אהבת ישראל פרק ד סעיף ט | הרב זאב סולטנוביץ' | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
אורות ישראל
פרק ד'

קטגוריה משנית

1337

9 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רבקה בת צילה

אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה. ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל", ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה, והקדושה תהיה מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן, ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש, ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, והריחו ביראת אלוהים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם, את סגולת פארם ואת זיו התשובה החופף עליהם תמיד, את ברק הקודש ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, "אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם", ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלוהיכם. אשריך ישראל.

יש בדברים האלה ציור נהדר של העתיד לבוא, ימות המשיח, שעיקרם מצוי הוא כבר בשורשי הרוחניות של האומה הישראלית. שני שורשים הם: האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, אלו מידות הנפש והכישרונות העצמיים. יתירה מכך, אמרו חכמים על אברהם אבינו ש"זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנן והיו נובעות ומלמדות לו חכמה" (בראשית רבה סא, כה ד"ה 'ויוסף') - הצד הטבעי ממש. מכאן בא לנו המושג 'מוסר כליות'. זה יכול להיות מלשון ייסורין, שכן הכאבים ממחלת כליות גדולים מאד, אבל גם במובן המוסרי, כי מבין האיברים זהו האבר המסנן, השופט מה לפלוט ומה להשאיר. מבין מגוון הדברים, המחשבות, המילים והתופעות, צריך לשפוט ולהעריך מה מועיל יותר ומה מועיל פחות. יש מי שנפשו זכה ומידותיו מתוקנות, והוא חש באופן טבעי מה מתאים ומה לא, ולימוד התורה שלו הוא לקרב את הטוב ולהרחיק את הרע. זה הצד הטבעי, הגנטי, שהרי אמרו חכמים: "כל המרחם על הבריות - בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות - בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו" (ביצה לב:).

ומשה רבנו משפיע את הצד הלמודי. לא את הכליות, המידות העצמיות של הנפש, אלא לימוד שבא לנו מבחוץ. הקב"ה מתגלה אלינו מתוך נשמתנו, זה הצד הטבעי שלנו. אבל הוא מתגלה אלינו גם בהר סיני, ואומר לנו מילים: כך וכך עשו, וכך וכך אל תעשו, ואת זה צריך ללמוד, לשנן, להבין ולתרגל. בכל אדם יש מיזוג שונה של שני הצדדים האלה: כישוריו ונטיותיו הטבעיות, ומה שהחיים מלמדים אותו, מה שהוא מקבל מחוצה לו. יש הקשובים יותר לנשמתם, ויש המסוגלים יותר לקלוט את הדברים מבחוץ.

ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולא עוד, אלא ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל . לכאורה, שני הצדדים - הטבעי והלימודי, שווים וחייבים להתמזג. אבל בימות המשיח, הדבר המיוחד יהיה דווקא הצד הטבעי של ישראל. וזאת, מפני שהצד הלימודי בא לתקן ולהשלים את מה שנחסרה הנפש לאחר חטא אדם הראשון. התאווה הסיטה את הנפש למקום לא נכון, הנפש הסתבכה בעצמה. האבות הצליחו, אמנם, ליישר הרבה, ובכל זאת זה לא היה מספיק. כשבני ישראל יורדים מצרימה, הם מגיעים למ"ט שערי טומאה. נשאר, אמנם, היסוד הטבעי שלא נתן להתבולל ולהיטמע לגמרי, אבל הוא לא היה מספיק. צריך היה להשלים ולתקן אותו, להביא אותו לידי מודעות מסודרת במצוות, בתפילה, בהתארגנות של יחידים ושל הציבור בכלל ובהצבת המטרות. כאן באה התורה, בא משה והפך להיות מנהיג. הוא לא אב טבעי של כל בני ישראל, אלא מנהיג על ידי ובאמצעות דברים שהוא מביא מבחוץ, מחוץ לטבע. הוא הסמל של מכות מצרים ושל הניסים שקרו במדבר. כל זה בא מבחוץ, ואת זה צריך ללמוד ולהבין. על פי זה צריך שוב ליישר את מערכת היחסים עם הא-ל, שהרי הוא כאן, לא עזב את הארץ, הוא משגיח עלינו. אם כן, עלינו להבין איזו התנהגות ישרה בעיניו, ואיזו פסולה. וזה חייב להיעשות באופן הלימודי, כי היסוד הטבעי לא היה ברור ובהיר מספיק.

לעתיד לבוא, שני היסודות מתמזגים באופן שבו העיקר יהיה בכל אופן ההזרחה של היסוד הטבעי. עד אז, במשך תקופה ארוכה מאד של שלושת אלפים וחמש מאות שנה עד היום, היסוד העיקרי והמנהיג הוא היסוד הלימודי, ובני ישראל נדרשו לקלוט ולהפנים אותו. כאשר נכשלו בכך, הם גלו מארצם ובכך נותקו עוד יותר מהיסוד הטבעי - הארץ והממלכתיות, ומבית המקדש שהוא הקשר הטבעי עם הקב"ה (מפני שהיו בו ניסיים גלויים בכל יום, והקשר היה מוחשי). הגלות הינה עונש, שהוא גם התיקון האכזרי והקשה, שמטרתו הפנמת יתר של היסוד הלימודי במסירות נפש יוצאת מגדר הרגיל שאין למעלה הימנה. אלא שבגלות נגרם התהליך ההפוך - נדמה היה שרק היסוד הלימודי קיים, שבלעדיו הכל נעלם ומתפורר, ולא היא. הבניין של ימות המשיח, של הגאולה, הוא בניין של שיבה אל דרישת הטבעיות הישראלית, שבפועל היא דרישת הארץ, הממלכה, החיים הלאומיים (במובן הפשוט של להיות יחד), הכבוד והעוצמה הלאומית. אבל בהיחבא, זו גם הדרישה להתחבר שוב אל הטבע של העולם, כך שאפשר יהיה לא רק לעמוד כאופוזיציה מתבדלת שהיא אמנם רבת כוח ומעוררת קנאה, הערצה ושנאה כאחד, כי אי אפשר להשמיד אותה, אבל עדיין היא נגד העולם. בעתיד לא תהיה עוד התנגדות והתבדלות, אלא נקיטת עמדה פעילה לתיקון העולם עצמו. זהו רעיון התשובה ברום גבהו: תשובת ההוויה, שיבתה אל מקורה האלוקי, חשיפת אור הקודש שבטבע על כל מגוון תופעותיו. זו המשימה של ימות המשיח, זה עניינה של הגאולה. הדבר מתרחש בהדרגה: מן השיבה אל השכבות הטבעיות שבנפש, שכוללים לאומיות, ארציות וכבוד, עד לשכבות הטבעיות שבהוויה בכללותה.

הלימוד הוא מאבק לקרב אל האדם דבר השונה ממנו, ועל כן הוא מצריך מאמץ גדול. יש לשבור את המסגרות, את האדם או את הלימוד, כדי שאיכשהו זה יתאים. מיזוג השורש הטבעי וההשפעה הלימודית, ייעשה כך שמה שפעם למדנו בדמים מרובים, נפנים עכשיו אל תוך הנפש, נגלה אותו בתוכנו. הלימוד יהיה אחר, לא במלחמה כי אם באושר ונחת, סוג של הארה שאנו מפנימים לתוכנו כאוויר לנשימה. גם האוויר בא מבחוץ, אבל הוא לא יוצר מלחמה. המזון הטעים גם הוא בא מבחוץ, אבל אנחנו חפצים בו, אנחנו חשים את הקרבה של האורגניזם שלנו, שהוא אמנם מבחוץ, אבל בשורשו הוא שייך אלינו. כך תהיה התחושה הפנימית גם בלימוד התורה - הארה שאינה באה כמשימה קשה שצריך לבצע (אף שאנחנו מוכנים לבצע אותה, אבל איננו מרגישים את כל החיוניות שבה, ומה שהיא מגדלת בנו), אלא כזו המתאימה בדיוק לדרישה הנפשית. בתורה יש פן של התחדשות, במובן שהיא יותר טבעית לנפש, שהרי "מחשבתם של ישראל קודמת לכל" (בראשית רבה א, ד"ה ד 'בראשית ברא') - לעולם, למתן תורה ולכל ההופעות והגילויים שיש. זוהי הטבעיות של ישראל, ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה . וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה . אם (במיוחד בגלות) החיים היהודיים היו רווי סבל, ייסורים, מסירות, דמים וכאב, הרי בימות המשיח, ההיפך יהיה הנכון. והקדושה לא תהיה שורפת כאש, אלא מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית . גם כאן ישנו ניגוד למה שאנחנו רגילים לראות כקדושה, שיש בה יסוד קשה וכבד, ביטוי של משימה כבידה. לעתיד לבוא, היא מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית . כשם שמצד אחד ישנה "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח ,ו), ומצד שני ישנה האפשרות של " מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים " (שיר השירים ז, ז). שם בולט לא צד העזות הכאב הקנאה, אלא דווקא התענוג של התמזגות הנפשות והגוף, של רוממות הרוח מעצם הקרבה.

מחשבת המוסר בגלות, הרגילה אותנו להתבונן בחשד גדול על כל תענוג. אם מתענגים על משהו, שמא חטאנו בתאווה, שמא ירדנו מדרגה. צריך היה לשכנע הרבה מאד שיש גם תענוגות כשרים, כמו עונג שבת, שחלק מהיהודים עוד איכשהו ניסו לדרוש לעצמם שב"ת - 'שינה בשבת תענוג', אמרו להם שלא ימהרו להתרווח, כי הפירוש הוא 'שינון בשבת תענוג', לכו ללמוד! והאמת היא, ש התענוגים כמה רוממים הם, הרוממות של התחברות לשורש ההוויה, שהוא הוא הקדושה הגדולה שבה. זה לא תענוג שפל, שטחי או ריגושי בלבד אלא יש בו רוממות, מפני שהוא מצביע על עומק וגדולה, גם של האדם והנפש, וגם של ההוויה כולה. 1 כמה עדינים הם , כמו שגן העדן היה חיים בפועל בתוך העונג של קרבת אלוקים.

מבשמי עדניהם, כלומר, כשאנחנו בטוחים שיש בזה קדושה וטהרה ומרשים לעצמנו להתענג, אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן . שם כל המחיצות שכיום כל כך מפחידות אותנו, עדיין לא היו, שכן ההוויה כולה היתה במצב של רוממות. לא היו עדיין החרדות הנפשיות שמא ניכשל, שמא נטעה, שמא נחליף דבר טוב ברע. הכל היה לפני האדם, ולא היה ממה להתבייש, לא היה צורך להסתתר, ליצור לבוש (שהרי שמם של רוב סוגי הכסות יש רמז לחטא: לבוש - בושה, בגד - בגידה, מעיל - מעילה. הכל הוא בעיה, מפני שתמיד ישנה הסכנה שנעבור את הגבול, נמעל בתפקידנו, נבגוד במשימתנו, נבוש וניכלם). לאחר החטא, ישנה תחושה שצריך לעשות יותר מחיצות וגבולות, כדי שלא ניכשל יותר מדי.

ייתכן שהרב מדבר דווקא על חוש הריח , מפני שבחוש הזה קשה לחטוא. המישוש, הראייה והשמיעה מטעים יותר. דווקא מצד הריח, שזה דבר מופלא, אנחנו קולטים חלקיקים זעירים ביותר של איזה חומר מרחוק, אך התחושה היא שזה ממלא אותנו. נוצרת חוויה שלימה. הם מסוגלים לעורר או לדחות. קשה מאד למדוד ריחות. המדענים מתאמצים מאד ליצור מכונות שמריחות, לצרכי תעשייה, למשל בתעשיית המזון, מפני שאנחנו אוכלים גם על ידי הריח. כמעט לכל סוגי המזון יש מריחים מקצועיים, וכל שכן בתעשיית הבשמים (אף כי חוש הריח של הכלבים, למשל, טוב פי מאה משלנו, לא ניתן לתקשר איתם כדי שיעשו את העבודה בשבילנו). כך בנמשל - מגיע אלינו חלקיק זערורי, איזה רושם חוויתי, של מה שהיה בגן העדן. ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש, ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, " וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת (אלוהים) [ד'] וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ " (ישעיהו יא, ג), כי הם מטעים. הוא פועל, שופט ומתקן את המציאות, על פי אותו הכוח הטבעי היחיד שנותר, אפילו במנה קטנה, שלא הושחת, ולכן הוא גם היסוד לתענוג הטבעי שלא הושחת. " וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע " (שם ד), ואין רשע, כי הרשעות תמחה, כעשן תכלה, " וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים " (ישעיהו ס, כא). הרב מחבר את משימתו הגדולה של המשיח לשפוט, כשבכל שיפוט יש גם ענישה - בשבט פיו, ברוח שפתיו ימית, אבל מצד שני ואין רשע, כי עמך כולם צדיקים.

כאן אנחנו מגיעים לעניין שככל הנראה בשבילו הכניס הרצי"ה את הפסקה הזאת לפרק על אהבת ישראל. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, שכן החובה, העבירה, נוצרת במקום שבו נכשל גם האדם הראשון - תאווה, ניסיון לא מוצלח לפעול בעולם הטבע. הוא נבע מן הנטייה הנפשית העזה להגביר את התענוג. זה פיתוי הנחש: "וִהְיִיתֶם כֵּאלוֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג, ה), על ידי פעולה טבעית של אכילה, כלומר של התחברות ותענוג, תוכלו להגיע לרמה הבאה של גדולה ועוצמה נפשית, להיות יותר קרוב לאלוהים. הכישלון היה בצד הלימודי, שכן הכל היה באופן טבעי, מלבד מצווה אחת: מן העץ הזה לא תאכלו, אך המצווה לא הופנמה, לא נלמדה כראוי בדיוק הנדרש. כל הפרשנים הרי אומרים, שד' לא ציווה שלא לגעת בעץ. אבל הם חשבו שאסור, נגעו, הכל היה בסדר, ואז הבינו שמותר גם לאכול. כל עניינו של לימוד התורה, הוא לדייק מאד בפרטים. "הלכות שבת, חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה" (משנה חגיגה א, ח). הכל מאוזן, אבל נגיעה אחת מפילה את כל ההר. במשך אלפי השנים הללו למד האדם את הדיוק הלימודי, ועכשיו מתעורר בו שוב הכוח הטבעי.

ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, מפני שגם כל העבירות והחובות באות מן הנטיות הטבעיות, הנטייה אל העושר והתענוג. גם אם היא מתבטאת בפועל בדרך לא טובה, לא נכונה, לא מדויקת, שורשה הנפשי הוא טוב, נכון ואמיתי, " וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים ". יש סיפור שיכול להמחיש זאת במעט: עם אמי ז"ל עבדה בחנות בבאר שבע אשה מסורתית ממצרים. יום אחד, כאשר הייתי בחנות, האשה הזאת באה, נשקה את המזוזה שלוש פעמים, וסיפרה שבשבת היא נסעה לים באשקלון. היא הסתכלה עלי והרגישה קצת לא בנוח, ולכן הוסיפה: "אתה יודע, אני באמת מאמינה ושומרת שבת, אבל הוא הרי יודע שאין לי יום אחר, מתי אני אסע קצת לים?". זה לא נגד השבת והקב"ה, זה פשוט המצב… זה הרצון הפשוט הנפשי, שבאמת אין לנו נגדו דבר, להתענג על מה שברא הקב"ה - הים, השמש והחוף. אמנם, זה נעשה בדרך לא כל כך נאותה, האמצעים שנבחרו לא היו מתאימים, אבל מבחינת הנטייה אין בזה שום רשע. צריך לחשוב, להתאמץ, להבין כיצד לממש את התענוג והחיבור אל הטבע בדרך הכשרה, הרוממה והיפה. החברה וחכמי התורה, כולם צריכים לחשוב כיצד ליצור את התנאים מתאימים לכך. אין סיבה להתקצף על עצם הרצון, אפילו כזה שעומד בבסיסם של מעשים שבין אדם לחברו. פלוני גנב, אבל הוא אומר: "מה, לי לא מגיע גם כן?" והתשובה היא שמגיע לו. אמנם לא בדרך הזאת, אבל עצם הרצון להיות מאושר יותר - מגיע לו. הדאגה והמחשבה המעמיקה והכוללת כיצד ליצור חברה ומציאות בה אפשר יהיה לספק את הדרישות הנפשיות הטבעיות לתענוגים לכל אדם, היא מעין גאולת המשיח. זהו ביטוי הצדק, היושר, הטוב והרחמים, באופן הכולל את כולם. כדי לדאוג לכך, חייבים קודם כל להצדיק את הנטיות בשורשן. אם נפסול אותן, הרי אין שום סיבה לדאוג לסיפוקן. העולם כבר מסודר, ואלה שלא מסתדרים איתו הם סתם רשעים שצריך להרוג. אבל כמובן שתפישה כזאת אינה גאולה.

רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם, את סגולת פארם ואת זיו התשובה החופף עליהם תמיד . התשובה, לא רק כחזרה מהמעשה הלא טוב, אלא כתהליך נפשי מעמיק של היחיד והחברה, של מציאת שורש הטוב שקדם למעשה הלא טוב. ואז, הגידול מחדש הנכון של השורש הטוב הזה, ולא וויתור עליו והשמדתו. זהו מושג המפתח של הגאולה הזאת, אשר מגלה את ברק הקודש ואת אור השכינה ש למעשה אינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, אפילו כשכולם בגלות, "לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי" (שמות רבה ב, ב). אפילו כשהעולם, העם ובית המקדש חרבים, השורש לא חרב, הוא קיים במקום הקודש, הוא מקום הטבע, בכל דרגה ובכל מקום, גם כשהם מוקפים בטומאת המעשים, "אֲנִי ד' " (שמות לא, יג) " הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם" (יקרא טז, טז), אני הנוכח שם, שכן שורשם הוא קדוש ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלוהיכם. שהרי נפסקה ההלכה כר' מאיר (בקידושין לו.), על כן "ישראל… אף על פי שחטא - ישראל הוא" (סנהדרין מד.) ואינו מאבד את מדרגתו כישראל, וממילא מתחייב על כל העבירות שעשה. אשריך ישראל.

^ 1. ייתכן והרב רומז כאן לספירות השונות: רוממים - הספירות העליונות, כמה נעימים - נצח, כמה מפוארים - והתפארת - זו מתן תורה (ברכות נח.).

פרק ד'

הרב זאב סולטנוביץ'

ר"מ בישיבת הר ברכה.

נח
אדם הראשון ונח
כרך א' שיעור ב'
תשס"ה
כרך א'
מלכות שלמה והתפלגות הממלכה
כרך א' שיעור ט"ז
תשס"ה
בראשית
ראשית
כרך א' שיעור א'
תשס"ה
ישראל ויוון
ערך היוונות ותיקונה באהלי שם- המשך
כרך א' שיעור כ"ו חלק 2
תשס"ה

פרק ד'

פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד סעיף י
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פסקה א
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פסקה ב
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח
פרק ד'
אהבת ישראל פרק ד פסקה ז
הרב זאב סולטנוביץ' | סיון תשס"ח

פרק ד'

סרטונים קצרים

שיעורים פופולריים

הלכות יום הכיפורים
הלכות יום כיפורים
הרב אליעזר מלמד | תשרי תשס"ב
נוסחי תפילה
סליחות ליום רביעי מעשרת ימי תשובה- נוסח ליטא
הסידור המהיר
עקב
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה
נוסחי תפילה
סליחות ליום שלישי מעשרת ימי תשובה- נוסח פולין
הסידור המהיר

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
צום גדליה
צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
הרב יוסף אפריון | ג' תשרי תשפ"ז

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב חיים דרוקמן
הרה"ג דוב ליאור
הרב שמואל אליהו
הרה"ג חיים שטיינר
הרב חיים כץ
הרב משה ברלינר
הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל
הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
הרוצה לבשל אוכל ביום טוב על מנגל שהוכשר כראוי ידליקנו מאש מצויה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לצאת לטיולים בחול המועד אף שנוהג את רכבו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
רשאי לעשות מלאכה גמורה בחול המועד אם נצרך לצורך טיולו
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
27 דק'
האזינו
האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
הרב יצחק חי זאגא | תשרי תשפ"ז
43 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
הרב הראל כהן | ד' תשרי תשפ"ז
תשובה
תשובה: האומנות שבמציאת הדרך חזרה
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
צום גדליה
צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
הרב יוסף אפריון | ג' תשרי תשפ"ז
26 דק'
חולין
חולין דף קל"ח
הרב אלי סטפנסקי | ד' תשרי תשפ"ז
4 דק'
האזינו
האזינו - זכור ימות עולם: מה עלינו לזכור כדי להצליח?
הרב מאיר גולדויכט | תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
אף ששיבחו חכמינו את הנשארים בבתיהם בחג ובחול המועד
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
43 דק'
ענינו של ראש השנה
סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
הרב אליהו ברין | כ"ח אלול תשפ"ו
31 דק'
חולין
חולין דף קל"ז
הרב אלי סטפנסקי | ג' תשרי תשפ"ז
36 דק'
שמונה פרקים לרמב"ם
כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הרב יהודה מלמד | כ"ח אלול תשפ"ו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
34 דק'
חולין
חולין דף קל"ו
הרב אלי סטפנסקי | ב' תשרי תשפ"ז
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן
יכול המטייל לעשות סוכה מהמכונית ולאכול שם כפי הצורך
הרב שי טחן | תשרי תשפ"ז
24 דק'
חולין
חולין דף קל"ה
הרב אלי סטפנסקי | א' תשרי תשפ"ז
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ח אלול תשפ"ו
41 דק'
יומא
אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
הרב חיים כץ | י"ב אלול תשפ"ו
41 דק'
ענינו של ראש השנה
מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
הרב חיים כץ | כ"ו אלול תשפ"ו