ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

בל תשחית ובל תשקצו ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות הקדמה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

בל תשחית ובל תשקצו

דרך ארץ ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ג - שלא להשחית מאכלים
צריך להיזהר מאוד שלא להשחית מאכלים, שכל המשחית כזית מאכל, עובר באיסור 'בל תשחית' (ספרי דברים כ, יט). ויש להיזהר שלא לפסול מאכלים מאכילה, לפיכך הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא ישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיסנו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך כלי שעלול להיות מלוכלך ללחם, כדי שלא ימאיס את הלחם (ברכות מ, ב; שו"ע או"ח קעא, א).
וכן אדם שלוקח מאכלים לצלחתו, צריך להיזהר שלא לקחת יותר מדי, שמא לא יוכל לסיים את אכילתם, ונמצא שגרם להשחתת המאכלים שנותרו בצלחתו.
וכן אסור לזרוק אל חבירו מאכלים שעלולים להימאס אם יפלו לארץ, כדוגמת תמרים ותאנים. ומאכלים שלא יימאסו אם יפלו, כדוגמת אגוזים - מותר לזרוק (שו"ע או"ח קעא, א). ואין לשבת על מאכלים שיימעכו מישיבתו, שמא יימאסו. אבל אם המאכלים מונחים בקופסה קשיחה, מותר לשבת על הקופסה (שם ב).
מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר. למשל, היו שנהגו לאכול דייסה כאשר חתיכת לחם שימשה להם ככף. וכל זה כמובן בתנאי שלבסוף יאכלו את הלחם ולא יזרקוהו. ואע"פ כן היו שהחמירו בכבודו של הלחם שלא להשתמש בו ככף, ובכל פעם שלקחו מן הדייסה, אכלו מעט מן הלחם. וכך נמצא שאכלו מן הלחם והדייסה יחד, ולא היה נראה שהשתמשו בפת ככף לאכילת הדייסה (שו"ע קעא, ג).
הרואה על הארץ מאכל שראוי לאכילה, ירים אותו ויניחו על גבי מקום גבוה מעט, סלע או עץ וכדומה, כדי שלא יושחת ויתבזה כשהעוברים ושבים ידרכו עליו (ערובין סד, ב; מ"ב קעא, יא).

ד - שיירי המאכלים
צריך להשתדל שלא להשחית את שיירי המאכלים, וכל זמן שעוד אפשר, יש להגישם בארוחות הבאות או להכין מהם מאכל אחר כפשטידה. וכן מי שעורך סעודה גדולה, טוב שיתכנן מתחילה מה לעשות בשיירי המאכלים, אם להקפיאם כדי לאוכלם אח"כ או לחלקם לחברים או נזקקים. וכשאין אפשרות כזו, כי אינם ראויים כל כך לאכילה, והטורח שבשמירתם מרובה על הערך שלהם, מנהג חסידות להאכיל בהם בעלי חיים. ומי שיש לו גינה גדולה, יכול להניחם בגינה כדי שיחזרו לעפרם וידשנו את האדמה.
וכשקשה להשתמש בשיירי המאכלים, אפשר להניחם בפח, ואת הלחם ראוי לעטוף, כדי שלא יתבזה. ויש שרוצים להחמיר על עצמם שלא להניח את שיירי הלחם בפח, ומניחים את שיירי הלחם ליד פחי הזבל ועל גדרות הבתים. אבל באמת הם חוטאים, כי הם מבזים את הלחם ברבים, ומצערים את השכנים ומכערים את רשות הרבים. לפיכך, כאשר מדובר בכמות גדולה, שאין אפשרות שהציפורים והחיות יאכלוה בזמן קצר, יש לעטוף את שיירי הלחם ולהניחם בתוך הפח.
ואם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מכזית, מצד הדין אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אבל אמרו חז"ל שאין כדאי לעשות כן, משום שהמשחית ומבזה פירורי לחם גורם לעצמו עניות (שו"ע קפ, ד). ושתי סיבות לזה, האחת, שהמשליך פירורים על הארץ, הרי הוא כבועט בטובה שהשפיע הקב"ה בעולם, ומן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה. ועוד, שיש בדבר סגולה, שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).
ולכן נכון להיזהר שלא להשאיר פירורים, שניכרת עליהם צורת לחם, מפוזרים על הארץ, וכמובן שלא להשליך פירורים כאלה מן השולחן על הרצפה, שאז הם מתבזים כשדורסים עליהם. אלא יש לאוספם מן הרצפה ולזורקם לחצר או למים, או להניחם בפח בדרך כבוד (מ"ב קפ, י).

ה - בל תשקצו באכילה

צריך אדם לשמור על כבודו, שבצלם אלוקים הוא נברא, ועל כן יזהר שלא לעשות מעשים מאוסים, שמבזים אותו. וכן נצטווינו לגבי איסור אכילת שרצים, שבנוסף לכך שאסור לאוכלם, כי הם בכלל החיות הטמאות האסורות באכילה, יש באכילתם גם צד של מיאוס, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ".
וכן אסור לאדם לשקץ עצמו באכילת מאכלים או משקים מטונפים, כגון שנתערב בהם קיא או צואה וליחה סרוחה וכיוצא בהם. וכן אסור לאדם לאכול בכלים מטונפים, כמו כלים שנועדו לצואה ומי רגליים. וכן אסור לאדם לאכול בידיים מטונפות. וכל העושה אחד מן הדברים הללו, עובר באיסור 'בל תשקצו'. ואם היו עדים שהתרו בו שלא לעשות כן ועשה, מכים אותו מכת מרדות (רמב"ם מאכלות אסורות יז, כט-ל).
כשם שאסור לאדם לאכול מאכלים מגעילים, כך אסור לו לעשות מעשים מגעילים. ובכלל איסור 'בל תשקצו', שלא להשהות את נקביו, כפי שיבואר בהמשך (הלכה יג). 1
מאכל שמאוס לרוב בני אדם, וישנם שאוהבים לאוכלו - למי שהוא מאוס אסור לאוכלו, ולמי שאינו מאוס מותר לאוכלו. ודבר שכל בני האדם סולדים ממנו, גם למי שאינו סולד ממנו אסור לאוכלו, שבטלה דעתו אצל דעת כל אדם (פר"ח יו"ד פד, ג).

ו - שלא להגעיל אנשים אחרים
כאשר המעשה המאוס נעשה בפני אנשים, יש בכך חומרה יתירה, שבנוסף לכך שהעושה אותו מתבזה ומשקץ את נפשו, הוא גם מצער את חבריו, בכך שהוא גורם להם תחושת גועל. והרי הוא עובר על האיסור "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז), ומבטל מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא, יט, יח).
ויש מעשים שכשאדם עושה אותם בסתר, אין בכך פגם, אבל בפני אנשים אחרים הם נחשבים למגעילים ואסורים משום 'בל תשקצו' ומשום המצוות שבין אדם לחבירו. למשל, המחטט באף או מגרד פצעונים שבפניו, עובר באיסורים אלו. וכן אמרו חכמים (חגיגה ה, א): "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלוֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם. אמר רב: זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה. ושמואל אמר: זה הרק (היורק) בפני חבירו ונמאס בה". ובמיוחד בעת שאוכלים, צריך להיזהר בכך יותר, כי מעשים מאוסים, וכן דיבורים מגעילים, מבטלים את התיאבון ומעוררים בחילה בקרב הסועדים.
לא ינגוס אדם מאכל, וכשיראה שאינו טעים לו, יוציאו מפיו ויניחו על השולחן, שזה מגעיל את הסועדים (שו"ע קע, י). וכן לא יאסוף אדם פירורים שנפלו על הרצפה ונמאסו, ויניחם על השולחן, שדעתם של הרואים ניטרדת מכך, שחוששים שמא יאכלם. וכן מי שהתחיל לנגוס בפרוסה, לא יחזירה לסלסלה המרכזית או יתנה לחבירו, שרבים נמאסים מכך (שו"ע קע, טו, מ"ב לו). ולכן מי שאינו מתכוון לאכול פרוסה שלימה, יחתוך את מה שהוא רוצה לאכול, ואת השאר ישאיר בסלסלת הלחם.
וכן מי שהתחיל לשתות מכוסו, לא יתן אותה אח"כ לחבירו כדי שימשיך לשתות בה, שמא חבירו נגעל מכך, ועוד שהאכילה והשתייה מפה לפה עלולות להעביר מחלות (ע' שו"ע קע, טז, מ"ב לז). אמנם, אם חבירו אינו נגעל מכך, מותר לו לשתות מכוסו של חבירו, וכן מותר לו לאכול את שיירי מאכלו של חבירו. וכך מקובל בקרב בני משפחה.
ויש מעשים שהיו מקובלים בעבר, וכיום הם לא מנומסים, וצריך לנהוג לפי המקובל בימינו. למשל, בעבר היו רגילים לאכול בידיים, וכיום נוהגים לאכול בעזרת סכו"ם, ומי שיאכל בידיים עובר באיסור, שהוא גורם לתחושת גועל אצל חבריו ומבזה את עצמו. וכן בעבר היה מקובל לירוק על רצפת הבית ובפני אנשים (ע' ברכות סג, א). ואף אמרו שהמריח ריח של מאכל שגורם לו תאווה גדולה ואינו יכול לאכול ממנו, ירוק מיד את הרוק שהצטבר בפיו, שאם לא כן יסתכן בנפשו (כתובות סא, ב). וכיום אין לעשות כך, שאין זה נחשב מסוכן, וגם אין מנומס לירוק בפני אחרים.
ויש דברים שנחשבים מנומסים בקרב עדה אחת, ואילו בעיני אחרים נחשבים למגעילים, ועל האדם להכיר את המנהגים השונים, כדי שיוכל לנהוג ברגישות ולא יגרום תחושת גועל למי שמנהגיו שונים. למשל, יש שנוהגים לטבול את הלחם שלהם בצלחת החומוס המרכזית, ויש שנגעלים מכך. וכאשר כל היושבים שם רגילים לטבול לחמם בסלט המרכזי, אין בזה איסור. אבל אם יש שם מי שנגעל מכך, צריכים להימנע מזה.


^ 1. ליראים, סמ"ק ורמ"ה, כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה משום 'בל תשקצו', אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא לאו שבכללות) וחכמים תקנו להלקותו. ולרמב"ם, ריטב"א, משנה למלך שם, לבוש ופר"ח, מהתורה עוברים על 'בל תשקצו' רק כשאוכלים שרצים, ובשאר דברים מאוסים האיסור מדרבנן (ע' אנצי' תלמודית כרך ג).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il