^ 1 של"ה [ריש מסכת יומא], חיי אדם [כלל קלח סעיף ח], מטה אפרים [סימן תקפא סעיף מט], דרך החיים [דיני התרת נדרים בערב ר"ה], פתחי תשובה [יו"ד סימן רלט ס"ק ו], שערי תשובה, [או"ח סימן תקפא סוס"ק ז], וכף החיים [סימן תקפא ס"ק יט וס"ק צט]
והטעם שעושים התרת נדרים דוקא לפני ראש השנה, כתבו ה"ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סימן תריט] וה"יפה ללב" [ח"ב בקונ"א סו"ס תקפא] בשמו שזהו כדי שאם יש לאדם איזה נדר או שבועה, שלא יכנס בו בראש השנה בשנה האחרת, שכל המאחר נדרו פנקסו נבקרת וכו'. [עי' נדרים כב א, אילו הוה ידעת דפתחין פנקסך וממשמשין בעובדך מי נדרת, ועי' בר"ן שם ובפירוש הרא"ש, ועי' בטור בסימן רג בשם הירושלמי ובפרישה שם ס"ק ו ובדרישה ס"ק ב. וכן הביא החכמת אדם כלל צא סימן ג שאם איחר נדרו ולא קיימו ולא התירו וכו', פנקסו נפתחת ומדקדקים במעשיו אם הם כדאי להגן נגד חטא זה]. ועוד, שלא יכנס בשום חיוב בראש השנה.
ובספר "שפתי כהן" [עה"ת, סוף פרשת מטות] כתב שיש רמז למנהג התרת נדרים בסופי התיבות של "לא יחל דברו ככל", שהם אותיות "אלול", לומר שבאלול קודם ראש השנה יעשה התרה לנדריו, והו"ד בברכי יוסף [סימן תקפא ס"ק כא], בשערי תשובה [שם סוס"ק א], בכף החיים [שם אות יט] ובקצור שו"ע [סימן קכח סעיף טז].
^ 2 חיי אדם [שם].
^ 3 עי' במטה אפרים [שם סעיף יט] שכתב שיש נוהגים לעשות התרת נדרים פעם שניה קודם יוה"כ, כשמזדמנים להם עשרה. [עי' להלן בסעיף ד אם יש מעלה להתיר בעשרה]. וכן היה מנהג החת"ס לעשות התרת נדרים בערב יוה"כ, [וכמו שהובא ב"מנהגי בעל החת"ס" פרק ז אות יז, עיי"ש שלקח עדה שלמה להתרת נדרים והתרת נזיפה]. וגם ב"ראש יוסף" [למהר"י אישקאפה זצ"ל, או"ח סימן תריט] הביא שמנהגנו להתיר נדרים ושבועות בערב ראש השנה ובערב יוה"כ, ובזה כל אדם נכנסים מותרים ליוה"כ, (וכתב דלפ"ז מה שאומרים "כל נדרי" בכניסת יוה"כ, זהו מחשש שמא היה איזה נדר או שבועה אחר ההתרה, או משום הרבה בני אדם שאינם באים להתיר שחרית ערב יוה"כ), עיי"ש, והו"ד ב"יפה ללב" [ח"ב, בקונ"א סו"ס תקפא], עיי"ש. וסיים ב"יפה ללב" שם שאמנם המנהג בהרבה מקומות שאינם עושים התרת נדרים בערב יוה"כ, לפי שסומכים על אמירת "כל נדרי" בליל יוה"כ).
וב"שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, או"ח סימן תריט, במחודשים אות א] הביא שעושים התרת נדרים ונידוי באשמורת ראש חודש אלול. (והביא שבערב יוה"כ אומרים נוסח "התרת נדרים" שנוהגים בזמנינו). וכן הביא הברכי יוסף [סימן תקפא ס"ק כא] שעושים התרת נדרים באלול. (ועי' ב"יפה ללב" [ח"ב, בקונ"א סימן תקפא אות יג] שהביא דברי הברכ"י, וכתב ע"ז שמנהגינו לעשות התרת נדרים ושבועות ונידויים וחרמות וקללות יום או יומיים קודם ראש השנה וכו', עיי"ש). וגם בכף החיים [בסימן תקפא אות יב] הביא שיש נוהגים לעשות התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יוה"כ, עיי"ש הטעם. [ויש שהביאו מנהג זה לעשות ההתרה בי"ט אב, ויש שהביאו לעשות בכ' אב, עי' מה שהובא בזה בשו"ת "תנא דבי אליהו" במנהגי חברון לחודש אב, ובהערה שם, וציינו לספר "מנהגי בית א-ל" סעיף סד. וע"ע במה שהובא בזה בספר "דרך אר"ץ" עמ' קה, ממנהגי ארם צובה, ועוד].
וסיים הכף החיים שם דחסידי בית א-ל אשר בירושלים נוהגים לעשות התרה בכל ערב שבת במשך כל השנה, וכתב על זה שמנהג יפה הוא, עיי"ש. וכן הביא החיד"א [ב"שיירי שיורי ברכה" יו"ד סימן ריא, וב"צפורן שמיר" סימן יב אות רו] שכך הנהיג מהר"ש שרעבי זצ"ל בבית מדרשו לעשות בכל ערב שבת קודם מנחה התרת קללות לו ולכל בני ביתו, עיי"ש עוד מה שהאריך בזה.
^ 4 עי' בשל"ה [ריש מסכת יומא, ובקצור של"ה ענייני הנהגת התרת נדרים] שכתב שאם אין פנאי בערב ראש השנה, מתאספים בין כסה לעשור ועושים אז התרת נדרים ומסירת מודעא על הנדרים דלהבא, עיי"ש.
ועי' ב"יפה ללב" [ח"ב, בקונ"א סימן תקפא אות יג] שכתב שמנהגינו לעשות התרת נדרים ושבועות ונידויים וחרמות וקללות יום או יומיים קודם ראש השנה וכו', [וכנ"ל בהערה ג], וע"ע בשו"ת רבבות אפרים [ח"ד סימן קמז אות ב] שכתב לגבי בני ישיבה שאינם נמצאים בערב ראש השנה בישיבה, [-ואינם יכולים לעשות התרה במקום אחר], שיכולים הם להקדים ולהתיר נדריהם גם קודם ערב ראש השנה, בעוד הבחורים נמצאים בישיבה, שעיקר המנהג היה להתיר נדרים ב"כל נדרי", אלא שכיון ש"זריזים מקדימים", לכן מקדימים ההתרה לפני ראש השנה, [וכדלהלן בפרק פא סעיף ב], ולכן שפיר יכול להקדים יום או יומיים קודם, ובפרט לפי מה שכתב הכף החיים [הנ"ל בהערה ג] שמתירים ארבעים יום קודם ראש השנה וקודם יוה"כ, דה"נ יכולים לעשות התרת נדרים קודם ערב ראש השנה. [ואמנם יש להעיר שלכאו' כוונת הכף החיים היא שהתרה זו שעושים ארבעים יום קודם ר"ה ויוה"כ, זהו מלבד ההתרה שעושים בערב ר"ה, וכמו המנהג].
^ 5 חיי אדם [כלל קלח סימן ח], וכעי"ז כתב ב"אלף המגן" [על המטה אפרים סימן תקפא אות קא].
^ 6 וכמו שאומרים "כל נדר או שבועה וכו' שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום".
^ 7 עי' בשו"ע [בסימן רי סעיף ב] דאף שמעיקר הדין הנודר בחלום אינו כלום ואינו צריך שאלה, מכל מקום לכתחילה יש לחוש להצריכו התרה, ואם מוצא עשרה ראוי שיתירנו בפני עשרה. [וכנ"ל בפרק נו סעיפים א-ג].
^ 8 ספר יהושע [להג"ר יהושע העשיל באב"ד זצ"ל, פסקים וכתבים סימן קצט, והו"ד בדעת תורה סימן תריט]. וסיים שם שלכן נכון היה מנהג הראשונים שהיו מתירים ב"עדה" כולה ולא מתחלקים לכמה כיתות. וכן יש לנהוג להתיר העדה כולה, כי אז ישנם עכ"פ עשרה לומדים להתיר.
ועד"ז כתב בשו"ת זרע אמת [ח"א סימן צ] שמנהגנו ליקח עשרה אנשים להתרת נדרים בערב ראש השנה. [וצידד שם שיש סמך גם לעשות את מסירת המודעא בפני עשרה, והובאו דבריו להלן בפרק פא הערה ל]. וגם במטה אפרים [בסימן תקפא סעיף מט] כתב שנוהגים אנשי מעשה שעושים חבורות של עשרה עשרה לעשות סדר התרת נדרים, [וסיים שם שיש נוהגים שקודם יום הכיפורים עושים פעם שנית התרה כשמזדמן להם עשרה, וכנ"ל בהערה ג]. ועיי"ש באלף המגן [ס"ק קא]. וגם בשל"ה [ריש מסכת יומא, וב"קצור של"ה" עניני הנהגת התרת נדרים] כתב שהמנהג בארץ ישראל שמתאספים עדה קדושה תלמידי חכמים ויראי שמים להתרת נדרים ומסירת מודעא. וכן הביא החיד"א [ב"צפורן שמיר" סימן יב אות רו] שישתדל לעשות קודם ראש השנה התרת קללות בעשרה, [עיי"ש שהביא הנוסח], ושיהיו מכללם איזה ת"ח ויראי שמים. (וסיים שם שאם לא ימלאו שם עשרה סגי בשלשה). ועד"ז הביא הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה נדרים ח א, עמ' נג] למעשה שיש הידור לעשות התרת נדרים דערב ראש השנה בעשרה, משום נדרי חלום.
ויש שכתבו שמטעם זה נהגו לסיים בהתרת נדרים דערב ראש השנה "וכשם שמתירים הבית דין של מטה, כך יהיו מותרים מבית דין של מעלה", שהרי כתב הר"ן [בנדרים שם] שהטעם שצריך עשרה בנידוי בחלום, זהו משום שאפשר שבשליחות המקום נתנדה, לפיכך צריך שיתירו לו עשרה ששכינה עמהם, וא"כ זהו הטעם שמסיימים בהתרה זו דערב ראש השנה "כשם שמתירים הבי"ד של מטה כך יהיו מותרים מבי"ד של מעלה". [כן הביא בשו"ת שיח יצחק סו"ס תכו בשם הגרא"ד גרינוולד זצ"ל, וכדלהלן בפרק פ הערה כט].
וגם ב"שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, או"ח סי תריט במחודשים ס"ק א] כתב שאומרים התרה זו בעשרה, [עיי"ש שכתב שאומרים התרה זו בערב יוה"כ], אך כתב בזה טעם אחר, שזהו משום מסירת המודעא שמוסרים אז, [וכדלהלן בפרק פא הערה ל].
^ 9 שו"ת תשובות והנהגות [ח"ג סימן קסא, עיי"ש מש"כ לדון בזה] ושו"ת רבבות אפרים [ח"ד סימן קמז אות ד]. ועמש"כ בזה בספר "אמרי דוד" [להג"ר דוד אלכסנדר מלינובסקי זצ"ל, נדרים סימן יא אות ד].
והוסיף בשו"ת תשובות והנהגות [שם] דאף שלענין נידוי בחלום אמרו בגמרא [בנדרים ח א] שצריך עשרה בני אדם להתיר לו, היינו דוקא בנידוי שלא צריך לזה בית דין אלא צריך עשרה לזה, אך בנדר בחלום לסוברים שלא צריך עשרה, [עי' בנדון זה בפרק נו סעיף ג והערה ו], י"ל דהוי כסתם התרת נדרים דדי בשלשה, וממילא בעשרה גרע, משום דהוי "בית דין שקול".
^ 10 עי' לעיל בפרק יד סעיף ז והערה יד מה שהובא מדברי הנחל יצחק ועוד שחששו ל"בית דין שקול" בהתרת נדרים, וכן הסיק לדינא במשנת יעבץ [להגרי"ב ז'ולטי זצ"ל, או"ח סו"ס נג] שלכתחילה יש לחוש לזה.
^ 11 שו"ת רבבות אפרים [שם].
^ 12 ואמנם מדברי רעק"א משמע דס"ל שאין חשש "בית דין שקול" בהתרת נדרים. [וכנ"ל בפרק יד הערה יד, ועיי"ש בהערה טו]. וע"ע במשנת יעבץ [שם סו"ס נג] שכתב לדון שגם אם בסתם התרת נדרים יש חשש "בית דין שקול", יתכן שבהתרת נידוי לא צריך תורת "בית דין", ואפילו עשרה בני אדם מתירים את הנידוי. (ואמנם יתכן שזהו בנידוי בחלום, ולא בנדר בחלום, ודו"ק).
^ 13 של"ה [ריש מסכת יומא], שאם היה מחוייב נידוי, ינהג תחילה שעה אחת נידוי בעצמו, ולאחר מכן יבקש מהחכמים בערב ראש השנה שיתירו לו, עכת"ד. (ולכאו' דבריו אמורים כשיודע שנתחייב נידוי, אך בסתם התרה שעושים היום אם נתחייב נידוי, נוהגים רק לבקש מהמתירים שיעשו לו התרת נידוי, ואין נוהגים בנידוי שעה אחת, ודו"ק).
והנה התרת נידוי דבי"ד עושים בשלשה [וכמבואר ביו"ד סימן שלד סעיף כד], אך התרת נידוי בחלום צריך עשרה, דחיישינן שמן השמים נידוהו, וכמבואר בנדרים ח א, [ועי' מה שהובא בנדון זה בפרק נו סעיף ג אם גם בנדר בחלום צריך עשרה מטעם זה], ולכאו' מטעם זה יש לעשות התרת הנידוי בעשרה, וכנ"ל בסעיף ד לענין נדרי חלום.
^ 14 לסוברים שיכול הבעל להישאל על ההיקם גם לאחר יום השמיעה, עי' מה שהובא בזה בפרק נב סעיפים ה וח, מחלוקת הראשונים בזה, ועיי"ש דלדינא נחלקו בזה המחבר והרמ"א, שלדעת המחבר יכול הבעל להישאל גם לאחר יום השמיעה ויכול להפר ביום שנשאל על ההקמה, ואילו הרמ"א חשש לשיטות שאין הבעל יכול להישאל על ההקמה לאחר יום השמיעה. (ואמנם גם לשיטת הרמ"א איכא נפק"מ בכך שישאל הבעל על הקמתו, לענין זה שאח"כ תוכל האשה ללכת לחכם ולהישאל על נדרה, וכדלעיל [בפרק נב סעיף יג]).
^ 15 ובאופן שאומר כך יש בזה "פתח הנעשה מתוך החרטה", [עי' בפרק כג סעיף ט], ועיין להלן בסעיף ז אם התרת נדרים דערב ראש השנה מועילה מטעם "חרטה" גרידא, או שגם בזה יש "פתח הנעשה מתוך חרטה".
^ 16 קצור הלכות מועדים [להגר"ש דבילצקי שליט"א, דיני התרת נדרים בערב ר"ה, הערה ח].
^ 17 הגר"ש קלוגר [בהשמטות לכנויי נדרים, והובא ב"נדרי זריזין" הוצאת חכמת שלמה ח"ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח, אות יד, והו"ד בליקוטי מהרי"ח ערב ר"ה], וכדלהלן בהערה כ. וגם באמרי בינה [להגר"מ אויערבאך זצ"ל, דיני נדרים סימן יח, ד"ה ועוד י"ל] נקט שהתרת נדרים דערב ראש השנה מהני ע"י "חרטה" גרידא, עיי"ש שכתב שבאופן שמתחרט רק על שקיבל בלשון נדר, מהני שאלה אף בחרטה לבדה, [ודוקא כשרוצה לחזור בו מההקדש לגמרי ושלא יתן כלל, בזה לא מהני שאלה אלא מדוחק], וכדמצינו בנוסח התרת נדרים דערב ראש השנה, שאומרים שאין חרטה מעצם הענין, אלא רק על קבלת העניינים בלשון נדר, עיי"ש.
^ 18 וכפי שמשמע בנוסח ההתרה, שאומרים "בכולהון אתחרטנא בהון מעיקרא".
^ 19 וכדלעיל בפרק כג סעיף ד וסעיף ט.
^ 20 הגר"ש קלוגר שם, שדוקא באופן שלא התנה מעיקרא לבטל את נדרו אין מתירים בחרטה גרידא, שכיון שלא התנה לבטלו הרי נעשה נדרו כהוגן, והוי דיבור טוב ואלים, ולכך אין מתירים בחרטה גרידא, משום דבעינן "חרטה דמעיקרא", ושמא אינו מתחרט מעיקרו. אבל באופן שכבר התנה מעיקרא בשנה קודמת לבטל הנדר, א"כ מעיקרא נדרא ריעא הוא, שהרי אם היה נזכר בתנאי תוך כדי דיבור, היה נדרו בטל מאליו בלי היתר, [וכדלהלן בפרק פא סעיף ז], לכן אף שלא נזכר בתנאי, מ"מ לא אלים הדיבור, ודי לבטלו בחרטה דאח"כ, ואמרינן שכיון שמתחילה התנה שלא יהיה נדר וגם בסוף הרי הוא מתחרט, לכן די בחרטה לבד, עיי"ש.
ובתחילת דבריו שם צידד הגר"ש קלוגר שהטעם דמהני חרטה גרידא, זהו משום שאפשר לצרף לזה מה שהתנה מעיקרא לבטל נדריו, ויש שיטות שביטול זה מהני אף שלא זכר הביטול תוך כדי דיבור לתנאו, [וכדלהלן בפרק פא סעיף ז], וממילא הוי מחמת כך ספק ספיקא, שיש ספק דלמא די במה שהתנה לבטל, ואף אם הביטול לא מהני, יש לדון דלמא חרטתו מועילה לבטל את הנדר, עיי"ש.
^ 21 מחנה אפרים [הל' נדרים סימן טז].
ובזה כתב המחנ"א ליישב מה שתיקנו לומר בנוסח התרת נדרים דערב ראש השנה לומר "ואין אני תוהה על קיום המעשים הטובים שעשיתי, רק אני מתחרט על קבלת העניינים בלשון נדר", אף דבעלמא לא מהני חרטה כה"ג שמתחרט רק על כך שקיבל את התעניות בלשון נדר, בלא שיהיה תוהה על הראשונות ויתחרט על עיקר התענית, [כן הוכיח המחנ"א שם מדברי הר"ן בנדרים כב ב דלא מהני חרטה על כך שקיבל התענית בלשון נדר אלא צריך דוקא "פתח", שכתב הר"ן שם שאם התענה כבר ואח"כ יתחרט, יאבד שכר התעניות שהתענה, ומוכח מדבריו דלא מהני חרטה רק על כך שקיבל בלשון נדר], ופירש המחנ"א שם שדוקא בהתרת נדרים דערב ראש השנה שעושים מחמת חשש שמא כבר עבר על נדרו, בזה מהני אפילו בחרטה כה"ג, משום דאדעתא שיעבור על נדרו לא נדר מעיקרא, וכמו שאמרו בגמרא שם, ונמצא שהנדר הותר בזה על ידי "פתח", עכת"ד. [וזהו משום דס"ל למחנ"א שההיתר בהתרת נדרים דערב ראש השנה הוא ע"י "פתח"]. וע"ע לעיל [בפרק כד הערה יט] מה שהובא על המחנה אפרים. (ועיי"ש עוד מה שהובא כמו"כ מדברי הערוה"ש דלא מהני "חרטה" כה"ג).
(ואמנם בעיקר דברי המחנ"א כתבו האחרונים להעיר ולתמוה שמצינו שמועילה "חרטה" מכך שקיבל בלשון נדר, עי' בפרק י הערה ז ובפרק כד הערה כ מה שהובא מדברי ה"ידות נדרים" [סימן ריד ב"יד שאול" סוס"ק א], שו"ת רב פעלים [ח"א יו"ד סימן מד], אמרי בינה [להגר"מ אויערבאך זצ"ל, דיני נדרים סימן יח, ד"ה ועוד י"ל]. ובמה שהובא שם מדברי החכמת אדם [כלל ק סימן ו], הבן איש חי [שנה ב' פרשת ראה אות יז], שו"ת חוות יאיר [סו"ס טו] ועוד, דנקטו בפשיטות שמועילה חרטה כה"ג).
^ 22 עי' בערוה"ש [סימן רכח סעיף יט], שמי שנדר להתענות או לעשות מצוה מסויימת, ואינו רוצה להתחרט מעיקרו כדי שלא יפסיד שכר התעניות והמצוות שעשה עד עתה, יש לו "פתח" לומר שאם היה מתבונן על כך בשעת הנדר לא היה נודר והיה עושה המצוה בלא נדר, ונמצא שהמצוה שעשה עשה וגם על להבא כשימצא עת מוכשר לזה יעשנה, עיי"ש. [ועי' מש"נ ע"פ דבריו בפרק כה הערה כב]. ועד"ז הובא מדברי בעל ה"קהלות יעקב" שאמר שה"פתח" בהתרת נדרים דערב ראש השנה זהו שאילו היה יודע שיהיה נדר, לא היה נודר. [הו"ד ב"ארחות רבינו", ח"ב עמ' קעא].
------------
^ 23 וכמו שאומרים בנוסח התרת הנדרים "הן אותם שכבר שכחתי". והטעם שמועילה התרה לנדרים שכבר שכח, פירש החדרי דעה דאף שבסתם התרה צריך שידע הנודר את נדרו, והו"ל למימר שכיון ששכח את הנדר אין בכך ידיעה ואי אפשר להתיר, הכא כיון שמתחרט על הכל, חשיב "ידיעה" אף שעתה אינו זוכר את הנדר, עיי"ש עוד מש"כ לפ"ז.
^ 24 דרך החיים [הל' התרת נדרים בערב ראש השנה], שמה שנוהגים לומר "אף שמצד הדין המבקש התרה צריך לפרט הנדר, אך דעו נא רבותי כי א"א לפורטם כי רבים הם וכו'", זה מועיל דוקא לנדרים ששכח, אבל נדרים שזוכר אותם ובא להתירם, צריך לפרט אותם בהתרתו, ואם לאו אין מתירים לו, עיי"ש. וכן הביא ב"אלף המגן" [על המטה אפרים סימן תקפא ס"ק קא]. ועד"ז הביא בשיירי כנה"ג [סימן רכח, בהגהות הטור אות יט] דמה שצריך לפרט את הנדר היינו באופן שיודע את הנדר, אבל נדר שאינו יודעו אין צריך לפרט, [כן הביא בשם "מחזור רומניא", ועיי"ש עוד מה שציין בזה], עיי"ש. וגם בשו"ת אבני נזר [יו"ד סימן רצז א] רמז לשיטה זו שבנדרים שאינו זוכרם מועילה ההתרה גם אם אינו מפרט את הנדר.
ויסוד חילוק זה מצינו בתוס' רי"ד [בנדרים כג ב], שכתב ליישב הא דמהני אמירת "כל נדרי" אע"ג דקיי"ל שצריך לפרט את הנדר [וכדלעיל בפרק כב סעיף א], שזהו משום דמה שצריך לפרט את הנדר היינו דוקא כשיודעים בהם, אבל ב"כל נדרי" אין חרטה אלא על אותם הנדרים שנשכחו, ולא על אותם הנדרים שזוכר אותם, עיי"ש, והו"ד בשבלי הלקט [סימן שיז], עיי"ש. (ואמנם הרא"ש כתב טעם אחר בהא דמהני התרת "כל נדרי" אף שאינו מפרט הנדר, [וכדלהלן בפרק פג הערה יח], ולכאו' משמע מזה דלא ס"ל לרא"ש כדברי התוס' רי"ד הנ"ל, או דעכ"פ ס"ל שמתירים ב"כל נדרי" גם את הנדרים הידועים, ודו"ק).
וע"פ דבריו פירש הגרי"ש אלישיב שליט"א [הו"ד ב"הערות" גיטין לה ב, עמ' קנט] הלשון שאומרים בהתרה "אך דעו נא רבותי כי א"א לפרטם כי רבים הם", דהיינו שכיון שהם רבים איני זוכרם, ולכך מועילה ההתרה בהם אף בלי פירוט. (ואמנם לפ"ז היה לנו לומר שנדרים שבאמת זוכרם צריך לפרט, ודו"ק). ועי' בסמוך בהערה ג מדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל מש"כ לפרש בנוסח זה.
^ 25 הגר"ש קלוגר זצ"ל [בנדרי זריזין הנדמ"ח חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד], שפת אמת [יו"ד סימן רכח סעיף יד], ואהבת חסד [להגר"א לאנדא זצ"ל אב"ד טשכנוב זצ"ל, גיטין לה ב ד"ה ועיין בפנ"י], דאף דבעלמא אם לא פירט את הנדר לא הותר הנדר אפילו בדיעבד, מ"מ התרה דערב ראש השנה מועילה בלא פירוט הנדר, שהרי הטעם שצריך לפרט את הנדר זהו משום חשש נדרי איסור, [וכדאי' בגיטין לה ב, וכנ"ל בפרק ח סעיף ו, ובפרק כב הערה ו], ואלמו חז"ל לתקנתם שאפילו בדיעבד לא יהיה מופר הנדר, א"כ הצורך בפירוט הנדר זהו דוקא באופן ששייך חשש זה שיתירו לו נדרים שאי אפשר להתירם, אבל בהתרה דערב ראש השנה שמפרש למתירים שאינו מבקש להתיר נדרים שאין ראוי להתירם, ממילא ליכא חששא דנדרי איסור, ושוב אין צריך לפרט. (והוסיף השפת אמת שם דמ"מ לכתחילה תיקנו שצריך לפרט ממש, אלא שבדיעבד אם לא פירט מהני אם אמר לחכם באופן זה. ועוד כתב די"ל שהצורך לפרש שזה שאינו מפרט זהו משום "שאי אפשר לפורטם כי רבים הם", היינו כדי שלא יסברו שבדיעבד מהני התרה גם בלא שפירט את הנדר). ועד"ז הביאו שתירץ הגר"ח מבריסק זצ"ל על קושיא זו. [כן אמר בשמו הגרמ"ד סאלאווייצ'יק שליט"א, עי' בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" ח"ב עמ' נו]. (ואמנם העירו שבנוסח התרת נדרים שהביא השל"ה [בריש יומא, שזהו המקור להתרת נדרים דידן, וכדלהלן בפרק פ סעיף א], לא הוזכרו תיבות אלו "ואין אני מבקש התרה על אותם הנדרים שאין להתיר אותם", כפי שהוא בנוסח שלפנינו).
ועד"ז פירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב עמ' קמח, וב"שלמי נדר" הערה יג] שמה שאומרים בהתרת נדרים דערב ראש השנה "אי אפשר לפורטם כי רבים הם", אין זה נתינת טעם על כך שאינו מפרט, שאם מדינא צריך לפרט את הנדר, אין בכך ד"כי רבים הם" טעם לפוטרו מכך, [ואמנם עי' בדברי הגרי"ש אלישיב שליט"א הנ"ל בהערה ב מש"כ לפרש בזה], אלא מה שאין חסרון בכך שאין מפרטים את הנדר, זהו משום שסומכים על מה שמסיימים "ואין אני מבקש התרה על אותם הנדרים שאין להתיר אותם", וכמש"כ הרא"ש שהטעם שצריך לפרט זהו משום דחיישינן שמא זהו סוג נדר שאין להתירו, [וכנ"ל בפרק כב הערה כט], ומה שמוסיפים "אי אפשר לפורטם כי רבים הם", הכוונה היא לאותם נדרים שאינו זוכרם, ולכן בוחר באופן זה שמתנה שתחול ההתרה רק על מה שיכולה היא לחול. (ועפ"ז הסיק שם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לדינא שכמו"כ יכול מי שאינו רוצה לגלות הנדר, לומר שאם יש בנדר זה נדנוד או הידור שמחמתו אין כדאי להתירו, לא תחול כלל ההתרה, ובכה"ג אינו צריך לפרט ולגלות הנדר, ועי' בנדון זה לעיל [בפרק כב סעיף יג והערה כט והערה ל], ובמה שהובא [שם] מדברי השפת אמת והאחרונים בנדון זה).
אמנם בתפארת ישראל [פ"ז דבכורות, בבועז שם אות א] הוכיח מאמירה זו שאומרים בהתרת נדרים בערב ראש השנה "אך דעו נא רבותי כי א"א לפורטן כי רבים הם" למש"כ בדבריו שם לחדש בדעת הרמב"ם שהצורך בפירוט הנדר זהו רק לכתחילה, אך בדיעבד מותר גם אם לא פרט את הנדר. וכדחזינן באמירה זו שאומרים "כי א"א לפורטם כי רבים הם", אלמא בדיעבד מועילה ההתרה גם בלא פירוט הנדר. ולפ"ז אמירת "כי רבים הם", היינו שכיון שרבים הם, ממילא הרי זה כשעת הדחק, שנחשב בכל דוכתא כדיעבד, עיי"ש. [ועמש"כ בנדון זה בפרק כב הערה י-יא והערה ל-לג ליישב מה שמועילה התרת נדרים דערב ראש השנה בלי פירוט הנדר].
^ 26 מטה אפרים [סימן תקפא סעיף מט], וכנ"ל בפרק כז סעיף יב.
והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמז, וב"שלמי נדר" הערה כד] דלכאו' יכולים ארבעה שיש להם נדרים ורוצים בהתרתם, וכגון בהתרת נדרים בערב ראש השנה, לישב יחד ולומר "נדרנא לא נדרי", ויש בכך התרת נדרי כולם, ואין צריכים כלל שיאמר כל אחד בפני עצמו התרתו לאחרים בלשון "נוכח", וכדחזינן ברא"ש [ביומא ונדרים שם] במרדכי [פ"ח דיומא סימן תשכו] בהגהות מיימוניות [סוף הל' שביתת עשור, שגם מטעם זה נהגו הציבור לומר עם הש"ץ, כדי שיתירו גם לש"ץ] שכתבו שלשיטות שיש ב"כל נדרי" התרת נדרים לשעבר, שנחשב שהקהל מתירים לש"ץ את נדריו, [וכדלהלן בפרק פג סעיף יא והערה לד], אלמא מועילה התרת נדרי הש"ץ אע"פ שאינו שומע כלל את קול המתירים. [והניח בצ"ע].
^ 27 מטה אפרים שם.
^ 28 ואמנם למעשה נהגו בהרבה מקומות שבהתרת נדרים שבערב ראש השנה אומרים כמה אנשים יחד את נוסח ההתרה. [וכן המנהג בבית מדרשו דהגרי"ש אלישיב שליט"א].
^ 29 ע"פ הא דאי' בסנהדרין ס א לגבי עדות בדיני ממונות, שאם אחרי שהעד הראשון אמר עדותו, אמר העד השני "אף אני כמוהו", מועילה העדות. וכתב החזו"א [דמאי סימן טו ס"ק ו] דעד"ז יכול מי שאינו בקי להפריש תרו"מ הנמצא במקום שאין לפניו נוסח הפרשת תרו"מ, שיכול הוא ליקח יותר מאחד ממאה מהפירות שלפניו ולומר בקצרה שההפרשות יחולו כמו שכתוב בנוסח הפרשת תרו"מ שנמצא בביתו, כדת, (וכמו"כ כשאין בביתו נוסח, דמועיל אם לוקח יותר מאחד ממאה ואומר שיחולו ההפרשות הכל כמו שצריך מן הדין, עיי"ש. ואמנם משמע בחזו"א שלכתחילה ראוי שיהיה הנוסח המלא שגור בפי החבר, והטעם כתבו בשמו שזהו משום שאי-ידיעתם היא שכחת התורה, ומורה על מיעוט ההתעסקות בה, [וכמו שהובא בקונטרס הל' תרו"מ, שנדפס ע"י הגר"ז שפירא זצ"ל ע"פ החזו"א (ונדפס בדרך אמונה סוף חלק ג). אך מ"מ עי' בדרך אמונה בהל' תרומות פ"ג ה"ט בביאור ההלכה (ד"ה מקום) שכתב שיש אופנים שראוי לכתחילה להפריש בנוסח זה], וע"ע בסמוך בהערה ח השיטות למעשה בהפרשת תרו"מ).
וכתבו בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלח] ובקצור הלכות מועדים [להגר"ש דבליצקי שליט"א, דיני התרת נדרים בערב ר"ה הערה ח] דעד"ז מהני בהתרת נדרים כשאומר "אף אני כמוהו". וכתבו שכמו"כ לאחר שאמר אדם התרת נדרים עבור עצמו, יכול הוא לסיים ולומר "כל מה שאמרתי עבורי יהיה כך גם עבור אשתי", או "וכן לאשתי", [וכדלהלן בסעיף יא], עיי"ש. [וב"קצור הלכות מועדים" שם כתב שבפרט אם מוסיף "כל מה שאמרתי ומה שכתוב כאן בסידור בנוסח התרת נדרים עבורי יהיה וכו'", דמהני טפי, דדומה לנותן עדותו בכתב ואומר "מה שכתוב כאן אני מעיד" דשפיר קרינן בזה "מפיהם" לענין עדות].
והנה מדברי האחרונים הנ"ל שכתבו שהטעם שמועילה אמירת "אף אני כמוהו", זהו כמו לענין הגדת עדות והפרשת תרו"מ, משמע שביסודו צריך "אמירת החרטה", ולכן כתבו לדון אם באמירת "אף אני כמוהו" נחשב שיש אמירה. אמנם יש לציין דמצינו ראשונים שסוברים שלא צריך אמירת החרטה כלל, ודי בכך שהחכם יודע שהנודר מתחרט, כדי שיוכל להתיר על סמך כך, [עי' מה שהובא בנדון זה בפרק יט סעיף ג שיטות הראשונים בזה], ולשיטות אלו מה שאומר הנודר שמתחרט זהו רק כדי לגלות שבאמת הוא מתחרט גרידא, אך באמת האמירה אינה פועלת כלל ואינה נצרכת לעיקר החרטה. וממילא אמירת חרטה אינה דומה להגדת עדות שבזה יש דין "אמירה" ודיבור, (ובהם יש לדון אם אמירת "אף אני כמוהו" נחשבת אמירה או לא), וממילא לשיטות אלו פשוט שמועיל בהתרת נדרים אמירת "אף אני כמוהו", ודו"ק.
^ 30 ואמנם בעיקר דברי החזו"א שהוכיח מהגמרא בסנהדרין ד"אף אני כמוהו" דעדות לגבי הפרשת תרו"מ, כבר כתבו האחרונים להעיר ולדון בראיה זו ושיש מקום לחלק ביניהם, עי' בהר צבי [זרעים ח"א סימן מח] והאור לציון [ח"א יו"ד סימן כד], ולמעשה כתב ההר צבי דלדינא יש לחשוש שאין באמירה זו הפרשה כלל ולא מהני, וגם בספר "עקבי חיים" [להגרח"י קלפהולץ זצ"ל, סימן לד אות ו] פקפק בדין זה. ולפ"ז יש מקום לדון שגם בהתרת נדרים לא מהני אמירת "אף אני כמוהו" לשיטות שצריך אמירה בהתרה, וכנ"ל. (ויש לעיין אם לדבריהם גם אין הבעל יכול לומר אחרי אמירתו "אף אשתי כמוני" לצורך התרת נדרי אשתו, [באופן שבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, וכגון היכא דמכנפין, וכדאי' בנדרים ח ב, וכדלעיל בפרק כ סעיף ד, והובא להלן בהערה כא], או שבעל המבקש להתיר נדריו ונדרי אשתו עדיף מאדם אחר שאומר אחרי אמירתו, ודו"ק).
ועוד יש מקום לדון שיתכן שהגדר בהא דמהני אמירת "אף אני כמוהו", זהו משום שענין עדות זהו ה"צירוף" שיש באמירת שני העדים, ועי"ז יש בזה הגדה אחת של שניהם, [ויש להאריך בזה, ואכ"מ], ולכן י"ל שדוקא בעדות מועיל כשרק אחד העדים אומר את העדות, והשני מצטרף לאמירתו ע"י שאומר "גם אני כמוהו", דבלא"ה ענין העדות זהו הגדה אחת של שניהם. אך אין ראיה לשאר מקומות שצריך בהם אמירה, דליסגי באמירה קצרה זו במקום אמירה גמורה, ודו"ק.
ובעיקר דברי החזו"א, כתב הגרש"י זוין זצ"ל [בספר "אישים ושיטות", עמ' 334] לדון שאין ראיה להפרשת תרו"מ מעד האומר "אף אני כמוהו", שבעדות הרי יודע השני מה שראה ומה שהעיד קודמו, ואמירה זו אינה אלא קיצור דיבורו, ואין מזה ראיה לאמירת לשון מקוצר בתרומה כשאינו יודע מה ואיך הוא תורם, עכת"ד. ואמנם יש להעיר בקושיא זו שיתכן שבאמת אין כוונת החזו"א להתיר אלא באופן שיודע ענין ומהות ההפרשה, ורק מקצר אמירתו, ודו"ק, ועד"ז כתב בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלח] שגם לדברי החזו"א אם אינו מבין את הנוסח לא מהני מה שאומר בקצרה שיחול כפי הנוסח ברשותו. והמשיך דלפ"ז גם בהתרת נדרים אם לא יאמר את הנוסח באריכות אלא רק יאמר בקצרה "אף אני כמוהו", הרי לא יעלה על דעתו כל תנאי ופרטי הנוסח, ולכן ראוי לפרט, [אך כתב דמ"מ אם פירט את הנוסח וסיים בסוף דבריו "וכן לאשתי", שפיר מהני לכתחילה], עיי"ש. (ואמנם יש לעיין דלכאו' די בכך שיודע ענין התרת הנדרים באופן כללי, וכמו בתרו"מ דסגי בכך שיודע דיני תרו"מ, אף שאינו חושב עליהם בפועל. אך יתכן שיש חילוק ביניהם, שהתרת נדרים תלויה לגמרי בדעתו, משא"כ הפרשה שחלה ע"פ דיני התורה ולא צריך אלא שתהיה דעתו לעיקר ההפרשה, ודו"ק).
^ 31 עמש"כ לעיל [בפרק כא סעיף א] אם הנשאל על נדרו צריך לעמוד או לא, והובא שם משו"ת הרדב"ז [חלק ח, הנדפס מכת"י, סימן קנו] שהטעם שצריך לעמוד בהתרת נדרים, זהו כדי שיתבייש שנשבע או נדר ואינו מקיים, א"נ דהוי כעין וידוי שמודה שחטא שנשבע או נדר, וכל שכן אם הוציא שם שמים, עי"ש עוד, ולכאו' מחמת טעמים אלו צריך גם בהתרה דערב ראש השנה לעמוד לכתחילה. ובאמת לגבי אמירת "כל נדרי" ביוה"כ כתב בקצור של"ה [ענייני יו"כ] שאומרים "כל נדרי" בעמידה, [וכדלהלן בפרק פג סעיף ח, ועמש"כ שם בהערה כז לדון בזה].
ובספר "נטעי גבריאל" [ר"ה פרק יז הערה יא] כתב שיש לעיין אם צריך לעמוד בהתרת נדרים דערב ראש השנה, כיון שאין אומרים בהתרה זו נוסח "פתח" וחרטה, עיי"ש, (ודו"ק בזה). ואמנם לכאו' להנ"ל אף בלא זה לכאו' יש לעמוד בהתרה זו, ודו"ק.
^ 32 עי' בפרק כא סעיף ה אם צריכים המתירים לישב בשעת התרת הנדר, ועיי"ש בסעיף ז שיש חילוק בין אם מתירים ע"י "פתח" לבין אם מתירים ע"י "חרטה", ולפ"ז יש לדון איך הדין בהתרת נדרים דערב ראש השנה. [עי' לעיל בפרק עח סעיף ז אם התרת נדרים דערב ראש השנה מועילה מטעם "פתח" או מטעם "חרטה". ואמנם יש לדון שגם אם התרה זו מועילה מטעם "פתח", יתכן שמה שצריך לעמוד כשמתירים ע"י "פתח" זהו דוקא באופן שצריכים המתירים לדון אם "פתח" זה מועיל או לא וצריכים ישוב הדעת, וממילא בהתרת נדרים דערב ראש השנה שאין המתירים צריכים לעיין ב"פתח", לא יצטרכו לישב].
^ 33 ויתכן שזהו מחמת הטעם שנתבאר בהערה ט, או שעושים בזה כסתם התרת נדרים, ודו"ק.
^ 34 קצה המטה [על המטה אפרים סימן תקפא ס"ק צב] ושו"ת שבט הלוי [ח"ד סימן נד אות ד], ע"פ דברי רעק"א [בגליון השו"ע יו"ד סימן רכח ג, ובשו"ת סימן עג] והגר"ש קלוגר [בשו"ת "ובחרת בחיים" סימן כא] שקטן בן י"ג שנים שלא נבדק אם הביא שתי שערות אינו יכול להיות מן המתירים נדרים, דבדאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא, ולכן אין ליקח אלא שלשה שנתמלא זקנם, [וכנ"ל בפרק יד סעיף ו], עיי"ש באורך. וממילא לפ"ז גם בהתרת נדרים שעושים בערב ראש השנה צריך ידיעה ברורה שהביא שתי שערות, כיון שהתרה זו מועילה מן הדין, ולכן יש מקום להחמיר להצריך להתרה זו דוקא ממולאי זקן.
ולפ"ז כתב הגר"ש ואזנר שליט"א [הו"ד בקובץ "מבית לוי" גליון ד, הערה ב] שיש להקפיד בהתרת נדרים שעושים בישיבות קטנות, שלא יהיו המתירים אותם שאינם ממולאי זקן. ועי' לעיל [בפרק יד סעיף ו] פרטי דין "נתמלא זקנו", ועמש"כ שם [בהערה ט] אם צריך מילוי זקן ממש, ובמש"נ שם [בהערה טז] אם בן י"ח שנים יכול להיות מהמתירים גם אם לא נתמלא זקנו. [ואמנם יתכן שבהתרה זו דערב ראש השנה אפשר לסמוך לכתחילה על בן י"ח, דבלא"ה יש מקילים דלא בעינן בזה נתמלא זקנו כלל, וכדלהלן בהערה יג].
^ 35 שו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלז], שכיון שעיקר ההתרה דערב ראש השנה היא להנהגות טובות, שאינם אלא מדרבנן, לכן יכול לסמוך לגבי זה על חזקה דרבא. [אך כתב דמ"מ עדיף להתיר בפני מי שיש לו חתימת זקן, שיועיל גם לנדר דאורייתא]. וכן מטו משמיה דהגרי"ש אלישיב שליט"א שאפשר להקל בזה.
^ 36 תשובות והנהגות שם, שמסירת המודעא לבטל הנדרים ודאי אינה צריכה להיות בפני גדולים דוקא. (ועי' להלן בפרק פא סעיף י שיתכן שיכול למסור את המודעא אפילו בינו לבין עצמו, ואינו צריך למוסרה בפני בני אדם).
^ 37 וכמו לגבי התרת נדרים, עי' לעיל בפרק יג סעיף א, עיי"ש אם הדיוטות כשרים להתיר נדרים.
^ 38 קצה המטה [על המטה אפרים, בסימן תקפא ס"ק צב] דעכ"פ יעשה התרת נדרים בפני שלשה אנשים דגמרו וסברו קצת, שידעו מה שיתירו, וכמבואר בשו"ע [בסימן רכח סעיף א] לענין התרת נדרים [וכנ"ל בפרק יג סעיף א], ולא כמו שנוהגים ליקח בורים להתרה. והביא מש"כ בספר "תולדות אדם" [סוף פרק ו] בשבחי הגאון מהר"ז מוילנא, שהיה נוהג ללמוד עם המתירים מקודם כל דיני "פתחים", עיי"ש. [ועמש"כ בנדון זה לעיל בפרק יג הערה ז].
^ 39 ואמנם עי' בשו"ת אבן ישראל [להגרי"י פישר זצ"ל, חלק ח סו"ס סב] שכתב ליישב המנהג שהולכים להתיר נדרים אצל שלשה בני ישיבה, שכיון שלומדים מסכת נדרים בישיבות, בודאי יודעים הם הלכות התרה ע"י "פתח".
והוסיף שם דמסתבר דהא דבעינן שידעו להתיר ע"י "פתח", אין זה לעיכובא, שהרי קיי"ל לענין פירוט הנדר דדי בכך שפירט רק לאחד מהשלשה [וכנ"ל בפרק כב סעיף ב], וא"כ ממילא לא ידון בהלכות ה"פתח" רק לאותו אחד שהודיעו לו ופירטו בפניו את הנדר, ולכן מסתבר שאינו לעיכובא, עיי"ש.
^ 40 מקראי קודש [להגרצ"פ פרנק זצ"ל, ימים נוראים סימן ג, עמ' ז], שכן היה מנהגו של בעל ה"תורת חסד", שהיה מהדר שיתירו לו דוקא כאלה שכבר התירו את נדריהם לעצמם, וכדאמרינן בשבועות יד א, כך מידת הדין נוהגת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבוא חייב ויכפר על החייב, (והעיר ב"מקראי קודש" שם שלדבריו אין מעלה להיות מהזריזים להיות ראשונים מן המותרים), עיי"ש. [ובדומה לזה כתבו התוס' במו"ק יז א (ד"ה משמית) לענין התרת נידוי, דלכך היה מתיר תחילה לעצמו ואח"כ לחבירו, מטעם "יבא זכאי ויכפר על החייב", ולכך עדיף שכאשר מתיר הוא לחבירו, שיתירו לו קודם לכן].
ועי' ב"הררי קודש" [על המקראי קודש שם] שהביא על נדון זה מש"כ הגריעב"ץ בסידורו לגבי מנהג הכפרות, שראוי שקודם שיעשה האדם כפרות לבני ביתו, יעשה לעצמו תחילה, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. (ואמנם בהמשך דבריו כתב ב"הררי קודש" שם שיש חילוק ביניהם, שדוקא כפרות ראוי להקדים לעשות לעצמו הכפרות, משא"כ בהתרת נדרים אין ענין שיתיר הרב לעצמו תחילה).
^ 41 שו"ת בצל החכמה [ח"ה סימן סה] ושו"ת בית אבי [ח"ד סימן מג], שכאן אינו ענין כפרה כלל, שהדיינים אין כוחם לכפר, ואינם אלא מתירים את הנדרים ועושים אותו כאילו לא נדר, ואין ענין "זכאי" ו"חייב" בזה.
וגם בשו"ת קנין תורה [להגרא"ד הורוויץ זצ"ל, ח"ד סימן סד] כתב דלא חזינן לרבנן קשישי דעבדי הכי, ואדרבה ראינו לרבותינו שנהגו להיות הראש והראשון להתרה, [וכתב שאם כל אחד יקפיד אחר שלשה שכבר התירו, אין לדבר סוף, דבמי יתחילו]. והוסיף שיש ליישב ע"פ ההלכה מה שנהגו שלא להקפיד בכך, דהא אי' בשו"ע [בסימן רכח סעיף ב] שלכתחילה אין לאדם להתיר נדרים במקום רבו ולא במקום שיש גדול ממנו אלא א"כ נתן לו רשות, [וכמבואר בסמוך בהערה כ, ואמנם עיי"ש מש"כ לגבי התרת נדרים דערב ראש השנה לדינא], וא"כ י"ל דלכך נהגו שבתחילה מתיר החכם לעצמו בפני שלשה בני אדם, שבזה מוכיח החכם שנותן רשות לאחרים להתיר, שאין נתינת רשות גדולה מזה שהוא עצמו נשאל לפני שלשה אחרים, וממילא שוב מותר אח"כ לכולם להתיר נדרים זה לזה כמנהג ישראל. [והיינו שאע"פ שמה שהתיר בפני אחרים היה זה משום שהוצרך לכך לצורך התרת נדרים דידיה, שבהכרח כשמתיר בעצמו צריך להתיר בפני אחרים, אעפ"כ נחשב זה "נתינת רשות" לענין זה שיוכלו אחרים להתיר על סמך כך. ויש לעיין אם לדבריו אדרבה, יש קפידא שהחכם יתיר תחילה לפני האחרים].
^ 42 ערוך השולחן [יו"ד סימן רכח סעיף ו], שכן המנהג בכל תפוצות ישראל שמתירים נדרים בערב ראש השנה, ולא ראינו אפילו אחד שיתיר דוקא במושב הרב או הגדול בעיר.
והטעם שאין מקפידים בהתרה זו להתיר דוקא בפני החכם, כתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים ח ב עמ' נו, וב"שלמי נדר" הערה א] שיתכן שכיון שאין מפרטים את הנדר בערב ראש השנה, א"כ ליכא בהתרה זו טעמא דכבוד רבו. (ובתחילת דבריו שם כתב לדון שכיון שאנו נוהגים להתיר רק ע"י שלשה ולא סמכינן על "יחיד מומחה", א"כ אדרבה, יש בזה בזיון לחכם אם נזקיקנו לצרף עמו עוד שנים, ולכן לדידן שמתירים רק ע"י שלשה שרי להתיר שלא בפני החכם. אך דחה דמסוגיית הגמרא [בנדרים ח ב] בעובדא דרבינא ורב אשי חזינן שאע"פ שיכול היה רבינא למצוא שלשה תלמידים שיתירו את נדר אשתו, מ"מ לא התיר עי"כ משום יקרא דרב אשי, אע"פ שגם רב אשי גופיה היה זקוק לצרף עמו עוד שנים). ועוד יש לדון שכיון שכן המנהג שכל הקהל מתירים בערב ראש השנה והחכם יודע מכך, נחשב כאילו הוא מוחל על ונותן רשות לצבור להתיר, ותולים שאינו מקפיד בדבר. וע"ע מה שהובא בהערה יט משו"ת קנין תורה בענין התרת נדרים דערב ראש השנה.
ולכאורה לפי טעם זה י"ל שדוקא בהתרת נדרים דערב ראש השנה לא צריך להתיר בפני החכם, כיון שאין מפרטין את הנדר בהתרה זו, אמנם בערוה"ש הנ"ל [בסעיף ו] חזינן שכן הדין בכל התרה בזמנינו, עיי"ש שהוכיח מהא דחזינן בהתרת נדרים דערב ראש השנה שמתירים שלא בפני הרב, אלמא דאף דמדינא אין ראוי לאדם להתיר במקום שיש גדול ממנו, [וכדלעיל בפרק יג סעיף ד, ועיי"ש בהערה כ בשם הפת"ש דלחומרא ראוי לחוש לדעת הרמב"ם שסובר שיחיד מתיר, ולכן במקום שיש גדולי חכמי ישראל ותופסי ישיבה ואב"ד בעיר, אין להתיר בשלשה הדיוטות, אלא לצרף שנים עם הרב, עיי"ש], מ"מ במדינותינו לא נהגו להקפיד בזה כלל, וכדחזינן בהתרת נדרים דערב ראש השנה, עיי"ש. וא"כ משמע מדבריו שאין חילוק בין התרת נדרים דערב ראש השנה לשאר התרת נדרים.
^ 43 עי' בנדרים ח ב דהיכא דמכנפין [-שכבר נמצאים מקובצים] שלשה אנשים, שפיר נעשה הבעל שליח להישאל על נדרי אשתו, והובא בשו"ע סימן רלד סעיף נו, [וכדלעיל בפרק כ סעיף ד, עיי"ש בפרטי הדין בזה].
^ 44 שו"ת רב פעלים [ח"ד או"ח סימן לד, בשאלה החמישית שם], שאם רוצה האשה לעשות התרת נדרים הנהוגה בערב ראש השנה או בערב יו"כ, יכולה היא לעשות בדרך זו, שתאמר כן לבעלה בכל לשון שרוצה. [והיינו שאין האשה צריכה לומר לבעלה בלשון הקודש]. וכן הובא מנהג זה בכמה פוסקי זמנינו [וכדלהלן בהערה כד].
^ 45 שו"ת רב פעלים שם.
^ 46 שו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלח] וקצור הלכות מועדים [להגר"ש דבילצקי שליט"א, דיני התרת נדרים בערב ר"ה, הערה ח], וכנ"ל בהערה ז. וכעי"ז הובא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א. [הו"ד בקובץ "הליכות והנהגות" תשרי, סימן תקפא, בשערי תשובה ס"ק ג, עיי"ש שיאמר הבעל למתירים בעת ההתרה שאמירתו תעלה אף עבור אשתו שהוא שלוחה, והדיינים יוסיפו לומר שלש פעמים "מותר לה"].
^ 47 שו"ת רב פעלים שם, [וכתב דסגי שיאמרו הבי"ד בסתם "מותרים לכם", שכוונתם עליו ועל אשתו], שו"ת תשובות והנהגות וקצור הלכות מועדים שם. (ועי' בספר "נטעי גבריאל" [ר"ה פרק יז הערה כ] שכתב שכן המנהג בא"י, ודו"ק).
^ 48 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [הו"ד בספר "אשי ישראל" פרק מה הערה עז, וב"הליכות שלמה" ח"ב פרק א סעיף י], בעל שבט הלוי [בקובץ "מבית לוי" גליון ד', פסקי הלכות התרת נדרים הערה ה, עיי"ש שלא שמענו אצלנו מי שינהגו כן], ושו"ת תשובות והנהגות הנ"ל.
^ 49 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [שם], ושו"ת תשובות והנהגות [שם].
ואגב יש לציין בזה מש"כ ב"טעמי המנהגים" [ענינים שונים אות צה], שהטעם שנוהגות הנשים לעשות בגדים לש"ץ שמתפלל "כל נדרי", זהו משום דאיתא בגמרא [בשבת לב ב] שבעוון נדרים מתה אשתו של אדם וכו', ולכן עושות הנשים לש"ץ שמתיר את הנדרים מתנה עבור זה שמצילם אותם מעוון זה, עיי"ש.
^ 50 ולפ"ז אשה שיודעת שלא תהיה באמירת "כל נדרי" בביהכ"נ, לכאו' ראוי שתקפיד למנות את בעלה שליח להתרתה. וכמו"כ ראוי שאשה שיודעת שלא תשתתף באמירת "כל נדרי" בביהכ"נ, שתקפיד למסור בביתה מודעא לביטול נדרים, שמסירת מודעא זו מועילה גם ביחידות, [וכדלהלן בפרק פא סעיף י].
^ 51 עי' מה שהובא בדין זה לעיל [פרק יז סעיף יד]. ועמש"כ שם [בסעיף טז] אם קטן זה שהוא "מופלא הסמוך לאיש" יכול למסור מודעא לבטל נדריו.
^ 52 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, [הו"ד ב"הליכות שלמה" ח"ב פרק א, בארחות הלכה שם הערה 38], שו"ת דברי משה [להגר"מ הלברשטאם זצ"ל, סימן סו], וכן שמעתי בשם הגרי"ש אלישיב והגר"ח קנייבסקי שליט"א.
וכתב בשו"ת דברי משה שם שיש לתת טעם בזה, שהרי כתב הרמ"א [בסימן רלג סעיף א] שקטנים שנדרו גוערים בהם ומכים אותם שלא ילמדו לשונם בנדרים ושבועות, ואם הוא דבר קטן וקל ואין בו עינוי נפש אומרים להם שיעמדו בנדרם ושבועתם כדי שלא ירגילו עצמם בזה, [וכנ"ל בפרק יז סעיף ב, ואמנם עיי"ש בהערה ד שהובא מדברי האחרונים דהיינו בקטן שעדיין לא נעשה "מופלא הסמוך לאיש", דמדינא אינו חייב לעמוד בשבועתו, ואעפ"כ כופים אותו לעמוד בנדרו], וא"כ אפשר שמטעם זה נמי לא נהגו לעשות להם התרת נדרים בערב ראש השנה, כדי שלא ירגילו עצמם בהתרת נדרים ויבואו לידור ולהתיר, ולזלזל עי"כ בענין נדרים ח"ו, ואדרבה יש לחשוש שאם נחמיר עליהם בכך, הוי חומרא דאתי לידי קולא.
------------
^ 53 ריש מסכת יומא, והובא בקצור של"ה [עניני הנהגת התרת נדרים].
^ 54 של"ה [שם] וקצור של"ה [שם].
וכתב בעל ה"ערוך לנר" [הו"ד במאסף "שומר ציון הנאמן" עמ' קסט, גליון פה] שבלי ספק גדול היה בעל המחבר שחיבר "סדר התרת נדרים" זו, שזכה שנתפשט ונתקבל סדר זה ברוב תפוצות ישראל.
ואמנם הביאו ב"שומר ציון הנאמן" [עמ' קעט, בדברי הג"ר יעקב קאפיל הלוי זצ"ל, אב"ד וורמס] שבספרי הקדמונים לא נמצא נוסח התרת נדרים המקובל אצלנו, והראשון שהזכיר נוסח זה בספרו הוא בעל "שערי ציון" [למה"ר נתן נטע הנובר זצ"ל, שהיה תלמיד מהר"ח ויטאל זיע"א, ואמנם יש לציין שכבר בשל"ה הובא נוסח זה, וכנ"ל], וכתב שנוהגים מנהג זה בא"י. וצידד שנתחדש מנהג זה קרוב לזמן האר"י ז"ל.
^ 55 חיי אדם [שם], אלף המגן [על המטה אפרים סימן תקפא אות קב], וכף החיים [סימן תקפא ס"ק צט], עיי"ש. [ועי' בקצור שו"ע ובדברי הגר"ש קלוגר זצ"ל שהובאו בסמוך בסעיף ג והערה ד-ה].
ויש לציין בזה מש"כ הגרש"ז אויערבך זצ"ל [ב"מנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קנ, וב"שלמי נדר" הערה כ] לענין "כל נדרי", שיתכן שמה שאין מלמדים את הנשים לדעת מהו ענין "כל נדרי" ושלא יטעו לסבור שהוא סתם אמירת תחינה בעלמא, זהו משום שאמרו על זה בגמרא דלא דרשינן לה בפירקא [-מסירת מודעא לביטול נדרים] משום דתנא מסתם לה סתומי כי היכי דלא לזלזלו בנדרים, ומטעם זה גם לא מפרסמים, כיון שהנשים ודאי יטעו לחשוב שעי"ז אפשר לזלזל בנדרים.
(והוסיף הגרש"ז אויערבך זצ"ל [שם, וב"מנחת שלמה" נדרים כב ב, עמ' קלו ועמ' קנ] שמה שבעיקר התרת נדרים דערב ראש השנה וד"כל נדרי" אנו מפרסמים ענין התרת נדרים היפך מהמבואר בגמרא שם ואף דעלולים עי"כ לבא לזלזל בנדרים, [עי' להלן בפרק פד סעיף ד והערה ח, ועיי"ש בהערה ט מדברי הראשונים בנדון זה], הטעם בזה הוא משום חומר נדרים, שמחמת כך הקילו לפרסם ולא חשו לתקלה כדי להציל את העם מנדרים. והוסיף שמטעם זה גם הקילו לומר "כל נדרי" בפני כל, כדי להציל את הרבים שלא יתקיימו נדריהם).
^ 56 חיי אדם שם, והו"ד בכף החיים [סימן תקפא ס"ק צט], וכ"כ בקצור שו"ע [סימן קכח סעיף טז], וכמו אותם היראים שאינם מבינים בלשון הקודש, שאומרים נוסח התרת נדרים בלשון לעז, [עיי"ש שהביא הנוסח].
^ 57 הגר"ש קלוגר זצ"ל [בנדרי זריזין הנדפס מחדש חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד], שאם רוצה לעשות מצוה מן המובחר יכתוב כרזות בבתי כנסיות ובתי מדרשות לפרסם להמון שידעו ענין "התרת נדרים", ושצריך שכל אחד יתחרט על נדריו ויכוין בליבו שהוא שואל על נדרו, ומודעות אלו יפרסמם בלשון לעז שהציבור מבינים, ועי"ז יבינו היטב מה הם אומרים, אבל לשנות הנוסחא חלילה וחלילה, עכת"ד.
^ 58 עי' בחיי אדם [כלל קלח סימן ח] שהביא נוסח התרת נדרים בקצרה בלשון לעז.
^ 59 נוסח הגראי"ל שטיינמן שליט"א.
^ 60 הגאון האדר"ת ז"ל [בסידורו], וכמו שהובא בלוח לארץ ישראל [להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל]. ולכאו' טעמו משום שכתבו הפוסקים שבזמן הזה אין דיין מומחה שיכול להתיר נדרים לבדו, [וכדלעיל בפרק יב סעיף ו]. וכן נהג בעל ה"קהלות יעקב" (ברוב הפעמים) להשמיט תיבות אלו, [עי' ב"ארחות רבינו", ח"ב עמ' קעא], וכן נוהג הגרי"ש אלישיב שליט"א [עי' בקובץ "הליכות והנהגות" תשרי, סימן תקפא, עמ' 5].
^ 61 ומקור נוסח זה בנוסח "התרת נדרים" המובא בשל"ה ריש מסכת יומא. [שזהו המקור של התרת נדרים דידן, וכנ"ל בהערה ב], דאיתא שם "שמעו נא רבותי דיינים מומחים". [כפי שהוא בנוסח שלפנינו].
^ 62 הגר"ש קלוגר זצ"ל [בנדרי זריזין הנדמ"ח חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד], שרק בדרך כבוד קורא להם כך, שחשובים עליו כמומחים, ואין חשש שפת שקר, וכדמצינו בכתובים כמה פעמים עד"ז שמחשב את האדם וקוראו דרך כבוד. וכן אמרו חז"ל [ב"ב קכז ב] באומר "זה בני" ואח"כ אמר עליו "עבדי", דמפרשים כוונתו דהיינו שאוהבו כבנו, או שמשרתו כעבד. וגם בגיטין קיי"ל [באבהע"ז סימן קכט סעיף ז] שאם כתב בגט "רב" או "חכם" אין נפסל הגט משום שינוי בנוסח הגט אף שאותו אדם אינו בר הכי, וכל שכן בנוסח התרת נדרים שאין להקפיד בכך, עיי"ש. [והו"ד הגר"ש קלוגר בליקוטי מהרי"ח סדר ערב ר"ה]. וכן נהג למעשה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל לומר כפי הנוסח שנדפס בסידורים, ולא השמיט תיבות אלו. [עי' ב"הליכות שלמה" ח"ב בפתיחה לקונטרס "שלמי נדר"].
^ 63 וכדאי' בשו"ת מהר"ם גלאנטי [סו"ס יח], שאם מסר מודעא לבטל נדרים ושבועות בערב ראש השנה או בערב יוה"כ, הרי נזירות היא בכלל הביטול אע"פ שלא הזכיר "נזירות" להדיא, [והו"ד בש"ך יו"ד סימן ריא ס"ק ג ובבה"ט שם ס"ק ג], עיי"ש. וגם החזו"א [נדרים סימן קלו לפרק ג אות ה] כתב מדנפשיה שגם אם ביטל נדרים בסתם ולא הזכיר נזירות בהדיא, אמרינן שנזירות בכלל נדרים ומהני תנאו לבטל גם נזירות. [וכתב שאין חילוק בין סתם נזירות לנזירות שמשון, ותנאו מבטל גם נזירות שמשון, ועי' בנדון זה להלן בהערה טו].
^ 64 "אלף המגן" [על המטה אפרים סימן תקפא ס"ק קא] ו"שער הכולל" [על סידור הגר"ז פרק מא אות ב], שמטעם זה השמיט הגר"ז [בסידורו שם] "נזירות" מנוסח התרת נדרים בערב ראש השנה, משום דס"ל שאין צריך שיזכיר נזירות להדיא, דסתם נזירות היא בכלל נדרים, עיי"ש.
^ 65 וכמבואר בגמרא במכות כב א דנזיר שמשון אין לו שאלה, [והובא ברמב"ם בהל' נזיר פ"ג הי"ד, ובש"ך סימן רלט ס"ק כח, ועי' במילואים סימן ג בטעמים שאין התרה לנזירות שמשון], ומזה תמהו הפוסקים על נוסח דידן בהתרת נדרים דערב ראש השנה שאומרים "ואפילו נזירות שמשון", עי' פת"ש [סימן רלט ס"ק ו].
ובאמת הגר"י ברלין זצ"ל [ב"גליון הגרי"ב" שבסידור אוצר התפילות עמ' 1028] כתב דקלקול העתקה ושגגת הדפוס גרמו שהחליפו תיבות "אם לא נזירות שמשון וכו'" שהיה בנוסח התרת נדרים, ובמקום זה טעו והדפיסו "אפילו נזירות שמשון". (ובאמת יש סידורים שהנוסח הוא "חוץ מנזירות שמשון").
וכמה אחרונים כתבו שיש להשמיט לגמרי תיבות אלו ד"ואפילו נזירות שמשון", עי' בלוח לארץ ישראל [להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל] שהביא מסידור הגאון האדר"ת שהשמיט נוסח זה. [ואמנם עי' מה שהובא בהערה טו מדברי האדר"ת]. וכעי"ז כתבו הגר"ש שקאפ זצ"ל [ברשימות שנדפסו בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ זצ"ל, עמ' תלז], ב"שער הכולל" [על סידור הגר"ז, להגרא"ד לאוואוט זצ"ל, פרק מא אות ב], והכותב במאסף "שומר ציון הנאמן" [אב"ד אבערדארף זצ"ל, גליון פד, עמ' קסז, עיי"ש שראוי לומר "ואפילו נזירות" סתם, שנכלל בזה נזירות עולם עכ"פ, שישנה בהתרה], שמה שנדפס בסידורים "ואפילו נזירות שמשון" זהו נוסח מוטעה, ויש להשמיטו. וכן נהג בעל ה"קהלות יעקב" (ברוב הפעמים) להשמיט תיבות אלו, [עי' ב"ארחות רבינו", ח"ב עמ' קעא], וכן נוהג למעשה הגרי"ש אלישיב שליט"א לדלג תיבות אלו, [עי' בקובץ "הליכות והנהגות" תשרי, סימן תקפא, עמ' 5].
^ 66 עי' שו"ת בנין ציון [סימן פא], נדרי זריזין [להגר"ש קלוגר זצ"ל, בנדרי זריזין הנדמ"ח חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד], שו"ת כוכב מיעקב [סו"ס עד], בעל הערוך לנר [במאסף "שומר ציון הנאמן", עמ' קסט-קע, ועיי"ש עוד בעמ' קפא מאב"ד וורמס מש"כ ליישב בזה], זכר יהוסף [או"ח סימן ריא], שו"ת שם משמעון [להגר"ש פאלק זצ"ל, ח"א סימן כא], חבלים בנעימים [ח"ב סימן כח], קצה המטה [על המטה אפרים סימן תקפא ס"ק צג] ואלף המגן [על המטה אפרים שם ס"ק קא, בשם קצור שו"ע בהשמטות] ופרדס יוסף [פרשת נשא, עמ' קצב], ועוד, מש"כ ליישב הנוסח של התרת נדרים. והביאו בדבריהם כמה אופנים שיש התרה לנזירות שמשון, [או כשכבר עבר על נזירותו, או בנדר שהוציאו בלשון שבועה, או כשהתנה ע"מ שיהיה מטמא למתים, או לדבר מצוה, ועוד. ובפרט שאח"כ אומרים להדיא, "ואין אני מבקש התרה על אותן הנדרים שאין להתיר אותם", וא"כ סגי בכך שיש אופנים שאפשר להתיר גם נזירות שמשון, שעל זה קאי אמירתו]. ויש שדנו ליישב נוסח ההתרה, שכיון דעכ"פ מדאורייתא מהני התרה גם לנזירות שמשון, לכן מבקשים התרה עכ"פ מדאורייתא. (ואמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [בקונטרס "שלמי נדר" אות ג] העיר בזה שזהו דוחק, שהרי עי"ז יבוא לזלזל באיסור דרבנן ח"ו. וגם במאסף "שומר ציון הנאמן" [עמ' קעט, בדברי הג"ר יעקב קאפיל הלוי זצ"ל, אב"ד וורמס] כתב לדון בתירוץ זה). וכן נהג למעשה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהיה אומר הנוסח כפי שנדפס בסידורים, ולא השמיט תיבות אלו. [עי' ב"הליכות שלמה" ח"ב בפתיחה לקונטרס "שלמי נדר"].
ויש שרצו ליישב הנוסח ע"פ דברי המבי"ט [ח"א סימן צח] והמהרי"ט [ח"ב יו"ד סימן כו] שבהתרה ד"פתח", דהוי כמו נדר בטעות דאדעתא דהכי לא נדר, ומדאורייתא אין צריך שום התרה כלל ככל נדרי טעות, [וכנ"ל בפרק כה סעיף ב והערה ג], יש היתר גם לנזירות שמשון, עי' בזה בחבלים בנעימים הנ"ל [ח"ב סימן כח], ועוד. [ויסוד דבר זה שדוקא ע"י "חרטה" אין היתר לנזירות שמשון ואילו ע"י "פתח" יש לה היתר, כתב בשו"ת גינת ורדים יו"ד כלל ב סימן ד, והביא כן מספר "פני משה" ח"א סימן לז (דף צא ע"ד), ועמש"כ על זה תלמידו בשו"ת פרח שושן יו"ד כלל ב סימן א. ומש"כ על זה בשו"ת אדמת קודש יו"ד סימן יב ד"ה עוד אפשר, ובשו"ת צדקה ומשפט חלק יו"ד סימן טו ד"ה עוד יש. ובעיקר הנדון דשאלה על נזירות שמשון ע"י "פתח" ובדברי המבי"ט והמהרי"ט, עמש"כ באור שמח בהל' נזירות פ"ג הי"ד, (וכתב שיש להביא סמך לזה שע"י "פתח" יש התרה לנזירות שמשון מדברי התוס' בנזיר לב ב ד"ה ואם, וסיים שיש לסמוך על דברי התוס' לדינא), בשו"ת חבלים בנעימים הנ"ל, ובשו"ת אבני נזר יו"ד ריש סימן שג, ובמה שהאריך בזה בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן פ ובשו"ת אבן ישראל ח"ז סימן לג משום מעשה שהיה באחד שקיבל על עצמו נזירות שמשון, ועיי"ש מש"כ בזה לדינא]. ועי' גם בשו"ת ראש יוסף [למהר"י אישקאפה זצ"ל, סימן ו, עמ' יב:] מש"כ אופן התרה לנזירות שמשון.
ועוד אופן התרה לנזירות שמשון הביא בספר "לקט הקמח" [הנדפס בסוף ספר הלכות קטנות ח"א, אות נח. והו"ד במנחת חינוך מצוה שסח אות יד] מדברי המהר"ם בן חביב בשם הר"י מיגש, שדוקא באופן שכבר התחיל לנהוג בעצמו דין נזירות ורק אז בא לשאול מבי"ד שיבקשו לו "פתח" כדי שיתירו לו, בזה אמרו שנזירות שמשון אין לה התרה, אך אם רק קיבל נזירות עליו אך עדיין לא נהג הנזירות, מתירים לו גם נזירות שמשון, [עיי"ש עוד בדבריו אם יש לנהוג כן למעשה], ועד"ז כתב ב"לחם הפנים" [על קצור שו"ע סו"ס קכח] ליישב נוסח "נזירות שמשון" של התרת נדרים דערב ראש השנה.
והגר"ש קלוגר זצ"ל [בנדרי זריזין הנדמ"ח חלק ג, בשו"ת לשו"ע סימן רכח אות יד] כתב ליישב שמה שנזירות שמשון ליתיה בשאלה, היינו דוקא כשלא התנה מעיקרא לבטל הנזירות, אבל באופן שהתנה מעיקרא, הו"ל נדר רעוע, כיון דהוי נדר בטעות דשכח שהתנה תחילה, ואם היה נזכר אח"כ מיד לא הוי בעי התרה ולא חזרה, לכך שוב מהני שאלה אף בזה, עיי"ש עוד. וע"ע מה שהביא בענין התרת נזירות שמשון ב"פרדס יוסף" [פרשת נשא ו ב, עמ' קצא-קצג] מדברי האחרונים. ועוד יש לציין מש"כ בשו"ת רדב"ז [ח"ח, הנדפס מחדש מכת"י, סו"ס קנג], דכמה פעמים התרנו נזירות שמשון החמור ב"פתח" וחרטה וסניפים אחרים, עיי"ש. ועי' גם בשו"ת בעי חיי [לבעל הכנה"ג, יו"ד סו"ס ריז] שמצא אופנים נוספים שיש התרה לנזירות שמשון.
ואופן נוסף שיתכן שיש התרה לנזירות שמשון מצינו בספר "אהבת חסד" [להגר"א לאנדא זצ"ל אב"ד טשכנוב זצ"ל, גיטין לה ב ד"ה ובאמת], שכתב שלדברי הרשב"א [בשו"ת המיוחסות סימן רנה] דוקא כשנודר מהדבר מחמת עצמו (-כגון שרוצה להרחיק עצמו מאותו הדבר מחמת שמזיקו וכדומה), צריך "חרטה דמעיקרא", [וכנ"ל בפרק כד סעיף ה והערה י], אך באופן שנדרו אינו מחמת עצמו של ה"דבר הנדור" אלא כעין קנס בעלמא, קיל משאר נדרים, ודי בחרטה דהשתא, [וכנ"ל בפרק כד סעיף ה], א"כ יתכן שבאופן זה שאין נדרו מחמת עצמו של ה"דבר הנדור", יש התרה גם לנזירות שמשון, שדוקא היכא דבעינן "חרטה דמעיקרא" ילפינן משמשון שלא שייך שאלה כיון שהיה ע"י מלאך, ובסו"ד הניח נדון זה בצ"ע, עיי"ש.
ובקובץ "שערי תורה" [ורשא תרסד, ח"א סימן קטו, אות ד, עמ' 350, מהגר"י ברנשטיין זצ"ל] כתב דהיכא דהוי נדר "על תנאי", אפשר להתיר גם נזירות שמשון, שבאופן זה גם החכם אינו עוקר מעיקרא אלא רק "מיגז גייז" כמו הבעל, וממילא יכול הוא להתיר גם נזירות שמשון, עיי"ש מה שהאריך בזה.
^ 67 הגאון האדר"ת [בקובץ "יגדיל תורה" קונטרס ח סימן קט אות ג, ובקונטרס "עובר אורח" הנדפס בסו"ס אורחות חיים לאב"ד ספינקא, או"ח סימן תקפא], שנוסח "אפילו נזירות שמשון" לא קאי על ההתרה דלשעבר, אלא על מסירת המודעא לבטל מה שידור, דאף אם לא מהני התרה בשאלה על נזירות שמשון, מ"מ מהני אם מעיקרא קודם שנדר מסר מודעא לבטל, ולגבי זה אומרים בנוסח מסירת המודעא "ואפילו נזירות שמשון", והו"ד בשו"ת זכר יהוסף [או"ח סימן ריא].
והוסיף בזכר יהוסף שם שכן משמע בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סימן רעט], בשו"ת אבקת רוכל [סימן קעו], בשו"ת מהר"ם אלשיך [סימן קג], בשו"ת מהרי"ט צהלון [סו"ס קא וסימן קצד], ובשו"ת המבי"ט [ח"א סימן קנב] שמסירת המודעא מועילה גם לנזירות שמשון, עיי"ש. וכן הוכיח מדבריהם בספר "ארץ חיים" [למהר"ח סתהון זצ"ל, יו"ד סימן ריא]. ועי' גם בשו"ת בעי חיי [לבעל כנה"ג, יו"ד סימן רטו, ד"ה ויש] ובשו"ת מטה יוסף [ח"א בתחילת הספר סימן יג] שסמכו על מסירת המודעא דתחילת השנה להקל בנזירות שמשון, והו"ד בשו"ת מים רבים [להג"ר רפאל מילדולה זצ"ל, יו"ד סימן מו] ובדעת תורה [יו"ד סימן ריא סעיף ב]. וגם בשו"ת גינת ורדים [יו"ד כלל ב סימן ד] כתב שכל הפוסקים צירפו טעם זה דמסירת מודעא דיוה"כ להקל גם בנזירות שמשון.
וגם בידות נדרים [לבעל ה"שואל ומשיב", בסימן ריא ב"יד יוסף" שם ס"ק ד] צידד שמסירת מודעא מועילה לבטל נזירות שמשון, וכ"כ החזו"א [נדרים סימן קלו לפרק ג אות ה] בפשיטות דתנאי מבטל גם נזירות שמשון. (ודבריו הם לשיטתו בגדר מסירת מודעא, וכנ"ל במילואים סימן ב. [ועכ"פ מבואר בדברי החזו"א שם שאפילו אם ביטל נדרים בסתם, ולא הזכיר "נזירות" להדיא, הרי נכלל בביטול זה גם ביטול נזירות ונזירות שמשון, וכדלעיל בהערה יא]). וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלז] שקודם שחלה נזירות שמשון אפשר להתנות עליה שלא תחול עליו. [כן משמע בדבריו שם, ודו"ק], עיי"ש.
וסיים האדר"ת [בקובץ "יגדיל תורה" הנ"ל] שיתכן שמחמת טעות המדפיסים נשתבש נוסח זה ד"אפילו נזירות שמשון" ממסירת המודעא לנוסח ההתרה. ועד"ז כתב בספר "ארץ חיים" [למהר"ח סתהון זצ"ל, יו"ד סו"ס ריא] שנוסח זה ד"אפילו נזירות שמשון" היה כתוב בתוך מסירת המודעא, [דמודעא לביטול הנדרים מועילה גם לבטל נזירות שמשון וכמש"כ בשו"ת אבקת רוכל סימן קעו, וכנ"ל], ובשגגה הדפיסוהו בתוך נוסח ההתרה, עיי"ש.
אמנם השערי יושר [שער ה פרק כב ד"ה וענין, וכ"כ בדבריו ב"רשימות", שנדפסו בספר הזכרון להגר"ח שמואלביץ זצ"ל, עמ' תלז] כתב שגם מסירת מודעא לבטל הנדר לא מהני בנזירות שמשון, וכן צידד הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה נדרים סימן ז, וב"שלמי נדר" אות טו] שלא מועילה מסירת מודעא לבטל נזירות שמשון, [עיי"ש מש"כ לדון בזה], ופירשו שמסירת מודעא לבטל הנדר אינה מועילה מדין נדרי טעות המתבטלים גם בלא התרת חכם, [וכמו בנדרי שגגות דעלמא שמותרין ממילא], אלא מועילה היא מדין התרת נדרים, שנתחדש שקודם שחל הנדר יכול הנודר עצמו להיות ה"חכם" להתיר נדרי עצמו ע"י הטעות, כמו אחרי שחל הנדר שחכם מתיר, [ובזה פירשו הא דילפינן בנדרים עה ב בק"ו, דמה נדרי עצמו שלאחר שחל אינו יכול להיות מתיר, אפי"ה יכול הוא להיות חכם ולהתיר מקודם שחל, ק"ו בבעל שמיפר הנדר לאחר שחל, בודאי שיכול להפר מקודם]. ועכ"פ לא עדיף הוא עצמו מהחכם, ולכך בעינן דוקא טעות, דבלא כן כיון שחכם אינו יכול להתיר, ה"נ הוא עצמו אינו יכול למסור מודעא, וכמו שיבואר בעזה"י במילואים סימן ב. (וע"ע בצפנת פענח [בהל' נדרים פ"ב ה"ד] שכתב בקצרה כיסוד זה דמסירת מודעא עניינה מדין שאלה, שקודם שחל הנדר יכול אדם להתיר נדרי עצמו, ובתחילת דבריו כתב שם שאם מסירת מודעא היא מדין שאלה, לא היה מועיל מסירת מודעא על נזירות שמשון, כמו ששאלה לא מועילה בה, עיי"ש).
ובעיקר הנדון אם מהני תנאי בנזירות שמשון, ע"ע ב"כסא דהרסנא" [על ה"בשמים ראש", סימן רד] ובמהר"ץ חיות בגיטין לה א.
^ 68 הגאון האדר"ת ז"ל בסידורו, [הובאו דבריו ב"לוח לארץ ישראל" להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל].
^ 69 אמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל נהג לומר הנוסח כפי שנדפס בסידורים, ולא השמיט תיבות אלו. [עי' ב"הליכות שלמה" ח"ב, בפתיחה לקונטרס "שלמי נדר"].
^ 70 שו"ת תשובות והנהגות [ח"א סימן שלז, וח"ד סימן רז], שעדיף לומר בסתמא כדי לכלול בהתרה בין הנהגות טובות שנהג בהם שלש פעמים בסתמא [-בלא שנתכוין להמשיך לנהוג בהם], ובין הנהגות שנהג בהם רק פעם אחת אך היתה דעתו להמשיך לנהוג בהם, [וכדלעיל פרק עב סעיף ג]. והוסיף עוד [בח"ד סימן רז] שיתכן שבהנהגות שנהג לא צריך שיעשה שלש פעמים, משום שיתכן שלא צריך שיהיה "מוחזק" לעשות כדי שנדע שרוצה להמשיך, אלא רק שיהיה "מורגל" בזה, ולכן י"ל שאפילו בשני פעמים אף שלא הוחזק ממש נחשב "רגיל" וצריך התרה. [וע"ע בזה לעיל בפרק עב בהערה ו ובהערה ז].
71 עי' בשו"ת בצל החכמה [ח"ד סימן קסא אות ה] שפירש שבאמת כוללים בנוסח התרת נדרים תרוייהו, דתחילה אומרים "בין שום מנהג של מצוה שנהגתי את עצמי וכו' או שגמרתי בלבי לעשות שום מצוה מהמצוות או איזו הנהגה טובה וכו'", וזה מיירי אפילו נהג כן רק פעם אחת על דעת לנהוג כן לעולם. וממשיכים לומר "או איזה מנהג טוב שנהגתי שלש פעמים וכו'", והיינו כשלא היתה דעתו לנהוג כן לעולם, שבזה לא הוי כנדר רק בשלש פעמים. וכעי"ז פירש ב"שער הכולל" [לבעה"מ קב ונקי, על סידור הגר"ז, פרק מא אות ג].
וגם בשו"ת בית שלמה [יו"ד ח"א סימן ר] משמע שאומרים תיבות אלו, עיי"ש שכתב דאף שלהלכה אין נחשב נדר אלא א"כ היתה דעתו לנהוג כן לעולם, וכשלא היתה דעתו לנהוג כן לעולם, אינו נדר אף אם נהג כן שלש פעמים ויותר, [ולשיטתו בפרק עב בהערה ז], מ"מ תיקנו לומר בנוסח התרת נדרים "שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהיה בלי נדר", כדי לחוש לדעת הרא"ש והר"ן שלא הזכירו בדבריהם דהנהגה טובה הוי נדר דוקא באופן שהיה בדעתו להמשיך לנהוג כן, עיי"ש בדבריו. (ואמנם לא נתפרש בדבריו אמאי לא מזכירים בהתרת נדרים דערב ראש השנה גם הנהגות טובות שנהג פעם אחת והיה בדעתו להמשיך לנהוג בהם, ודו"ק).
^ 72 מקור חיים [לבעל החוות יאיר, או"ח סימן תריט, בקיצור הלכות שם].
^ 73 מקור חיים שם.
^ 74 וכמו שנתבאר בפרק כו סעיף ו שחוזר שלש פעמים על לשון ההתרה, ועיי"ש בהערה יג-יד המקור והטעמים לזה.
^ 75 בן איש חי [שנה ב' פרשת ראה אות כב] ושו"ת התעוררות תשובה [ח"ד סימן קי], ע"פ הא דאי' בגמרא [בנדרים יח א] שאף שאין שבועה חלה על שבועה, מ"מ אם התירו את השבועה הראשונה, חלה השבועה השניה, וזהו משום שחכם עוקר בהתרתו את השבועה הראשונה וכאילו לא היתה, וממילא חלה השבועה השניה. [עי' בנדון זה לעיל בפרק כז סעיף יג]. ולפ"ז כתבו שכיון שדרך רובא דרובא דבני אדם לכפול דבריהם פעמיים או שלש פעמים, [וכמו שאמרו בגמרא בב"מ לא ב לחד מ"ד שמה שכפלה תורה "העבט תעביטנו", זהו משום שדיברה תורה בלשון בני אדם, אלמא דרך בני אדם לכפול דבריהם, (וגם מאן דפליג אינו חולק שדרך בני אדם לכפול דבריהם, אלא דס"ל שאין אומרים "דיברה תורה כלשון בני אדם")], ממילא יש לחוש שיצא מפיו שתים ושלש פעמים לשון נדר או שבועה ולאו אדעתיה, ולכן תיקנו לחזור על אמירת לשון ההתרה ד"הכל מותרים לך הכל מחולים לך הכל שרויים לך" שלש פעמים, ומהני כפל הלשון שחוזר ואומר "מותרים" "מחולים" ו"שרויין" כאילו עשו לו שלש התרות בזו אחר זו. [וע"ע מה שהובא עוד בנדון זה בפרק כז הערה כח מדברי האחרונים בנדון זה].
וסיים בהתעוררות תשובה שם שאפילו אם לא היתה זו דעת המתקנים לשון ההתרה, מ"מ הדבר בעצמו נכון ע"פ סברא, ולכן יש להיזהר בזה. (ואמנם בהגהות "עקבי סופר" [על ה"התעוררות תשובה" שם, באות ג] כתב לדון בדבריו, דלכאורה גם אם כפל דיבורו, מ"מ כיון שלא נתכוין בכפילו לנדר נוסף, ולא כפל אלא משום שכן דרכם של בני אדם לכפול, היה לנו לדון בזה שלא נחשב זה לנדר חדש מחמת כפילה זו).
והוסיף הבן איש חי דלפ"ז אם הבא להישאל על שבועתו יודע שחזר על שבועתו כמה פעמים, יאמר למתירים שיתירו לו כפי מספר השבועות שנשבע.
והנה בהתרת נדרים זו מתיר החכם בשלש לשונות "מותרים" "מחולים" ו"שרויין", ואילו בשאר התרות סגי בלשון אחד מהם, [וכנ"ל בפרק כו סעיף א], ויש שכתב להעיר שמה שחוזרים בהתרה זו לומר שלש פעמים לשון ההתרה, זהו אך למותר, שהרי בלא"ה יש בזה ג' לשונות של התרה, "מותרים לכם" "שרויים לכם" "מחולים לכם". [עי' "תורה תמימה" במדבר ל אות ב]. ואמנם עי' מה שהובא שם בפרק כו הערה ד מדברי ה"שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, סימן רכח ס"ק י] וה"בן איש חי" [שנה ב פרשת ראה סעיף כב וסעיף כה] שכתבו שהמנהג לומר בלשון ההתרה שלש פעמים "מותר לך", שלש פעמים "מחול לך", ושלש פעמים "מחול לך", ומשמע דס"ל שכן המנהג בכל התרת נדרים, ולא דוקא בהתרת נדרים שבערב ראש השנה.
^ 76 וכמו שהובא נוסח ההתרה בשל"ה [ריש מסכת יומא] וב"ילקוט מעם לועז" [פרשת מטות, עמ' שס], שאומרים "מותרים לך מחולים לך שרוים לך וכו", שלש פעמים ולא הזכירו שאומרים "יהיו".
^ 77 שו"ת רבבות אפרים [ח"ד סימן קמז אות א ואות ג], שלשון "יהיו" משמעותו מכאן ולהבא, והתרת חכם היא למפרע.
^ 78 וכפי שהובא ב"קצור של"ה" [ענייני הנהגת התרת נדרים], ב"שערי ציון" [למה"ר נתן נטע הנובר זצ"ל, מתלמידי המהרש"א, בסדר התרת נדרים], ובסדור דרך החיים [דיני התרת נדרים בערב ר"ה] נוסח התרת נדרים "הכל יהיו מותרים לך וכו'", וכפי הנוסח שלפנינו.
^ 79 עי' ברבבות אפרים [שם באות ג] שהביא שיש שכתבו ליישב הנוסח "יהיו", שאין משמעות תיבת "יהיו" דוקא להבא, אלא אפשר לפרשו כמו "האלו", דהיינו שהנדרים יהיו מותרים. ובפרט שענין התרת נדרים עניינו התרת הקשר, וממילא נעשית ההתרה למפרע. [עי' בנדון זה במילואים סימן א].
^ 80 בעל ה"קהלות יעקב", [הו"ד ב"ארחות רבינו", ח"ב עמ' קעא], וכפי הנוסח בסידורים אחדים. (ובעיקר הנדון אם נדרי מצוה חלים בהסכמה בלב, עי' לעיל בפרק נט סעיף א).
^ 81 עי' בשו"ת לבושי מרדכי [להגר"מ וינקלר זצ"ל, קמא או"ח סימן כב ד"ה ומה] ובשו"ת שיח יצחק [להג"ר יצחק וויס זצ"ל, (הוצאת מכון י-ם, תשנה), סימן תכה] שכתבו שהמקור לאמירה זו היא בדברי הרמב"ם [בפיה"מ נדרים סו"פ י], שכתב שלאחר החרטה אומר גדול הדיינים לנודר "שרוי לך וכו' ומחול לך, במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה".
(והוסיף בשו"ת לבושי מרדכי [בסו"ד שם, והו"ד בשו"ת שיח יצחק שם בסימן תכז] שיש להעיר שבנוסח התרת נדרים שלפנינו אנו משנים הסדר, שאנו מקדימים "מתיבתא של מטה" ל"מתיבתא של מעלה", להיפך ממה שהביא הרמב"ם שם. ואמנם יש לציין שיש חילוק בין נוסח הרמב"ם לנוסח דידן, שלפי הנוסח שלנו, קאי אמירה זו על עיקר ההתרה, שאומרים "כשם שמתירים בית דין של מטה כך מתירים מבי"ד של מעלה, ולכן צריך להתחיל נוסח זה מבי"ד של מטה, שההתרה נעשית בבית דין של מטה. ואילו בנוסח הרמב"ם קאי אמירה זו על המחילה, שאומרים "שרוי ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה וכו'", ומחילה עיקרה מבית דין של מעלה).
ובהמשך דבריו בשו"ת שיח יצחק [שם בסימן תכו-תכז] הביא כמה תשובות מגדולי הזמן בטעם שנהגו לומר נוסח זה דוקא בהתרת נדרים דערב ראש השנה ולא בכל התרה, [כמו שמשמע מלשון הרמב"ם], יש שכתבו שזהו משום שבהתרת נדרים דערב ראש השנה מתירים גם נדרים שנדרו בחלום, [עי' בנדון זה לעיל בפרק עח סעיף ד שיש שכתבו שמטעם זה ראוי לעשות התרת נדרים דערב ראש השנה בפני עשרה], ואי' בר"ן בנדרים ח א [ד"ה נדהו] שהטעם שצריך עשרה להתרה זו, זהו משום שאפשר שבשליחות המקום נתנדה, לפיכך צריך שיתירו לו עשרה ששכינה עמהם, וא"כ מטעם זה מוסיפים בהתרה זו "כשם שמתירים הבי"ד של מטה כך יהיו מותרים מבי"ד של מעלה", עיי"ש. [ולכאו' לפ"ז עיקר לשון זה שייך באופן שמתיר בעשרה].
אך יש שכתבו שמה שכתב הרמב"ם שמסיימים "שרוי לך ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה", אין זה מענין התרת הנדר, שהתרת הנדר זהו רק בתיבות שאומרים קודם "שרוי לך ומחול לך", ומה שמוסיפים "שרוי לך ומחול לך במתיבתא של מעלה ובמתיבתא של מטה, ככתוב וגו'", זהו רק דברי המתיר להפיס דעת המבקש התרה ולהביא לו מרגוע. (וכמו שאין זה מענין התרת הנדר המשך מה שאומרים לו לדברי הרמב"ם, "לא יהיה לך למנהג שתהיה פרוץ בנדרים, ואם תכעוס מכאן ואילך ותחזור להישבע, אנו לא נתיר לך"), עיי"ש. [עי' בשו"ת "שיח יצחק" שם שהביא כן בשם הג"ר אלעזר לעוו זצ"ל, אב"ד אונגוואר].
ובשו"ת לבושי מרדכי [שם] כתב שהטעם שאומרים לשון זה, זהו משום שבהתרת נדרים דערב ראש השנה מתירים גם שבועות שנשבעו, והרי בעלמא אין נשאלים על השבועות אלא מדוחק, [עי' בפרק ו סעיף ז], ואילו בהתרה זו אין משגיחים לברר אם יש בזה "דוחק" כדי להתיר, לכך מסיימים ואומרים "כשם שמתירים בבי"ד של מטה כך יהיו מותרים בבי"ד של מעלה".
^ 82 בשם הגראי"ל שטיינמן שליט"א, כדי לכלול במסירת המודעא שמבטל גם הנהגה שיקיים שלש פעמים, שלא יהיה בכך נדר, וכמו שמזכירים בהתרה עצמה "או איזו הנהגה טובה או איזה דבר טוב שנהגתי שלש פעמים ולא התניתי שיהא בלי נדר וכו'".
^ 83 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שאע"פ שאין מזכירים בנוסח מסירת המודעא "הנהגה טובה", כמו שאומרים בהתרת נדרים, מ"מ הרי זה נכלל במה שמזכירים "קבלה", שהרי גם במנהג טוב החשש הוא רק משום דהוי כעין קבלה. [עי' ב"הליכות שלמה" ח"א פרק ז הערה 12, ח"ב פרק א ב"דבר הלכה" אות יב, ושם בקונטרס "שלמי נדר" הערה יח בסו"ד שם]. ועוד, שכיון שמזכירים בפירוש בהתרת נדרים שאומרים קודם "מנהג של מצוה או איזה הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים", ומיד אח"כ מוסר מודעא על כל קבלה בלב, שפיר נכלל בזה גם מנהג של מצוה. [כ"כ בדבריו ב"מנחת שלמה" ח"א סימן צא אות כ].
------------
^ 84 נדרים כג ב.
^ 85 ועפ"ז כתבו הרמב"ם [בהל' נדרים פ"ב ה"ד] והטור והשו"ע [בסימן ריא סעיף ב] שיכול אדם למסור "מודעא" לבטל נדריו ע"י שיאמר "כל הנדרים שאדור עד זמן מסויים יהיו בטלים".
^ 86 ועי' להלן במילואים סימן ב בביאור הגדר דמסירת מודעא לביטול נדרים.
^ 87 של"ה [ריש מסכת יומא, וקצור של"ה, עניני הנהגת התרת נדרים].
^ 88 וכדלהלן בפרק פד, ועי' בפרק פה סעיף ד המנהג למעשה.
^ 89 של"ה [שם].
וכתב בשו"ת מנחת יצחק [ח"ט סו"ס סא] שאין כוונת השל"ה שמשום "זריזים מקדימים" תיקנו שיעשה פעם נוספת מסירת מודעא לבטל הנדרים, שהרי כיון שכבר מסר מודעא באמירת "כל נדרי" בערב יוה"כ הקודם וביטל מה שידור מיוה"כ שעבר עד יוה"כ שיבא, אין לו מה לבטל עתה בראש השנה, שהרי זהו בכלל מה שביטל כבר, ולא שייך בזה "זריזים מקדימין" להקדים הביטול לערב ראש השנה. אלא באמת עיקר מה שנהגו למסור מודעא בערב ראש השנה לבטל הנדרים מלבד מה שאומרים "כל נדרי" זהו מטעם אחר, דחיישינן לשיטות שצריך שיהיה משמיע לאוזניו ביטול הנדרים, [עי' בזה להלן בפרק פד הערה יז], ומאידך, הרי הזהירו הפוסקים שלא יגביהו הציבור את קולם באמירת "כל נדרי" שלא יתבלבלו הקהל, [וכדלהלן בפרק פד הערה טז, ונקט המנחת יצחק שם שאם ישמעו תרי קלי, יש לחוש בזה שיתבלבלו הקהל, ועל דרך מה שכתבו הפוסקים לגבי קריאת התורה, עיי"ש], וכיון שכן יש לחוש שיאמרו הציבור "כל נדרי" בלחש כ"כ שלא ישמיעו לאוזניהם, ומחמת טעם זה התקינו לעשות ביטול נדרים נוסף מלבד אמירת "כל נדרי", וזה מה שעושים בערב ראש השנה. אלא דעכ"פ על כך שמקדימים ביטול זה לערב ראש השנה, כתב השל"ה שזהו משום זריזין מקדימין.
^ 90 וכתב החזו"א [נדרים סימן קלו, לפרק ג אות ה] שמכך שצריך לומר להדיא שמסירת המודעא לא תחול על נדרי תענית, אף דבלא"ה אין התנאי מועיל אלא אם מקיימו בשעה שנזכר, (וא"כ הו"ל למימר דממ"נ אין חשש בכך שיבטל במסירת המודעא גם נדרי תענית, שאם לא ירצה בקבלת התענית, לא יתענה מחמת ביטול זה. ואם יהיה ניחא ליה בקבלת התענית, לא יקיים את התנאי כשיזכור), מוכח שכל שאינו זכור בתנאי, הנדר בטל מעצמו, אלא א"כ נזכר בתנאי ואינו רוצה לקיימו, והלכך חיישינן שמא לא יזכור את התנאי כל ימי חייו, ונמצא שהתענית היא בלא קבלה. ועוד, שאף אם יזכור את התנאי אחר התענית, אינו יכול לקיים עכשיו את קבלת התענית, כיון שכבר עבר.
והוסיף החזו"א דמוכח מלשון זה שממעטים "חוץ מנדרי תענית", שגם נדרים לדבר מצוה נכללים במסירת המודעא, [וכתב שכמו"כ מועילה מסירת המודעא לבטל נזירות ונזירות שמשון, ועי' בזה לעיל בפרק פ הערה טו], עיי"ש עוד.
^ 91 רמב"ם [הל' נדרים פ"ב ה"ד] וטור ושו"ע [סימן ריא סעיף ב], ממה שאמרו בגמרא, אי זכור עקריה לתנאיה וקיים לנדריה. ופירשו הרא"ש והר"ן [בנדרים כג ב] דהיינו שאם אין בדעתו שיהא נדרו קיים, למה הוא נודר, לכך אמרינן דעקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה.
(ואמנם עי' להלן [הערה יט] שיש שפירשו בסוגיית הגמרא בנדרים דרבא פליג אדאביי, ויתכן דלרבא מהני הביטול גם כשזוכר, עיי"ש היטב).
^ 92 ומטעם זה נוהגים לעשות גם התרת נדרים בערב ראש השנה [או ב"כל נדרי"], אף שכבר מסרו בשנה שעברה מודעא לבטל הנדרים שידרו במשך השנה, וזהו משום שמסירת המודעא אינה מועילה לבטל נדרים שנדר כשזכר תנאי הביטול ואעפ"כ נדר, לכך צריך לנדרים אלו גם להתרת נדרים, וכמש"כ בשו"ת הרדב"ז [ח"ד סימן לג] דאף שכבר ביטל בשנה שעברה באמירת "כל נדרי" הנדרים שידור באותה שנה, וא"כ הו"ל למימר שלא יצטרך לחזור בשנה אחרת ולהתיר הנדרים דלשעבר, שכבר מותרין ועומדין הם. מ"מ צריך לחזור בשנה אחרת בשביל אותם נדרים שבשעת הנדר היה זכור לתנאי, שנמצא שבטל התנאי אם עבר עליהם. [וכן נתבאר בקובץ "יגדיל תורה", חוברת ה', סימן מד אות ב, עמ' 174].
^ 93 שם.
ונחלקו הפוסקים איך הדין אם מסר מודעא לבטל רק נדר מסויים שעתיד לידור, הפרישה [בס"ק ג] והש"ך [ס"ק א, ובנקוה"כ על הט"ז שם] כתבו שבאופן זה נדרו בטל גם אם בשעה שנדר זכר את מסירת המודעא ואעפ"כ נדר, כיון שהתנה בפירוש לבטל נדר זה, ודוקא באופן שמסר מודעא לבטל כל נדריו, בזה אמרינן שאם נודר אע"פ שזוכר את המודעא הרי הוא מבטל בכך את מסירת המודעא. אך הט"ז [שם סוס"ק א] נחלק, וכתב שגם אם התנה לבטל רק נדר מסויים, מ"מ בכך שנדר אע"פ שזכר תנאו, הרי עקר לתנאו. (וע"ע בדבריו שם מה שהעיר מדברי הר"ן, ובמה שיישב בזה בנקודות הכסף שם שכיון שהתנה במפורש לבטל נדר זה, נחשב זה כאילו התנה בשעת הנדר, ולכך מהני ביטולו על אף שזכר תנאו בשעת נדרו, ועי' גם ב"יבין דעת" [להגרי"י מקוטנא זצ"ל, בהגהותיו על יו"ד סימן ריא] מש"כ ליישב דברי הפרישה).
^ 94 בחכמת אדם [כלל צד סימן ו] הביא מדברי המהרי"ט שנסתפק איך הדין באופן שזוכר התנאי בשעת הנדר, [דאמרינן שנדרו קיים משום דעקריה לתנאי], ואח"כ נדר נדר אחר ללא שזכר את התנאי, מי אמרינן שכיון שבדיבורו הראשון עקריה לתנאי מחמת שזכר את התנאי, א"כ נעקר התנאי לגמרי ואף הנדר השני קיים, או דלמא דדוקא לאותו נדר עקר, אבל לא לנדרים אחרים שבשעה שנדר אותם לא זכר את התנאי, ובנדרים אלו אמרינן שבטלים הם כיון שלא זכר את התנאי בשעה שנדרם, עכת"ד. ועד"ז הביא בשיירי כנה"ג [סימן ריא בהגהות הטור ס"ק ז] מתשובת מהר"ר עזריה יהושע שנסתפק בזה, וכתב שיש מן החכמים אומרים בכה ויש אומרים בכה, והניח בצ"ע.
ולכאו' יסוד הספק בזה אם בכך שנודר אף שזוכר את התנאי, הרי הוא מבטל בכך את התנאי, וממילא מתבטל כולו לגבי כל הנדרים. או שאין בכך שנדר אע"פ שזכר התנאי אלא כוונה לקיים נדר זה גרידא. (ועד"ז כתב בשעורי הגר"ש רוזובסקי זצ"ל [נדרים כג ב, עמ' 204] לדון בזה מדנפשיה).
וב"נדרי זריזין" [להגר"ש קלוגר זצ"ל, נדרים כג ב ד"ה גמ' הכי קתני, וד"ה ובלבד] וב"אלף המגן" [על המטה אפרים סימן תקפא אות קב] באמת כתבו בזה בפשיטות שבאופן זה שאחרי שהתנה לבטל נדריו נדר נדר אחד כשהיה זכור לתנאי, [שהדין בזה הוא דעקריה לתנאיה וקיים לנדריה], נעקר עי"כ כל התנאי גם לגבי נדרים שידור אח"כ ולא יזכור התנאי, כיון דגלי דעתיה פעם אחת דניחא ליה בנדר. [ודו"ק אם זהו טעם אחר מהטעם שהובא לעיל שבכך שנדר עקר לגמרי את התנאי]. וגם במגילת ספר [על הסמ"ג, לאוין רמב ד"ה ע"ד, עמ' קכו] כתב שמדברי הרשב"א [שהביא הר"ן נדרים כג ב] משמע שכיון שנדר כשהיה זכור לתנאי, בטל התנאי לגמרי. [ואמנם עי' להלן הערה יב מדברי השערי דעה שדייק מדברי הרשב"א [בנדרים שם] להיפך, שדוקא לגבי נדר זה ביטל תנאו, ולא לגבי נדרים אחרים]. ועד"ז כתב בשו"ת הרדב"ז [ח"א סימן תק, בתו"ד שם] שכיון שנדר אע"פ שזכר, הרי הנדר קיים והתנאי בטל לגמרי אפילו מכאן והלאה.
(ובזה כתב הנדרי זריזין שם ליישב אמאי מתנים ב"כל נדרי" לבטל נדרים רק למשך שנה ולא מכאן ולעולם, שהיה יכול לבא מכשול מכך דשמא ידור פעם אחת ויזכור לתנאו [וממילא יתבטל תנאו], ועלול אח"כ לשכוח שכבר נדר פעם אחת, ויבא לסמוך אח"כ על תנאו, ולכן ראוי להתנות בכל שנה כמו שעושים בהתרת נדרים בערב ראש השנה, שבזמן זה לא חיישינן שמא ישכח שכבר נדר פעם אחת ונתבטל תנאו, וכדלהלן בסעיף כ והערה מו).
ועד"ז דייק השפת אמת [יו"ד סימן ריא סעיף ב] מלשון השו"ע [שכתב "אם הוא זוכר לתנאו וכו' נדרו קיים שהרי מבטל תנאו בשעה שנודר"] שמשמע שתנאו בטל לגמרי גם לגבי מה שידור מכאן ולהבא אף שלא יהיה זכור לתנאי. (ואמנם כתב שזהו דוקא בדין זה שהיה זכור לכל תנאו, אך כשהתנה בתנאו לבטל רק קצת דברים שידור, שהדין הוא שאם לא הזכיר בנדרו "על דעת ראשונה אני עושה" התנאי בטל והנדר קיים, [וכדאי' בשו"ע שם בסעיף ג], בזה מסתבר שדוקא לגבי נדר זה בטל התנאי, שבנדר זה י"ל שכיון שזכור לתנאי ולא אמר "על דעת ראשונה אני עושה", הרי מספיקא גמר בדעתו לידור עתה, אבל עכ"פ אין הוכחה שביטל כל התנאי), עיי"ש.
^ 95 שערי דעה [סימן ריא ס"ק ב], שמדברי הרשב"א [בנדרים כג ב ד"ה אמר] מדוקדק שלגבי נדרים אחרים קיים נדרו, שכתב הרשב"א שם ד"סתמא דמלתא משום דבטליה לתנאיה לגבי האי נדר הוא", ומשמע שדוקא לגבי נדר זה ביטל תנאו, ולא לגבי נדרים אחרים. [ואמנם במגילת ספר דייק מדברי הרשב"א שם להיפך, שהתנאי בטל לגמרי, גם לגבי נדרים אחרים, וכנ"ל בהערה יא]. ובתוס' הרא"ש [בנדרים שם, הנדפס מחדש] כתב כן להדיא שמה שאמרו בגמרא שאם זכר לתנאו ואעפ"כ נדר, בטליה לתנאו וקיים לנדרו, היינו דוקא לאותו נדר זה שנדר כשזכר התנאי, שנדר זה ביטל בכך שנדר כשזכר התנאי, אבל אם אח"כ לא יהיה זכור התנאי וידור, התנאי קיים והנדר בטל, עיי"ש. (ואמנם התוס' הרא"ש שם כתב דבריו באוקימתא דרבא שהיה זכור מקצת תנאו ולא הזכיר "על דעת ראשונה הוא עושה", אך לכאו' אין חילוק בזה, וה"נ שייכים דבריו בזכר כל תנאו).
וכ"כ בערוך השולחן [שם סעיף ט] מדנפשיה שאע"פ שנדרו הראשון בטל מחמת שזכר התנאי ואעפ"כ נדר, מ"מ נדרו השני אינו בטל מחמת כך, שהרי אפילו בזריקת קדשים שזורק ד' מתנות רצופים זה אחר זה לא אמרינן שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה, [וכדאי' בזבחים מא ב, עיי"ש עוד בדבריו], וכל שכן בנדרים שכל נדר רחוק הרבה מהנדר הראשון, שאין שייך נדר הראשון לנדר השני. (ואמנם עי' לעיל [בהערה יא] מדברי האחרונים שהוסיפו טעם, שכבר עקר את תנאו. וא"כ יתכן דלפ"ז אין טעם שיטה זו משום דעל דעת ראשונה עושה, וממילא לפ"ז אין ראיה מזבחים, ודו"ק).
וגם באילת השחר [נדרים כג ב] כתב מדנפשיה דמסתבר שרק לגבי אותו הנדר שזכר תנאו יש להחשיב זכירתו ביטול התנאי, ואין בכך ביטול התנאי לגבי נדרים אחרים, שהרי לא שייך שיבטל תנאו במחשבת ליבו, ובע"כ שמה שחל הנדר כשזוכר התנאי זהו משום דהוי כאמירה מפורשת שרוצה שיחול הנדר למרות התנאי, ולכן מהני דוקא לאותו הנדר ולא לנדרים אחרים.
^ 96 בהל' נדרים פ"ב ה"ד, עיי"ש ברמב"ם שכתב בזה"ל, מי שהתנה קודם שידור ואמר "כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן" וכו' ואח"כ נדר וכו', ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אע"פ שקיבל התנאי בליבו וקיימו, הרי הנדר בטל, ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו, כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם, עיי"ש. [והו"ד הרמב"ם בב"י בסימן ריא, ואמנם בדבריו בשו"ע שם לא הביא דברי הרמב"ם].
^ 97 עי' בכס"מ שם שכתב דמש"כ הרמב"ם "ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אע"פ שקיבל התנאי בליבו וקיימו, הרי הנדר בטל", כוונתו שאע"פ שלא הוציא התנאי בפיו, כיון שקיבלו בליבו וקיימו הרי הנדר בטל, (וכתב דלפ"ז אם בשעה שזכר התנאי לא קיבלו בליבו וקיימו, הנדר קיים. [ואמנם יתכן שכוונתו רק למעט כשלא הסכים לתנאי, אך איה"נ אם לא קיבל ולא ביטל אין בכך חסרון]). ועי' במרכה"מ שם שכתב דאף שאמרו בגמרא שהתנאי מועיל באופן שאינו זוכר את התנאי, מ"מ בודאי אין הנדר בטל מאליו אלא א"כ יזכור התנאי ויקיימנו בליבו, דדיבור מבטל דיבור, אלא דעכ"פ ס"ל לשיטה זו דהואיל שאינו זכור בשעת הנדר, מועילה מחשבתו לקיים התנאי לעקור את הנדר אפילו לאחר כדי דיבור. (דלא כדעת ה"יש שמורה להחמיר" שהביא הרמב"ם, דבעינן שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור, וכדלהלן).
ועד"ז כתב השפת אמת [שם בסימן ריא סעיף ב] דמבואר ברמב"ם שרק הזכירה של אח"כ גורמת הביטול, ופירש הטעם שכיון שמה שמועיל הביטול של קודם הנדר לבטל את הנדר שידור אח"כ זהו משום שע"י הביטול נחשב הנדר "נדר טעות", שאילו היה זוכר לתנאו לא היה נודר, לכך סובר הרמב"ם שדוקא כשנודע לו מביטול הנדר, אז אמרינן דאגלאי מילתא דטעות הוי, [עיי"ש מש"כ לפרש לפ"ז הנדון דתוך כדי דיבור, שזהו משום שאם תוך כדי דיבור לא חזר מהנדר כשנזכר הביטול, א"כ איגלאי מילתא דלא הוי טעות והנדר קיים], ודו"ק.
והברכת שמואל [בדבריו ב"חדושי ושיעורי הגרב"ב", נדרים סימן טו-טז] כתב לפרש דברי הרמב"ם, שסובר שהתנאי שהקדים לנדרו הוא המבטל של הנדר, דתנאי זה הרי הוא כמו חזרה תוך כדי דיבור מהנדר, דמהני, [וכמשנ"ת במילואים סימן ב], וביטול הנדר נעשה ע"י שנזכר בתנאי ומקבלו, ולכך ס"ל לרמב"ם שצריך ששיזכור התנאי אחר הנדר ויקבלו בלבו, דעי"כ נחשב כאילו היה התנאי בתוך כדי דיבור של הנדר.
ובשערי יושר [שער ה פרק כב ד"ה ובזה נראה] כתב ע"פ שיטתו דתנאי לביטול נדרים מועיל מדין "התרת נדרים", שנתחדש שקודם שחל הנדר יכול הנודר עצמו להיות ה"חכם" להתיר נדרי עצמו ע"י הטעות, כמו שאחרי שחל הנדר חכם מתיר, [וכמו שיבואר במילואים סימן ב], וכתב דלפ"ז יש לפרש ד"זכירת התנאי" עניינו מעין "חרטת הנדר", וסובר הרמב"ם שבכך שנזכר בתנאי באיזה זמן אח"כ ומתחרט על הנדר מעיקרא, מצטרפת "חרטה" זו עם ההתרה שעשה קודם [-במסירת המודעא] לעקור הנדר מעיקרא.
וסמך לשיטה זו שהנדר מתבטל רק בזמן זכירת המודעא, מצינו בדברי התוס' [בנדרים שם ד"ה ואת דרשת], שכתבו שאין מועיל ביטול בראש השנה אלא כשנתחרט עליו לאחר מכאן, עכת"ד, ומשמע שבלי שיתחרט לא חל הביטול. (ואמנם יש לעיין אם בדוקא נקטו שצריך שרק יתחרט מהנדר, ולא הזכירו שצריך שיזכור התנאי).
^ 98 שו"ת הרדב"ז [ח"א סימן רד, ד"ה ולענין אשר], ומעשה רוקח [שם בהל' נדרים], עיי"ש שמשמע מדבריהם שהנדר בטל גם אם לא נזכר בתנאי כלל.
ולפ"ז פירש הרדב"ז שכוונת הרמב"ם דלא מיבעיא אם לא חזר וקיבל את התנאי, דפשיטא שהנדר בטל כיון שלא היה זכור לתנאי, אלא אפילו אם בזמן שנזכר בתנאי חזר וקיבל את הביטול, שהיה מקום לומר שכיון שמקיים את הביטול עתה מחדש, א"כ בשעה שנדר לא היה חפץ בביטול, ויתכן שאפילו אם זוכר את הביטול בשעת הנדר היה מבטל את התנאי כדי לקיים את הנדר, אעפ"כ הנדר בטל, כיון שלא היה זוכר את התנאי בשעה שנדר. ואין אומרים שכיון שמקיים את התנאי, איגלאי מילתא למפרע שהתנאי היה בטל, אלא אמרינן איפכא, דאף אם היה זכור את התנאי, היה מקיים, והנדר בטל.
^ 99 רמב"ם [בהל' נדרים פ"ב ה"ד] בשם "יש שמורה להחמיר", עיי"ש שכתב "ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור", [ועד"ז הביא הרמב"ם בדבריו בפיה"מ בנדרים פ"ג מ"ב], ובראב"ד שם משמע שהסכים לשיטה זו המחמירה, [עי' בכס"מ שם], והובאה שיטה זו בשו"ע [בסימן ריא סעיף ב, בשיטה שניה] בשם "יש אומרים".
^ 100 טור [סימן ריא] בשם הרמב"ם, ושו"ע [שם סעיף ב], שאין התנאי מועיל לבטל הנדר אלא אם כן יזכרנו תוך כדי דיבור לנדרו. [וכן הסיקו הש"ך בנקודות הכסף, הלח"מ, הערוה"ש והשערי יושר בדעת הרמב"ם, וכמו שיבואר בסמוך].
ואמנם ברמב"ם גופיה לא נתפרש כן להדיא, שבדבריו שהביא שיטה זו כתב בזה"ל "ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור", [ולא מבואר בדבריו שצריך שיהיה ב"כדי דיבור" מהנדר], ובאמת הראב"ד שם כתב על זה דהיינו שלא ישהה כדי דיבור מהזמן שנזכר בנדר, שאם שהה כדי דבור מאז שנזכר בנדר, כבר ביטל נדרו את תנאו, ומשמעות דברי הראב"ד שאין קפידא שיהיה בתוך כדי דיבור מהנדר, אלא גם אם נזכר בביטול הנדר זמן רב אחרי הנדר, מהני אם מיד בתוך כדי דיבור מהזמן שנזכר בנדר ביטל הנדר, וכמו שדייקו מדבריו הלח"מ [שם] והט"ז [בסימן ריא ס"ק ג].
והוסיף הט"ז שגם הרמב"ם ס"ל כדברי הראב"ד. ומש"כ הרמב"ם בדעה זו ש"יש שמורה להחמיר" שצריך שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור, אין כוונתו תוך כדי דיבור לנדר וכמו שהבין הטור בדבריו, [וכנ"ל], אלא כוונת הרמב"ם שיזכור לקיים התנאי בתוך כדי דיבור לזכירתו בתנאי. [עיי"ש בט"ז מש"כ לדחות דברי הטור]. אמנם הלח"מ שם כתב שכוונת הרמב"ם שצריך שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור לנדר. [וכמו שהביא הטור בשם הרמב"ם].
ובאמת גם פשטות דברי הכס"מ משמע שפירש דברי הרמב"ם כהבנת הט"ז ולא כהבנת הטור והלח"מ, עיי"ש בכס"מ שכתב שגם הרמב"ם סובר כדברי הראב"ד, ובאמת כן הבין הלח"מ בכוונת הכס"מ. [וכתב שם לדחות דברי הכס"מ שכוונת הרמב"ם שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור לנדר, ולא כדברי הראב"ד שיסכים לביטול בתוך כדי דיבור מזכירתו בביטול]. ועד"ז מבואר בערוה"ש [שם בסימן ריא סעיף ה] שפירש דברי הכס"מ כן, [וכתב שבדבריו בשו"ע שכתב שצריך שיזכרנו תוך כדי דיבור לנדר, סותר דבריו בכס"מ שכוונת הרמב"ם רק שיבטל תוך כדי דיבור לזכירתו, ותמה על הט"ז שלא הזכיר דהכס"מ גופיה פירש דברי הרמב"ם כדבריו], אמנם עי' בשערי יושר [שער ה פכ"ב ד"ה ובזה] שכתב שנראה ברור דמש"כ הכס"מ שכוונת הרמב"ם כהראב"ד כוונתו רק לגבי מש"כ הרמב"ם "זכירה", שאין כוונת הרמב"ם זכירת התנאי אלא קבלת התנאי, אבל במה שהראב"ד סובר דסגי שתהיה זכירה זו אחר זמן הנדר הרבה ורק שקיום הנדר בלבו יהיה בתוך כדי דיבור של הזכירה, בזה חולק הרמב"ם, שהרמב"ם פירש שכוונת שיטה זו שתהיה הזכירה דוקא תוך כדי דיבור של הנדר, ודלא כראב"ד. ועי' גם בנקודות הכסף [שם בסימן ריא ס"ק ג] שהסיק שכוונת הרמב"ם כהבנת הטור והשו"ע, ודלא כט"ז.
ובשו"ת מים רבים [להג"ר רפאל מילדולה זצ"ל, יו"ד סימן מו] הוסיף דטפי נראה שגם הראב"ד ס"ל שצריך שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור לנדר דוקא, [ולא רק שצריך שיסכים לביטול בתוך כדי דיבור משיזכרנו], ומש"כ הראב"ד "והיה צריך לומר והוא שיקבל התנאי תוך כדי דיבור אחר שזכר אותו", אין כוונתו "אחר שזכר אותו" ואפילו לאחר זמן מנדרו, אלא הראב"ד סמך על מש"כ בתחילת דבריו ש"יפה הורה" הרמב"ם בשם "יש שמורה להחמיר", ובדבריהם כבר הצריכו זכירת התנאי תוך כדי דיבור לנדר, ועל זה קאי הראב"ד. (וכתב שכן מוכח גם מדברי ה"באר הגולה" [שם באות ו] שפירש דברי הראב"ד כן, שציין על שיטה זו שהביא השו"ע שיש אומרים שאין התנאי מועיל אלא א"כ יזכרנו תוך כדי דיבור לנדר ויאמר בלבו שסומך על התנאי, שהם מדברי הטור בשם הרמב"ם וכן הסכים הראב"ד, עיי"ש, ומבואר שגם הוא פירש דברי הראב"ד שצריך שיזכור התנאי בתוך כדי דיבור לנדר דוקא).
^ 101 כס"מ שם, [וכן הביא בדבריו בשו"ע שם], דאף שהרמב"ם כתב "והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור", אין כוונתו דסגי בזכירת התנאי גרידא, אלא היינו שיקבל התנאי וירצה לקיימו וכמבואר ברמב"ם בריש דבריו ["שקיבל התנאי בלבו וקיימו"], וכמש"כ הראב"ד בהשגות שם.
^ 102 והאחרונים פירשו שיטה זו בשני אופנים, הב"ח [שם בסעיף ד] והאור גדול [על המשנה בנדרים שם פ"ג מ"א] כתבו דשיטה זו דייקו מדברי אביי בגמרא [בנדרים כג א] שאמר "תני ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר", שמשמע שלא בא אביי להגיה המשנה דתנן בה "ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר", אלא לפרש שאין כוונת המשנה שבשעת הנדר ממש יזכור התנאי, אלא כוונת המשנה דעכ"פ מיד בתוך כדי דיבור לאחר הנדר [-דזה נחשב "בשעת הנדר"] יהיה זכור לתנאו ויקבלו ויקיימו בליבו. ועד"ז דייקו הב"ח והאור גדול מדברי הרמב"ם בפיה"מ בנדרים שם. [אך שם לא הביא שיטה זו בסתמא, ולא תלה הוראה זו ב"יש שמורה להחמיר"], וכעי"ז כתב הפרישה [שם ס"ק ה] בביאור שיטה זו. (ולדבריהם גם לשיטה זו פסקינן הלכה כאביי, וכמו לשאר הראשונים, שכתבו דלדינא לא פליגי אביי ורבא, עי' ברא"ש ובר"ן שם ועוד).
אמנם הרדב"ז והלח"מ [על הרמב"ם שם], והגר"א בביאורו [בסימן ריא ס"ק ג] פירשו דס"ל לשיטה זו כמש"כ התוס' [בנדרים שם] בשם ר"י, והגהות מיימוניות [שם בהל' נדרים פ"ב ה"ד, אות א] בשם ריב"ם ורא"מ, דרבא פליג אדאביי, וס"ל לרבא שדוקא אם זוכר את תנאו בשעת הנדר מועיל התנאי לבטל נדרו, אך אם אינו זוכר את תנאו, נדרו קיים, דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון שאינו זוכר את התנאי, ולכך צריך שיזכור התנאי בשעת נדרו, אלא דסברי דעכ"פ סגי בכך שזוכר בשיעור "תוך כדי דיבור" מנדרו. (והטעם כתב שכיון שבשיעור זה דתוך כדי דיבור יכול לחזור בו מנדרו, [וכנ"ל בפרק יא סעיף א], לכך מועיל גם אם זכר התנאי בשיעור זה. [אמנם עי' בחזו"א בנדרים שם שכתב לתמוה בזה, שאם הלכה כרבא ומצד חזרה מנדרו דעלמא אתינן עלה, הו"ל למימר שצריך לחזור בפיו כדין חזרה תוך כדי דיבור, ולא סגי בחזרה במחשבתו]. ועד"ז כתב השפת אמת [ביו"ד שם] מדנפשיה בביאור שיטה זו, דס"ל דרבא חולק על אביי שבאופן שאינו זוכר את התנאי הנדר קיים, [וכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם בפיה"מ דרבא פליג אדאביי], וס"ל לרבא דלא מהני מה שמבטל את הנדר קודם כדי להחשיבו כמו נדר בטעות, דמ"מ כיון דעתה גומר בדעתו לידור, למה לא יעבור על "בל יחל דברו", ומנ"ל למימר דמהני ביטול אלעתיד לבוא, ורק אם זכור לתנאו, א"כ יש בזה ביטול בלב בשעת הנדר, ואיכא בהכי אומדנא דמוכח, אלא כל שזוכר את הביטול תוך כדי דיבור, א"כ מבטלו בלב, וכל שגילה דעתו מקודם מהני זכירה גם בלב ותוך כדי דיבור כדיבור דמי, אבל כשאינו זכור ועתה נודר מנ"ל דנחשב כמו נדר בטעות, עיי"ש.
וגם בפירוש רבינו אברהם מן ההר [בנדרים כג ב, ד"ה כתב הר"ם] פירש טעם שיטה זו שצריך שיזכור את התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור, שזהו משום דס"ל שזכירת התנאי אחר שנדר תוך כדי דיבור הרי היא כחזרה מהנדר, (אלא שלדבריו לא פליגי בהא אביי ורבא, וגם אביי ס"ל כן). אמנם כבר כתב רבינו אברהם מן ההר שם לדחות, שאין צריך בזה לחזרה מהנדר, שהרי משעת התנאי כבר בטל הנדר, והתנאי גופא זהו החזרה מהנדר, עיי"ש.
והוסיף הלח"מ דרבא ס"ל דטפי חל ביטול הנדר כשזוכר התנאי בשעת הנדר, [וכמבואר בתוס' שם לשיטה זו], וממילא לשיטה זו דקיי"ל כרבא אם זוכר התנאי בשעת הנדר מהני ביטולו, (ועי' בחזו"א שם שהקשה בזה דמנ"ל שגם בהא פליג רבא אדאביי, דלמא אינו חולק אלא שאם אינו זוכר לא חל הביטול, ובקרן אורה [בנדרים שם ד"ה אבל] הקשה עוד דלפ"ז עולה קולא משיטה זו, שאפילו זוכר תנאו לא אמרינן דעקריה לתנאיה. [ואמנם יתכן שרק להחמיר הביא הרמב"ם שיטה זו]).
ובעיקר שיטה זו דרבא פליג אדאביי וס"ל דלא מהני אלא א"כ זכור לתנאו, עי' ב"מעשה בצלאל" [על שו"ת ופסקי הריקאנטי, סימן תפ] שכתב דלכאו' מדברי הרשב"ם בב"ב מ ב [סוד"ה גילוי מילתא, בדבריו לענין מודעא לביטול הגט] משמע דס"ל כשיטה זו, דלכאו' ביטול הגט קודם מעשה הגירושין דמי לביטול הנדר קודם הנדר, וממה שכתב רשב"ם דמודעא בלא אונס אינה מבטלת כלל, משמע דס"ל כמו"כ גם לענין ביטול הנדר דלא מהני כששכח התנאי, עיי"ש עוד מש"כ לדון בזה.
והוסיף הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קנא, וב"שלמי נדר" אות כא] די"ל בטעם שיטה זו, שזהו משום שרק בכה"ג שנזכר בתוך כדי דיבור יודעים בבירור שהנדר הוא בטעות, משא"כ כשאומר כן רק לאחר זמן.
ועוד יש לציין בזה מש"כ האחרונים להעיר על שיטה זו מסוגיית הגמרא בדף עה ב דילפינן בק"ו למקום שמפר נדרי עצמו עד שלא ידור, והרי לשיטה זו אין מעלה מקודם נדרו לאחר שידור, ועמש"כ בזה בנדרי זריזין ובחזו"א שם, ואכמ"ל.
^ 103 מחנה אפרים [הל' נדרים סימן יב], שכבר כתבו האחרונים דרובא דרבוותא הסכימו לדעת הרמב"ם דמהני גם אם סמוך לנדר לא זכר את המודעא אלא רק לאחר כמה ימים, כל היכא דעכ"פ בשעה שנזכר מהמודעא קיימה בלבו, עיי"ש עוד.
וגם בשו"ת מהר"ם אלשיך [סימן קג] כתב דלדינא לא חיישינן לשיטה זו, דחזינן בכל הפוסקים שלא חילקו בזה, אלמא לא ס"ל כן. [דחזינן הכי בטור, שכתב לדייק מדברי הרא"ש דלא ס"ל כן מדלא חילק בזה]. והוסיף שגם הרמב"ם עצמו ס"ל לעיקר דלא כשיטה זו, שכתב קודם סברתו היפך שיטת ה"יש שמורה להחמיר" ההוא, ולא כתב דברי ה"מורה" אלא להיותם חומרא. וגם בשו"ת הרדב"ז [ח"א סימן תקו] כתב שאנו רגילים לפסוק כדעת הרמב"ם ולא כדעת היש שמורה להחמיר. [ואמנם עי' בדברי הרדב"ז ח"א סו"ס רד, ודו"ק].
ועד"ז כתב בשו"ת אבקת רוכל [למרן הבית יוסף, סימן קעו] שאפשר לסמוך על מסירת המודעא, וגם אם לא זכר התנאי הנדר בטל, דאע"ג דרבא פליג עליה דאביי [בנדרים כג ב] לגבי מסירת מודעא, כבר כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן דלענין דינא לא פליג עליה, והוסיף באבקת רוכל שם שכן דעת הרמב"ם לדינא, שאע"פ שהזכיר הרמב"ם שיטת המחמירים ["ויש שמורה להחמיר" שהביא הרמב"ם], שצריך שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דיבור, מ"מ הרמב"ם עצמו לא ס"ל כן, שא"כ לא היה מביא שיטה זו בלשון "יש שמורה". ועוד, שמשמע מלשון הרמב"ם דשיטה זו יחידאה הוא, שלא כתב "יש מורים", [וגם בדבריו בכס"מ שם מבואר שהרמב"ם גופיה לא ס"ל כשיטה זו], וגם מדכתב הרמב"ם "יש שמורה להחמיר", משמע דחומרא בעלמא הוא ולא מדינא, וכן שאר הפוסקים לא חילקו בכך. וגם הראב"ד עצמו אף שכתב שיפה הורה הרמב"ם, הרי פירש דבריו דהיינו שאם שהה כדי דיבור אחר שזכר אותו ולא קיימו כבר ביטל נדרו את תנאו כו', עיי"ש באבקת רוכל מה שסמך להקל עפ"ז שגם כשלא זכר התנאי, התנאי קיים והנדר בטל, [וכעי"ז הביאו שכתב הב"י גם בתשובה אחרת מכת"י, הו"ד ב"הליכות עולם" ח"ח פרשת ראה עמ' ס], עיי"ש. [וע"ע להלן בהערה כב אם למעשה יש לסמוך על דברי הב"י בתשובתו זו].
^ 104 שו"ע שם בסימן ריא סעיף ב, וכנ"ל בהערה טז.
וכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קנא, וב"שלמי נדר" אות כא] שלשיטה זו שמסירת המודעא מועילה דוקא אם נזכר בה מיד אחרי הנדר, אין תועלת במסירת המודעא אלא רק לענין שלא יהיה צריך להוציא ביטול הנדר בשפתיו אם נזכר בתוך כדי דיבור שביטל הנדר, ודי בזכירת המודעא במחשבתו. אך כתב שודאי אין נראה שמשום תועלת מועטה כזו יתקנו לומר "כל נדרי", ופירש שבאמת עיקר הכוונה בתקנת "כל נדרי" היתה להשריש בלבות בני אדם שהנדרים מגונים, [וכמו שאמרו בגמרא בנדרים כב א שהנודר כאילו בנה במה], וע"י שיושרש הדבר בלבו, ממילא אם יארע שידור בכל ימות השנה באמת יתחרט על כך מיד ע"י הזכרו גנות הנדרים. אלא דעכ"פ בפועל מועילה לו המודעא רק לענין זה שלא יהיה צריך להוציא הביטול בשפתיו לאחר שידור.
^ 105 בברכ"י [יו"ד סימן ריא] כתב להעיר על פסק השו"ע [הנ"ל בהערה כא] שיש לחוש לדבריהם, (וכן הזכיר בשו"ע שיטה זו בלשון רבים ["ויש אומרים"]), מדברי הב"י גופיה בתשובתו בשו"ת אבקת רוכל [הנ"ל בהערה כ], דחזינן שלא חש הב"י לשיטה זו, והורה להלכה למעשה כסתימת הפוסקים, עכת"ד הברכ"י.
[ואמנם יש לציין בזה מש"כ הברכ"י עצמו במקו"א, שכתב בתשובותיו "חיים שאל" ח"א סימן עד אות יא שדברי הב"י בתשובותיו הם הלכה למעשה בפרטות, ועדיפי מדבריו בשו"ע. וע"ע מה שהביא בזה ביבי"א ח"ב או"ח סו"ס ל].
אמנם בשו"ת תשורת שי [ח"א סימן תקפז, ובנדפס מחדש סימן תקפו] כתב ליישב סתירת דברי הב"י, שבאמת לעיקר הדין סובר הב"י שיש לסמוך על שיטות אלו להקל ע"י מסירת מודעא, [וכמש"כ בדבריו באבקת רוכל הנ"ל], ומש"כ בשו"ע שם שיש לחוש לדבריהם, היינו בסתם נדרים שיש להם היתר בשאלה, שכיון שיש אפשרות להתיר ע"י שאלה, לכן ראוי לכתחילה לחוש לשיטות שהורו להחמיר. אך בדבריו בשו"ת אבקת רוכל מיירי הב"י בנזירות שמשון שאין לה התרה, ולכך לא חש לסברת המחמירים, שאם לא נסמוך על התנאי שעקר את הנדר לא יהיה לו התרה אחרת, ומזה העלה בתשורת שי שם לדינא שבנזירות שמשון שאי אפשר להישאל עליה, [וכדלעיל פרק פ סעיף ז], אפשר לסמוך על מסירת המודעא. ועד"ז כתבו בשו"ת מים רבים [להג"ר רפאל מילדולה זצ"ל, יו"ד סימן מו] וב"ערך השולחן" [סימן ריא סוס"ק א] שדוקא בנזירות שמשון שאין לו התרה יש לסמוך על מסירת המודעא, אבל בנדרים שאפשר להתירם, אין להקל על סמך מסירת המודעא. והוסיף בשו"ת תשורת שי שכמו"כ באופן אחר שאין החכם רשאי להתיר הנדר, כגון דהוי נדרי צדקה או נדר בעת צרה, [וכנ"ל בפרק ט סעיף ג וסעיף ה, ובפרק ז סעיף א-ב והערה ז], יש לסמוך על דעת הפוסקים שמותר מדינא ע"י מסירת מודעא, ולא צריך התרת חכם כלל אלא רק להעדפה, וממילא מותר להישאל על נדרו, דממ"נ, אם אין מועיל שאילת והתרת חכם, הרי מותר בלא"ה, ואם מועיל, הרי עושה מה שבידו לעשות, ואין כאן לא נדר ולא נידוי, עיי"ש. (ובאמת עי' בדרישה [בסימן רכח אות ה] בשם מהרש"ל, ובב"ח [שם אות כד] בשם מהר"ם מעיל צדק שצירפו טעם זה שאפשר לסמוך על מסירת המודעא ד"כל נדרי" לענין נדר בעת צרה).
^ 106 רא"ש [בנדרים שם פ"ג סימן ד], שאם חשב בליבו שנודר על דעת תנאו הוו "דברים שבלב" ולא מוכיחים, ולא הוו דברים, והו"ד בטור ובשו"ע שם. (ואמנם הרא"ש מיירי באופן שביטל ע"י תנאי שהוציא בפיו, רק דהתנה בלחש ואין ניכר וידוע תנאו לכך חשיב ליה דברים שבלב. אך מ"מ יש ללמוד מינה דכל שכן בנדון זה שלא הוציא בפיו תנאו כלל, דהוי דברים שבלב).
^ 107 ר"ן [שם כג א, בסו"ד שם], והו"ד בב"י שם, וכן הביא השו"ע שם בשיטה ראשונה, ומשמע מדבריו שכשיטה זו נקט עיקר לדינא. [וכמש"כ החזו"א נדרים כג א ד"ה לא שמע].
^ 108 רא"ש [שם בסימן ד] בשם ר"א ממיץ, שאם מבטל בחשאי, אין ביטולו ביטול, שכיון שנדר בסתם הרי התנאי נחשב "דברים שבלב" שלא מוכיחים, ולא הוו דברים אע"פ שחשב בלבו שנדר על דעת תנאו. ודוקא כשביטל בפרהסיא הוו "דברים שבלב" שמוכיחים, ואז מועילה מחשבתו לבטל הנדר. והובאה שיטה זו בטור [שם בסימן ריא], ובשו"ע [שם סעיף א] בשיטה שניה בשם "יש אומרים".
ונחלקו הפוסקים בביאור דבריו, הב"ח [שם בסעיף ב], הט"ז [שם ס"ק ב], הבית לחם יהודה [על השו"ע שם] והלבושי שרד [בחדושי דינים ליו"ד שנדפסו בסוף ה"תבואות שור", ס"ק רז, והו"ד בפת"ש שם בסימן ריא ס"ק א] כתבו שמה שנחשב "דברים שבלב" זהו דוקא באופן שאומרה בלחש כ"כ שאינו משמיע לאוזניו, אך אם משמיע לאוזניו מועילה אמירתו גם לשיטה זו, וכדנקטינן לגבי קריאת שמע ותפילה. (ועי' בכת"ס גיטין לה ב [עמ' ס-א ד"ה עוד נ"ל] שכתב שיתכן שגם הר"ן [הנ"ל בהערה כד] מודה שכל שאינו משמיע לאוזניו לא מהני, אלא דס"ל שאפשר שישמיע לאוזניו וחבירו לא ישמע. וע"ע בדעת תורה [שם בסימן ריא סעיף א] מש"כ בנדון זה אם די במשמיע לאוזניו). אמנם הש"ך [שם ס"ק ב, וכ"כ בדבריו בנקוה"כ על הט"ז שם] כתב שמדוייק מדברי הרא"ש שדוקא אם ביטל בפרהסיא הוי ביטול, ואין די במשמיע לאוזניו. וכן הביא מדברי רבינו ירוחם דלא הוי ביטול אלא א"כ ביטל בקול רם ובפרהסיא, עיי"ש.
וטעם שיטה זו שצריך ביטול בקול, פירש הערוה"ש [שם סעיף ב] שכיון שמסירת מודעא מועילה משום שיש בכך שמסר מודעא קודם נדרו עקירת הנדר, לכך צריך שיהיה דיבורו ברור ומבורר בהחלט, וכשאומר בלחש [-והיינו שאינו משמיע לאוזניו לשיטה ראשונה, ולשיטה שניה כשאינו אומר בקול] הרי הוא מראה בעצמו כאילו הוא מסתפק בזה, ולכך נדרו קיים. ובדומה לזה פירש החת"ס [גיטין לה ב ד"ה ועוד] שכיון שזה שאומר הנודר שנדר על דעת מה שהיה בליבו [-ביטול הנדר] זהו "דברים שבלב" דאית לן למימר שאינם דברים, אלא שכיון שגלוי לנו שכבר קודם שנדר אמר שמבטל כל נדריו, ממילא עי"כ לא הוי המחשבה "דברים שבלב", ולכן צריך שיהיה ביטול הנדר שביטל קודם גלוי ומפורסם ברבים, וסובר הש"ך שבכך שהשמיע לאזנו לא סגי להחשיב הביטול לדבר גלוי לומר שעי"כ יתבטל הנדר ע"י מחשבת לבו שעם הנדר, עיי"ש.
^ 109 אמנם בחדושי רעק"א [על הש"ך שם ס"ק ב] מבואר שדברי הרא"ש בשם ר"א ממיץ [הנ"ל בהערה כה] דבעינן דוקא ביטול בפרהסיא ואילו ביטול בחשאי אינו מועיל לבטל מה שנדר בסתם משום שהביטול נחשב "דברים שבלב" שלא מוכיחים ולא הוו דברים, אמורים דוקא באופן שבשעה שנודר זוכר לתנאו, (ובאופן דמהני, וכגון שמסר מודעא לבטל רק נדר מסויים שעתיד לידור, שבזה מהני גם אם בשעה שנדר זכר לתנאי, וכנ"ל בהערה י), שכיון שידוע לו בלבו שהתנה לבטל נדר זה ואעפ"כ נודר, ממילא נדרו נדר מעליא שהיה ראוי לו לחול, ובזה לא מהני מה שחושב בלבו שהנדר יהיה בטל, שהרי יודע בלבו שביטל ואעפ"כ אמר כן הוי "דברים שבלב", ולכך צריך דיבור בפרהסיא, [והיינו שיהיה עי"כ היכר גמור שביטולו ודיבורו חד דיבור הוא, דאל"כ כיון שיש דיבור לפנינו, הרי אם יש בזה ספק בטל ביטולו, וכמש"כ החזו"א בנדרים כג א בביאור דברי רעק"א], אבל באופן שבשעה שנדר אינו זוכר לתנאו כלל, (-והיינו מסירת מודעא דערב ראש השנה וד"כל נדרי"), שבזה הביטול שאמר לפני הנדר גורם להחשיב מה שנדר כאילו נעשה בטעות ונכשל בלשונו בלי דעת וכאילו אין פיו וליבו שוים, דאילו ידע מהתנאי לא היה נודר, [ואגב אורחין חזינן מדבריו שגדר הביטול עניינו שעושה כאילו נעשה הנדר בטעות ונכשל בלשונו בלי דעת, ועי' בנדון זה במילואים סימן ב], ומהני ביטול בלחש לכו"ע, עיי"ש. [וע"ע בנדון זה בהערות לחדושי הריטב"א הערה מס' 163].
^ 110 ריטב"א נדרים כג ב, [וכדלהלן הערה כט]. ועד"ז אי' בלבוש [בסימן תריט סעיף א] לגבי "כל נדרי", שכיון שהוא תנאי דלהבא [עי' להלן בפרק פג ובפרק פד שיטות הראשונים בזה], לכן אין צריך בו שלשה לתנאי, שכל אחד מתנה לעצמו. [וכדלהלן בפרק פד הערה יט].
ועד"ז הביאו מדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שהורה למעשה שאין צריך לעשות את מסירת המודעא בפני שלשה אנשים דוקא, משום שזהו דבר שבינו לבין קונו, ולכן אין צריך שגם אחרים ישמעו. [עי' בהליכות שלמה ח"א פרק ז הערה 12, וח"ב ב"שלמי נדר" אות טו הערה 15], וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סו"ס שלח וח"ג סימן קס].
^ 111 שו"ת תשובות והנהגות [שם ח"א סו"ס שלח וח"ג סימן קס], שיכולה האשה לומר בביתה "מודעא" שאינה רוצה בנדרים, ומועיל אף שאינה אומרת זה בפני בי"ד.
והוסיף שם שראוי שבאמת תעשה האשה כן. [ואמנם יש לציין שאם האשה נמצאת ב"כל נדרי", הרי יש בכך מסירת מודעא]. ועוד העיר שאם אומרת האשה לבעלה שיהיה שלוחה להתיר נדריה ושאינה רוצה בנדרים, הרי יש באמירה זו גופא מסירת מודעא לבטל הנדרים. [והוא חידוש, שהרי באמירה זו שולחת שליח רק להתיר נדרים שכבר נדרה, ומנלן דמהני גם לנדרים שלהבא].
^ 112 ריטב"א [שם ד"ה אמרינן בגמרא], שגם בינו לבין עצמו יכול להתנות ולבטל נדריו, אלא דאי עביד בפני שנים עדיף טפי, משום חשד הרואים שלא ידעי בתנאיה, וכשיראוהו במשך השנה שעובר על נדריו, עלולים לחושדו, וכי מתנה בפני שנים או שלשה מפורסם מילתא ולא אתי לידי חשדא.
(ואמנם יש להעיר בזה שיתכן לדון שטעמו שייך דוקא בסתם מסירת מודעא לבטל נדרים שאדם מוסר מעצמו, אך במסירת מודעא דערב ראש השנה שנתפשט מנהג זה בתפוצות ישראל, י"ל שגם אם לא ישמעו אחרים מסירת מודעתו, מ"מ ידעו הכל שמסר מודעא, ודו"ק היטב).
ולכאו' כשיטה זו שעדיף למסור מודעא בפני שלשה, מבואר גם בדברי המהרי"ל [שהובא להלן בפרק פב הערה יד, ובמילואים סימן ב], ודו"ק היטב. וגם בב"ח [סימן תריט סעיף ז, הו"ד בא"ר שם אות ב] ובשו"ע הגר"ז [סעיף ד] כתבו שגם לסוברים ש"כל נדרי" זהו מסירת מודעא לבטל נדרים, מ"מ כיון שהתנאי הוא לבטל ולהתיר הנדר שידור, דומה זה קצת לדין התרת נדרים, ואתי לאחלופי להתיר נדר בעלמא ביחיד או בשבת, לכן החמירו למסור מודעא זו בשלושה ולהתחילה מבעוד יום, וסיים הב"ח שאין זה מעיקר הדין, אלא מצד היותר נכון, עיי"ש. [וכדלהלן בפרק פד הערה כד]. ועי' גם בשו"ת תשובות והנהגות [שם ח"ג סימן קס ד"ה הן] שמה שנהגו למסור מודעא בפני שלשה, זהו לאלומי מילתא, עיי"ש.
^ 113 שו"ת זרע אמת [ח"א סימן צ], שיש סמך למסור המודעא בפני עשרה בני אדם מדברי הרא"ש [בנדרים שם, פ"ג סימן ד] בשם הרא"ם, שכתב שביטול נדרים בלחש אינו מועיל, משום שכיון שנדר בסתם, א"כ אע"פ שחשב בליבו שנודר על דעת תנאו, הוו "דברים שבלב" ואינם מוכיחים ולא הוו דברים, ודוקא אם ביטל בפרהסיא הוו "דברים שבלב" דמוכיחים, ומועילה מחשבתו לבטל הנדר, עכת"ד, וכתב הזרע אמת שכיון דבעי "פרהסיא", ממילא צריך עשרה, וכדאי' בכתובות ז ב [אהא ד"ויקח בועז עשרה אנשים"], עיי"ש עוד.
ומבואר בדבריו שפירש האמור ברא"ש בשם הרא"ם "פרהסיא" דהיינו בפני רבים, (ואמנם בש"ך [בסימן ריא ס"ק ב, הנ"ל בהערה כה] משמע שעיקר כוונת הרא"ש לומר שצריך לבטלם בקול רם. ובאמת גם פשטות לשון השו"ע שם משמע שכוונת הרא"ש בשם הרא"ם רק שלא יבטל בלחש), ויש לציין בזה שבאמת בשטמ"ק [בנדרים שם כג סוע"א] הביא דברי הרא"ם בסגנון אחר, עיי"ש שהביא בשמו שהמבטל נדריו צריך לבטלן בפני רבים, עיי"ש, [ולא כתב לשון "פרהסיא" כמו שהביא הרא"ש בשמו, ועי' בנדון זה בהערות לחדושי הריטב"א בנדרים שם הערה מס' 163], וא"כ מדבריו לכאו' יש קצת סעד לדברי הזרע אמת שצריך ביטול בפני בני אדם. [אך עכ"פ אין מדבריו מקור להצריך עשרה, ודו"ק].
וב"שולחן גבוה" [למהר"י מולכו זצ"ל, או"ח סי תריט במחודשים ס"ק א] כתב שמנהגנו במסירת המודעא שעושים בערב יום הכיפורים [אחרי שעושים אז סדר "התרת נדרים", עיי"ש בדבריו] למסור בפני בי"ד של עשרה, עיי"ש שכתב הטעם שזהו כדי שאם יבא השטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות בשעת מיתתו של אדם ויפתה אותו בשעת יציאת נשמתו לכפור באלוקי ישראל ח"ו וכו', עיי"ש מה שהאריך עוד, וסיים דלכך צריך עשרה כדי שיצטרף עמהם השכינה ועל ידם מחרימים הקליפות וכו', עיי"ש עוד.
^ 114 שו"ת תשורת שי [ח"א סימן תקפז, ובנדפס מחדש סימן תקפו].
^ 115 שו"ת מהר"י וייל [סימן ב], דלא חזינן לרבנן קשישאי שסמכו על אמירת "כל נדרי" להתיר נדרים ושבועות בלא התרת חכם. וצידד שהטעם בזה הוא משום דלא סמכינן על זה אלא בדיעבד היכא דאיכא צורך גדול בדבר, אבל לא לכתחילה, והו"ד בדרכ"מ [בסימן ריא] וברמ"א [שם סעיף א], וכ"כ החמת אדם [כלל צד סימן ו].
^ 116 שו"ת מהרי"ט [ח"א סו"ס נג], עיי"ש שחשש להתיר לכתחילה מחמת מסירת מודעא, דא"כ אין נדרים כלל, וינהגו העולם קלות ראש בכל הנדרים אפילו אם היו זכורים מזה שאומר ביו"כ, והרי אמרו בגמרא [בנדרים כג ב] דרב הונא בר חנינא סבר למדרשיה בפרקא וכו' וא"ל רבא תנא מסתם לה סתומי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפרקא וכו'. וכתב דשמא לא תיקן ר"ת לומר לשון זה [-דמסירת מודעא ד"כל נדרי"] כדי להתיר לכתחילה למי שנדר ונשבע, אלא שאם עבר בשוגג לא יהא עליו עונש שבועה או נדר. וכתב שכן מוכח ממה שמסיימים "כל נדרי" באמור "וְנִסְלַח לְכָל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', כִּי לְכָל הָעָם בִּשְׁגָגָה". [עי' בנדון זה להלן בפרק פד סעיף יא]. והביא המהרי"ט שם דברי המהר"י וייל הנ"ל [שכתב דלא חזינן לרבנן קשישאי שסמכו על "כל נדרי" להתיר נדרים ושבועות בלא התרת חכם אלא בדיעבד היכא דאיכא צורך גדול בדבר, אבל לא לכתחילה], וסיים בשם המהרי"ף שלכן אף האומרים "כל נדרי" בלשון להבא, אין לסמוך עליו לכתחילה, עיי"ש, והו"ד בקצרה בגליון מהרש"א [שם בסימן ריא].
^ 117 שו"ת מהר"י וייל [הנ"ל בהערה לב, ובשו"ת מהרי"ט הנ"ל בהערה לג בשמו], ודרכ"מ ורמ"א [בסימן ריא סעיף א], וחכמת אדם [כלל צד סימן ו].
^ 118 עי' בערוה"ש [סימן ריא סעיף י] ובשפת אמת [שם סעיף ב] שהניחו בצ"ע דברי הרמ"א [הנ"ל בהערה לד, ומקורו מדברי המהר"י וייל, וכנ"ל], וכתבו דטפי נראה שגם במקום צורך גדול אי אפשר לסמוך על מסירת המודעא, שהרי הטעם שאם מסר מודעא ואינו זכור לתנאו נדרו בטל, זהו משום דהוי כמו נדר בטעות, דמסתמא אם היה זוכר לא היה נודר, שהרי גמר במחשבתו שלא לידור, וכיון שבשעת הנדר שכח יש לתלות שאם היה זוכר לא היה נודר, משא"כ מסירת מודעא ד"כל נדרי" לא שייך להחשיב בזה ששכח התנאי, שכיון שיודעים שבכל יוה"כ אומרים "כל נדרי" בכל תפוצות ישראל, [והוסיף הערוה"ש דכל תפילת ליל יוה"כ מכונה אצלנו בשם "תפילת כל נדרי"], בע"כ אין שכחה לפניו בשעת הנדר, וגם אם אין מעלה כן בדעתו בשעת הנדר, נחשב זה כזכור מן התנאי, ובזכור הרי קיי"ל שהנדר מבטל התנאי.
וכתב השפת אמת [שם] שמטעם נוסף אין לסמוך על מסירת מודעא ד"כל נדרי", שהרי אנן סהדי שגם אם היה זוכר מ"כל נדרי" היה נודר, דבשלמא בסתם מסירת מודעא שמוסר האדם בהסכמת דעתו לבטל נדריו, שייך טעם הנ"ל שמה שנדר אח"כ הוי כמו נדר בטעות, אך בתנאי ד"כל נדרי" שכל הקהל אומרים, ולא ימנע האדם עצמו מלומר כן עם הקהל גם באופן שבדעתו בודאי לידור, [וכגון בעת צרה וכדומה דשרי לידור], ויודע שהיה נודר גם אם היה זוכר, ממילא גם כשאינו זוכר ליכא אומדנא דהוי נדר בטעות, ובמה יתבטל הנדר. ולכך הסיק שם השפת אמת דצע"ג לדינא אם יש לסמוך על "כל נדרי" גם במקום צורך גדול.
וסיים הערוה"ש שם שהקדמונים שחקרו נדון זה, הוא משום שבימיהם לא נתפשטה כ"כ אמירת "כל נדרי" בכל מקום, וכדמוכח מדבריהם שכתבו שיש מקצת קהלות שאומרים זה. אבל בזמן הרמ"א ובזמנינו שנדפסה במחזורים ויש על זה נגון מיוחד בכל תפוצות ישראל, [עי' להלן בפרק פב הערה ו], אין לזה מקום כלל. וכתב שבאמת לא ראינו מי שיסמוך על זה אף סמיכה כל שהוא, ואצלנו היא תפילה ככל התפילות ומרמזת לעניינים נסתרים וכמבואר בספרי הקבלה, [עי' בזה להלן בפרק פה סעיף א והערה א], אבל לדינא אינה נוגעת כלל, עכת"ד.
119 שו"ת שלמת חיים [להגרי"ח זוננפלד זצ"ל, סימן תסז], דמסתבר שעל מה שלא נדר בפירוש, כגון מנהגי מצוה, יכולים שפיר לסמוך על מסירת המודעא שבערב ראש השנה, שעל דעת ראשונה שהתנה אז הוא עושה עתה, עיי"ש, והו"ד בדרך אמונה [בהל' מתנו"ע פ"ז בציון ההלכה אות נז], והוסיף דלכאו' ה"ה במחשבה למצוה כל זמן שלא החליט בפירוש שיהיה עליו נדר, שלא שייך לומר בזה "עקריה לתנאיה וקיימיה לנדריה".
ויסוד היתר זה נתפרש בדברי המהרש"ם [ב"דעת תורה" סימן ריא סעיף ב], שכתב שדוקא באופן שנדרו סותר לתנאו ס"ל לשיטה זו דלא מהני תנאי לביטול הנדרים אלא א"כ זוכר התנאי תוך כדי דיבור לנדר, אך כשאינו זוכר ס"ל דמסתמא עקר תנאיה, משום דאל"כ למה הוא נודר, אך באופן שאין נדרו סותר לתנאו, כגון אם נוהג איזה מנהג של מצוה, מועילה המודעא להחשיב כאילו אמר בפירוש "בלי נדר", [וכמו שמצינו בש"ס שאמרו "על דעת ראשונה הוא עושה", עי' שבת צא א, ועוד], וכמו"כ באופן שהתנה שכל מה שיאמר יהיה "בלי נדר" ואח"כ אמר סתם איזו זהירות, מועיל מה שהתנה גם לדבריהם, משום שתנאו רק מפרש למה שאומר סתם שיעשה כך וכך, ומפרש בתנאו שכוונתו "בלי נדר", ואין בכך סתירה לתנאו, עכת"ד.
והגרש"ז אויערבאך זצ"ל [בשו"ת מנחת שלמה ח"א סימן צא אות כ] האריך לפרש היתר זה, וכתב דאף דמבואר ברמ"א [שם בסעיף א] שלמעשה אין לסמוך על מסירת מודעא דביטול הנדרים שבערב ראש השנה בלי שאלה לחכם אלא לצורך גדול, [וכנ"ל בהערה לד], מ"מ מסתבר שלגבי הנהגה שנהג שלש פעמים אפשר להקל עד"ז ולסמוך על מסירת המודעא, שכיון שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש שאינו רוצה כלל שיהיה נדר, לא אמרינן שגם בכגון זה הוי נדר נגד תנאו המפורש שהתנה בתחילת השנה שאינו רוצה שיהא נדר, ולכן כל שלא אמר בהדיא לשון נדר אלא אמר סתם, הרי זה נחשב כאומר בפירוש "בלי נדר". והוסיף עוד דמהא דמבואר בפוסקים דמהני מה שמתנה בתחילת הנהגתו שעושה בלא נדר, [וכנ"ל בפרק עב סעיף ז], משמע שכמו"כ מועיל תנאי זה שעושה בריש שתא. (וכתב דלא חיישינן שמא נזכר בינתיים בביטולו שבריש שתא, ואם אעפ"כ המשיך לנהוג הרי זה נחשב כאילו ביטל את התנאי, כיון שבזמנינו נחשב כאילו הזכיר במודעא שמסר בערב ראש השנה במפורש גם דבר זה, כיון שמזכירים בנוסח ההתרה "מנהג של מצוה או איזו הנהגה טובה שנהגתי שלש פעמים" ומיד אח"כ מוסרים מודעא על כל קבלה בלב, שפיר נכלל במודעא גם דבר זה, וכנ"ל בפרק פ הערה לא).
ויסוד היתר זה הובא בשם החזו"א, שאמר שלגבי מנהגי מצוה אפשר לסמוך על מסירת המודעא שבערב ראש השנה, [הו"ד בספר "אעלה בתמר" להגראי"ל שטיינמן שליט"א, ענייני יו"ד, הלכות שונות אות מז] וכן הורה בעל הקה"י שאפשר לסמוך על זה למעשה, [כ"כ הגר"ח קנייבסקי שליט"א בהערותיו ב"אעלה בתמר" שם שכן הורה אביו זצ"ל], ועד"ז מטו משמיה דהגרא"ז מלצר זצ"ל [וכמו שהביא בשמו הגרא"י זלזניק שליט"א, הו"ד בשו"ת רבבות אפרים ח"א סימן קעג], וכן מורה לדינא הגרי"ש אלישיב שליט"א, [הגר"ע אויערבאך שליט"א בשמו, וכן הובא בספר "הלכות חג בחג", ימים נוראים, פרק ד הערה 23, ובקובץ "הליכות והנהגות" תשרי, סימן תקפא אות ג]. וכעי"ז מבואר בשו"ת תשובות והנהגות [ח"ד סימן רז] שלגבי מנהגים יכול לסמוך על מסירת המודעא שבערב ראש השנה. וגם בשו"ת אז נדברו [ח"ד סימן מד] הסכים לדעת השואל שבנדר שע"י מנהג, שרק לחומרא נחשב נדר כיון שלא ביטא את הנדר בשפתים, יש מקום טפי לסמוך על מסירת המודעא שעושים בערב ראש השנה. [ועי' בסמוך בהערה לט במה שהובא עוד מדבריו שם]. וע"ע במה שהביא בזה בשו"ת יבי"א [ח"ב או"ח סו"ס ל].
ובשפת אמת [יו"ד סימן ריד סעיף א] כתב שאם החמיר וקיים חומרות שנפסק עליהם בהלכה "המחמיר תבא עליו ברכה", אינו צריך לחשוש בהם לנדר, אלא יכול הוא לסמוך בזה על מה שביטל נדרים דלהבא באמירת "כל נדרי", שהרי בחומרות אלו בודאי לא היתה דעת המקבל לעשותם בתורת נדר, ונהי שאם לא היה אומר "כל נדרי" לא היינו מקילים בחומרות אלו כיון דעכ"פ היה עליו לומר "בלי נדר" בשעה שהתחיל לקיים אותם החומרות, אך עכ"פ היכא דאמר "כל נדרי", אמרינן דאנן סהדי שאם היה זוכר שאמר "כל נדרי" שאינו רוצה בנדרים, היה אומר בחומרות אלו "בלי נדר". ומה שמבואר [בסימן ריד סעיף א] שדברים המותרים והיודעים בהם שהם מותרים נהגו בהם איסור הוי כאילו קיבלו בנדר, [וכדלעיל בפרק עב סעיף א], היינו דוקא אם קיבלוהו לשם איסור ממש, ולא כשקיבלוהו כחומרא בעלמא, עיי"ש עוד.
^ 120 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [שם], שכמו"כ מועילה מסירת מודעא גם לענין הא דנקטינן שהאומר "אשנה פרק זה", נדר גדול נדר לאלוקי ישראל [כדאי' בנדרים ח א], וכמו"כ מי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות, שגם אם לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות אפי"ה דינו כנדר, [משום דרשה ד"בפיך" זו צדקה, וה"ה לשאר מצוות, וכנ"ל בפרק נח סעיף א], לגבי זה שפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ראש השנה וביוהכ"פ שאינו רוצה כלל שיהיה נדר, שכיון שהנודר עצמו אין כוונתו לנדר או שבועה כלל, אלא שהתורה עשאתו כנדר, לכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש שאינו רוצה כלל שיהיה נדר, לא אמרינן שנעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא שאינו רוצה שיהא נדר, אלא נעשה כאילו אמר בפירוש "בלי נדר".
ועד"ז מבואר בדעת תורה [הנ"ל בהערה לו], שגם כשאמר סתם איזו זהירות, אפשר לסמוך על מסירת המודעא של ביטול הנדרים, וכמו"כ כשנהג מנהג של מצוה בסתם, וכן צידד בדרך אמונה [הנ"ל בהערה לו]. (ואמנם בדבריו שם כתב לענין מחשבה למצוה כל זמן שלא החליט בפירוש שיהא עליו נדר, אך לכאו' טעמו שייך גם באמירה מפורשת ולא דוקא במחשבה).
^ 121 הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [בתשובה מכת"י], שאע"פ שמעיקר הדין אפשר לסמוך על מסירת המודעא, [וכנ"ל בסעיף יג], מ"מ עדיף להחמיר, והמנהג למעשה שאין מתירים אלא ע"י שאלה. [הו"ד ב"הליכות שלמה" ח"א פרק ז הערה 12, ח"ב פרק א הערה 37, ובקונטרס "שלמי נדר" הערה 24].
^ 122 עי' בשו"ת קול אליהו [ח"א יו"ד סו"ס לד, מתשובת רבני מצרים, הו"ד בברכ"י יו"ד סימן ריא], שכתב דלדינא אפשר לסמוך על מסירת המודעא גם בנדר גמור. ועי' כעי"ז בשו"ת מים רבים [סימן מה, ועיי"ש סימן מו]. ובשו"ת אז נדברו [ח"ד סימן מד] כתב דמסתימת דברי ה"דרך החיים" [בדין התרת נדרים בערב ר"ה] והפוסקים משמע שגם בנדר ממש אפשר לסמוך על מסירת המודעא, ואין חוששים לשיטת ה"יש אומרים" שהובאה בשו"ע [סימן ריא סעיף ב, וכנ"ל בסעיף ז והערה טז], דס"ל שאין התנאי מועיל אא"כ זוכר תוך כדי דיבור לנדרו, עיי"ש. [וע"ע לעיל הערה כ].
^ 123 מהרש"ם [ב"דעת תורה" יו"ד סימן ריא סעיף ב], שדוקא כשנדרו סותר לתנאו אמרינן דעקר לתנאו מסתמא, דאל"כ למה הוא נודר, אבל הכא הרי זהו רק פירוש למה שאומר סתם שיעשה כך וכך, ובאמירה זו מפרש שמה שאומר שיעשה, כוונתו "בלי נדר", ואין בנדרו סתירה לתנאו, אלא רק מפרש בתנאו את מה שאומר.
^ 124 מקור חיים [לבעל החוות יאיר, או"ח סימן תריט], שבאופן זה שאומר בפירוש בתנאו שמבטל את נדריו אפילו אם לא יזכור את תנאו, פשיטא שנדרו בטל אם נזכר אח"כ לתנאו, עיי"ש. (ויש להעיר לפ"ז בהא דלא תיקנו להוסיף נוסח זה במסירת מודעא דערב ראש השנה).
והוסיף המקור חיים דמ"מ אם לא זכר תנאו ועבר על נדרו, יש בידו עוון שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, עכ"פ בשוגג. (והמשיך שאם רוצה לצאת מכל חשש, ראוי שבשעה שהוא נודר ומקבל על עצמו לעשות דבר מסויים או שלא לעשות כך וכך, יוסיף שהוא מקבל כן אם יזכור נדרו וקבלתו זו, וממילא לא יוכל לבא באופן זה לידי חטא, ועמש"כ בנדון זה בפרק א הערה ט).
^ 125 ר"ן נדרים כג ב [ובתשובותיו סימן א] בשם תוס', טור ושו"ע [סימן ריא סעיף ד], ודרך החיים [דיני התרת נדרים בערב ר"ה], שדוקא בשבועות ונדרים שנשבע ונדר לעצמו מועיל הביטול, אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין ביטול זה מועיל לו כלום, שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר, וכמי שמבטל תנאו לגמרי דמי, וכדאסיקנא בגמרא [שם כה א] דלא מישתבע אדעתא דנפשיה אלא על דעת משביעו.
ועי' במחנ"א [הל' שבועות סימן א] מה שהאריך בביאור דין זה, והסיק ע"פ דברי הר"ן [בתשובה] שהטעם הוא משום דבכה"ג שחבירו שומע והנדר הוא לפי מה שאוזניו שומעות, הו"ל המודעא שעשה קודם לכן כדברים שבלב בעלמא, ואינם דברים, עיי"ש.
ופירש הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [במנחת שלמה נדרים כג ב, עמ' קמד, וב"שלמי נדר" אות כג] דהא דלא מהני מודעא בנשבע לחבירו היינו דוקא בכה"ג שאם לא תתקיים שבועתו יש קצת עוולה בדבר, [וכעובדא דהר"ן בתשובה הנ"ל דמיירי בהקדיש סכום מעות לחברת ת"ת], שבזה אמרינן דאדרבה אנן סהדי שאינו רוצה לעשות עוולה ולאשווי שבועתו לשקר, ובודאי רוצה שהשבועה תתקיים ולא התנאי, ובזה אמרינן דהאומדנא שאם היה זוכר את התנאי לא היה נשבע הוי רק כדברים שבלב בעלמא. אך משא"כ באופן שאין שום עוולה במה שנשבע אדעתיה דתנאיה, אמרינן דאדרבה, עי"כ שנשבע כפי תנאו לא יחול שום איסור על חבירו, לכך מהני המודעא, [וכדמשמע מהר"ן שם כג א לענין מדיר את חבירו שיאכל אצלו, דאילו מסר מודעא בחשאי קודם לכן הוה מהני, אע"פ שהמוזמן שומע רק מה שמוציא מפיו בשעת ההדרה]. והמשיך הגרש"ז דה"ה בכל כה"ג, כגון שהלה שכיב מרע וכדי לשמחו ולהפיס דעתו נשבע לו שיפרנס בניו ובנותיו הקטנים לאחר מותו, שפיר מהני מודעא על כך, דסו"ס טובה היא לחבירו שתתפייס דעתו קודם מותו, עיי"ש עוד.
ובעיקר נדון זה דנשבע אדעתא דחבריה, עמש"כ בזה החזו"א [אבהע"ז סימן מג ס"ק ד], ובמש"כ לפרש עד"ז החילוק בין מכירה וקדושין, דלא מהני ביטול בלא אונס, [וכמש"כ הב"י אבהע"ז סימן קלד לדעת רשב"ם, והובא בב"ש שם ס"ק ב, עיי"ש בשיטות שאר הראשונים בזה], לבין נדר ושבועה דמהני הביטול, שזהו משום שנדר ושבועה הוי רק בינו לבין עצמו, אבל בשאר דברים שזה נוגע גם לאחרים לא מהני ביטולו. והוסיף החזו"א דלפ"ז אפשר שגם בנדר לאחרים הדין כן שאין מועיל ביטולו. וכעי"ז פירש החזו"א דברי המהרי"ק [בשורש קסו] שכתב דלא מהני ביטול נדר ושבועה בלא אונס, די"ל שאינו חולק על דין ביטול נדרים, אלא דבריו אמורים באופן שנשבע לדעת אחרים, ולכך לא מהני הביטול, עיי"ש.
^ 126 שו"ת הרא"ש [כלל י סימן ג], שבדוקא אמרו שיכול אדם להתנות בראש השנה שלא יחולו נדריו, שבזה מבטל את נדרו מעיקרא, אך להתנות בשעת הנדר שאימתי שירצה יתבטל הנדר, אינו יכול. (דאי הוה מהני, הו"ל לגמרא לאשמעינן רבותא טפי, שיכול להתנות על הנדר שנתקיים, שיהיה בטל כשירצה), וזהו משום שאין התרה לנדר שנתקיים שעה אחת בלא חרטה והתרה, שמיד כשחל הנדר קרינן ביה "לא יחל דברו", שהוא אינו מוחל, ואין מועיל תנאי לבטל הנדר אחר שחל, עיי"ש עוד.
ובגליוני הש"ס [למהר"י ענגיל זצ"ל, נדרים עה ב] כתב דהכי מוכח להדיא בסוגיית הגמרא שם, שאמרו "מאי לאו [-דנדרי] אשתו דומיא דיליה, מה הוא דלא חיילין, אף אשתו נמי דלא חיילין", ומבואר מזה להדיא שאם היה חל נדרו, לא היה יכול להתירו בעצמו, עיי"ש. [והעיר על הרא"ש שלא הביא ראיה זו].
^ 127 וכדאי' ברמב"ם [בהל' נדרים פ"ב ה"ד] שיכול להתנות "כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים".
^ 128 נדרי זריזין [להגר"ש קלוגר זצ"ל, נדרים כג ב, ד"ה והנה הרמב"ם, וכדלהלן בפרק פד הערה יג], עיי"ש שכתב ליישב בזה דעת ר"ת, דס"ל שעיקר מה דסתם ליה התנא, היינו מחשש שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, והיינו מחשש שאם נתיר להתנות משנה לשנה, יבא להתנות פעם אחת על לעולם, ועלול הוא לבא לידי מכשול מחמת כך, [עיי"ש בנדרי זריזין שחידש שאם אח"כ נדר פעם אחת והיה זכור לתנאי, כבר בטל תנאו, וכדלהלן בהערה מו], וא"כ תינח אם לא היה תיקון קבוע לרבים להתנות כן, אלא כל אחד היה מתנה כפי רצונו, היה חשש פן יתנה פעם אחת על לעולם, אבל כיון שתיקנו לומר כן בתפילה, א"כ שוב אין חשש שיתנה על לעולם, שהרי נתקן להתנות בכל שנה והוא בנוסח התפילה ובכל שנה ושנה, וממילא ליכא חשש קלות ראש, דהוי זמן קרוב ולא חיישינן לשכחה, עיי"ש.
אמנם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמז, ובקונטרס "שלמי נדר" אות ל] כתב דמלשון הרמב"ם [הנ"ל בהערה מד] שכתב שיכול להתנות "כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים", משמע לכאו' שצריך למסור מודעא לזמן מסויים דוקא, ולא שימסור מודעא לבטל מה שידור לעולם ועד. (אך כתב דמ"מ גם לדברי הרמב"ם, אכתי יכול למסור מודעא ולבטל כל מה שידור מכאן ועד מאה ועשרים שנה). ואמנם יש לציין דמ"מ במסירת מודעא שבערב ראש השנה מוסרים סתם ללא הגבלת זמן, ועי' בסמוך בהערה מח הטעם בזה.
^ 129 נדרי זריזין [שם, ד"ה גמ' הכי קתני, וד"ה ובלבד], דממה שאמרו בגמרא [בנדרים שם] "הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה", ולא נקטו שיתנה תנאי אחד לעולם, משמע שדין זה דתנאי על נדריו נאמר דוקא כשמתנה לגבי זמן מסויים. וכתב דמוכח מזה שאם התנה לבטל נדריו, ואח"כ נדר נדר אחד אע"פ שהיה זכור לתנאי, [שהדין בזה הוא דעקריה לתנאיה וקיים לנדריה], אמרינן דממילא עי"ז נעקר כל התנאי, וכבר לא מהני ליה תנאו בכל גוונא, כיון דגלי דעתיה פעם אחת דניחא ליה בנדר, [ואמנם עי' במה שהובא לעיל בסעיף ה מחלוקת האחרונים בנדון זה אם עי"כ בטל תנאו לגמרי גם לענין נדרים אחרים שידור], וממילא לפ"ז ניחא, שאם יתנה רק פעם אחת לבטל נדריו עד עולם, יש לחוש שמא פעם אחת ידור ויזכור את תנאו [וממילא יתבטל תנאו], ועלול אח"כ לשכוח שכבר נדר פעם אחת, ויבא לסמוך אח"כ על תנאו, לכן ראוי שיתנה רק מזמן לזמן ויתנה כל פעם מחדש, ומשנה לשנה נחשב זמן קרוב לענין נדר ולא חיישינן בזה לשכחה, שאם ידור באמצע השנה אע"פ שיזכור לתנאי, לא ישכח אח"כ שכבר נדר מאז ונתבטל תנאו, כיון שהיה זמן קרוב, אבל אם יתנה לעולם, שפיר חיישינן לשכחה בזמן רחוק.
וכתב שהרמב"ם דנקט ל"עשר שנים", זהו משום שהרמב"ם נקט דבריו לענין דיעבד, שאם עבר ועשה מהני תנאו, ולכן שפיר נקט עשר שנים, שבדיעבד גם בזה מהני תנאו, אבל במתני' שאמרו לשון לכתחילה "הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד ויאמר", הוזכר רק "משנה לשנה", שלכתחילה אין לעשות טפי מזה, דחיישינן לשכחה. (וכתב שהרמב"ם לא רצה להזכיר דין זה שלכתחילה יתנה משנה לשנה, כיון שאמרו בגמרא תנא מסתם לה סתומי. וע"ע בהמשך דבריו מש"כ ליישב לפ"ז לגבי התרה ד"כל נדרי", וכדלהלן בפרק פד הערה יג).
^ 130 ואמנם בסוף נוסח מסירת המודעא דערב ראש השנה אומרים "ובאם שאשכח לתנאי מודעא הזאת ואדור מהיום עוד, מעתה אני מתחרט עליהם ומתנה עליהם שיהיו כולם בטלים ומבוטלים לא שרירין וכו' בכולן אתחרטנא בהון מעתה ועד עולם". אך יתכן שנוסח זה ד"מעתה ועד עולם" קאי על החרטה, דמתחרט מעתה ועד עולם, ולא על חלות המודעא, ודו"ק.
^ 131 הנה באמירת "כל נדרי" אומרים "מיום כיפורים זה עד יום הכיפורים הבא עלינו לטובה", ואילו במסירת המודעא שבערב ראש השנה מנהגנו למסור בסתם. וטעם דבר זה נתפרש בדברי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [ב"מנחת שלמה" נדרים כג ב, עמ' קמז, ובקונטרס "שלמי נדר" אות ל], שכתב שכיון שרצו לתקן שיאמרו מסירת מודעא ד"כל נדרי" בכל שנה ושנה עבור אותם אלה שלא אמרוהו בשנים קודמות, ממילא אילו היו אומרים במסירת מודעא ד"כל נדרי" ביטול הנדרים שידרו לעולם והיו חוזרים שוב על מסירת מודעא זו בכל שנה ושנה, היה נראה בכך זלזול למסירת המודעא הקודמת, שהיה נראה שחושש שהמודעא הראשונה לא הועילה, ולכן תיקנו למסור מודעא רק על שנה אחת. והוסיף דלפ"ז צ"ל שמה שמנהגינו למסור בערב ראש השנה מודעא על כל הנדרים שידור לעולם, זהו משום שכיון שאין אומרים מודעא זו בציבור גדול, לא חששו לזלזול. (אך הניח בצ"ע אם אין זה מגרע, שכיון שביוה"כ ממעטים את זמן המודעא למשך שנה אחת בלבד, אולי מבטלים בכך את המודעא של ערב ראש השנה, שהרי יש סתירה ביניהם. [ואמנם בעיקר מה שתיקנו למסור מודעא שתי פעמים, גם בערב ראש השנה וגם בערב יוה"כ, עי' מה שהובא לעיל בהערה ו ובפרק פד הערה יח מדברי המנחת יצחק]).
^ 132 שו"ת שמש צדקה [יו"ד סימן ה, בשאלה השלישית], שאע"פ שביטל נדריו בסתם [ולא הזכיר בדבריו "הן בחלום הן בהקיץ"], י"ל שיש בכך ביטול גם לנדרים שידור בחלום, שכיון דגלי דעתיה בתנאי שאין דעתו נוחה בנדרים, מועיל תנאו גם למה שידור בחלום. (וכתב שמה שהזכירו מסדרי נוסח מודעת הביטול לומר "הן בחלום הן בהקיץ", זהו על צד היותר טוב, אבל איה"נ גם אם לא אמר כן מפורש מועיל תנאו). וע"ע במה שהובא בנדון זה בפרק נו הערה לז.
ועי' בשו"ת חיי הלוי [להגר"י וואזנר שליט"א, ח"א סימן פה] שהאריך לדון שמסירת מודעא דמעיקרא מועילה לבטל נדרי חלום, וסיים שם שכיון שמעיקר הדין מתירים נדרי חלום גם בלא התרה, [וכנ"ל בפרק נו סעיף א], לכן אפשר לסמוך על מסירת המודעא ומותר לכתחילה, [אלא דעכ"פ אם אפשר בקל להתיר הנדר ע"י שלשה, תבא עליו ברכה], עיי"ש.
------------
מתוך ספר "כל נדרי" לרכישת הספר: 077-4300407