^ 1. מפסוק זה אנו למדים לראשונה על קיומם של כל הצומות. הרי"ד סולובייצ'יק, שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל, ירושלים תשס"ג, חלק א, עמ' סט–ע, כותב שבמשך שבעים שנות הגלות היו הצומות רשות, ללא תקנה מחייבת, ע"י קבלת היחיד או קבלת הציבור. רק ע"י נבואת זכריה הוגדרו התעניות כחובה מדברי קבלה.
^ 2. בעניין הצומות והתנאים לביטולם, ראה עוד בספרי: מלכות יהודה וישראל, "תקנת הצומות וביטולם", עמ' 436–443.
^ 3. הרב יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מצוה שא, אות ז, כותב שארבעת הצומות הללו הם מדברי קבלה, ודברי הקבלה היו מכֻוונים רק על החודשים שבהם מחוייבים להתענות יום אחד, אך לא נתייחד יום מיוחד, רק איזה יום שרוצה יכול להתענות באלו החודשים. הוא מוכיח את שיטתו מהמחלוקות השונות בשאלה על מה ומתי בחודש יש לקבוע את הצום. לפיו, רק לאחר החורבן השני קבעו תאריכים מוגדרים לכלל הציבור, ומכאן ואילך מי שייצום בתאריך אחר עובר על דברי רבנן, ואינו יוצא ידי חובה. רק מי שהיה אנוס או חולה עליו להשלים ולהתענות יום אחר, ובלבד שיהיה באותו החודש. נראה שעל אף שאצל הנביא זכריה נזכרו רק שמות החודשים, הרי שבספרי הנביאים האחרים נזכרים תאריכים באותם חודשים, והמחלוקות בין החכמים היא סביב אותם זמנים המוזכרים בפסוקים או בפרשנות הפסוקים. הקביעה הכללית, שכל אחד יכול לצום יום אחד באותם חודשים ובלבד שיהיו אלה בתוך אותם חודשים – אין לה הכרח.
^ 4. ראה: רבקה רביב, "הרקע לקביעת הצומות הלאומיים בספרות חז"ל", שמעתין, 93–94 (תשמ"ח), עמ' 87–89.
^ 5. אמנם בתלמוד ירושלמי תענית ד, ה מביא ר' שמעון מסורת אחרת בשמו של ר' עקיבא: "תני רבי שמעון בן יוחי, עקיבה רבי היה דורש:... 'צום הרביעי' – זה שבעה עשר בתמוז, יום שנשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל". הרשב"א והריטב"א לראש השנה יח ע"ב כותבים שכגירסת הגמרא בבבלי כך היא גירסת רוב הספרים.
^ 6. כך ניתן הסביר על פי דברי התוס' לראש השנה יח ע"ב, ד"ה הואיל: "ביום שבעה עשר בתמוז נמי אירע חמישה דברים, כדתנן בפרק בתרא דתענית (כו ע"א); אבל חורבן בית המקדש תקיפא טובא, ועוד לא דמי ל-ט' באב, דצרה אחת הוכפלה בו". התוס' שם מסביר ש-ט' באב היא צרה חמורה, משום שאותה צרה קרתה פעמיים. על פי אותו עקרון, כשצרה מתרחשת בפעם השניה, הדבר חמור יותר. ראה עוד בטור, או"ח, סימן תקמט.
^ 7. תוס' למגילה שם, ד"ה ורחץ.
^ 8. ראה בדברי הרב יוסף קארו, בית יוסף, או"ח, סימן תקמט, אות ב, ד"ה ומ"ש אע"ג.
^ 9. גם מפרשי המקרא בזכריה שם חלוקים בפרשנות הפסוק. ר' אברהם אבן עזרא מפרש שצום הרביעי הוא ב-ט' תמוז, ואילו רד"ק והמצודות מפרשים שצום הרביעי הוא י"ז בתמוז.
^ 10. אמנם הרד"ק ליחזקאל כו, א מפרש: "אחד לחודש – לא גלה באיזה חודש, וכיון שסתם אותו נראה כי על חודש החורבן אמר, שהוא חודש אב".
^ 11. כך הם דברי רש"י שם: "תורת משה קרויה 'תורה', לפי שניתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא 'קבלה', שקיבלו מרוח הקודש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה". ראה עוד: הראי"ה קוק, אדר היקר, עמ' לז–לח.
^ 12. בביאורה של שיחה זו של הרב צבי יהודה הכהן קוק ובפרשנותה, ראה: הרב שלמה חיים כהן אבינר, טל חרמון, מועדים, "צום שבעה עשר בתמוז", עמ' 295–299.
^ 13. לפי הירושלמי יוצא, שגם ב-י"ז בתמוז הוכפלו הצרות, וצרה אחת קרתה פעמיים. לכן שאל הירושלמי שם: "מפני מה לא קבעו אינו (צ"ל: אותו. קרבן העדה) תענית?" – מדוע אין חלות כל החומרות של ט' באב גם בצום י"ז בתמוז? תשובת הירושלמי היא: "חיננא אבוי דבר ינטה בשם רבי בנייה: שלא קיבלו רוב ציבור עליהם. אמר ר' יהושע בן לוי: כל מה שנעשה בזה – חזר, וכל מה שנעשה בזה – לא חזר. א"ר לוי: כתיב 'אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם', ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר ארבעים יום". בהסבר הירושלמי, ראה: הרב מאיר שמחה הכהן מדוינסק, אור שמח על הרמב"ם, הלכות תעניות ה, ו.
^ 14. גירסה דומה לזו של סדר עולם, מופיעה גם בתוספתא תענית ג, י, שם כתוב: "בתשעה בחודש הובקעה (=נחרבה) העיר בשניה, ובראשונה – בשבעה בו. אם נאמר "בשבעה בחדש", למה נאמר "בתשעה בחדש", ואם נאמר "בתשעה בחדש" למה נאמר "בשבעה בחדש"? אלא בשבעה בחודש כיבשו גויים את ההיכל ונטלו את העמודים ואת הים ואת המכונות, והיו מקרקרין בו שביעי, שמיני ותשיעי, עד שפנה יום. וכן הוא אומר: "אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב". לעיתותי ערב הציתו בו את האור, ונשרף עם שקיעת החמה בעשור לחודש". אין פסוק במקרא שמתאר כי הבית נחרב בתשעה בחודש, וכנראה זו טעות סופר, כפי שהעיר שם הר"ש ליברמן, תוספתא כפשוטה, עמ' 1116. התוספתא מובאת גם בגמרא תענית כט ע"א, שם היא מצוטט הפסוק בצורה נכונה: "בעשור לחדש".
^ 15. הרב משה סופר, שו"ת חתם סופר, חלק א (או"ח), סימן לג, מסביר את שיטת חכמים, כך שהואיל ושלטה האש בבית כבר ב-ט' באב, יצא הבית מיד לחולין, ונמצא שבעשירי נשרף בית של חול. וראה עוד בחידושי החתם סופר למגילה ה ע"ב. דברים דומים כותב גם הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור שמח על הרמב"ם, הלכות תעניות ה, ו. ראה עוד את הערתו של הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, חלק ח, או"ח, סימן טז, סעיף ב, על דברי החתם סופר הללו. הרב יהונתן מביאלסטוק, שו"ת זכרון יהונתן, חו"מ, סימן ב, הקשה על ר' יוחנן מדבריו בבבא קמא כ ע"א, שם הוא סובר שבנזקי אש אומרים "אשו משום חציו", והכוונה היא שמעשה השריפה נגמר ברגע שהדליק את האש. אם כן, מן הדין היה לקבוע את הצום ב-ט' באב. הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, או"ח, ב, סימן קיז, מתרץ שהאבילות על החורבן היא על עצם שריפת בית המקדש, ולכן "אין לך אלא מקומו ושעתו שהלך ונשרף בפועל". דברים דומים כתב גם הרב שמואל יוסף זוין, המועדים בהלכה, עמ' שמט. הרב דוד פרדו, שו"ת מכתם לדוד, יו"ד, סימן מב, קישר את מחלוקת ר' יוחנן וחכמים לדיון עקרוני אחר בתלמוד: האם הולכים אחר ההתחלה או אחר העיקר.
^ 16. הרשב"א והריטב"א שם אינם מקבלים את הסבר התוס', ולפיהם כוונת רבי היתה אחרת. האחרונים עסקו אף הם בדברי תוס', ובשאלה: כיצד נסיונו של רבי עולה בקנה אחד עם הכלל שאין בית דין מבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין. ראה: מהר"ץ חיות שם; הרב נסים חיים משה מזרחי, שו"ת אדמת קודש, א, חלק יו"ד, סימן יד; החיד"א, שו"ת חיים שאל, חלק ב, סימן כג; הרב שלום מרדכי הכהן, שו"ת מהרש"ם, חלק ג, סימן רכז, ועוד.
^ 17. יש להעיר, שקלקול החשבונות האמור בירושלמי שם, הוא ביחס לצום י"ז בתמוז, ולא ביחס ל-ט' באב. הרש"ש החיל את אותו עקרון האמור שם גם ביחס ל-ט' באב.
^ 18. ראה: חיים מליקובסקי, "תאריך חורבן הבית הראשון על פי 'סדר עולם', התוספתא והבבלי – עיונים בהתפתחותה של מסורת", תרביץ, סד (תשנ"ג), עמ' 487–500; יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 396–403.
^ 19. הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור שמח על הרמב"ם, הלכות תעניות ה, ו, מסביר את ההבדל שבין התלמודים: הירושלמי מתאים לשיטת הסוברים שהיה מקום לקבוע את הצום בעשירי, ואילו הבבלי נוקט כשיטת חכמים שיש לקבוע את הצום ב-ט' באב, בהתחלת הפורענות. ההשלכה היא לשאלה שבה דן הירושלמי שם, ביחס לשנה ש-ט' באב חל בשבת: האם יש לנהוג סימני אבלות גם בשבוע שלאחריו? יש להעיר על דברים אלו, שבשני התלמודים מובאות דעות הסוברים שהיה מקום לקבוע הצום ב-י' באב.
^ 20. שניים מהשלושה המוזכרים כאן נזכרים בדיון דומה באשר לצום יום כיפור במשך יומיים: בירושלמי ראש השנה א, ד – ר' יהושע בן לוי, ובראש השנה כא ע"א – לוי. הדיון הוא בזמן שהיו מקדשים את החודש על פי הראייה, והשאלה היתה אם בני חו"ל יודעים את התאריך שנקבע בארץ ישראל.
^ 21. ראה עוד בדברי הרב אריה לייב ממיץ, גבורות ארי לתענית כט ע"א, הדן אף הוא בשאלה מתי נשרף הבית השני: אם ב-ט' באב או גם ב-י' באב, ומדוע בכל זאת צמים כיום רק ב-ט' באב.
^ 22. כך מופיע בשל"ה, הובאו דבריו במגן אברהם, או"ח, סימן תקנח, ס"ק ג. על המנהגים השונים בקשר ל-י' באב, ראה: הרב דוד דיין, התענית בהלכה, חלק ב, עמ' תמט–תנז; הרב צבי כהן, תשעה באב שחל בשבת, עמ' קנב–קנג.
^ 23. יש לשאלה זו מספר השלכות: קטן שהגדיל ב-י' באב יהיה פטור מהתענית לפי שהיה קטן; האם יש לנהוג בשבת מנהגי אבלות בצינעא; האם בשבוע שחל בו ט' באב חלים הדינים של "השבוע שחל בו ט' באב", או שהוא מוגדר כשבוע לפני שבוע זה. ראה: הרב צבי כהן, תשעה באב שחל בשבת, עמ' מה–נד, סג–סט, קכו–קכט.
^ 24. כך הוא גם במקבילה בירמיהו מא, א–ג.
^ 25. דבריו הובאו בבית יוסף, או"ח, סימן תקמ; טורי זהב, שו"ע, או"ח, שם, ס"ק א.
^ 26. בגמרא בבא בתרא כח ע"ב (על פי גירסת רבינו חננאל) נאמר: "שהרי נביא עומד בתשע ומזהיר על אחת עשרה" (גירסה אחרת היא: "שהרי נביא עומד בעשר"); ופירש ר"ח: "שהרי הנביא ירמיהו עומד בתשע שנים לצדקיהו, כדמפורש בספר ירמיהו, ומזהיר על י"א שנה בתחילתה שיילכו לגלות, כדכתיב: 'בעשתי עשרה שנה לצדקיהו בחֹדש הרביעי הבקעה העיר' ". מבלי להיכנס לעומקה של סוגיית חזקה בקרקע, הרי שמגירסה זו ניתן להבין שמשך הזמן מתחילת המצור ועד החורבן היה שמונה עשר חודשים: מעשור לחודש העשירי בשנה התשיעית של צדקיה (=שלושה חודשים עד סוף השנה), כל השנה העשירית (=שנים עשר חודשים), ועד התשיעי לחודש הרביעי בשנה האחת עשרה לצדקיהו שבו נפרץ המצור (=שלושה חודשים). ראה עוד: תוס' שם, ד"ה ודילמא, ורמב"ן, ריטב"א ורשב"א שם.
^ 27. מהאמור בסופו של הפסוק: "בעצם היום הזה", למד הרב דוד אבודרהם, ספר אבודרהם, סדר תפילת התעניות, כך: "עשרה בטבת, שאינו חל לעולם בשבת, אבל הוא חל לפעמים ביום שישי ומתענין בו ביום; ואפילו היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו 'בעצם היום הזה', כמו ביום הכפורים". דברי האבודרהם הובאו ע"י הבית יוסף, או"ח, סימן תקנ, אות ג, אשר כתב עליו: "ולא ידעתי מניין לו זה". הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, אור שמח, על הרמב"ם הלכות תעניות ה, ו, כותב שרק תענית שהיא מעת לעת אסור להתענות בשבת, אך תענית שהיא מהבוקר עד הערב אין איסור להתענות בשבת מן התורה, כפי שמותר להתענות בשבת תענית חלום. אלא שחכמים איחרו את תענית י"ז בתמוז כשחל בשבת ליום ראשון. מכאן ש-י' בטבת, שהיא תענית שנמשכת מהבוקר ועד הערב, לוּ היתה חלה בשבת, היו אמורים לאחרהּ לאחר השבת, אך מאחר שכתוב בה "בעצם היום הזה" – יש להתענות גם בשבת. על דברי האבודרהם ראה עוד: חידושי הרב חיים מבריסק על הש"ס (סטנסיל), עמ' לו; הרב אליהו בקשי דורון, שו"ת בנין אב, חלק ד, סימן כא.
^ 28. אין פלא שהשמועה על חורבן המקדש הגיעה לבבל רק לאחר חמישה חודשים. גם בתוך ארץ ישראל הגיעה השמועה על חורבן בית המקדש בזמן מאוחר יחסית למקומות קרובים לירושלים. ירמיהו מא, ד–ה: "ויהי ביום השני להמית את גדליהו, ואיש לא ידע. ויבֹאו אנשים משכם, משלוֹ ומשֹמרון, שמֹנים איש מגֻלחי זקן וקרֻעי בגדים, ומתגֹּדדים, ומנחה ולבונה בידם להביא בית ה' ". בחודש תשרי, קצת פחות מחודשיים לאחר החורבן, באים יהודים משכם, משילה ומהשומרון, להביא מנחה למקדש. רש"י לירמיהו מא, ה, מפרש: "להביא בית ה' – כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית, ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם וגילחו זקנם". הרד"ק לירמיהו שם שואל על כך: "ותימה הוא, מן החודש החמישי שחרב הבית עד החודש השביעי – איך לא שמעו בשילו ובשכם ובשומרון כי נלכדה ירושלים וחרב הבית וגלו ישראל ממנה? ויש לפרש, כי שמעו בכיבוש ירושלים ובגלות ישראל ממנה, אבל חשבו כיון שהשאיר נבוזראדן דלת הארץ, השאיר גם בית המקדש, שלא ניתצו ושרפו כולו או מקצתו, שיקריבו הנשארים בארץ קרבנותיהם. וכיון ששמעו בדרך שנשרף בית ה' קרעו בגדיהם, ושמעו גם כן כי מלך בבל הפקיד גדליה בארץ, והיו באים אליו". כאמור, מפסוק זה למדו בירושלמי מועד קטן ג, ז על "אחד ששמע שחרבה ירושלים ואחד הרואה את ירושלים בחורבנה חייב לקרוע". ראה עוד: מועד קטן כו ע"א; רמב"ם, הלכות אבל ט, י. במובן אחר יוצא, שהיום שבו נפוצה השמועה לתושבי השומרון על חורבן בית המקדש, נקבע כיום צום.
^ 29. כך פירש רש"י שם, ד"ה אלא: "ואמר שלא הקפיד המקרא אלא על סדר החודשים, לכך מנה תמוז קודם לטבת, ואני מונה אף לסדר פורענות". וכן פירש הריטב"א שם.