בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

דף קי

אמירת 'ויהי נועם' לפני שינה ביום

undefined

הרב יצחק שטסמן

ניסן תש"ע
4 דק' קריאה
קכח. אמירת 'ויהי נועם' לפני שינה ביום
בגמ' 'ולישן כלצאת לדרך דמי'

אמרו בסוגיין דסכנת זוגות היא רק כשיוצא אח"כ לדרך, אך כשנשאר בביתו לית לן בה. ומכל מקום לישן, כלצאת לדרך דמי, [והיינו שיש סכנה בשינה כמו כשהולך לשוק], והוכיח מזה ב'דינים והלכות' [שבסוף שו"ת מהר"י ווייל, סימן ו] דסתם שינה יש בה סכנה מפני המזיקין, וכתב שלכן מנהגו שכשרוצה לישון שינת צהרים, קורא קודם לכן 'ויהי נועם', עיי"ש, [והמקור לעיקר הענין לומר קודם שינה 'ויהי נועם', זהו בגמרא שבועות טו: דכן היה עושה רבי יהושע בן לוי, עיי"ש ד'ויהי נועם וגו' יושב בסתר' היינו 'שיר של פגעים', וכדלהלן אות קלו], והו"ד במגן אברהם ובביאור הגר"א [או"ח סימן רלא], ובגליוני הש"ס [להגר"י ענגיל זצ"ל, כאן]. וגם בב"י [סימן רלט] הביא מהכל בו בשם הר"ם שהיה נוהג לקרוא 'ויהי נועם' כששוכב לישון ביום.
אמנם הלבוש [שם בסימן רלא סעיף א] כתב שאין נוהגים לומר 'ויהי נועם' קודם השינה ביום, משום שאינו צריך שמירה הרבה, [וכתב שמטעם זה אין נוהגים לומר 'אלוקי נשמה' כשניעור משינה ביום, שכיון שאינו ישן הרבה אין נשמה יוצאת מגופו, עיי"ש], והו"ד במשנ"ב [שם ס"ק ג]. ומאידך, בסימן רלט [ס"ק ח] הביא המשנ"ב שטוב שיאמר 'ויהי נועם' כשהולך לישון ביום, עיי"ש. [וכן הביא הכף החיים בסימן רלא ס"ק ג].

קכט. 'זוגות' - טעם האזהרה, והדין בזמן הזה
' כללא דמילתא כל דקפיד קפדי בהדיה ודלא קפיד לא קפדי בהדיה ומיהו למיחש מיבעי וכו''

אי' בתוס' בחולין קז: [ד"ה התם] דעכשיו אין אנו נזהרים בזוגות וגילוי, לפי שאין אותה רוח רעה מצויה ביננו, וכעי"ז כתבו התוס' ביומא עז: [ד"ה משום], והו"ד בב"י [או"ח סימן קע]. (ומזה כתב הב"י שם לתמוה על הטור שהזכיר דין זוגות, שאם הטור חולק על התוס' וסובר שגם בזמן הזה יש להיזהר בכך, היה לו להזכיר כל חילוקי הדינים שנאמרו בסוגיין. אמנם הב"ח [ס"ק ה] והדרישה [אות ב, ובחדושי הגהות שם] כתבו שגם הטור מודה לתוס' שאינו נוהג בזמן הזה).
(ופירש בשו"ת תפארת צב"י [למה"ר צדוק מלובלין, סו"ס צא] שמכך שלא הזכירו התוס' ששמעו כן ממי שהיה בקי בימיהם בכך, משמע שלא כתבו דבריהם מצד בקיאותם ברוח רעה. אלא סוברים התוס' דהואיל ואין העולם נזהרים, מסתמא כך מקובלים מאבותיהם מפי בקיאים ויודעים, או דעכ"פ זה שאין זהירים ולא שמענו הנזק, זהו ראיה דאינה מצויה, עיי"ש עוד שכתב כמו"כ לענין אוכלים שתחת המטה וכיו"ב, דמן הדין אין להחמיר בזה האידנא).
יסוד הדבר כתב הערוך [ע' אספרגוס] בשם רב האי גאון, דמה שאמרו בסוגיין סכנת מזיקין בזוגות, דהוו נהיגי ביה, והשתא לא נפישי כמו באותו הזמן. וגם בתשב"ץ קטן [סימן תקנ] הביא בשם המהר"ם מרוטנבורג שלא היה מקפיד על הזוגות, הן לאכול הן לדבר אחר.
ועפ"ז כתבו האליה רבה [שם בסימן קע ס"ק יד] והערך לחם [למהר"י קשטרו, שם בסימן קע סעיף ב, והו"ד במחזיק ברכה שם ס"ק ב, ובכף החיים ס"ק כ] דלא קפדינן השתא על זוגות, שבזמן הזה אין סכנה מצויה על ידי כך. וגם היש"ש [חולין פ"ח סימן יב] כתב דמה שהזהירו חכמים משום רוחות, כולן לא שכיחי האידנא, כמו זוגות ודומיהן. (וכתב בשו"ת שם אריה [יו"ד סימן כז] שזהו טעם הרמב"ם והטור והשו"ע שלא הביאו דברים אלו שאסורים משום סכנה). וכן כתב החיד"א [בהגהותיו 'ברית עולם' על הספר חסידים סימן תעז] שכשם ששינוי המקומות ושינוי הזמנים גורם לכמה דברים כגון הרפואות שבש"ס שעתה אינם מועילות, ה"ה לענין זוגות שהיה סכנה ושוב ליכא קפידא כלל. וגם הערוך השולחן [יו"ד סימן קטז סעיף יז] כתב דבזמנינו לא שמענו שמקפידים על זוגות. (אך כתב הערוך השולחן שאם יש מקפידים, יתנהגו כמבואר שם ע"פ סוגיין, וע"ע מה שהביא בספר 'שמירת הגוף והנפש' [סימן כח עמ' צא] שמצינו ספרים שהזהירו על זוגות).
ועי' בבן יהוידע כאן מה שפירש בטעם נזק דזוגות ע"ד הנסתר, וכתב דתהילה לה' שעכשיו נתבטל הנזק של הזוגות, משום שהסט"א נחלש כוחה. ותחילה נתבטל רק בארץ ישראל מפני קדושתה, ואח"כ נתבטל גם מבבל אע"ג דשכיחי שם מזיקים טפי. וסיים שעכשיו בזמן הזה אדרבה העולם עוסקים בזוגות, ומנהג הנשים בבגדד שכששולחים בשמחת נישואין או ברית מילה מיני מתיקה בכלים מזה לזה, אדרבה, מקפידים שלא לשלוח כלים במספר אי-זוגי, אלא מספר זוגי דוקא. וזהו כדי להורות שאין האידנא חשש זוגות שהיה בראשונה, ועכשיו גבר ישראל.
ויסוד הענין נתפרש במאירי [קט:], שכתב שמצינו דברים שאמרו חז"ל משום שבאותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות, וכל שלא היה בהם סרך ע"ז ודרכי האמורי, לא חששו בהם חכמים לעוקרם, וכל שכן במה שהיה רגילות אצלם בו כ"כ שהיה טבעם מקבל בענין חזוק או חולשה, וכמו שהעידו בסוגיא זו 'דקפיד קפדינן ליה, דלא קפיד לא קפדינן ליה', וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להיזהר מן הזוגות. והמשיך המאירי שלכן כשתיקנו חכמים ארבע כוסות שלא לגרוע או להוסיף, מצד אותם ההבלים הוצרכו לרוב רגילותם לתת טעם לדבריהם, והוא שאמרו 'ליל שמורים הוא', לילה המשומר ובא מן המזיקין וכו'.
(וכתבו להעיר על דברי המאירי ממה שאמרו בסוגיין [קי:] ד'זוגות' זהו הלכה למשה מסיני, ולכאו' לדברי המאירי צ"ל דלאו דוקא אמרו 'הלכה למשה מסיני'. ובאמת עי' במהר"ץ חיות [חגיגה ג:] ובתפארת ישראל [יומא פ"ב אות יב] שהוכיחו ממה שאמרו כאן לגבי זוגות 'הלכה למשה מסיני', אלמא יש מקומות שאמרו 'הלכה למשה מסיני', ולאו דוקא הוא, והיינו רק דבר חזק כהלכה למשה מסיני, וכדחזינן דקרו לזוגות 'הלכה למשה מסיני' אף שאינו הלכה למשה מסיני ממש, שהרי ידעינן דכל ענין זוגות אין לו יסוד בדין אלא סכנה, ומאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. [עמש"כ בזה בספר 'שמירת הגוף והנפש' סימן כח ס"ק א, עמ' צב]).
ובגליוני הש"ס [למהר"י ענגיל זצ"ל, כאן] כתב שאזהרת זוגות היא משום דרכי האמורי, וכדאי' בתוספתא [בשבת פ"ז ה"ט] דמדרכי האמורי היה להקפיד לעשות תרי דוקא, וכדאי' שם דהמושבת אפרוחים ואומרת 'איני מושבתן אלא בי תרי', והמקדח בתרי, והמשלח בתרי וכו', הרי זה מדרכי האמורי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il