ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידאות בישראל פרק ו' שיעור חמישי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידאות בישראל פרק ו' שיעור חמישי

התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בפסקה הקודמת נידון המעבר מן המצב של הגלות, אל ההשתרשות מחדש בארץ ישראל. המצב הזה הוא מעבר פיזי מארץ לארץ, עם כל הכרוך בזה, אבל יותר מכך זהו מעבר מבחינה נפשית. הרב ממקד את העניין של הבכי והצער, דווקא בתחום הנפשי יותר. לא רק בתלאות הדרך וקשיי המעבר מבית לבית, לא הם העיקר. הקושי העיקרי הוא: זֶה הַיָּגוֹן הַקּוֹדֵר, שֶׁגָּרַם הֶפְסֵק הַגָּלוּת בֵּין הַהַשְׁפָּעָה הָעֶלְיוֹנָה הָאֱלֹהִית בִּמִלּוּאָהּ וְעֹז-חַיֶּיהָ הַלְּאֻמִּיִּים וּבֵין הַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית בְּעֵת הַהִתְרַחֲקוּת הָאֲיֻמָּה מִכָּל מַעֲמָד יְסוֹדִי לָאוֹרָה הַנִּצְחִית שֶׁל כְּלָלוּת הָאֻמָּה.

שבי הגולה נושאים עמם את ההשפעה הדתית, את תפיסת העולם שמתאימה לגלות, אבל לא מתאימה למצב החדש. מתחיל תהליך של שבירה, תהליך קשה ומצער, כי נדמה שנפרדים מדברים יקרים וחשובים שהגנו עליהם בחירוף נפש במשך דורות. נראה שמאבדים דפוסי חיים, תובנות ומנהגים חשובים. אופן ההתייחסות לאנשים אחרים ולרכוש, לשדה וליער, לקהילה - כל אלו צריכים לעבור שינוי גדול מאד. לכן נוצר מין מצב ביניים בעייתי ביותר. בפועל האנשים כבר כאן, והם חיים במסגרת שונה מזו שבה חיו בגלות, אבל בלב, בתודעה, עוד לא השתנו ההתייחסויות. וכך עד היום, אין כל משמעות לכך שהיהודי בארץ הוא במעמד של רוב, הוא עדיין נוהג כמיעוט. הוא עדיין בעמדה מתגוננת. יש כאן מציאות ביניים שיש בה סתירות פנימיות, כי לא הקיים באמת בא לידי ביטוי.
כאן מתייחס הרב לרמה נוספת. לא רק לרמת התפקוד, אלא גם לרמת התפיסה מבחינה רוחנית. בכל המאמר נדונו מצבים של איחוד, פירוד או המרה של האידיאה הא-להית והלאומית. ראינו שבגלות, האידיאה הא-להית הומרה במה שנקרא 'האידיאה הדתית', והאידיאה הלאומית הומרה 'באידיאה הקהילתית'. למצב מסוים - זה מועיל וחשוב, אבל אי אפשר להעתיק את זה למצב אחר. מבחינת התפיסה הרוחנית, יש בסגנון הקהילתי הבדל גדול מאד, בדגשים של ההוויה הדתית, שזה כפי שהסביר הרב, ענייני הפרט, עולם הבא, שכר ועונש ופרטי מעשים. למעשה, הפיזור הקהילתי הוא גם הזדמנות נפלאה ליצור גוונים יהודיים פרטיים. לא בכדי כל קהילה, לפי מצבה ועניינה, אימצה לה דפוסים יהודיים שונים במקצת. הקהילה היא מצע נפלא להבלטת הייחודיות. הבעיה מתחילה כמובן, כאשר המרחק בין הקהילות הספרדיות לקהילות האשכנזיות הוא לא חצי יבשת אירופה, אלא רק קיר או חדר מדריגות. והפרטיות הזו היא לא כל כך בעיה טכנית כמו שהיא בעיה נפשית. אם היא נשברת, זה בא לידי ביטוי בצער קשה ובתחושה קשה שהכל נעלם, שהיהדות הולכת ונעלמת, ושנשכחת המסורת החשובה והאהובה כל כך.

במידה מסוימת, מתן הדגש על הפרטיות והייחודיות, מאבד את כיוונו החיובי, כאשר נדמה שמכיוון שאנחנו לא הולכים בגרביים לבנות בשבת, מותר לנו כבר לחלל שבת. כשנדמה ששבת היא תמיד "חבילה". שבת היא סוג של כלים ומאכלים, לבוש, סגנון תפילה ונוסח, ואם נחסיר משהו מזה, כל הבניין עלול להתמוטט. ישנו בית כנסת, שבתקנון שלו, התלוי על הקיר, כתובה רשימת אלו שאינם רשאים לעבור לפני התיבה ולהיות ש"ץ: מי שמחלל שבת, מי שמתגלח בתער, מי שיש לו טלוויזיה בבית, ומי שלא לובש קפלוץ' (מגבעת). עלול אדם לומר לעצמו, מכיוון שאני לא לובש קפלוץ' מותר לי לחלל שבת.
בדרך כלל אנחנו תופסים את המציאות כעסקת חבילה, כי חלקיה מתאימים זה לזה. אם אין לכך מודעות, ולא נותנים את הדעת מה חמור ומה לא חמור, אלא מנסים לשמר דווקא את המכלול כמות שהוא, לפעמים התוצאה לא טובה. אחת התוצאות היא שישמר המכלול כולו למרות שהוא לא מתאים למקום ולזמן, אך תוצאה אחרת היא, ששום דבר לא ישמר. קיימת תחושה שהכל מתמוטט, וזו לא תמיד תחושה שקרית. זוהי הבעיה העיקרית של מצב הביניים.
גם מבחינה חברתית, גם מבחינה לאומית, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה רוחנית - מצב הביניים הוא מצב של צער, אימה, חרדה וקושי. אמת, יש בו גם תחושות של תקווה, יש בו רצונות של חידוש גדול ושאיפות גדולות. לכן אומר הרב בסוף הפסקה, שבכל זאת, כאשר תהיה הופעה משמעותית של החיים החדשים עם כל הטוב שבהם, מיד כאשר איזה ניצוץ של גאולה מתחיל ברוח ולא רק בחומר - כֵּיוָן שֶׁהָאוֹרָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית-הַלְּאֻמִּית, הַנִּתְבַּעַת בְּחָזְקָה אֲפִלּוּ מֵהַטֶּבַע הַפְּרָטִי שֶׁל הַנְּשָׁמָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, פּוֹגֶשֶׁת אֶת הִתְגַּלּוּתָהּ עַל-יְדֵי כָּל הַזְּרָמִים הַדָּתִיִּים וְהַלְּאֻמִּיִּים וְכָל סְעִיפֵיהֶם מִמְּקוֹרָם הָאֱלֹהִי, בְּמַעֲמָד כָּזֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּסִיס לְתִקְוַת דּוֹר דּוֹרִים, - מִיָּד הַשִּׁירָה הַחֲדָשָׁה מִתְנוֹצֶצֶת, אנחנו רואים שיש גם יגון וצער ומצד שני גם בסיס לתקווה. אפילו אותו אדם ואותה חברה - מיטלטלים מכאן לכאן, מייאוש לתקווה.
זהו מצב הביניים שנמשך כבר מספר דורות. אנחנו עדיין נמצאים בתוך אותו תהליך מעבר. כמו נער עם גוף מגודל ותודעה של ילד. גם בתוך מדינת ישראל עדיין נוח לאנשים להיות בסביבה הקטנה שלהם, הקהילתית העדתית, כי עדיין יש לה משקל. ביטוי נוסף לכך הם הניסיונות לחוג את יום העצמאות: אצל חלק דופקים בפטישים, אצל חלק עושים מנגלים, לא ברור מה עושים - דבר שאי אפשר להגיד על שמחת תורה או פסח. המסגרות החדשות מאד גולמיות. שלא לדבר על הויכוחים העקרוניים על עצם מעמדו של יום העצמאות, ולא רק בתוך שומרי המצוות. עובדה היא שלא מעט אנשים, בציבור הנאור, כפי שהוא מגדיר את עצמו, השלימו מהר מאד עם הכינוי שנתנו ערביי ישראל ליום הזה, 'יום הנכבה' (שואה). ציבור מוביל, מקבל את הטענה שהקמת המדינה זו בעיה מוסרית קשה, ושצריך לפייס את ערביי ארץ ישראל כדי להקהות את תבוסתם, שהיא, מבחינתם, בלתי צודקת. כל זאת מפני שאנחנו כובשים אימפריאליסטים ובנינו את מדינתנו על חורבות מדינתם. אנשים רבים חושבים כך, ולא רק חברי התנועה הקומוניסטית בישראל.

וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הָרַעְיוֹן מֵהַהַשְׁפָּעָה הַמְאֻחֶדֶת הַתְּמִימָה שֶׁל אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת וְיִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחָתוֹ לָבוֹא לִכְלַל חֶשְׁבּוֹן בָּרוּר וְצָלוּל, אָז יִתְגַּלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הֲלִיכוֹת-הַחַיִּים שֶׁל "דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית", עַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵי שְׁמִירָתָן בְּכָבוֹד וְכַוָּנָה רְצוּיָה. בְּיִחוּד בְּאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת בְּיַחַשׂ יָשָׁר עִם הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הַגָּלוּי, שֶׁהַהַשְׁלָמָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית לֹא תְּבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָן וְלִפְעָמִים גַּם נִדְמֶה שֶׁתִּדְחֶה אוֹתָן כְּשֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה מְאוֹרָן, - בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ הַשִּׁמְעִיּוֹת, יִגָּלֶה וְיָאִיר הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, הַגָּנוּז בְּתוֹכָן בַּתּוֹכִיּוּת הָרוּחָנִית הַמְּגַמָּתִית שֶׁל הַתָּו הַלְּאֻמִּי הַמְיֻחָד לְאֻמָּתֵנוּ בְּצִבְיוֹנָהּ. לְאַחַר שֶׁהָאוֹרְגָּן הָרוּחָנִי כֻּלּוֹ, עִם הַרְגָּשׁוֹתָיו הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, מִתְקַשְּׁרִים עִם הַהַשְׁפָּעָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת, הַדַּעַת מִתְחוֹלֶלֶת יָפֶה, לָדַעַת שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד מִצְטָרֵף הוּא אֶל הַכְּלָל כֻּלּוֹ, וְכָל עֻבְדָּה וְעֻבְדָּה יְחִידִית שֶׁל הַיָּחִיד מִצְטָרֶפֶת הִיא לְהַכְלִיל אֶת כְּלַל דֶּרֶךְ-הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וְאֶת קְבִיעוּת אָפְיוֹ. מִתְגַּבֶּרֶת אָז הַהַכָּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה, שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצֵּרוּף הַזֶּה מֵבִיא אֵלָיו הוּא חָתוּם וּמְסֻמָּן בְּחוֹתָם אֱלֹהִי מָלֵא, וְנִמְצָא הָאוֹר הָאֱלֹהִי חוֹזֵר וּמֵאִיר עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּכָל עֻבְדָּה פְּרָטִית שֶׁלּוֹ, וְהַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְכָל פְּרָטֵי "דָּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית" וְדִקְדּוּקֵיהֶם, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בַּהֲמוֹן כְּלָלִיּוּתָם בְּאוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שָׁבִים הֵם וּמְאִירִים בְּאוֹר אֱלֹהִי גָּלוּי בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּיִשְׂרָאֵל. בַּהֲלָךְ-נֶפֶשׁ מַבְהִיק מִתְגַּלִּים הֵם בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה הָרְגִילָה - הַמָּזוֹן הַמַּבְרִיא הַתְּדִירִי לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתָּמִיד חָשׁוּ טוֹבֵי הָאֻמָּה אֶת פְּנִימִיּוּת עֵרֶךְ-הַהֲזָנָה הַגָּנוּז וְהַטָּמִיר שֶׁבּוֹ. "לְיַחְדָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ עַל-יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל". כָּל הָרַעְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבִים וְיָפִים, הַמְעוֹדְדִים וּמְחַזְּקִים, מוֹצְאִים אָז אֶת כָּל בְּסִיסָם הַנֶּאְדָּר בַּמָּזוֹן הַמַּעֲשִׂי הַטִּבְעִי הַזֶּה, הַנּוֹתֵן כֹּחַ וְחַיִּים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וּלְכָל בְּשָׂרָהּ מַרְפֵּא. וּמִתּוֹךְ כָּךְ זֶרֶם הַחֶמְדָּה לַהִתְקַשְּׁרוּת בַּמָּקוֹם הַחָמְרִי הַמַּעֲשִׂי, שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים גָּנוּז שָׁמָּה לָאֻמָּה לְדוֹרוֹת עוֹלָמִים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה וּמִתְגַּבֵּר וְיוֹצֵא לַפֹּעַל בְּרֹב- הַדְרַת-קֹדֶשׁ. כָּל אוֹתָם שֶׁזָּנְחוּ אֶת אוֹר ד' וְנִזְנְחוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּזוֹן הַיְסוֹדִי שֶׁעִמּוֹ הוּא חַי וּמִתְקַיֵּם, אֶת הַשְּׁמִירָה הַמַּעֲשִׂית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, וְאֶת הַכָּרַת עֶרְכָּהּ בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב, שֶׁהוּא הַמּוּבָן הָאֱלֹהִי שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּנוּ דַּוְקָא עַל-יָדָהּ שֶׁל הַפַּרְנָסָה הַחָמְרִית הַזֹּאת וְהַהַכָּרָה הַפְּנִימִית בְּגֹדֶל אַחֲרָיוּתָהּ עָלֵינוּ, - כָּל אֵלֶּה יָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ לְהָשִׁיב לְיִשְׂרָאֵל, בִּגְלַל תְּחִיָּתוֹ, אֶת הַיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכָל מִלּוּאָהּ וַהֲדָרָהּ, עַל-יְדֵי הַהַזְרָחָה הָאֱלֹהִית הַמְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַמִּתְעַלֶּה גַּם הוּא לִמְרוֹמֵי הָאִידֵאָלִיּוּת הָאֱלֹהִית. וְצִבְיוֹנָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְעַלֶּה וּמִתְפָּאֵר וּמִתְכַּשֵּׁר לְהַרְבּוֹת עֹז וְתִפְאֶרֶת מִדּוֹר-דּוֹרִים, לִהְיוֹת נֹעַם ד' עָלֵינוּ וַהֲדָרוֹ עַל בָּנֵינוּ.

הרב מתאר כאן, את העתיד שהולך ונבנה בסתר המדרגה. כל אותן המבוכות שדיברנו עליהן, ושאנחנו מצויים בהן. מבוכות של שבירת מסגרות וניסיון לבנות מסגרות חדשות. מעבר שרצוף גם ייאוש וגם תקווה, גם עזיבה וגם סוג של קנאות, גם חרדה וגם שמחת פריקת העול - עול האומות אבל גם עול מלכות שמים.
מצב הביניים הזה הוא גם מצב של זריעת החדש ונביטתו. החדש הוא האידיאה הא-להית ההולכת ומתגברת, וממילא מאפילה על האידיאה הדתית, למרות שהראשונה טרם מאירה במלואה. החדש הוא גם האידיאה הלאומית, המופיעה ומתגלה, ודוחקת את רגליה של האידיאה הקהילתית, אף שגם זו הלאומית עדיין לא בשיאה.

ואומר הרב, שיבוא ויתקרב אותו המצב השלם,
וּכְשֶׁיִּתְמַלֵּא הָרַעְיוֹן מֵהַהַשְׁפָּעָה הַמְאֻחֶדֶת הַתְּמִימָה שֶׁל אֵלֶּה הָאִידֵאוֹת וְיִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחָתוֹ לָבוֹא לִכְלַל חֶשְׁבּוֹן בָּרוּר וְצָלוּל,
כאשר נהיה במצב כזה, כאומה, שנוכל לתת את הדעת על מהותנו ועל דרכנו, כיצד אנחנו מתקיימים, ואיך אנחנו רוצים לבנות את עתידנו. כשנעצור להתבונן מאיזה שורש אנחנו רוצים לבנות את עוצמת הקיום ואת העתיד נזדקק למחשבה רבה. זה לא פשוט, כי אנחנו עוסקים רבות במעבר עצמו. אנחנו עדיין במצב של העברת הרהיטים מדירה לדירה, כשהדירה הקודמת כבר הרוסה והדירה החדשה עוד לא מסודרת, ויש איזו היבנות חומרית, שקודמת לשיקום הרוחני.
היהודים בישראל מונים כיום יותר מחמישה מיליון איש, אבל אנחנו לא מרגישים את זה. אנחנו חזקים, אבל למעשה אנחנו לא מתנהגים כך. בפועל, ישראל היא אחת המדינות המתפתחות ביותר מבחינה כלכלית מבין המדינות המפותחות. יש כאן צמיחה אדירה, אבל בפועל אנחנו לא תופסים את זה.

מכיוון שמבחינה רוחנית אנחנו לא תופסים את זה, אנחנו גם לא מפרשים את הצמיחה הזו כגאולה, אבל לכשיפקחו עינינו -
אָז יִתְגַּלֶּה אוֹרָהּ עַל כָּל הֲלִיכוֹת-הַחַיִּים שֶׁל "דַּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית" 1 , עַל כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וּפְרָטֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵי שְׁמִירָתָן בְּכָבוֹד וְכַוָּנָה רְצוּיָה.
הרב מדבר כאן על תשובה. על הבנה עמוקה ויסודית של היהדות, של החוק הכולל גם את פרטי המצוות, ולא רק את הרעיונות הכלליים. ההבנה עד כמה מרכזית ויסודית ההלכה להוויה הלאומית הישראלית, והראייה בכל אותן מצוות את מקור העוצמה. לא מדובר במצוות השכליות האוניברסליות, אלא דווקא במצוות השמעיות, מפני שהן מייחדות אותנו.
אם תישָאל, אחרי החשבון הברור והצלול, שאלת הזהות הלאומית-תרבותית שלנו, נחפש ונמצא את התשובה רק במקום אחד, באותם הדברים המייחדים אותנו מכל האומות. לאו דווקא מנגידים, אלא מייחדים. מפני שהעקרונות האוניברסליים הם טובים לכולם, אבל הם לא מייחדים, ולא צריך להיות אומה בשביל העקרונות האלה. דווקא ההלכה, היא השורש של עוצמת הזהות: גם היומיומית, גם של כל יחיד ויחיד, וגם של החברה בכללותה. אנחנו צריכים למצוא ולהגדיר מחדש את מקורו של המושג 'דת משה ויהודית'. אם בגלות זה היה המקור לכח ההישרדות, הרי שעכשיו זה צריך להיות המקור והמבוע לעוצמת הזהות הלאומית. אמנם קל לומר זאת, אבל בפועל - המימוש קשה עד מאד.
'דת משה ויהודית' זו הגדרה מיוחדת שנוסחה בגלות - לאחר החורבן - של פרטי ההלכות של כל יחיד ויחיד. האומה עוסקת בעיקר בהשבת כוחה הגופני, כח החיוניות, על ידי קיבוץ גלויות בארץ, הפרחת השממה והניסיון לעצב דמות לאומית ציבורית חדשה לישראל, אחרי מאות שנים שדמות כזו כלל לא הייתה. לאחר אותו תהליך, ובהמשך לו, יבוא חשבון ברור וצלול של שאלת הזהות. מה אנחנו, ומה יש באוצרנו, זו תהיה השאלה העיקרית. זהו חשבון מורכב ולא קל, אבל סופו להיות צלול וברור עד כדי כך, שאורה של השפעה זו, של הקשר המחודש והמחוזק בין שתי האידיאות, יאיר על כל אורחות החיים של דת משה ויהודית.
בְּיִחוּד בְּאוֹתָן הַמִּצְווֹת שֶׁאֵינָן עוֹמְדוֹת בְּיַחַשׂ יָשָׁר עִם הַמּוּסָר הָאֱנוֹשִׁי הַכְּלָלִי הַגָּלוּי, שֶׁהַהַשְׁלָמָה הָאוּנִיבֶרְסָלִית לֹא תְּבַקֵּשׁ אֶת תַּפְקִידָן וְלִפְעָמִים גַּם נִדְמֶה שֶׁתִּדְחֶה אוֹתָן כְּשֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה מְאוֹרָן, - בַּמִּצְווֹת הַלָּלוּ הַשִּׁמְעִיּוֹת, יִגָּלֶה וְיָאִיר הָאוֹר הָאֱלֹהִי, שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, הַגָּנוּז בְּתוֹכָן בַּתּוֹכִיּוּת הָרוּחָנִית הַמְּגַמָּתִית שֶׁל הַתָּו הַלְּאֻמִּי הַמְיֻחָד לְאֻמָּתֵנוּ בְּצִבְיוֹנָהּ.
יש אומרים שעיקר היהדות הוא הערכים האוניברסליים, כך טען 'אחד העם', שחידש את המושג של 'מוסר הנביאים', ולשיטתו זה עיקרה של היהדות. הרב אומר בניגוד לזה, שהחשבון הברור והצלול שיבוא לברר את זהותה של האומה לא יתמקד במצוות האוניברסליות, המצוות השכליות, אלא דווקא במצוות השמעיות. לפעמים ההשלמה האוניברסלית אפילו תתנגד למצוות השמעיות, כשלא יתגלה מאורן, בטענה שאין סיבה לחלק בין יהודים לאלה שאינם-יהודים. שבת, לדוגמה, היא מצווה ייחודית ליהודים, וכך גם תפילין 2 . והאוניברסליות רוצה שהאמת, היושר והטוב יתגלו לכל בשווה.
הצעד הראשון של הלאומיות הישראלית המתחדשת היה נטייה טבעית, שבאה מתוך לחץ של גלות, שנאה ורדיפות. אז, עוד לא עשו חשבון, ברור היה לכולם מי הוא מי, והיה מובן מאליו שהולכים להיפרד מן העמים. זהו הרעיון היסודי של הלאומיות הציונית החדשה. אבל בהמשך, בארץ ישראל, תישאל השאלה. ואז צריך להיעשות אותו חשבון ברור, צלול ופשוט שמה שמייחד את עם ישראל, הוא דווקא הקשר הישיר בינו לבין הקדוש ברוך הוא, ולא הקשר הכללי בין כל אדם לא-להים.
והצד הפרטי הזה הוא דווקא כללי, כי הוא חושף את א-להי ישראל - שהוא א-להי העולם. גם שמירת שבע מצוות בני נח על ידי חסידי אומות העולם, צריכה להיות על ידי אמונה במעמד הר סיני וקדושת התורה 3 . תורת ישראל היא המקור לחיוב בני נח ולערכים היסודיים הבסיסיים של ההתנהגות האנושית. על כן, א-להי ישראל הוא א-להי עולם. זה הא-ל המוציא את ישראל ממצריים, המתגלה אליו בהר סיני והשולח לו נביאים. "כִּי בֵיתִי - דווקא בית המקדש היהודי -בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים", 4 ולא כל מקום. כל בני האדם יכולים לעשות להם מקום תפילה, בלי עבודה זרה, אבל המקום לכל העמים צריך להיות בית המקדש. אל העם היהודי צריכים לבוא כדי לבקש את הבשורה של גאולת האנושות כולה.
מה שמייחד את ישראל הוא דווקא האור הכללי, הבשורה לכלל האנושות. אמנם לא בדרך האוניברסלית שעל פיה אותו חיוב מחייב כל אדם אלא על ידי "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" 5 , לעם המחויב רק הוא, הגוי הקדוש הזה, במצוות שמעיות, וממנו מתפשטת הקדושה לכולם. כשם שאין שוויון בין ישראל לכהן, אף שאחים הם, ועל ידי כהן מקבלים ישראל את הברכה והשפע, כך גם בין אומות העולם לישראל.

והאור הזה הוא - בֶּאֱמֶת כְּלָלִי וְנֶעֱרָג מִכָּל נֶפֶשׁ יָפָה, עניינה של הנפש היפה הוא בכך שהיא לא אנוכית, אלא תכליתה ההתמסרות והדביקות בא-להים. הנפש היפה דביקה בערכים הגדולים והנעלים ולא רק בצרכי הקיום, למרות שיש לצרכי הקיום מקום וערך. היופי הזה הוא דווקא עניין אוניברסלי, יש בו נכונות לשאת עול ונטל. על עם ישראל נאמר: "אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא" 6 . כמו אדם שהולך ברחוב ולא נמנע מלעזור למישהו שנופל, מוותר על משהו מסוים כדי להרבות טוב, כי מה שמאיר בחייו אלו ערכים נעלים יותר ולא רק צרכי המציאות הפשוטה.
לכן המצוות השמעיות דווקא, הן תכלית הנפש היפה. השכליות מובנות מאליהן, כל אדם יודע שאין קיום לחברה אם ירצחו, ינאפו ויגנבו, על כן מדובר בעצם בצרכי יסוד של הקיום החברתי האנושי. לעומת זאת דבקות בא-להים, במצוות השמעיות, היא ביטוי ליופייה האמיתי של הנפש.
לדוגמה, להתייחס לפרק זמן ששמו שבת, לייחד אותו להתבוננות בגדולת ה' בבריאה ולדבקות בו ולתת את הדעת להכרת תודה על יציאת מצרים. לייחד אותו לעונג של מטרה עליונה ונעלה, עונג המושג על ידי מאמץ מוקדם, "וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ" 7 . האדם לא צריך להיות כנוע לפני צרכי הגוף, ולוואי שיחייה זמן מה לפחות כשאין לו הצרכים האלה שצריך לעבוד קשה עבורם, ושהכל יהיה מוכן לו כמו בגן עדן והוא מעל זה. על מה יטרח האדם? על המשמעות הרוחנית. העונג הפשטני הוא העונג על מנוחה ממלאכה קשה, אבל יש גם עונג חיובי, מהיכולת לצאת קצת לחירות, להרים את הראש מעל העול המכביד של המלאכה, שכולה טיפול בצרכי הגוף ואחזקתו. היכולת להרים ראש מעל זה, לזקוף קומה להתרומם, היא דבר נפלא, וזוהי קומתו האמיתית של האדם. בעל נפש יפה צריך לשאוף דווקא לנקודה הזו.
בבסיסן של המצוות השמעיות עומדת הדביקות בא-להים, דביקות בערכים נעלים יותר מצרכי הקיום הפשוטים. יש גם מצוות שכליות, והן צרכי החיים, אבל מצוות הנעלות יותר הן המצוות השמעיות. הן כלליות יותר, בשל העובדה שהן יוצרות את הדרך המתאימה לבשורת דבר ה' לאדם דרך התורה ועם ישראל, והן הן מושא השאיפה של כל נפש יפה, נפש העורגת לטוב השלם.

לְאַחַר שֶׁהָאוֹרְגָּן הָרוּחָנִי כֻּלּוֹ, - לאחר שהמערכת הרוחנית של האומה כולה,
עִם הַרְגָּשׁוֹתָיו הַנַּפְשִׁיּוֹת וְהַגּוּפָנִיּוֹת, מִתְקַשְּׁרִים עִם הַהַשְׁפָּעָה הַכְּלָלִית הַזֹּאת, - ההשפעה של המצוות השמעיות,
הַדַּעַת מִתְחוֹלֶלֶת יָפֶה, - אנחנו נהיים מודעים,
לָדַעַת שֶׁכָּל יָחִיד וְיָחִיד מִצְטָרֵף הוּא אֶל הַכְּלָל כֻּלּוֹ, לא די שבאופן כללי יהיו באומה גילויי קדושה - כמו מצוות בניין בית המקדש - בשעה שיש מי שחושב שהם חסרי משמעות לאדם היחיד. כאילו שבאופן כללי צריך בתי כנסת כמוסדות ציבוריים, אולם אין הם מחייבים באופן פרטי. כבר ראינו פגם כזה בתקופת המלכים, כשהמוסדות הציבוריים היו קיימים, אבל באופן אישי אנשים לא ראו בקדושה את עניינם האישי-היומיומי. האידיאה הא-להית האירה אז באופן כללי מאד, אבל באופן פרטי היא לא הצליחה להשפיע. כמו שאמרנו, בגלות, בה לא היו כל הדברים הכלליים, התהפכו היוצרות. השמש לא הייתה, אז התבלטו הכוכבים, שהם הרסיסים של אותה כלליות, על כתפי כל פרט ופרט. בליל הגלות הובלט ביתר שאת אורם של כוכבי הפרטיות.

וְכָל עֻבְדָּה וְעֻבְדָּה יְחִידִית שֶׁל הַיָּחִיד מִצְטָרֶפֶת הִיא לְהַכְלִיל אֶת כְּלַל דֶּרֶךְ-הַחַיִּים שֶׁלּוֹ וְאֶת קְבִיעוּת אָפְיוֹ. כאשר כל החוגים העוסקים בתכנים, בערכים ובהבנות, יִתְקשרו עם ההבנה של האור הגנוז במצוות השמעיות, יתברר מעמדו של היחיד. שכן לעולם צריך להשפיע מן הכלל, אל כל יחיד ויחיד. ואין הדבר אמור רק באדם, אלא בכל מעשה ועניין, בכל שעה ומקום. אי אפשר שיהיה רעיון גדול ומאיר - שלא יהיה מיושם בפועל בחייהם של בני ישראל, ובכל שעה ושעה של היחידים החיים כעת והם עם ישראל בפועל.

מִתְגַּבֶּרֶת אָז הַהַכָּרָה הַפְּשׁוּטָה וְהַבְּרוּרָה,
ההכרה שהרב קורא לה "ההכרה הפשוטה" איננה פשוטה כל כך. היא צריכה להיות פשוטה במובן זה שהיא לא מסובכת, לא מורכבת מדי. היא צריכה להגיע לרמת פשיטות כמו נשימה, שאם חושבים עליה מבחינה ביולוגית היא תהליך מסובך, אבל מבחינת ההכרה היא דבר פשוט.
שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַצֵּרוּף הַזֶּה מֵבִיא אֵלָיו הוּא חָתוּם וּמְסֻמָּן בְּחוֹתָם אֱלֹהִי מָלֵא,
ולא שיאמרו שכל הפרטים וכל תקנות חכמים הם עניין אנושי.
וכיצד:
וְנִמְצָא הָאוֹר הָאֱלֹהִי חוֹזֵר וּמֵאִיר עַל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּכָל עֻבְדָּה פְּרָטִית שֶׁלּוֹ, וְהַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְכָל פְּרָטֵי "דָּת מֹשֶׁה וִיהוּדִית" וְדִקְדּוּקֵיהֶם, אַחֲרֵי שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים בַּהֲמוֹן כְּלָלִיּוּתָם בְּאוֹצָרָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל,
יש שיבה אל הכלליות במהלך התחייה. ההתרכזות וההתמקדות דווקא בדברים הכלליים יותר, של קיום העם בכללותו ולא בכל יחיד ויחיד, עלולה הייתה לגרום להיעלמות הדקדוקים הפרטיים. אבל דווקא מתוך אותו חשבון ברור וצלול של שאלת הזהות, תחזור ההכרה בחשיבות הפרטים. אולם הפעם בהבדל משמעותי: קודם לכן עניני דת משה ויהודית היו עניין של גלות, ועתה הם צריכים לעבור מסלול מסוים של היעלמות, והופעה מחדש מתוך אוצר הכלל. דווקא מתוך תפיסה שאנחנו כעם, צריכים ורוצים שכל יחיד מבני עמנו ידבק בדרך הזו, מתוך הזהות הלאומית הגדולה שלנו, ומתוך החזון הגדול שלנו. זה באמת תהליך לא פשוט, כי המשבר של ההיעלמות, וניסיון להחזיר ולהאיר מחדש - הוא משבר גדול מאד.
שָׁבִים הֵם וּמְאִירִים בְּאוֹר אֱלֹהִי גָּלוּי בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁל כָּל יָחִיד וְיָחִיד בְּיִשְׂרָאֵל.
השיבה היא להאיר בגלוי, כי באופן הנסתר והסגולי זה נמצא תמיד בנפש.

בַּהֲלָךְ-נֶפֶשׁ מַבְהִיק מִתְגַּלִּים הֵם בְּתוֹךְ הָעֲשִׂיָּה הָרְגִילָה -
העשייה הרגילה היא עשיית המצוות וכל המעשים הטובים של דברים שבקדושה. ניתן לחשוב שבשביל התגלות כזו צריך להתחולל נס - ולא היא. הגילוי הפנימי, כמו הרבה דברים בחיים, לא בא על ידי השינוי הסביבתי של התפאורה - אלא על ידי נתינת הדעת על הדברים הרגילים לנו, וההבנה שהם בעלי ערך עצום. לעיתים אנו מגלים עד כמה עמוק יכול להיות קשר אנושי פשוט בין הורים לילדים, בין אחים או ידידים - דווקא כשיש התרחקות, כשיש אובדן, אז מתברר כמה הוא חשוב. זה נכון ביחסים בין בני אדם, וזה נכון גם בייחסו של האדם למה שהוא הוגה בו ועוסק בו. פסוק שאומרים אותו אלפי פעמים, עשוי להאיר, בהזדמנות מסוימת, באור אחר. אותו העולם שבו היית לפני כן, אותם הדברים שכבר הכרת אותם לכאורה, מתגלים לך מחדש. אותם הדברים הכתובים בספרי ההלכה והמוסר, הרגילים והשגרתיים, שחלקם מתורגלים כמצוות אנשים מלומדה, צריכים להבהיק בחשיבותם, מתוך השינוי הפנימי שבאדם, ומתוך העומק שבו. אחריות האדם וגודל שאיפותיו נותנים קנה מידה אחר לכל אותם הדברים הרגילים שהוא מצוי בהם תדיר.
זה המזון המבריא. הרי זו עובדה מופלאה שאדם אוכל עשרות שנים אותו מאכל וכל יום זה טעים לו. העשייה הרגילה והיומיומית יכולה להיות חדשה.
הַמָּזוֹן הַמַּבְרִיא הַתְּדִירִי לִכְנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁתָּמִיד חָשׁוּ טוֹבֵי הָאֻמָּה אֶת פְּנִימִיּוּת עֵרֶךְ-הַהֲזָנָה הַגָּנוּז וְהַטָּמִיר שֶׁבּוֹ.
גדולי החכמים והצדיקים תמיד ידעו שהמצוות אינן עניין של חזרה טכנית על מעשה, והכירו את הערך העצמי שלהן. את השפע שהן נותנות עוד ועוד לקיומה של כנסת ישראל.
הנוסח שיש נוהגים לומר לפני עשיית המצוות:
"לְיַחְדָא שְׁמָא דְּקֻדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא וּשְׁכִינְתֵיהּ עַל-יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל".
לייחד את השם הקדוש, ואת השכינה. האידיאה הא-להית זה "שמא דקודשא בריך הוא", והאידיאה הלאומית זו השכינה, כי כנסת ישראל זו השכינה 8 . כיצד מייחדים? כיצד יוצרים זיווג בין שתי האידיאות? -יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֱלָם - אותו המזון התדיר, שבגלוי אין בו כמעט כלום, אבל ערך ההזנה שלו הוא טמיר ונעלם.
וצריך לייחד בשני המובנים. גם במובן של אחדות, שיהיו הפרודים לאחד, וגם במובן של הבלטה והפרשה, להראות שזה מיוחד ומסוים לישראל.
בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל" 9 .
מתוך אוצר הכלל - בשם כל יחיד ויחיד.
כָּל הָרַעְיוֹנוֹת הַיּוֹתֵר טוֹבִים וְיָפִים, הַמְעוֹדְדִים וּמְחַזְּקִים, מוֹצְאִים אָז אֶת כָּל בְּסִיסָם הַנֶּאְדָּר בַּמָּזוֹן הַמַּעֲשִׂי הַטִּבְעִי הַזֶּה, הַנּוֹתֵן כֹּחַ וְחַיִּים בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה - הרעיונות צריכים להיות אחוזים במציאות, אם אין להם אחיזה במציאות הם לא ישפיעו. כל הרעיונות הטובים והיפים צריכים להיות אחוזים במציאות הנכונה והבריאה, בדת משה ויהודית, שהיא הביטוי המעשי בחיי כל יחיד ויחיד, של חיי ההלכה.
וּלְכָל בְּשָׂרָהּ מַרְפֵּא.
גם בשרה של האומה, הסדר החברתי, יחסי אדם וחברו.

וּמִתּוֹךְ כָּךְ זֶרֶם הַחֶמְדָּה לַהִתְקַשְּׁרוּת בַּמָּקוֹם הַחָמְרִי הַמַּעֲשִׂי, שֶׁכֹּחַ-הַחַיִּים גָּנוּז שָׁמָּה לָאֻמָּה לְדוֹרוֹת עוֹלָמִים, בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל, הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה וּמִתְגַּבֵּר וְיוֹצֵא לַפֹּעַל בְּרֹב- הַדְרַת-קֹדֶשׁ.
יש חמדת ארץ ישראל בפעם הראשונה, ויש חמדת ארץ ישראל בפעם השנייה. בפעם הראשונה החמדה באה מתוך תחושה פנימית ברורה של שייכות היסטורית וכדומה, אך זה לא מספיק. היאחזות בארץ היא לא דבר מובן מאליו לעם שיש לו היסטוריה ארוכה כל כך של קיום ללא ארץ. זו הייתה גם הבעיה הקדומה של המעבר מן המדבר לארץ. מצד אחד ודאי שצריך ללכת אל הארץ, אבל מעשיות זו של הארץ עלולה לעמוד לרועץ. הרב מבליע זאת בדבריו, אבל צריך לדעת, שארץ ישראל לא תוכל להתקיים כך כערך לאומי. רק אם הארציות המוחלטת - חומריותה ומעשיותה של הארץ - תקבל ערך של קדושה, יהיה למעמד הארץ קיום. אם באים אל הארץ מתוך נטייה אינטואיטיבית ספונטנית זה נפלא, זה יפה מאד, אבל זה לא יחזיק לאורך זמן. לכן יש צורך בדת משה ויהודית, בכל אותה ההבנה של מה שמייחד את האומה.
כָּל אוֹתָם שֶׁזָּנְחוּ אֶת אוֹר ד' וְנִזְנְחוּ מִמֶּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁעָזְבוּ אֶת הַמָּזוֹן הַיְסוֹדִי שֶׁעִמּוֹ הוּא חַי וּמִתְקַיֵּם, אֶת הַשְּׁמִירָה הַמַּעֲשִׂית שֶׁל הַיַּהֲדוּת, וְאֶת הַכָּרַת עֶרְכָּהּ בְּמוּבָנָהּ הַיּוֹתֵר נִשְׂגָּב, שֶׁהוּא הַמּוּבָן הָאֱלֹהִי שֶׁמִּתְגַּלֶּה בָּנוּ דַּוְקָא עַל-יָדָהּ שֶׁל הַפַּרְנָסָה הַחָמְרִית הַזֹּאת וְהַהַכָּרָה הַפְּנִימִית בְּגֹדֶל אַחֲרָיוּתָהּ עָלֵינוּ, - כָּל אֵלֶּה יָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ לְהָשִׁיב לְיִשְׂרָאֵל, בִּגְלַל תְּחִיָּתוֹ, אֶת הַיַּהֲדוּת הַמַּעֲשִׂית בְּכָל מִלּוּאָהּ וַהֲדָרָהּ, עַל-יְדֵי הַהַזְרָחָה הָאֱלֹהִית הַמְלֻבֶּשֶׁת בִּלְבוּשׁ הַלְּאֻמִּיּוּת הַיִּשְׂרְאֵלִית, הַמִּתְעַלֶּה גַּם הוּא לִמְרוֹמֵי הָאִידֵאָלִיּוּת הָאֱלֹהִית. הרב צופה שגם אלה שעזבו את המזון המבריא וזנחו את השמירה המעשית - ישובו. הרב מתייחס לאותו החלק הגדול והמוביל בתנועה הלאומית, שזנח את שמירת המצוות ואת הבנת הערך הא-להי של קיום התורה, בחיי הפרט ואפילו בחיי האומה, והחשיב את הערך התרבותי והערך ההיסטורי, ערכים שגם הם קיימים אבל הם רק צל של העיקר. אותם אלה הזונחים את המעשים, בגלל אי-הבנה וגם בגלל שהתוכן המוגש להם מושפע עמוקות מתורת הגלות ועל כן לא מספק אותם, צריכים להבין הבנה אינטלקטואלית את משמעותה של התחייה הלאומית ולהזדהות עם הבנה זו, בכל מלוא העומק ומסירות הנפש. אין זה דבר פשוט כלל וכלל, וכאשר יבינו זאת, הם ישובו כדי להשיב את הערך הגדול של דת משה ויהודית, שצריך להיות קורן מאוצר הכלל, ולא רק מפני שזו המסורת מהגלות.

דווקא את אלה המזדהים ופועלים במהלך התחייה, תטריד שאלת הזהות. לא הזהות האישית - אלא דמותה וזהותה של האומה הכללית. דווקא אלה ישובו - בגלל התחייה. ואז:
וְצִבְיוֹנָהּ הָרוּחָנִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְעַלֶּה וּמִתְפָּאֵר וּמִתְכַּשֵּׁר לְהַרְבּוֹת עֹז וְתִפְאֶרֶת מִדּוֹר-דּוֹרִים, לִהְיוֹת נֹעַם ד' עָלֵינוּ וַהֲדָרוֹ עַל בָּנֵינוּ.


^ 1. כתובות פרק ז משנה ו.
^ 2. ועיין רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"י ה"י.
^ 3. רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם פ"ח הי"א: "כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם".
^ 4. ישעיה נו, ז. ועיין כוזרי מאמר ראשון אות לו.
^ 5. שמות יט, ו.
^ 6. ישעיה נג, ד.
^ 7. שמות טז, ה.
^ 8. סנהדרין צח ע"ב: "ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר (משלי כ, כה): "מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ". ועיין אורות, אורות ישראל א, ח-ט (עמ' שב במהדורת ישיבת בית אל).
^ 9. זוהר ויקהל רטז ע"א (תיט). סידור האר"י דיני ביהכנ"ס. שער המצוות הקדמה (עמ' ב במהד' הרב וידבסקי, ירושלים, תשמ"ח). ראשית חכמה שער האהבה פרק ט. של"ה שער האותיות אמונה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il