בכל דור ודור

זה עתה חגגנו את חג הפסח, חג החרות, בו יצאנו ממצרים. בליל הסדר שרנו "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם". את השיר הזה שרנו גם בשעה שעמדו עלינו לכלותנו ועדיין לא הייתה ההצלה, אך הביטחון שהקב"ה יציל אותנו היה מוחלט, ועל כן שרנו, ומה שרנו - שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. האם זו בשורה, האם זה משמח שכך מצבנו שאנטישמיות עוברת בירושה מדור לדור, וכל דור קמים אנטישמים חדשים לכלותינו?! התשובה לכך היא שהכל תלוי איך מסתכלים על המציאות. אפשר לראות את הקשיים והיסורים הבלתי פוסקים, ואפשר לראות את הישועות הבלתי פוסקות. אפשר לראות את היסורים ולא להבין סיבתם וליפול, ואפשר לראות אותם כיסורים ממרקים - כניתוחים מרפאים, אמנם כואבים אך מביאים רפואה. ויש אפילו יסורים של אהבה כמו ניתוח פלסטי לשיפור המראה, שאנשים מוכנים לסבול יסורים בשביל התוצאה, כך יש יסורים שמרוממים את ישראל למעלה יותר עליונה. אכן דווקא בזמן האמירה הזו אנו שרים ומרימים את הכוס, ושרים על כוס היין, שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. הטוב האלוקי מופיע דווקא מתוך הכרת הפכו בשעת הצרה.
אנו מתקרבים ליום העצמאות השישים למדינת ישראל. גם לגבי שישים שנות המדינה אפשר לומר אותם דברים. אפשר לראות את המלחמות את הקשיים הגשמיים והרוחניים שנתקלנו בהם, ואפשר לראות את ההצלחות וההתקדמות הגשמית והרוחנית של המדינה.
אפשר לראות כמה הרוגים היו לנו במשך השנים, כמה פצועים, כמה משברים כלכליים, אישיים וציבוריים, כמה משברים רוחניים, רוחות רעות והתבוללות; ואפשר להתבונן ולראות איך הקב"ה מצילנו מידם. עם ישראל הולך ושב למקורותיו, מתרבים בעלי התשובה, מתרבים לומדי התורה. הארץ נבנית ומתפתחת, מדינת ישראל צועדת בצעדי ענק בהתפתחותה, והיא אמורה להיות בעתיד המדינה המפותחת ביותר בעולם - כלכלית, מדעית, ובעיקר אמונית. מדינת ישראל צועדת לקראת גאולתו השלמה של עם ישראל, לקראת היות עם ישראל אור לגויים, "ונהרו אליו כל הגויים ואמרו לכו ונעלה את הר ד'".
ההבדל בין הראיה הפסימית ובין הראיה האופטימית היא בין ההסתכלות המצומצמת של כאן ועכשיו לבין המבט המקיף הסוקר את כל התקופה במבט אחד, גדול ושלם.
וביום העצמאות השישים למדינת ישראל נשיר, שכל השנים עמדו עלינו לכלותנו והקב"ה הצילנו ויצילנו בע"ה מידם.