ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור חמישי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור חמישי

בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וְכֵיוָן שֶׁהַפְּרָטִיּוּת נָשְׂאָה רֹאשׁ, וְרִגְשֵׁי דַּאֲגַת-הַפְּרָט הָרוּחָנִית נִשְׁמְעוּ מִתּוֹךְ הַשְׁפָּעָתָהּ הָרְחוֹקָה שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מִיָּד מָצָא לוֹ גַּם הָעוֹלָם הַחִיצוֹנִי מָקוֹם לְהִתְגַּדֵּר בְּרוּחָנִיּוּתָהּ שֶׁל הָאוֹרָה הַיִּשְׂרְאֵלִית, בְּמוּסַר הַתּוֹרָה וּבְרֶגֶשׁ אֱמוּנַת אֱלֹהִים הָרוֹמֵמָה אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ. מַה שֶּׁלֹּא יָכְלָה הַנְּשָׁמָה הַחִלּוֹנִית שֶׁל הַתֵּבֵל לַעֲשׂוֹת עִם הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית בִּהְיוֹתָהּ בִּמְלֹא תָּקְפָּהּ, - שִׁעֲרָה בְּעַצְמָהּ אֶת הַיְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת עִם הָאִידֵאָה הַדָּתִית. שֶׁהֲרֵי לֹא דַּוְקָא אֻמָּה הַחַיָּה כֻּלָּהּ בְּאוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית צְרִיכָה לָזֶה, כִּי-אִם לֵב חָפֵץ בְּחַיֵּי עוֹלָם וּמָלֵא רֹךְ וּנְטִיָּה מוּסָרִית שֶׁל יְחִידִים, וְזֶה אֶפְשָׁר לְהִמָּצֵא בְּכָל מְלֹא הָעוֹלָם.

יש השלכה נוספת לחשיפת מימד העומק והפנימיות באומה ובתודעה הישראלית. בעקבות חשיפה זו יכולים רעיונות אלה להתקבל גם מחוץ לגבולה של האומה, מאחר שאלה רעיונות שמופשטים מן המעשים המסוימים, וכל מה שבגדר רעיון ורגש יכול לעבור גם למישהו אחר בעל תבונה ולב מרגיש. ומכאן מתחיל התיקון המוסרי של האומות.
הרב מבחין ומבדיל בין האידיאה הא-להית במלוא תקפה, לבין גלגולה החדש בגלות - האידיאה הדתית. הדת, שזהו יסוד המוסר וקרבת א-להים הפרטית, יכולה להיות נחלת כל העמים. אמנם לא כעמים אלא כיחידים. בני עמים שונים, כיחידים, לפי מצב נפשם ולפי הכשרם האישי - ראויים להיות אנשים דתיים, להיות מחפשי א-להים. לא במובן של השראת השכינה באומה, לא במובן של תיקון עולם ומלואו בפועל ובמוחש, אלא במובן של רגשי קודש, של מוסריות אישית נאותה ונאה, של רעיונות פילוסופיים ותיאולוגיים מתאימים.
על כן, מעת שהשתנה מצבה של האומה הישראלית, השתנה גם מצבו של העולם הדתי והתרבותי. באותו הזמן מתחילות נטיות תרבותיות חדשות, מתחילה ביקורת על האלילות המוחשית. היה עולם ישראלי מוחשי של השראת השכינה במקדש על ידי קרבנות ומלכות בארץ, ולעומתו הייתה אלילות מוחשית - העץ, האבן, האשירה. האלילות יוצרת תחושה חזקה מאד של נוכחות כוחות ועוצמות שאפשר לשאוב מהם ושצריך לפחד מהם. חורבן הבית והתרחקות השכינה מן העולם התחתון, הוציאו את העוקץ מהעבודה הזרה, ומתחילה להישמע ביקורת עליה.
הבודהיזם, לדוגמה, היה ביקורת על האלילות ההודית (הקיימת גם כיום). הוא השפיע השפעה מסוימת, לפחות עקיפה, גם על שאר הפולחן ההינדואיסטי.
באותה תקופה ביוון מתחיל עידן הפילוסופיה - שהיא ביקורת על האלילות, ביקורת על המוחשיות המוגזמת והליכה לקראת גיבוש מושגים של זיכוך, מוסר והתעניינות ברעיונות. תנועתה של התרבות היוונית כבשה את כל העולם העתיק הנחלש, פרס ומצרים. כלומר, את שני המרכזים העתיקים ביותר של הפולחן האלילי, ארם נהריים ומצרים, הכריעה היוונות. אמנם, כלפי חוץ נשארה אלילות, אבל התנועה החדשה הייתה של ביקורת ועידון. כמו שאמרו חז"ל שעם תקופת בית שני ביטלו אנשי כנסת הגדולה את יצר העבודה הזרה 1 .
קשה לקבוע בוודאות את חלקה של היהדות במפנה הגדול שהתחולל בתרבות היוונית. הפילוסופיה קידמה את היוונים ממצב של עם ים תיכוני אלילי פשוט, למעמד הרם של ערש התרבות האירופאית. ידוע שהפילוסופים הראשונים הביאו את החכמה מן המזרח. תלס, ראשון פילוסופי הטבע, לא נולד באתונה או ביוון בכלל. קיימות גם מסורות לא מוכחות שעל פיהן אפלטון ואריסטו היו בארץ הקודש בתקופת הנביאים והושפעו מהם במידה זו או אחרת. 2 אמנם קשה מאד לקבוע אם זה אכן התרחש בפועל, אבל עצם סמיכות הפרשיות מבחינת הזמן מעוררת מחשבה. ברור שבזמן תקופת הנבואה, סמוך לחורבן הבית הראשון ומייד לאחריו, אנו מוצאים התפתחות מפתיעה בחשיבה היוונית.
שני רעיונות מפתח בפילוסופיה היוונית לא שייכים לשום מערכת מיתולוגית ברחבי תבל, אולם מזוהים מהותית עם רוח היהדות. ראשית, פילוסופי הטבע היוונים הכריזו על אחדות העולם (אמנם היו ויכוחים מהו אותו מקור אחד, מים - כתלס, או אש – כפרותגורס ועוד). מסורת המחשבה היוונית הדתית עסקה במלחמות האלים בתוך משפחותיהם ומחוצה להן. זאוס מרד באביו קרונוס, הוריד אותו שאולה, השתלט על אחיו פוסידון, היו לו מאבקים קשים עם אשתו הרה ומהתקשרויות צדדיות נולדו לו ילדים.
מעבר לדמיון העממי הפשוט, יש כאן השלכה של התסבוכת הנפשית האנושית על אותם כוחות נצחיים של איתני הטבע. אל אחד היה אל הים וחברו אל הברקים וכו', והם היו הכוחות הנצחיים המניעים את העולם. כלומר, יש במיתולוגיה פיצול ואוטונומיזציה של הכוחות וגם קואליציות שונות, לדוגמה במלחמת טרויה אפולו היה בעד טרויה ואתינה בעד היוונים. הפיצול הוא רעיון פשוט שמופיע בכל המערכות המיתולוגיות: האשורית והיוונית והמצרית, באיי פסחא, במזרח הרחוק ובשבטים אינדיאנים בדרום אמריקה, וכמובן גם בשבטים באירופה. ולפתע פתאום, פילוסופי יוון מתעוררים לחפש את מה שקודם לא נחשב כלל למציאות - את האחד.
הרעיון השני, שתהליך פיתוחו החל בסוקרטס, הוא תורת המידות, האתיקה, המוסר. המיתולוגיה מדברת על שרירות ליבם של האלים והכוחות בהנהגתם את העולם. היא מספרת על נקמנות האלים ועל כל יצריהם השפלים ביותר, ואין בה כל תביעה למוסר ומידות. אדרבא, רבים זוכרים בהערצה את מיתוס פרומותיאוס, שהביא את האש לבני האדם כדי לעזור להם, אבל האלים הענישו אותו שיום אחרי יום יבוא הנשר הגדול וינקר בכבדו (על אף שהיה אחד ממשפחת האלים). הלקח לחיים מסיפור כזה הוא שמי שניסה להיטיב עם אחרים נפגע ונענש בשל כך. על כן העיסוק באתיקה, במוסר, הוא רעיון מהפכני הנוגד את כל מסכת הרעיונות הקודמת, ולא סביר להניח שצמח על מצעה של מסכת זו. כל תורת האידיאות היא אפלטונית, והנה היא מדברת על צדק, על נאמנות למדינה, לאמת. זהו מיפנה קיצוני מתפיסת חיים אלילית ששלטה קודם ביוון. ודווקא ההתפתחות הזו השפיעה על התרבות האירופאית כולה וממנה לחשיבה הנוצרית.
לא מעט התפתחויות מדעיות היו במצרים ובאשור ובאכד, מדוע הן לא השפיעו ולא הביאו לחיפוש אחר העיקרון האחד של כל ההוויה? סוקרטס הומת באשמת הכפירה באלים, כלומר רוב העם היווני לא השתתף ביצירת התרבות הזו. משפטו נערך בפני מאות שופטים במדינה דמוקרטית, נבחרי כל תושבי העיר. המשפט נמשך זמן רב, הוא טען את טענותיו והתובעים טענו נגדו, ובסופו של דבר הרוב צידד בהמתתו בעוון כפירה באלים והשחתת הנוער. אנו מוצאים המון פסלי אלילים מהתקופה ההיא, ובניית המקדשים נמשכת במלוא עוזה. אם הפילוסופיה היוונית הייתה תוצאה של מפנה מצטבר ורב שנים ששורשיו נעוצים בחברה היוונית - היינו צריכים לראות אחת מן השתיים: או אימוץ דעות דתיות חדשות על ידי כל החברה, לכל הפחות מעין ריכוז סמכויות אליליות בידי אל אחד, כמו במצרים בימי פרעה אחנתון המהפכן (שהכריז על אל השמש כאל היחיד. אף כאן ניכרת, כפי הנראה, השפעה יהודית שלאחר יציאת מצרים), או לחלופין סקולריזציה, כלומר חילון של המאמץ התרבותי. לא שתרבות החומר תיפסק אלא שמרכז שלה ישתנה: במקום להשקיע הון עתק בפסלי אלילים ובמקדשיהם - אמורה הייתה המגמה להיות בניית מבני ציבור גדולים המשמשים את העם כמו שחייבו הפילוסופים.
דרך אגב, ראוי להעיר שזאת אחת הסתירות החריפות לתפיסה המרכסיסטית הגורסת שהסביבה החומרית מעצבת את התודעה. שהאירועים החברתיים-כלכליים-חומריים (שהם הממשיים לדידה) הם המעצבים את הערכים והמחשבה. בניגוד לפילוסופיה ההגלייאנית שדיברה על הפרימאט 3 של הרוח, ועל שניות חיי החומר והרוח. מארכס אמר: "אני העמדתי את הגל מן הראש על הרגליים". והוא אכן השתמש במונחיו של הגל כמו אחדות הניגודים, שבשיטה הדיאלקטית. אבל אצל מרכס הפרימאט יוחס לחיי החומר והכלכלה שמתוכם צומחים חיי הרוח. העם היווני לא השתתף בצמיחת הפילוסופיה.
העם היהודי הוא כמו צנצנת בושם סגורה וחתומה, שדווקא בשעה שהיא מתנפצת לרסיסים מתבשמים ממנה רבים.
ההשפעה היהודית על העמים האחרים, השפיעה על העילית האינטלקטואלית בלבד כמו בזמן הפילוסופים, ואף התרחבה למימדי דת עולמית בזמן התפתחות הנצרות והאסלם.
אכן, היו שניסו להסביר את ביטול יצר העבודה הזרה בהתפתחות הטכנולוגית: האדם חש פחות את סכנות הטבע. הוא חש את הטבע בעוצמה פחותה, פחדיו מאיתני הטבע קטנו, וממילא מרגיש האדם פחות צורך להתגונן מפניהם ולרַצות אותם. זהו הסבר שהיה מקובל על אנשי ההשכלה, משום שהם קשרו בצורה מאד שטחית, את ההתקדמות המדעית הטכנולוגית עם הידחקות המושגים של הדתיות הפשטנית שמבוססים על פחד ואימה.
אבל אי אפשר לומר שהתרבות החומרית-טכנולוגית במצרים העתיקה הייתה יותר פרימיטיבית מזו היוונית. ההפך הוא הנכון, היוונים למדו רבות מן התרבויות הקדומות בתחומי הבניין, המתמטיקה והשקיית השדות. לפחות ממה שידוע היום על מצרים היא הייתה תרבות מפותחת, גם טכנולוגית כאמור, וגם מדעית במובן של אסטרונומיה ומתמטיקה. עד היום בזיכרון העמום של העולם התרבותי, פלאי העולם הארכיטקטוני הם הפירמידות, המקדשים הגדולים, הסכרים, וכל זה שייך דווקא לתקופה הטרום-הלניסטית. ההישגים האמנותיים הגאוניים של פסלים ופסיפסים אדירי מימדים ומרשימים ביותר. המצרים ידעו גם לחשב את זמני גיאות הנילוס. בימינו אלמלא היה קיים אגם נאצר היה קורה אסון, ואילו אז הם ידעו להתמודד עם זה. על כן לא מדוייק לקבוע שעובדי האלילים הפרימיטיביים היו יותר תלותיים בעולם הטבע. גם ההתפתחויות הטכנולוגיות שאכן היו אחרי מצרים היו טבעיות בלבד, ומדעים מסוימים אפילו נעלמו. החניטה לדוגמה, ידיעת היסודות הכימיים המשמרים, נשכחה ואבדה. ומאחר שגם מבחינת האמנות וגם מבחינת הטכנולוגיה הם לא היו נחשלים, אי אפשר להסביר את העובדה שהאדם הלך ונעשה פחות אלילי רק בהתפתחות המדע והשליטה באיתני הטבע.
הרי דווקא בעידן המודרני חזרה המחשבה האנושית לפחד הקיומי, הפחד מן הבדידות, מהזקנה, מן הסוף שאי אפשר לדחות. למעשה, המצב קל יותר אם מפחדים רק מרעב, כי על רעב אפשר להתגבר. זו הייתה טעותם של המשכילים מהמאה השמונה עשרה שאמרו שעומד להיות גן עדן בעולם הזה כי כבר לא יהיה רעב, וכולם יחיו בשפע נפלא.
יש חברות השרויות בשפע כלכלי גדול מאד, ודווקא בהן נחשף הפחד האקזיסטנציאלי, האימה. יש אנשים עשירים מאד, שיש להם ממש הכל, שמביטים בראי ורואים את עצמם הולכים ומזדקנים ולא יכולים לעצור את התהליך הזה, ואפילו עם ניתוחים פלסטיים של מתיחת פנים. זהו פחד הקיום.
העידן החדש הביא לאנושות גם את הפחד הנורא של מלחמות עולם, של זוועות איומות. פחד נורא ממלחמה שתמחק את כל החיים מעל פני כדור הארץ, אם לא את כדור הארץ עצמו. האדם מפחד ממה שהוא מוצא בתוך עצמו, והוא נאחז אימה.
ביטול הנטייה לעבודה הזרה הוא תהליך פנימי בתוך התהליך של פעולת המוחשיוּת באדם. אנו נמשכים למוחשיות כמו לתענוגות, ואם ניתנת לנו הזדמנות אנחנו עוסקים בה עד כדי בחילה. בשלב מסוים זו לא רק רוויה, זו בחילה. מה שהיה טעים הופך להיות מגעיל, מה שהיה נחשק הופך להיות מרתיע. זו התהפכות שמתחוללת כמעט בכל אדם, וודאי שהיא רווחת בתבניות תרבותיות שלימות.
במקביל לאותו התהליך שקורה במקדש, מתרחש תהליך דומה באלילות. היה רצון אדיר להתקרב אל העוצמות של הצומח, החי והדומם. ההרים וכל גרמי השמים, ממבט ראשוני הם נהדרים, הם כל כך מושכים ומפתים עד שהאדם מתמלא התפעלות ותחושת עוצמה, ובד בבד גם תחושה של אימה. אבל כשזה נמשך עוד ועוד מתגלה החיסרון שבדבר, ומתגלה שהעץ הוא רק עץ והאבן היא רק אבן.
נולדות דרישות עצמיות פנימיות למשהו רוחני יותר, מעבר לגבולות, ומתפתחת הערגה למקור כל העוצמות. ומתחילה גם הביקורת, כלומר שימת לב לפרטים, מה תואם למה. כל ביקורת, בין ביקורת ספרותית ובין ביקורת לבניין שנבנה משמעותה שימת לב לפרטים. "הזוית הזו עקומה, הגג לא עומד טוב, החומרים לא מתאימים, אם זה יישאר כך עוד זמן זה לא יחזיק מעמד וייפול". כזה הוא גם התהליך שאנחנו מדברים עליו כאן, מעבר מן ההתרשמות הכללית הגדולה אל שימת הלב לפרטים, למקור העניין, לכוונות. גם אם הפרטים לא נאותים, נבחנת הכוונה שמאחוריהם. אם התרשמתי מאד מהעוצמה, אבל אחר כך גיליתי שלא העץ המסוים הזה או הנחל המסוים הזה הם העוצמה, אז היכן המקור שלה?
אז צריך לחשוב, לנתח ולבחון. ונוצרת פילוסופיה של הטבע, ומנסחת חוקים. החוק הוא מעל התופעה, הוא אמנם בא לידי ביטוי בכל תופעה ותופעה אבל הוא לא מתמצה בתופעה המסוימת הזו. כלומר, התפתחה חשיבה מופשטת. הרב אומר שכל זה בא לעולם עם החורבן היהודי, כפי שיציאת מצרים הביאה לעולם את מושג החירות והיא תישאר לעד האביב של כל העולם כולו. 4 נוצרת בעולם תנועה של החרבת הגשמיות, מיעוט הערך של החומר ומתן ערך רב יותר לרעיון, לרוח, למוסר.
במאמר מוסגר יש לציין שהמגמה להתנתקות מן העולם מוֹנעת גם מן המדע להתפתח. לאורך השנים, הכנסייה והדתות השונות היו, בדרך כלל, מעצור שקידש את המשטר ורמת הידע הקיימים, ונאבקו כדי לעצור הרבה התפתחויות חברתיות ומדעיות.

האידיאה הא-להית תובעת שלימות גדולה, של רוחניות ושל מוחשיות, אך כשיש סילוף חייבים להפריד ביניהן. וההפרדה הזו מולידה את האידיאה הדתית. הדת היא החוק ולא החיים. גם מבחינה מדעית יש התבוננות פשוטה של האדם על החיים: האבן הנופלת, הגשם היורד, המים הזורמים בנחל, הר הגעש המתפרץ, החיטה הצומחת, זה מה שהוא רואה, את זה הוא חווה בפועל, אלה החיים. אך כשהאדם יוצר את המדע בכך שהוא מנסח את המציאות בנוסחאות מתימטיות, פיזיקליות וביולוגיות - אז כבר יש הפרדה, זה לאו דווקא החיים, אלא הרעיונות והנוסחאות. עניינה של האידיאה הא-להית הוא השלימות, הטוטאליות, אין דבר בלתו. לעומתה האידיאה הדתית מפרידה: יש חיים מוחשיים וחומריים המלאים פיתוי, מלכודות ומכשולים - ויש א-להים בשמיים. חובה על האדם לציית לחוקי הא-להים, להישמע לקולו, ולתקן את חייו הרצופים במכשולים ובתאוות.
הדתיות היא הפרדה בין חווית החיים לבין אותם הרעיונות על המקור, על ההשגחה ועל הא-ל שבשמים, כלומר, על רוחניות שנפרדת מן הגשמיות. זהו יסוד האידיאה הדתית, הרוחניות נבדלת מן הגשמיות. יותר מכך, על פי תפיסת רוב הדתות, הרוחניות נלחמת בגשמיות וממעיטה אותה ככל האפשר, והגשמיות נלחמת ברוחניות.
האידיאה הדתית היא תרגום של האידיאה הא-להית בהתאם למצב האדם. התרגום הזה נצרך, כי האדם גילה בתוך עצמו את הסכסוך הזה, את אי היכולת לעמוד בתביעה הא-להית הכוללת, שהחיים והטבע שלו יהיו חיים א-להיים, כמו שנאמר על משה "אִישׁ הָאֱלֹהִים" 5 . אם אתה לא יכול להיות איש הא-להים אז יש להפריד: זהו האיש וזה הא-להים והאיש צריך לציית לא-להים.
בלשון פילוסופית ניתן לומר שבאידיאה הא-להית הכוללת מודגש המימד של האימננטיות, הא-להות היא בתוך הטבע, בתוך החיים. ולעומתה האידיאה הדתית היא טרנסצנדנטית, היא רחוקה ונפרדת. הא-ל הוא בשמיים, אבל הוא מצווה ומשגיח. וזה מקור למתח רב בין מה שקורה בארץ לבין הציווי מן השמיים. אז זו מלחמה, כדברי הרמח"ל: "עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור" 6 . עניינה של המלחמה הוא תיקון האדם. ומכיוון שהאדם מישראל לא הצליח לחיות באופן טבעי באור האידיאה הא-להית, לא הצליח לחיות באופן שלם את הקדושה שבקרבו, בא החורבן, ובאו ההרחקה, ההפרדה וההגלייה כדי לתקן. העיניים נישאות למרחקים, הכל נעשה רחוק, השכינה לא כאן, לא בתוכי, ולא במשכן, "הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ" 7 . ישנה שאיפה לחיי נצח - בניגוד לחיי שעה, ולחיי עולם - לעומת העולם הזה, הזמן, המקום והרגע. המאבק המתמיד הוא מהות האידיאה הדתית.
אבל דווקא בתור שכזו, מוכשרת האידיאה הדתית להתקבל גם בלבבות של בני האומות האחרות, מפני שגם הם השתוקקו לקבל זאת. בעקבותיה הם יצאו מן האלילות. לעם ישראל הייתה הזדמנות לחיות באור האידיאה הא-להית באופן שלם, אך הם קלקלו. אבל הגויים, שאמנם חיו חיים מלאי עוצמה, אך היו אלה חיים של אלילות המקולקלים מלכתחילה, ודאי שהם משתוקקים לאותו התיקון שבא דווקא מישראל.
כמה מופלא הדבר שכל הביקורת הזו שנמשכה שש מאות או שבע מאות שנה, הביקורת על האלילות שהלכה והתגברה והביאה לידי משבר תרבותי ורוחני עמוק מאד - מסתיימת בהופעת הנצרות. הנצרות שאבה את מושגיה הדתיים והמוסריים מישראל, כי המקור לדתיות ולהחלטיות של הצו המוסרי הוא ישראל. ועל ידי הנצרות, שהיא התרבות המובילה כבר מאות שנים, ואחר כך גם האיסלם, יש השפעה כוללת על כל התרבות העולמית, גם על אלה שאינם נוצרים או מוסלמים.


^ 1. סנהדרין סד ע"א.
^ 2. ראה בספר 'קול הנבואה' עמ' כב, נד, סז, קנה, רנח. וכן אפרים שמואלי, 'כל החכמות באו מן התורה', סיני קא, תשמ"ח.
^ 3. פרימאט. ראשוניות ועיקריות, הגדרת ערך או עצם כמחולל מציאות, משפיע ופעיל לעומת מושפע וסביל.
^ 4. על פי באר מגד ירחים, ניסן תרע"ד.
^ 5. דברים לג, א.
^ 6. מסילת ישרים פרק א.
^ 7. מלכים א' ח, כז.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il