בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהר
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

undefined
5 דק' קריאה
נשך ותרבית בארץ ישראל
תמיהה גדולה עולה כאשר נפגשים אנו באיסור ריבית. אם הריבית היא קלקול מוסרי חמור, כמו גזל, מדוע אין בה איסור מן התורה גם ביחס לגוי (שהרי גזל הגוי אסור מן התורה, לפי מה שנפסק בשו"ע)? ואם הריבית אינה פסולה כל כך, מדוע עובר עליה גם הלווה, המשלם אותה? כדי לענות על כך, עלינו לעיין בדבריו של המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב הצדקה, פרק ו').

כנגד שני איסורים אלו: הגזל והריבית, עומדות שתי מצוות עשה: הצדקה וההלוואה. אם נעיין בפרשיות התורה העוסקות במצוות צדקה, נראה שהמצוה העיקרית המופיעה שם היא דווקא מצוות הלוואה, ולא מתנת החינם. ואין זה מקרי. המהר"ל מסביר שההלוואה מבטאת יותר את האחדות בין בני עם ישראל. מתנת חינם מוכן כל אדם לתת גם למי שאינו מכיר. הלוואת גמ"ח אנו נותנים רק לאדם קרוב, שאנו מכירים אותו וסומכים עליו. בהלוואה, התנועה של הכסף אינה חד-סטרית אלא דו-סטרית. הקשר בין המלוה לבין הלווה הוא מתמשך לאורך זמן. כל אלו מבטאים את האחדות הלאומית הרבה יותר מאשר מתנת החינם. על כן זוהי עיקרה של מצוות הצדקה.

לאור זה ניתן להבין את החומרה היתירה שיש בנטילת ריבית. מי שלוקח את הכלי הנפלא שנועד לאחד את כל חלקי העם, העניים והעשירים, להיות לעם אחד, ומשתמש באותו הכלי כדי לנשוך את זולתו - לא רק פגע באותו אדם. הוא פגע פגיעה חמורה ברקמה העדינה שנועדה לחבר את כל בני עמו. אין זה דומה לגזל. הגזל הוא מעשה נבלה ממדריגה ראשונה. הוא אסור כלפי כל אדם. אבל אין בו את אותו היבט של לקיחת מכשיר טוב וקדוש והפיכתו למכשיר המקבל טומאה.
לכן, אומר המהר"ל, לא אסרה התורה את הריבית אלא כלפי אחינו בני ישראל. כלפי הגוי אנו מצווים לנהוג בהגינות וביושר. אנו מצווים גם לתת לו צדקה. אבל חובת האחווה המיוחדת, הבאה לידי ביטוי בהלוואת הגמ"ח, ללא ריבית - נתונה דווקא לאחינו בני אומתנו.

על פי זה מסביר המהר"ל את הפסוקים הבאים. יציאת מצרים, הכניסה לארץ והיות ה' לנו לא-להים - אלו הם שלושה היבטים שונים של האחדות הלאומית: אחדות הנפש (ע"י יציאת מצרים) אחדות הגוף הלאומי (ע"י הארץ) ואחדות הרוח (האמונה). ועל כך יש להוסיף: אחדות העבר (יציאת מצרים) אחדות ההווה (החיים בארץ) ואחדות העתיד (הייעוד המשותף).

לי הארץ (תש"ס)
בעידן של היי-טק, בעידן שבו "המוציא לחם מן הארץ" חדל מלהיות עסק כלכלי משתלם, ביקש לו יהודי למכור את אדמתו, זו שירש מאבותיו. על האדמה עמד פרדס תפוזים. ימיו כימי ההתיישבות. עתה ירד מחיר התפוזים. לא משתלם להשקות ולדשן. לא משתלם לנכש את העשביה. לא משתלם אפילו לקטוף. מבקש לו בעל הקרקע למכור אותה לאיש עסקים, יזם המבקש להקים במקום קניון מפואר. כבר סוכם המחיר. כבר נקבע תנאי התשלום. לא נותר אלא לגשת לבית הדין ולאשר בחתימת ידי הדיינים את ביצוע העיסקה.

בבית הדין נשאל המוכר. מנין לך קרקע זו? מה זאת אומרת? הלא ירשתי אותה מאבותי? - עונה המוכר. ומה עשו בקרקע במשך כל השנים? שאלו הדיינים. קרקע חקלאית היתה זו. בזיעת אפו עבד שם סבא רבה. במו ידיו חפר תעלות ניקוז ונטע עצי אקליפטוס במטרה לייבש את הביצות. בעמל כפיו עדר וחפר גומות. בדמעות בעיניו נטע שם עצי הדר. וב"ה זכה לראות פרי הילולים. - ענה המוכר. לכמה זמן רצונך למכור, אדוני? שאלו הדיינים. מה זאת אומרת לכמה זמן? לצמיתות. לחלוטין. תמורת המיליונים שאני עומד לקבל, אני יכול לצפות לקבל משהו בחזרה? מה? הקונה יסכים לפרק את הקניון ולהחזיר לי פרדס תפוזים? בשביל מה? הרי אני כבר לא חקלאי, אני עובד בהיי-טק, מרוויח מספיק מעסקים וירטואליים, שאצלי הם דבר מאד ממשי!

יסלח לי אדוני, אמר הדיין, שכחת שבעוד שלושים ושבע שנים תהיה שנת היובל? אמנם פעם אפשר היה למכור קרקעות לזמן ארוך. זה היה בתקופה שרוב עם ישראל היה בגלות. אבל מאז עבר זמן רב. היום כל העם כבר נמצא בארץ. יש יובל. קרקע חקלאית ניתן למכור רק עד היובל, ואחר כך עליה לחזור אליך.
אבל אני לא רוצה אותה. אני מוותר עליה - צעק המוכר. מה אעשה עם חתיכת אדמה? האם העצים מגדלים כסף? תן לי למכור אותה, וחסל. אני מודיע בזאת שאני מוותר על כל הזכויות שלי באדמה הזאת מעתה ועד עולם.

סלח לי, אמר הדיין, אם אומר לך שהאדמה הזאת היא בכלל לא שלך. ירשת אותה מסבך, שכבר נפטר לבית עולמו, ועליך להוריש אותה לנינך, שעדיין לא נולד. רק פיקדון היא אצלך, ולא סתם נדל"ן. אינך אדם בודד ותלוש, כמו גרגר אבק הפורח באוויר. אתה חלק משרשרת ארוכה של דורות, שנמשכת מאברהם אבינו ועד לדור האחרון. אין לך שום זכות להתחמק מאחריות כלפי הדורות הבאים. אמנם גם להם האדמה הזאת לא תהיה שייכת, כפי שלא היתה שייכת לך. גם סבך, גם אתה וגם נכדיך וניניך - אינכם אלא דיירים בארצו של הקב"ה. והוא הודיע בתורתו: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי". דווקא ההכרה הזאת, שאינכם אלא גרים בארץ, היא זו שתתן לכם אחיזה יציבה באדמה. השורשים שלכם לא יהיו נטועים רק בארץ מתחת, אלא גם בשמים ממעל. כך תחיו כולכם בארץ אשר איננה פיסת נדל"ן המחליפה מכונה להדפסת שטרי כסף, אלא בארץ אשר עיני ה' א-להיכם בה ובכם, בארץ אשר החיים בה מחייבים לממש את הייעוד הא-להי הגדול שנתן לעמו למען העולם כולו. "ובכל ארץ אחוזתכם, גאולה תתנו לארץ".

מי פוחד מפירות שביעית? (תשס"א)
על מוצרים רבים המשווקים בשנת השביעית מצויין כי הם "ללא חשש שביעית". כאשר מדובר בירקות, שייתכן שאף נזרעו בשמיטה על ידי יהודים, מובן הדבר. אם כי יש להימנע משימוש בביטויים שיש בהם משום פסילת דעתם של תלמידי חכמים מוסמכים, שקבעו כי הם כשרים למאכל, על פי היתר המכירה. אך כאשר מדובר בפירות, שגדלו על ידי חקלאים המתאמצים בשמירת השמיטה, מדוע יש לחפש דווקא את אלה שאין בהם "חשש שביעית", ואף אין בהם קדושת שביעית?
אמנם יש קושי מסויים בשמירה על קדושת שביעית. ואם אין מבינים את המשמעות הערכית והחינוכית שיש בה, אכן יש בזה משהו "מעצבן". אולם היא הנותנת: יש לברר את אותה משמעות ולחיות אותה בכל עוצמתה.

קדושת פירות השביעית סובבת סביב שני צירים: האחד הוא ההפקר. פירות השביעית לא גדלו כתוצאה ממעשה האדם. הרי אסור לו לבצע את הפעולות החקלאיות הנדרשות לשם כך. הם גדלו כתוצאה מברכת ה' השרויה עליהם. על כן קוראת התורה לאותם פירות בשם: "שבת הארץ", דהיינו: פירות הארץ ששבתה. "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה". אותם פירות - אין לך זכויות בהם. עליך להפקירם לכל: "והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכירך ולתושבך הגרים עמך". ומכיון שבפירות הפקר עסקינן, אין להעלות על הדעת לעשות בהם מסחר, כאדם העושה בתוך שלו. ואף מה שלקחת לעצמך בהיתר, כאדם הלוקט מן ההפקר, אינו שלך לגמרי. בהגיע היום בו לא יהיו עוד פירות כאלה בחוץ, "לחיה אשר בארצך", עליך לחזור ולהפקיר מחדש את מה שאגרת לצרכיך הפרטיים או "לבהמתך" אשר בבית.

ההפקר, מעבר לערכו החברתי, יש בו בעיקר משמעות של "סור מרע", בסילוק הבעלות הפרטית. מתוך כך מגיעים אנו אל ה"עשה טוב": קדושת פירות שביעית. בששת שנות המעשה אוכלים אנו על שולחננו הפרטי. ואילו בשנת השמיטה סועדים אנו, כאורחים, על שולחנו של מי שאמר והיה העולם. האורח אינו יכול לעשות מה שלבו חפץ. כבול הוא לנימוסי השולחן הנהוגים בבית מארחו. על כן לא נשתמש בפירות השביעית בדרך יוצאת דופן שאינה מקובלת על ידי עם ישראל, עמו של המארח. האורח - הניצב ביראת כבוד אל מול מארחו - גם לא יזלזל במתנתו, ישתמש בה מבלי לזרוק חלקים ממנה, ויימנע מלנהוג בה מנהג ביזיון.

כך יחוש כל אדם את קדושת פירותיה של ארץ ישראל בשנת השבע, והדבר יקרין גם על שאר השנים. במיוחד אנו - החיים בחברת שפע בעידן של שפע, ומתוך כך רגילים לראות דברי מאכל נזרקים לפח האשפה בכמויות גדולות בשעה שמיליוני בני אדם גוועים ברעב בארצות אחרות - צריכים לקחת משנת השבת את יראת הכבוד בפני מתנת ה' הניתנת לנו ביבולה של ארץ הקודש.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il