה לפסוק האמונה המרכזי בחיינו: "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד". אין כאן הכרזה כי ד' הוא אחד, אלא כי ד' אלקי ישראל הוא ד' האחד. ומכאן כי שורש האמונה הוא קודם לאהבת ד' בכל הלב הנפש והמאוד, הוא הקודם גם ללימוד התורה ושינונה לבנים, והוא גם השורש למצוות המזוזה והתפילין.
שורש זה מלמד כי הכרתם האמיתית של ישראל כעם ד' היא המבטיחה את הידיעה כי ד' הוא מלך מלכי המלכים בשבעה רקיעים ובארבע כנפות הארץ. התעלמות מגורלם של ישראל בעבר או בהווה, וחוסר ההכרה בעניין האלקי ההולך לפניהם יומם בעמוד ענן ולילה בעמוד אש, לא יכולים לצעוד עם שלמות לימוד התורה וקיום מצוותיה. בדרך זו ביאר מורנו הרצי"ה את דברי הגמרא בנדרים על חידת החידות שקושי פתרונה נוגע עד לבנו יום יום, על מה אבדה הארץ. וכך אמר שם רב יהודה אמר רב שלא בירכו בתורה תחילה. הברכה הראשונה על התורה קובעת מפי אנשי כנסת הגדולה ברוח קדשם כי בחר ד' בנו מכל העמים ומתוך כך נתן לנו את תורתו. הקדמה זו של בחירת ד' בישראל המכשירה את קבלת התורה עמדה לפני חז"ל כאשר הקדימו את ברכת אהבת עולם לקריאת שמע וחתמו אותה במלים "הבוחר בעמו ישראל באהבה". כדאי להזכיר כי הרמב"ן כתב כי ברכה זו היא ברכת המצוות למצוות קריאת שמע. יוצא מכאן כי לדעת הרמב"ן בחירת ד' בישראל היא משמעותה של כל קריאת שמע, הן קבלת עול מלכות שמים והן קבלת עול מצוות הכלולות בפרשיות אלו.
בדרך זו של ראיית התורה כולה כענפים ושורשים של יסודות התורה הלך הרמב"ם בחיבורו הנפלא "היד החזקה" כאשר הקדים את הלכות יסודי התורה ואת ספר האהבה לכל כללי התורה ופרטיה, לפני הלכות זמנים, הלכות זרעים, הלכות קדושה ועבודה טהרה ומשפטים. אמנם יש מקשים הטוענים כי הרמב"ם לא קבע את סגולת ישראל ונצחיותו בתוך יסודות התורה, אך השיב על כך מורנו הרצי"ה זצ"ל תשובה ניצחת. באגרת תימן כתב הרמב"ם כי הקב"ה קבע את קיומם של ישראל כביכול כקיומו שלו יתעלה ויתברך. למי שמכיר את המלחמה העצומה שניהל הרמב"ם נגד ההגשמה ונגד אמונת השניות בבורא, הדברים מבהילים מאוד. איך אפשר להגיד כי יש משהו בעולם, ואפילו העולם כולו, שיישקל כנצח הבורא יתעלה? ומכאן ברור עד כמה ההכרה בנצח ישראל היא היא האמונה באלקי עולם ב"ה ללא כל סתירה או חציצה כלשהי ביניהם.

תשובת הכלל האמיתית היא התשובה אל הכלל האמיתי
בשעת גיבושנו לעם, בשעת המסע הנורא במשך ארבעים שנה, הונחו שורשי עתידם של ישראל ועתיד האנושות והיקום כולו. אז באו הרגעים הגדולים של המעמד הנשגב פנים מול פנים, מחנה ישראל ומחנה שכינה, ובתווך עומד משה רבינו ולוחות הברית בידיו. אז היו הימים הנפלאים שעליהם נאמר: "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר". מתוך הנחיה זו הגיעה עת ההוצאה לפועל של ישראל ליבם של העמים: "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי חלק ד' עמו יעקב חבל נחלתו". שלמותנו כעם ד' הנושא את דברו בקרבנו חייבה הופעה מסודרת לאומית בארץ אשר עיני ד' בה מראשית השנה ועד אחריתה. וכאן באו שני מכשולים שעמדו לנו לרועץ מאז ועד היום, חטא העגל וחטא המרגלים. הראשון חטא בעבודת ה' והשני חטא בהכרת יעודנו בארץ-ישראל, ארץ ד' הקדושה. על הראשון נענשו אז ונאמר עליו עוד "כי ביום פקדי ופקדתי", לאמור פגם האמונה בדרך הראויה לעבודת ד' מצוי באחוז כלשהו גם בדורות הבאים, ועל כן הוא מחייב פקידה מעוררת מאת נותן התורה. לעומת הראשון, נראה החטא השני חמור ללא כל השוואה. עליו נאמר כי בגללו נגזר על כל הדור למות במדבר ולא נתקבלה תשובתו, אך יתר על כן בגללו נגזרה לדורות גזירת גלות בשבועת ד' "וישא ידו להם להפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות". כמה אוי וכמה אבוי הגיע לנו מאותה שבועה נוראה. חורבן בית ראשון וגם שני, עשרה הרוגי מלכות, גזירות מסעי הצלב, גזירות האינקוויזיציה בספרד, ת"ח ות"ט בפולין וגזירת השואה הנוראה שחתכה את עם ישראל כולו לפני ששים שנה בלבד. מדוע חמור כל כך חטא המרגלים ביחס לחטא העגל, וכיצד ייתכן לתקן חטא זה ולראות סוף סוף קץ לכל צרותינו, ותחילה וראש לפדיון נפשנו?
על חטא העגל כתבו כמה מגדולי המפרשים, כי לא היה בו מרד בד' אלא ניסיון לאמץ דרך חדשה לעבודתו על-פי הרהורי הלב ולא על-פי מצוות ד'. טעות זו אמנם חמורה היא, אך אין היא מעמיקה עד הגרעין הפנימי, שורש חיי הקודש של האומה. לעומתו חטא המרגלים עניינו מיאון לבוא לארץ ד' ולהופיע בה כעם ד', זהו חטא הנוגע עד הנפש. ישראל נבראו ובאו לעולם כדי לשמש עדות לבאי עולם כי יש אלוקים בעולם המולך עליו ומנהל אותו בדרך הטוב. "אתם עדי נאום ד' ואני א-ל". כשם שקידש השי"ת את השבת להודיע על בריאת העולם בששת ימי המעשה, כך נתקדשו ישראל וארצם לגלות את מלכות ד' בעולם. ובלשון הזוהר – מלך ללא מלכות אינו מלך ח"ו. כך נצטווה מלך ישראל לכתוב לו ספר תורה יתר על ספר תורה של כל אחד מישראל. וכך נאמר בסוף דברי הימים א': "וישב שלמה על כסא ד' למלך". מלכות ישראל היא המכינה את כסא ד' בעולם. אם לא לשם כך, למה יש לעולם צורך בישראל? צדיקים פרטיים קמו לגויים כמו נח, שם ועבר, אך יש רק אומה אחת שתקרין אור עליו ועל כל העולם, אומה שישועתה כלפיד יבער והיא עטרת תפארת ביד אלקיה, היא האומה שילכו גויים לאורה ומלכים לנוגה זרחה. אך יש לדעת כי ישראל ללא ארץ-ישראל הם אינם אומה, הם יחידים. יכולים להיות יחידים צדיקים ולומדי תורה, אך אינם אומה.
במסכת הוריות נאמר, כי השם "קהל" ניתן רק לאלה היושבים בין נהר פרת לנהר מצרים, יושבי ארץ-ישראל בניהם של אברהם, יצחק ויעקב. כך כותב הרמב"ם בפירושו למסכת בכורות פ"ד, כי ליושבי ארץ קרא ד' כל הקהל, אפילו יהיו עשרה בלבד, וכל האלפים שבחוץ-לארץ אינם באים בחשבון. וכך מובא בזוהר, כי ישראל נקראים "גוי אחד" כאשר הם יושבים בארץ. אם כך ההתנכרות לארץ היא התנכרות לעצמיותנו והיא עמוקה בהרבה בחדירת רקבונה אל תוכן חיינו הפנימי.
טעות לחשוב כי יישוב ארץ-ישראל הוא רק מצווה אחת מתרי"ג מצוות, ועל כן מי ששומר רוב מצוות בחוץ-לארץ עדיף מיהודי בארץ-ישראל שמקיים רק את מצוות ישוב הארץ. באופן פרטי, כאשר שוקלים מצווה אחת מול מצוות רבות בוודאי שהרוב מכריע, אך אם הישיבה בחוץ-לארץ איננה מסיבה פרטית אישית אלא היא חלק ממגמה כללית של עזיבת הארץ, זהו חטא שורשי ששקול ככל התורה, ואם הוא נעשה בצורה קיבוצית חלילה הוא דומה לחטא המרגלים, ד' ישמור.
כעת ברור מדוע נכתב בתהלים ובספר הכוזרי ובאור החיים הקדוש כי הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם לשוב אל שולחן אביהם ולהתמסר לאהבת הארץ עד לחנינת עפרה ואבניה.
"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". אהבת הארץ המגיעה עד להתרפקות עצומה על כל רגבי אדמתה. אין היא חשובה כתשובה על חטא, אלא כתשובה לשליחותם של ישראל עם ד' המספר את תהילתו אשר לשמה נוצר. קודם למדנו שהתשובה של היחיד משתלמת ומשתכללת כאשר היא שבה אל כלל אישיותו המעוגנת בנשמתו האחת. על אחת כמה וכמה חייבת להיות תשובת הכלל שהיא שיבה אל כללותו האמיתית, השיבה אל המהות האלוקית של "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". שיבת האומה אל ארצה ואל לאומיותה בדורנו באמת היא פרק גדול מפרקי התשובה, הכוללת ביסודותיה הקבועים בעומק המהות הישראלית. יתר על כן, אם תשובת היחיד משתלמת כאשר היא שייכת אל גרעינו הכללי, הרי תשובת הכלל אל כללותו היא התשובה האמיתית במלוא מובן המילה. ממנה נמשכים כל אלפי רבבות התשובות כולן. כשם שמעמד הר סיני עם כל המשך קבלת התורה ומצוותיה לדור ולדורות משורש "ויחן שם ישראל", כאיש אחד, בלב אחד, "ויענו כל העם יחדו כל אשר דיבר ד' נעשה ונשמע" – כך לדורות תשובת ישראל מחטא הגלות האיום והנורא, חטא שכולו חילול השם המקיף והעמוק מכל החטאים, תשובה זו אל ארץ קדשו ואל מהות נשמתו היא שתביא וכבר מביאה המוני המונים של יחידים וקבוצות אל השיבה למצוות, לשבת ולתפילין, לכשרות ולטהרה ולכל התורה כולה.
בדורנו, שזכה לראות בקיבוץ גלויות של כמעט חצי העם ובגאולת חלקה הגדול של הארץ, אפשר היה לצפות שהנה בא היום, הגיעה השעה וקץ הגאולה קרב ובא. כמה מאכזב לראות דווקא בדורנו את הנסיגה הרוחנית מערכה הקדוש של הארץ, דווקא אחרי דורות של מסירות לארץ, העפלות, ייבוש ביצות, מסירות נפש והקרבה עילאית של חיילים על הגנת הארץ. מה קרה? איך אפשר להבין שמנהיגי אומה שרק קמה על רגליה מאפר הכבשנים ומבוז הגלויות מסוגלת לגרש בכוח אלפים ממתיישביה המסורים, להרוס בידיים את מפעל חייהם של בנים מסורים ונאמנים ולתיתם ביד נדיבה לשונאיה בנפש? מה קרה לאותה תשובה שצמחה כל כך יפה?

תשובת הכלל האמיתית אפשרית רק בדרך אמונה שלמה
החידוש לשאלת דורנו הנוקבת, כיצד באה פשיטת רגל מוסרית ולאומית שהרסה את יישובי ישראל ועשתה חוזה עם מלאכי חבלה ובמו ידיה חותרת לחלק את ארץ הקודש בין ישראל לישמעאל, מחייב התבוננות בדברי קודש של עיני ישראל. בפירושו לפרשת "אחרי מות" נזקק בעל אור החיים לביאור השאלה באיזה חטא מתו בני אהרון. פעם הזכירו חז"ל כי מתו בעוון אהרון שעשה את העגל, ופעם על שהקריבו אש זרה ועוד סיבות רבות שבהן נאשמו אותם הצדיקים. כל דברי חז"ל נשענים על פסוקים מפורשים שאי-אפשר להתעלם מהם, ואם כן מהי הסיבה האמיתית לאותו עונש? עונה על כך אור החיים הקדוש, שכל הסיבות צודקות ובכל זאת אין סתירה. החטא שעליו נענשו בשעת מעשה היה הקרבת האש הזרה. אבל כיצד הגיעו לכך, ומדוע לא הגנה עליהם זכות אביהם הקדוש? על כך אמרו חז"ל שמתו בעוון אביהם. אם כן, לולא נכשל אהרן כשלון כלשהו בחטא העגל היתה זכותו מגנה על בניו שלא יגיעו לכשלון האש זרה, וכן שחטא אהרון נמשך מפגם ראשון. בדרך זאת אפשר ליישב את השאלה כיצד נכשלו ישראל שעמדו על הר סיני ונסעו לארץ-ישראל באותות ובמופתים, והיו מודעים לאהבת אבותיהם את ארץ הקודש – כיצד מאסו בארץ חמדה והתקוממו על מחשבת ד' ועל שליחו משה רבנו עליו השלום? התשובה היא, כי לולא חטא העגל לא היו מגיעים לספקות באמונה והיו בוטחים בד' ביטחון שלם ונכנסים לארץ ללא מורא, עד לכינונה של מלכות ד' על ידיהם. אבל אחרי שרפו ידיהם מן התורה, ובמקום לחוג את קבלת הלוחות, נשברו אלו לעיניהם – מכאן ואילך אבדה האמונה השלמה ולא יכלו להתרומם בעזרתה מעל פחד האומות. כך גררה עבירה אחת את העבירה האחרת, ואותם העיכובים שהחלו בארבעים ימי תחנונים של משה לכפרת עוון העגל הביאו לארבעים שנה של עונש חטא המרגלים.
גלות ישראל הארוכה גרמה לנו לאבד את הכרת המושג האצילי כלל ישראל , כיוון שבגלות נפזרו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו לגזרים. רק יחידי סגולה קדושי עליון שמרו על גחלת האמונה וניסו לעורר את הבנים השקועים בתרדמת הגלות. לאחר אלפי שנים סוף סוף החלה היקיצה משנת הגלות והחלו בני העם לשאוף מחדש להקמת האומה בארצה כימי עולם וכשנים קדמוניות. אומנם רוב המתעוררים לא זכו להתעוררות שבאה מהפנים, מרוח הקודש של האומה המפעם בלב כנסת ישראל שגם בעת שנתה לבה ער, היו אלו גורמים חיצוניים שהעירו אותנו. הפרעות ברוסיה, התעוררות עמי אירופה לדרישת זכויותיהם הלאומיות, תופעות אנטישמיות במרכז אירופה ועוד. רוב התנועות שדגלו ביישוב הארץ לא תמכו את יסודותיהם באמונת הקודש של תורת הנצח ונביאי ישראל צופי הגאולה. אומנם היו מגדולי ישראל שלומי אמונים שקראו לתקומת העם בארצו מתוך התורה ועל-פי התורה, אבל רוב חובבי ציון לא סרו למשמעתם, אעפ"י שרחשו להם כבוד והערכה. מאוחר יותר, כאשר קמה התנועה הציונית, חברו אליה גם חברי "המזרחי" בהנהגת הרב ריינס זצ"ל, אך גם הצטרפותם היתה למטרה שאותה יצגו האחרים, בניית מדינה לישראל לשם הצלתו מפגעי הגויים. לא נשמעה בהצטרפותם הקריאה וההכרה כי אנו שואפים להקים את העם ואת הארץ כתשובה לאומית שתוביל לגאולה העתידה. כך אירע שבמשך שנים היתה רק שאיפה אחת מלכדת את כולם: הצלת פליטים נרדפים והכנת תשתית מדינית בארץ-ישראל. לא הזכירו לא את הארץ בשלמותה, לא את מלכות התורה שתיבנה על-ידי עם ישראל ולא את חוקי התורה שישלטו בארץ. אמנם התנהלו מאבקים נמשכים על מצוות התורה, על שמירת השבת, על הקמת רבנות משותפת לכל האומה, על נישואים כשרים לשם שמירת אחדות העם ועוד. אך רוב המאבקים נועדו לשם יכולת הדתיים לשרוד בארץ כאשר השלטון בידיים חילוניות, לא באה מצד הציבור המאמין שום תביעה ברורה לחוקי התורה בכל מה שנוגע לכלל האומה והארץ. החלק החילוני של ההנהגה היה מחולק גם הוא בינו לבין עצמו לחוג הליברלי-סוציאליסטי ולחוג הלאומי. בעוד שהחוג הליברלי-סוציאליסטי שאף למדינה שאיננה שומרת אמונים לישראל סבא ורק מוכנה לאפשר חיים יהודיים למי שירצה בכך, הפלג הלאומי שאף ליתר הזדהות מכבדת כלפי אמונת ישראל ומסורתו ונותנת לכך ביטוי בחוקים ובסמלים. הבדל נוסף שהיה בין שני פלגים אלו, שבעוד שהחוג הלאומי הכריז על מדינת העם בשתי גדות הירדן ובנאמנות לכל העבר הישראלי הכללי אך לא בחיי הפרט, הרי שהפלג הסוציאליסטי-ליברלי לא דקדק בגבולות הארץ ולא בחלקי הקודש הקשורים ללבו של כל יהודי בריא – ירושלים, חברון, שכם, שילה, בית-אל ועוד. היתה גם קבוצה נוספת, קבוצת החרדים, שמתוך דאגה כנה לשמירה מלאה של כל מצוות הפרט והחשש שההצטרפות הסוחפת לציונות עלולה לדרדר את הבנים החוצה, כפי שאירע בגולה, ניערו את חוסנם מהציונות ועמדו מהצד ללא שום תמיכה בשאיפה הקדושה כל כך של תקומת האומה וגאולת הארץ.
השואה האיומה, שאיימה על הקיום הממשי של עם ישראל בגולה, שינתה את ההתייחסות הקודמת מכל הצדדים. היהדות החרדית ראתה בחוש שרק בארץ-ישראל יש תקווה אמיתית לשמירה והצלה של העם והתורה, ומתוך כך הפחיתה בהרבה את עוצמת ההתנגדות לציונים והסכימה לשתף פעולה בהברחת פליטים לארץ ובבניית שכונות ויישובים חדשים כאן. גם ההנהגה החילונית, שראתה את חרפת הגויים ורשעתם, זכתה להתקרבות נפשית אל חלקי העם החרדים והדתיים והסכימה להתחשב בהם יותר מקודם. הציונות הדתית, שזכתה להנהגת הרב קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל, החלה להפנים את המבט השלם הכולל את תשובת האומה לארצה מתוך התורה ועל-פי התורה. יתר על כן החלו רבים להכיר שבניין הארץ ובניין התורה הם שני פנים לאמת אחת, וכשם שיש להיאבק על התורה כולה ללא פשרות, כך יש להתמסר לבניין הארץ כעבודת קודש. אחרי מלחמת ששת-הימים, כאשר ההשגחה האלוקית קישרה את העם מחדש עם חלקי המכורה המקודשים ביותר, גברה ההשפעה הלאומית בארץ, הרוב הסוציאליסטי איבד את כוחו בעם והפלג הלאומי החילוני עלה לשלטון בזכות השותפות עם הציונות הדתית, שהאמינה כי פלג זה עלה על דרך המלך והוא בשל להכשרת הדרך לגאולה האמיתית המחברת תורה וארץ, אמונה ועם למקשה אחת.
וכאן באה התפכחות מכאיבה. אותו החלק הלאומי שדיבר גבוהה-גבוהה על שתי גדות לירדן בשאיפתו החומרנית לחיי שלטון ומנעמיו, מכר את הארץ ואת חזונו תמורת נזיד עדשים. מה שלא העיזו הסוציאליסטים בכפירתם בקדושת הארץ, העיז הפלג הלאומי. בפועל ידיו לא רק שהסכים להסכם הנורא המאשר את זכויות אויבינו על חלקי ארצנו בקדושה, אלא שארגן כוחות צבא ומשטרה בגיבוי תעמולתי ומשפטי לשם הריסת ערי ישראל ויישובים שהוקמו במסירות ובעמל רב. הרס את בתיהם, הגלה אותם כפליטים לעתיד לא ידוע ומסר במו ידיו את חלקות ארצנו הברוכה לידי שונאינו בנפש, האש"פים והחמאסים. לצערנו נעשו מעשים אלו בהסכמה ובתמיכה של החרדים, שלא האמינו כי עתידה גאולה לצמוח משלטון חילוני ועל כן הסתפקו בהישגים פרטיים לקבוצות הנמנות עמהם על-מנת לבסס את החינוך התורני ושמירת המצוות בדרך מכובדת. לאחר המכות הקשות שספג עם ישראל כתוצאה מאותם ויתורים משפילים, החלו רבים לפקוח עין ולהבין כי לא זו הדרך. אמנם עדיין לא הגיעו להכרה הברורה היכן נמצאת הדרך האמיתית, אך לכל הפחות החלו לכפור באמונת הכפירה. העמידה בפרץ עם החינוך המסור לתורה, לצניעות, לכשרות ולכל אותן השלמויות הפרטיות הקיימות במגזר החרדי הביאו להבנה כי יש לכלול את הכול בכלל האמונה השלמה. התשובה אל הארץ ואל ד' אלקי ישראל היא תשובה אחת, והיא ורק היא תביא גאולה שלמה. רק מתוך תשובת אמונה שלימה מעוגנת בתורה שבכתב ובתורה שבעל-פה תצליח תשובת העם אל עצמיותו ומרותו בארצו הקדושה. תשובה שלימה מחטא העגל תכשיר את הדרך לתשובה מחטא המרגלים. "שובה ישראל עד ה' א-לוקיך... קחו עמכם דברים ושובו אל ה'... אשור לא יושיענו על סוס לא נרכב... ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו".
__________________________________________
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות, www.komemiut.org
לפרטים והזמנות: kumiori@gmail.com
טלפון: 02-9974424

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il