ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ד' שיעור חמישי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ד' שיעור חמישי

המצב בגלות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אָמְנָם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵאֵין לָהּ מָקוֹם אֵיתָן בְּהַרְחָבָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, אַחֲרֵי גָּלוּת הָעָם וְחֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ, הִתְנַשְּׂאָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת מֵעַל לִגְבוּל כָּל גּוֹי מְיֻחָד, אֶל מְרוֹמֵי שְׁאִיפַת-הַצֶּדֶק הַמּוּסָרִית, הַמַּדָּע הָעִיּוּנִי וְהַשֵּׂכֶל הַנָּקִי, הַחָכְמָה הַנֶּאֱצֶלֶת וְהַמֻּפְשֶׁטֶת, וּמִשָּׁם תִּשְׁלַח קַרְנֵי-אוֹרָה מְעַטִּים, שֶׁרֻבָּם הָאֵיכוּתִי חוֹדֵר בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב עַל-יְדֵי אוֹר שְׂרִידֵי קְדוּמִים, עַל-יְדֵי פְּלֵטַת מוֹרֶשֶׁת הַתּוֹרָה וְשִׁיּוּרֵי הַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה וְרוּחַ-הַקֹּדֶשׁ, וְאוֹרוֹת פְּזוּרִים תָּפִיץ פֹּה וָשָׁם בֵּין שְׂרִידִים יְחִידִים דּוֹרְשֵׁי אֱלֹהִים, מְהִירֵי אֱמֶת וָצֶדֶק, שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן. בְּדַרְכָּהּ זוֹ עָשְׂתָה אֶת הַחִזָּיוֹן שֶׁל "הַתְּעוּדָה הַיִּשְׂרְאֵלִית", שֶׁנִּצְּחָה אֶת כָּל מְנַצְּחֶיהָ בִּיסוֹדָהּ הָעִקָּרִי. סוֹף-סוֹף זִכְּכָה מִילְיוֹנֵי לְבָבוֹת לְהָפִיחַ רוּחַ חֲדָשָׁה בְּגוֹיִים וּמַמְלָכוֹת, הֵפִיגָה הַרְבֵּה אֶת רִשְׁעַת הָאָדָם הָאֱלִילִי. אֲבָל לֹא זֹאת הַמַּרְגֵּעָה. הַהַשְׁפָּעָה הַקְּלוּשָׁה שֶׁל אִמְרַת-הַמּוּסָר הַחַלָּשָׁה וְהַנֶּאֱנָקָה, בְּאֵין לָהּ מַעֲמָד מְרוֹמָם רִשְׁמִי בְּחַיֵּי עַם וּמֶמְשָׁלָה, שֶׁל הוֹפָעַת הַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, בְּכָל רוֹמְמוּתָהּ וְשִׂגּוּבָהּ, - בַּמֶּה נֶחְשֶׁבֶת הִיא. הַצְּלָלִים הַגַּסִּים, הַמְבִיאִים רִשְׁעָה וְטֻמְאָה, מִתְלַוִּים הֵם עִם אוֹרוֹתֶיהָ הַמְפֻזָּרִים שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בִּהְיוֹתָהּ מְשׁוֹטֶטֶת בַּלְּאֻמִּים. וְהַקֶּרַע שֶׁבֵּינָהּ וּבֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, שֶׁהוּא גּוֹרֵם כָּל הַמְּהוּמָה וְהָעִרְבּוּבְיָה בָּעוֹלָם הַחֶבְרָתִי וְהַמְּדִינִי, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֶה כִּי-אִם בִּמְקוֹם הָאַחְדוּת הַטִּבְעִית שֶׁלָּהֶן, - בְּיִשְׂרָאֵל, בִּתְחִיָּתוֹ הַשְּׁלֵמָה וְהַגְּמוּרָה בְּאַרְצוֹ, בְּשׁוּב מַמְלֶכֶת שַׁדַּי לְאֵיתָנָהּ.

לכאורה יש כאן המשך הדיון בגלות הראשונה, גלות בבל, אבל למעשה הרב דן כעת בתופעת הגלות בכללותה. ובודאי שיש בדבריו נגיעה ממשית לגלות הארוכה, האחרונה, אשר בה באופן ברור מאד, השפיעה האידיאה הא-להית ממקור ישראל השפעה עצומה על העולם ועל האנושות. קודם על ידי הופעת הנצרות ואחר כך גם על ידי האסלם, ומתוך כך גם בעוד עניינים רבים שנוגעים למוסר וצדק, חקיקה, משטר וערכים, שהפכו בזכותה ליסוד מוסד בתרבות האנושית.

אָמְנָם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵאֵין לָהּ מָקוֹם אֵיתָן בְּהַרְחָבָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית, אַחֲרֵי גָּלוּת הָעָם וְחֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ, הִתְנַשְּׂאָה בְּמֶשֶׁךְ זְמַן הַגָּלוּת מֵעַל לִגְבוּל כָּל גּוֹי מְיֻחָד, אֶל מְרוֹמֵי שְׁאִיפַת-הַצֶּדֶק הַמּוּסָרִית,
היפרדות האידיאות בישראל גרמה להכרת האידיאה הא-להית על ידי בני האנושות כולם. החל מתרגום התורה ליוונית ולאחר מכן בהשפעה של כתות יהודיות על סביבתן הנוכרית הוכרו ערכי הצדק ושאיפות התיקון שבכתבי הקודש והרשימו את בני האדם עד כדי מהפכה מוסרית בתפיסת עולמם. מושגים של חטא ותשובה, תיקון העולם וחזון אחרית הימים, שכר ועונש בעולם הבא ועוד היו חידוש גמור בשדה התרבות האלילית שהדגישה כח שרירותי וגחמות שעשוע של אלים אכזריים. מושגים אלו תורגמו לדרישות הציבור הרומאי משליטיו: "לחם ושעשועים!". על רקע זה מושגים של שוויון בפני הבורא האחד והיחיד, אחדות המין האנושי והכרזה שכולם בני האדם הראשון, דרישת הצדק לכל, חסד וחמלה לחלש - לעבד ולשפחה (הבזויים ביותר בעולם האלילי-הנוכרי), ליתום ולאלמנה; חובות והגבלות אפילו על המלך והשרים ביחס לקטן, העני והחלש שבין הנתינים; חירות ומנוחה ביום השבת גם לעבדים ואפילו לבעלי חיים; העדפת החירות לעבד ואיסור הסגרת עבד לאדוניו 1 - כל אלה היו חידוש גמור, מזעזע אושיות הקיום החברתי והערך האישי ונתקבלו בלבבות כחזון מוסרי - מרום השאיפות הנאצלות שבנפש האדם.

הַמַּדָּע הָעִיּוּנִי וְהַשֵּׂכֶל הַנָּקִי,
הדגשת המורשת היהודית של לימוד תורה והערכת החכמה כאחד הערכים העליונים, הרשימה ועודדה כל איש בעל נטייה דומה. לעומת החומריות המגושמת שבתפיסת האלהות האלילית נתפסו ישראל ותרבותם כ"דת הפילוסופים" 2 מפני שאי אפשר לקיים מושג אמוני של "אחד, בלתי נראה, בורא, משפיע ומשגיח" ללא מאמץ שככלי ועיוני. ככל שמאמץ זה רב יותר כך ההשגה יותר נקיה. עד כדי "ההכרה הטהורה" של קאנט 3 שבימיו של הרב זצ"ל נקראה "השכל הנקי". עקרונות התפיסה הקנטיאנית חוזרים, שלא במודע, על העיקרון היהודי שאי אפשר להכיר ולהשיג את העצמות אלא רק את הופעותיה. כך רואה הרב בכל השיטות הפילוסופיות הגדולות עקרונות וערכים שהם השפעה של האידיאה הא-להית בתחום העיון שבמושגים המופשטים העליונים. המדע העיוני כבסיס למדע המעשי מושפע ממושג "תורה לשמה" הרווח ביהדות, לימוד כדי לדעת, להכיר ולהתקרב על ידי כך אל הבורא שנתן את התורה ואת העולם.

הַחָכְמָה הַנֶּאֱצֶלֶת וְהַמֻּפְשֶׁטֶת,

הערך הדתי והמוסרי של החכמה הנאצלת ('השכל הנפעל' בלשון הפילוסופים הקדומים) שככל שהיא מופשטת מעולם החומר וצרכיו כך היא מתקרבת אל חכמת הבורא האצילית ('השכל הפועל'). כך ניתנה לאדם הדרך להתעלות אל הספירה הזכה של קיום נעלה, כמו מלאכי, בהתנזרו מענייני החומר והגוף ובהתמסרו לענייני החכמה והתנהגות של פרישות והתעמקות, עד שענייני העולם הגשמי לא יפריעוהו כלל. כך נהגו הנזירים הנוצריים והסוּפים המוסלמים ומתוכם נוסדו חבורות של הוגי דעות ומוסדות של לימוד, עיון ועיסוק מקצועי בחכמה - האוניברסיטאות.

וּמִשָּׁם תִּשְׁלַח קַרְנֵי-אוֹרָה מְעַטִּים,
ממרומיה של האידיאה הא-להית בהיפרדה מן הלאומית, כמו שמש המכוסה עננים ועבים מעיני בני אדם בעולם של מטה, תשלח קרני אורה מעטים - אלו הגילויים השונים שהוזכרו, שהיו חשובים ועקרוניים להתפתחותה של האנושות, אך מעטים ודלים היו לעומת החזון של עולם מתוקן, עולם שלם. לא בכדי היסטוריונים רבים כינו את שנות ימי הביניים - "תקופת החושך". אמנם היו בה קרני אורה, אך הללו לא הצליחו להפוך את כל התקופה למוארת ובמידה מסויימת רק הדגישו כנר בחשיכה, את האפילה התבונית, המוסרית והדתית.

שֶׁרֻבָּם הָאֵיכוּתִי חוֹדֵר בְּאָהֳלֵי יַעֲקֹב עַל-יְדֵי אוֹר שְׂרִידֵי קְדוּמִים, עַל-יְדֵי פְּלֵטַת מוֹרֶשֶׁת הַתּוֹרָה וְשִׁיּוּרֵי הַשְׁפָּעַת הַנְּבוּאָה וְרוּחַ-הַקֹּדֶשׁ,
רוב קרני האורה האמוניים, השכליים והמוסריים נקלטו קודם כל בקהילות ישראל. אמנם קרני אורה אלה נשאו אופי ותוכן אוניברסלי במידה רבה, אך בגלל כלי הקודש שנותרו מן העבר הגדול - כתבי הקודש, תלמידי חכמים ובתי מדרש שלא פסקו מישראל ואף ניצוצות של חזון בהשראת הנבואה וגילויים של רוח-הקודש שבחוגי המקובלים שנתנו את ליבם לסתרי תורה. האיכות של השפעת האידיאה הא-להית נתגלתה ביתר שאת בקהילות ישראל שכמהו, ציפו וקיוו להשפעה הזאת ולתוצאותיה הברוכות - גאולת עם וגאולת עולם.

וְאוֹרוֹת פְּזוּרִים תָּפִיץ פֹּה וָשָׁם בֵּין שְׂרִידִים יְחִידִים דּוֹרְשֵׁי אֱלֹהִים, מְהִירֵי אֱמֶת וָצֶדֶק, שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן.
היחידים מבני אומות העולם - מייסדי הדתות, פילוסופים ואנשי מוסר - אלה קלטו את קרני אורה, אך נשארו יחידים בודדים מבלי יכולת לבסס מעמד ציבורי טהור לרעיונותיהם. כי ככל שרעיונות אלה פשטו בהמון - הם הפכו לזוועה.

בְּדַרְכָּהּ זוֹ עָשְׂתָה אֶת הַחִזָּיוֹן שֶׁל "הַתְּעוּדָה הַיִּשְׂרְאֵלִית", שֶׁנִּצְּחָה אֶת כָּל מְנַצְּחֶיהָ בִּיסוֹדָהּ הָעִקָּרִי. סוֹף-סוֹף זִכְּכָה מִילְיוֹנֵי לְבָבוֹת לְהָפִיחַ רוּחַ חֲדָשָׁה בְּגוֹיִים וּמַמְלָכוֹת, הֵפִיגָה הַרְבֵּה אֶת רִשְׁעַת הָאָדָם הָאֱלִילִי.
הרב מתאר כאן מצב שיש לו שני צדדים.
הצד האחד - התעודה הישראלית, הייעוד. לפני כמאה וחמישים שנים, דווקא על ידי משכילים יהודיים אנשי חכמת ישראל והאורתודוכסיה החדשה מיסודו של הרש"ר הירש 4 , דובר רבות על הייעוד הישראלי. עסקו בתעודת ישראל בתרבות מכיוון שבעידן החדש אפשר היה לעשות מעין סיכום. ומן הסיכום התגלה למרבה הפלא, שהיהדות ניצחה את כל יריביה ביסודה האיתן.
באו הרומאים והחריבו את המקדש והמדינה ופיזרו את ישראל, ולפני מי הם נכנעים? לפני יהודי מסכן שהם אלה שצלבו אותו. אבל לא רק במובן של סמל. גם מבחינה מהותית (לשיטתם), הם לקחו את היסודות היהודיים, ונכנעו להם והכריזו עליהם שהם היסודות האמיתיים לפי דרכם.
כלומר, באופן מופלא ופרדוקסלי, האומה הזו, האידיאה הזו, מערכת הערכים הזו, שלכאורה כל כך נפגעה - ניצחה. לכאורה, האידיאה הא-להית הישראלית הוכתה קשות וניטל ממנה בסיסה המציאותי: אין ארץ, אין מדינה והעם מפוזר בין העמים, נרדף ומושפל. אבל היא ניצחה, לא בנשק אלא בכח האמירה, בכח הרעיון, בכח מוסר כובש לבבות, שהתגבר על כל הצבאות ועל כל המדינות.
מצד אחד זהו דבר מופלא. היהודי המשכיל של המאה התשע-עשרה יכול היה לזקוף את קומתו ולומר: אתם כותבים ספרים על האימפריות הגדולות, על המלכים, והיכן אני הייתי? אני הייתי בשוליים. לא לחמתי ולא פעלתי גדולות ונצורות. ומי ניצח? מי הכריע? על מורשתו של מי בנויות החוקות שלכם? על יסוד הערכים של מי אתם עושים את המהפכות שלכם ועורפים את ראשי המלכים שלכם? כל זה בא ממני, מן היהודי. אם כן, כביכול, הבכי על החורבן והגלות היה לשווא. אמנם גלה ישראל מארצו, אבל התכבד "בקריירה מפוארת". העם הזה לא פילל ולא מילל, גם כשהיה לו צבא, שהוא יוכל לנצח כל כך הרבה אימפריות לאורך דורות על גבי דורות.

אבל ישנו גם הצד השני, שהוא באמת רווי השפלות ורדיפות, ייסורים וסבל. דווקא באותו הזמן שאנחנו מדברים על העידן החדש, שלכאורה יכולות להישמע בו תרועות הניצחון של יהדות המוסר והצדק, בד בבד נולדת האנטישמיות החדשה השואפת להשמדה מוחלטת של היהודים, שהולכת ומתגבשת, ומתגברת בלבבות ההמונים ולא רק בקרב יחידים. זהו הצד השני.

אֲבָל לֹא זֹאת הַמַּרְגֵּעָה. הַהַשְׁפָּעָה הַקְּלוּשָׁה שֶׁל אִמְרַת-הַמּוּסָר הַחַלָּשָׁה וְהַנֶּאֱנָקָה, בְּאֵין לָהּ מַעֲמָד מְרוֹמָם רִשְׁמִי בְּחַיֵּי עַם וּמֶמְשָׁלָה, שֶׁל הוֹפָעַת הַשְׁפָּעָתָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית שֶׁלָּהּ, בְּכָל רוֹמְמוּתָהּ וְשִׂגּוּבָהּ, - בַּמֶּה נֶחְשֶׁבֶת הִיא. הַצְּלָלִים הַגַּסִּים, הַמְבִיאִים רִשְׁעָה וְטֻמְאָה, מִתְלַוִּים הֵם עִם אוֹרוֹתֶיהָ הַמְפֻזָּרִים שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, בִּהְיוֹתָהּ מְשׁוֹטֶטֶת בַּלְּאֻמִּים.
שני הצדדים האלה אינם נורמלים, שניהם לא סבירים. זו לא דרך טובה, וזו גם לא. גם במקום שהיה ניצחון הוא לא היה בדרך הטובה. אמנם מבחינה אובייקטיבית העולם האלילי עבר תהפוכות רבות, אבל אין זה מניח את הדעת. מה יצא מזה? איזה מין אנדרוגינוס מוזר שכזה. יצור מוסרי-מפלצתי כזה, שיכול בעת ובעונה אחת להחזיק את הנזירות הקיצונית יחד עם תאוות הדמים האיומה של האינקוויזיציה. הכל ביחד באותו מוסד ללא תחושת סתירה. גם הניצחון הזה הוא לא נורמלי. ולכן לא פלא הוא שהניצחון הזה הוא לא ממשי ולא מוחלט, כי מצידו השני הוא מעורר את כל הכוחות הפראיים והקשים. איך אפשר להיכנע, גם אם רוצים, לתרבות הנוצרית? חייבת להיות התקוממות נגדה.
וההתקוממות היא אנטי-יהודית, זאת ההתקוממות האנטישמית. אומרים: אתם ניצחתם, והנצרות היא התוצאה של ניצחון זה. אם זו התוצאה אז אנחנו שונאים אתכם. אתם בכוחכם הגדול ובכשרונכם כי רב, הבאתם עלינו את הצרה הזו של הנצרות, אתם פיתיתם אותנו, עכשיו אנחנו רוצים להיפטר מזה ומכם.

"הבשורה" הנוצרית היא לא נורמלית, כי מי שמבשר אותה הוא משוגע, שלא אכפת לו מהחיים ומהעולם. וכל עוד זו "הבשורה" המצב לא נורמלי מבחינה נפשית, אין כאן בריאות. אמנם יכול להיות שיהיו כאלה שידבקו בבשורתו וילכו אחריו, אבל יהיו כאלה שלא ילכו, וגם אלה שילכו יכולים להתאכזב, ואז יתהפך לבבם לשלילה גמורה של אותה דרך.
מכל הצדדים יש כעס ותסכול. באלה הדבקים ב"בשורה" מתעוררת החימה על כל אלו שלא דבקים, על כל מי שחי בביתו, מעבד את שדהו ויש לו רכוש. ומי שלא דבק בבשורה הזאת שונא את מי שדבק, כי הוא חש שרוצים לקחת ממנו את השייך לו, להרוס אותו, ולהפוך אותו לנכא-רוח כמותם. נוצר מצב שכאילו יש אידיאלים, אבל בפועל יש כעס. וזה עוד מצב טוב יחסית. לפעמים אחרי שמתייאשים מן הכעס אז יש שחיתות עצמית, צביעות. גם בזה האשימו כמובן את הכמורה הנוצרית, שמצד אחד הם מטיפים לחיי צניעות ועוני, ומצד שני הם נהנים מכל מנעמי העולם. מכל צד שלא מסתכלים אין נחת, יש חימה, יש כעס, יש התמרמרות והתקוממות נפשית נגד המצב הזה, נגד הקרע של הנשמה מן הגוף.
הקרע הזה בין שתי האידיאות הוא זה שיוצר את המצב הלא נורמלי. אם יש נשמה בלי גוף זה לא טוב לנשמה ולא טוב לגוף. אפשר להגיד שהגוף מכביד על הנשמה, ומוטב למעט את משקלו, אבל זה דווקא במינונים מסוימים. שלילה מוחלטת של הגוף מזיקה ויוצרת.
לכן, מכיוון שלנשמה - האידיאה הא-להית - יש כח עצום, ומכיוון שהגוף - האידיאה הלאומית הישראלית, הושפלה מאד, האידיאה הא-להית יכלה להיות נישאה מעל לגבול עם מסוים ויכלה להיות בשורה לעמים רבים. אבל החסר בבשורה הזו היה העניין של החיים בפועל. הייתה תורה - אבל לא תורת חיים. קיבלו את התורה אבל אי אפשר היה לחיות אותה. לא בכדי, הנצרות כל כך הדגישה את העניין של שלילת החיים, את חשיבותם של גן עדן וגיהנם, של כל הדברים שהם לא חיים. בעולם הזה לכל היותר הייתה פשרה: יש כאלה שהם אנשי חול, ויש אנשי הכמורה שהם אנשי הקודש, שיחיו להם אנשי החול בשלהם, ובלבד שיתנו לכמורה להנהיגם.
כמובן שיש בכך יסודות מוסריים ראשוניים, התקוממות נגד העשירים ונגד השליטים, אבל ההתקוממות היא קיצונית, לא כמו בתורת החיים. שלילה מוחלטת במקום יציאה נגד ההפרזה שבעושר, נגד ההפרזה שבשלטון. הרי טוב שיהיו למלך סוסים כראוי למלך, אך התורה הגבילה: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ" 5 . הניתוק הזה מן החיים, זהו הקרע בין שתי האידיאות, בין האידיאה הא-להית לאידיאה הלאומית, כי אין לה לא-להית בסיס ממשי.
הקרע הזה מהותי מאד. לא יתכן שמערכת של ערכים, רעיונות ועקרונות נשגבים, תהיה חסרת ביסוס בחיים, בלי אותם צינורות של השפעה שמצמיחה מציאות. הערטילאיות הזו היא עצמה צרה גדולה, כי אפילו הדבק בה והרוצה בה לא יצלח, כי הוא בהכרח פורש מן החיים. ולא רק פורש מהם אלא גם כועס עליהם. הוא זה שמייצג את החימה, את הכעס הא-להי כלפי החיים, כי נדמה שהם צוררים את הטוהר הא-להי.

צריכה כמובן להיות השלמה. איפה תהיה ההשלמה הזו? כיצד היא תהיה? - הקרע צריך להתאחות רק במקום האחדות הטבעית שלו - בישראל:
וְהַקֶּרַע שֶׁבֵּינָהּ וּבֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית, שֶׁהוּא גּוֹרֵם כָּל הַמְּהוּמָה וְהָעִרְבּוּבְיָה בָּעוֹלָם הַחֶבְרָתִי וְהַמְּדִינִי, אִי-אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְאַחֶה כִּי-אִם בִּמְקוֹם הָאַחְדוּת הַטִּבְעִית שֶׁלָּהֶן, - בְּיִשְׂרָאֵל, בִּתְחִיָּתוֹ הַשְּׁלֵמָה וְהַגְּמוּרָה בְּאַרְצוֹ, בְּשׁוּב מַמְלֶכֶת שַׁדַּי לְאֵיתָנָהּ.
ישנו עם, שכפי שראינו בפרק ראשון, יש בלבו הכנה. יש עם שנולד לשם כך והוא צריך להיות, כפי שראינו בתחילת פרק ב, "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" 6 . לא רק אישיות מסוימת, גם לא קבוצה כזו או אחרת, אלא עם שלם שבמציאותו הציבורית יש קדושה. לא רק קדושה פרטית של כל אחד ואחד מבניו יהיה איש קדוש בפני עצמו, אלא גם המסגרת הכוללת, הוויתו הלאומית צריכה להיות קדושה.

כאן אנחנו ניגשים לאותו שלב שבו יכולה וגם צריכה להתבצע התפנית ההיסטורית. דווקא מפני שמבחינת הניסיון ההיסטורי האידיאה הא-להית השפיעה השפעה גדולה על עמים רבים, על תרבויות ועל ממלכות, אפשר לראות שזו הדרך הלא נכונה. עם כל הטוב שהיא הביאה היא לא יכולה להיות הדרך השלמה, אין בה שלימות.
זו תהייה של הרבה מאד הוגי דעות והיסטוריונים. עם כל ההתקדמות הרבה שהתקדמה האנושות משלב האלילות ועד לזמן החדש, אי אפשר להתכחש לזה שאותה האנושות יצרה את הדברים האיומים ביותר שהיו בתולדותיה. בו בזמן התקדמות גדולה והתדרדרות נוראה. נוצרה שאלה קשה מאד בהגדרת המושג 'קידמה'. כל המהפכות וכל הרצונות וכל השאיפות - האם כל זה היה כדאי? האם כל ההתקדמות המדעית הייתה כדאית?
עובדה היא שהדברים האיומים והנוראים ביותר נעשו באירופה, לא באסיה, לא על ידי האבוריג'נים באוסטרליה, ולא על ידי אינדיאנים שברחו מהכלא באמריקה. יותר מזה, הרצח הנוראי שנעשה באפריקה, הטבח ההדדי בין השבטים, לא אופייני להם. הם מעולם לא חיו כך. הטבח הזה הוא תולדה של ההשפעה האירופאית. מן האירופים הם לקחו את הנשק, את המשקאות ואת מימדי השחיתות. מה הייתה השחיתות פעם? שלראש השבט היו עוד עשרה חזירים, עכשיו יש לו מיליארדים בבנק בשוויץ כי הוא מכר את כל המדינה שלו, והמשמעויות עוד גדולות הרבה יותר. אי אפשר להתעלם מן התקדמות המדעית-טכנולוגית, אבל את מה שהיינו מצפים ממנה לא קיבלנו. תלו את כל הפשע והאלימות בחסכים חומריים וציפו שהנוחות החומרית תפתור זאת, והנה התברר שזה לא כך.
אנחנו רואים במפורש שהבשורה המוסרית, אף שהיא גם משפיעה לטובה, צריכה להיות שלימה במובן זה שהיא צריכה להורות דרך חיים. אם אין בה חיים היא תוביל בסופו של דבר להתפוצצות. לסוג כזה של מרידה שמואסת בכל, מתוך יאוש ובחילה. וככל שהבשורה הייתה יותר נשגבה - כך הייאוש יותר גדול. ככל שהאמירה הייתה יותר טוטאלית, יותר כללית, יותר נעלה, כך הנפילה יותר קשה.

היהודים היו היחידים שהבינו מלכתחילה את התורה בשלמותה, שקבלו את התורה כדרך חיים, ושאפילו בשיא השפל שמרו על העיקרון הזה שהתורה היא דרך חיים. אכן אנו מוצאים שהתקיפו את היהודים משני הצדדים. מצד אחד - שהם אינם אידיאליסטים, שהם לא וותרנים דיים ולא מספיק טובי לב. לעומת היהדות התהדרה הנצרות באמירה הנשגבה של הושטת הלחי השנייה וחלוקת כל הרכוש לעניים שהם יורשי מלכות הא-ל - והרי היהודים לא מתנהגים כך.
מן הצד שני התקיפו את היהודים שיש להם יותר מדי מצוות ויותר מדי דינים. מדוע אינכם יכולים להסתפק ברעיונות? לחיות מן ההשראה? למה לכם להיכנס לפרטי-פרטים של חוט כזה וחוט כזה, משקל כזה וגרגיר של זה? האשימו את היהודים במעשיות יתר: ריבוי מעשים, מצוות מיותרות ועודף חיובים ואיסורים.
היהודים אמנם הותקפו, אבל זו היא דרך חיים אמיתית - התמודדות עם כל פרט, עם כל עניין וכל דבר, ומציאת מקומו וערכו ביחס לקודש. העיקרון של התורה, "וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם" 7 , זה עיקרון בסיסי. וָחַי בָּהֶם - בחיים שלפני המוות ולא באלה שלאחר המוות. יותר מכך, גם החיים שלאחר המוות הם תוצאה ישירה של החיים האלה. "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" 8 . על כן, עם כל הירידה הקשה, עם כל כמה שהתורה הצטמצמה בגלות בארבע אמות פרטיות של היהודי, משפחתו וקהילתו - למרות זאת, שם היה הגרעין הנכון של התמודדות עם הרוח והחומר. איך לחיות בעולם חומרי ולא להפוך לחומרני ומגושם? איך לאצור את הרוח אבל לא להתנתק ולהיות 'רחפן', במובן הלא-טוב של המילה? היסוד הוא לא לזלזל בשום פרט, אלא לנסות ולחפש את מקומו ועניינו. לא לזלזל בנטיית לב, לא לזלזל אפילו בצער קטן על איבוד ממון, אפילו אם אין בידינו תיקון גמור - לא להתעלם. לתת לזה מקום.
פעם בא מישהו מהישיבה לשאול את הרב צבי-יהודה מה היחס לתנועת המוסר? כידוע היה פולמוס גדול על תנועת המוסר, היו כאלה שתמכו והיו שהתנגדו, ושני הצדדים התבטאו בחריפות. הרב צבי-יהודה ציטט רב גדול מאותה המחלוקת שאמר ש'מוּסר' זה נפלא, אבל 'ניק' (כלומר 'מוסרניק') ה' ישמרנו.
שאלו את רבי ישראל סלנטר 9 , שהיה גדול ותלמיד חכם מובהק, אחד המופלאים מתלמידי החכמים שבדורו ואיש מוסר דגול ומעמיק, על מה צריך להקפיד כשבאים לבית הכנסת בראש השנה. רבי ישראל ענה שצריך להקפיד מאד שלא לדרוך על הנעליים של זולתו, ולא רק בגלל שזה כואב אלא בגלל שאנשים מתכוננים לחג, לובשים בגדים חדשים, מצחצחים את הנעליים, ובחג אסור לצחצח, כך שאם תלכלך את נעליו של יהודי הוא מאד יצטער. זהו פרט קטן שבקטנים ויש בזה גדולה מוסרית נפלאה. אולם מה יהיה אם מישהו יקפיד רק על זה ולא יראה את ראש השנה, את התפילות ואת השופר? אז הוא כבר הופך להיות 'מוסרניק', כלומר שהוא לא לוקח את הפרט בתור דוגמה לעיקרון מוסרי נעלה מקיף כל עניין ודבר. על זה היה הרב צבי יהודה מוסיף ואומר: גם אבא היה אומר, אל תהיו לי 'קוקיסטים'. כי תמיד אם מצטמצמים בעניין מסוים זה פחות טוב, כבר לא פתוחים לכל השאר.


^ 1. דברים כג, טז: "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו". ועיין אונקלוס שם. ועיין גיטין מה ע"א ורמב"ם, הלכות עבדים פ"ח ה"י.
^ 2. היקאטייאוס איש אבדירה, היסטוריון יווני בן-דורו של אלכסנדר מוקדון ויד ימינו של תלמי הראשון במצרים, כותב: "ההודים קוראים לפילוסופים שבהם - קאלאנים, ואילו הסורים - יהודים".
^ 3. עמנואל קאנט, ה'תפ"ד-ה'תקס"ד (1724-1804). פילוסוף גרמני. ספריו: 'ביקורת התבונה הטהורה', 'הקדמות לכל מטפיזיקה בעתיד', 'ביקורת התבונה המעשית', 'ביקורת כח השיפוט' ו'הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות'.
^ 4. הרב שמשון בן רפאל הירש, ה'תקס"ח-ה'תרמ"ח (1888-1808). הוגה דעות ומנהיג ביהדות גרמניה.
^ 5. דברים יז, טז.
^ 6. שמות יט, ו.
^ 7. ויקרא יח, ה. יומא פה ע"ב.
^ 8. אבות פרק ד משנה יז: "הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
^ 9. ר' ישראל מסלנט, ה'תק"ע-ה'תרמ"ג (1883-1810).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il