אל הימים הנוראים אנו ניגשים ברגשות מעורבים. מחד יודעים אנו שריבונו של עולם מחכה לנו שנשוב. הקב"ה רוצה בתשובה, רוצה בקרבתנו אליו ואינו רוצה להעניש אותנו. הוא כל כך רוצה שנשוב אליו, עד שהוא מוכן לתת הנחות גדולות לכל מי שישוב. ולא עוד, אלא הקב"ה מתייחס למי ששב אליו כאילו עשה משהו לפנים משורת הדין. כדברי הגמרא (יומא פ"ו): "בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חברו - ספק מתפייס הימנו ספק אינו מתפייס הימנו. ואם תאמר מתפייס הימנו, ספק מתפייס הימנו בדברים ספק אין מתפייס הימנו בדברים. אבל הקב"ה אדם עובר עבירה בסתר מתפייס הימנו בדברים, שנאמר 'קחו עמכם דברים ושובו אל ד''. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, שנאמר: 'וקח טוב'. ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים, שנאמר: 'ונשלמה פרים שפתינו', שמא תאמר פַרֵי חובה תלמוד לומר: 'ארפא משובתם אוהבים נדבה'".
ומאידך, אדרבא, דווקא היחס הטוב הזה גורם לנו כאב כפול ומכופל על החטאים ועל הכישלונות שלנו - מדוע לא נזהרנו יותר, מדוע לא השתדלנו יותר לעשות רצונו יתברך. הקב"ה מצידו רוצה כל כך בטובתנו, עד שאנו בטוחים שהוא ימחל לנו, אבל מצידנו, למה אנחנו לא עשינו את חובותינו. והלב מלא בושה בבואנו להתוודות לפניו ית'. שכן יודעים אנו שכל חטא גם בשוגג גורם רעה רבה, כל חטא פוגם בנפש ופוגם למעלה. כל חטא מסתיר את האור האלוקי, כל חטא יוצר מחיצה שמבדלת בינינו לבין אלוקינו. וגם מי שרובו מצוות ורק נכשל מעט בעבירות, צערו רב, שהרי בגדיו צחים וזכים והם מלוכלכים רק פה ושם בכתמים מכערים, ודווקא בגלל שהבגד כה צח הכתמים בולטים יותר, והצער עליהם רב, והוא מה שאמרו חז"ל שצדיקים מדקדקים עמהם כחוט השערה.
נמצא שבבואנו לימי הסליחות, ימי התשובה, הימים הנוראים, מתרוצצים בתוכנו שתי הרגשות מנוגדות. מחד בטחון מלא שהקב"ה יסלח לנו, וזה ממלא אותנו שמחה שהיננו הולכים להזדכך ולהיטהר, ולסלק את המחיצות החוצצות בינינו לבין אבינו שבשמים, ואנו שמחים לעלות במעלות הקודש. ומאידך בושה ועוגמת נפש על עצמנו, צער ומכאובים על הכישלונות. הלב מלא בדברי שבח ותודה ושמחה לד', ושוב מתחלפת ההרגשה לבושה, צער וחרטה. הרגשות מתרוצצות - "רצוא ושוב" - משמחה לבושה ועצב ומעצב לחרטה ושמחה. ואנו הולכים ומטהרים ומזדככים.
כתיבה וחתימה טובה.